Yigal Bin-Nun

Préface de Raymond Aubrac, aux Mémoires de Jo Golan, éditions Riveneuve, 2009.

yigbin — Sat, 14 Apr 2012 08:27:00 GMT

Au début des années 1970, le gouvernement de la Grande-Bretagne avait décidé d’accorder l’indépendance à l’une de ses colonies d’Afrique, la Gambie. Pour étudier les éléments du développement du futur Etat indépendant, les Nations Unies envoyèrent quelques missions sur le terrain. Voilà comment l’auteur de ces lignes, accompagné d’un agronome connaissant bien l’Afrique fit, pour la FAO, un séjour dans ce petit pays d’Afrique de l’Ouest qui s’enfonce, autour du fleuve Gambie, comme un doigt de gant dans le Sénégal, au nord de la Casamance.

Au retour à Dakar, il me parut opportun et courtois de rendre compte des résultats de cette mission à Léopold Sedar Senghor, président du Sénégal. Au déjeuner, je fis la connaissance du convive que le président désigna comme son conseiller économique, Jo Golan. Nous devînmes amis, et je découvris ce personnage attachant par son intelligence et sa culture, qui avait utilisé son charme et sa finesse d’analyse pour affronter quelques uns des grands problèmes de notre époque.

On trouvera ici, raconté par lui, le parcours de ce chargé de mission du Congrès Juif mondial, une organisation qui s’occupe des Juifs dans la diaspora, et qui était au Sénégal à titre personnel.

Les grands-parents de Jo Golan arrivèrent de Russie au Proche-Orient vers le début du XX^esiècle, chassés par l’antisémitisme et les pogroms. C’étaient des familles nombreuses qui échelonnaient les départs à mesure des possibilités. Ils s’installaient surtout dans les villes, Beyrouth, Jérusalem, Damas, Alexandrie qui virent s’accroître leur population juive déjà établie depuis des siècles.

Jo Golan naquit le 15 juillet 1922 à Alexandrie puis fut amené à Damas. Son père Yocha (Joseph) devint un personnage important de la communauté juive en Syrie. Il détenait la représentation des machines à coudre Singer, mais ce n’est pas seulement par nécessité commerciale, qu’il entretenait des relations avec de nombreux amis de toutes les origines.

Sa culture, son style de vie, l’ouverture de ses curiosités faisaient de sa maison la meilleure occasion pour ouvrir au jeune Jo des fenêtres sur toutes les composantes de l’orchestre moyen-oriental. Le jeune garçon fut scolarisé à Beyrouth et à Damas. Outre l’hébreu et l’arabe, il maîtrisa vite l’anglais et le français.

Lorsque la guerre éclata, il s’engagea contre les nazis au côté des alliés et prêta serment à la Haganah, la légion des Juifs de Palestine. D’Egypte il fut envoyé en Italie et le hasard lui fit servir d’interprète au Général Juin, pendant la bataille de Monte Cassino. Cet incident lui permettra, cinq ans plus tard, d’être admis à l’Ecole des Sciences Politiques.

A la fin de la guerre, l’armée britannique envoya les volontaires de la Haganah en Egypte d’où, démobilisés, ils rentrèrent en Palestine pour s’opposer aux Anglais qui voulaient arrêter l’immigration des Juifs.

Au lendemain de la guerre le problème, pour les militants du futur Israël, était de faciliter l’arrivée des Juifs d’Europe contre la volonté anglaise, et aussi de trouver des armes. C’est l’Agence Juive qui était l’exécutif de cette mission, pour mobiliser les sionistes.

Jo fut envoyé en Egypte. Sa mission consistait à aider les sionistes, en particulier dans l’encadrement des jeunes dont souvent les familles étaient réticentes. C’est l’époque où la Ligue Arabe combattait l’Agence Juive, à la veille du débat aux Nations Unies. Jo fit partie d’un groupe qui surveillait en Egypte les préparatifs de la Ligue Arabe.

Puis ce fut l’Italie pour négocier un achat d’armes et un transfert de réfugiés depuis la côte de Yougoslavie. Après des jours de navigation, ils arrivèrent à Haïfa le jour où l’Etat d’Israël fut reconnu par l’ONU et où les Arabes attaquèrent le 14 mai 1948. Il participa à la défense de Jérusalem et à l’interrogatoire d’officiers égyptiens. Puis il fut chargé d’accompagner Stanislas Mangin, directeur-adjoint de la DST de Paris, venu s’informer de la situation. Quand Mrs Eleanor Roosevelt vint visiter Israël, il fut chargé de l’accompagner.

Après ces huit années de clandestinité, de guerre, de service, Jo Golan avait 26 ans. Il arriva à Paris, admis à Sciences Po. Il va y passer quatre ans à étudier tout en gagnant sa vie en travaillant pour le Fonds National Juif (KKL) qui collectait l’argent. Son tempérament de militant le fit élire, paradoxalement, secrétaire général de la Ligue des étudiants français contre le colonialisme. Voilà l’occasion de rencontrer des hommes qu’il sera très heureux de retrouver dans les années suivantes.

C’est en 1954, en Israël, que Jo rencontra Nahum Goldmann, président de nombreuses organisations juives, mais surtout du Congrès Juif Mondial qui avait la responsabilité de protéger les communautés juives vivant dans les pays arabes, en particulier par des contacts avec les mouvements nationalistes dans ces pays. A cette tâche, Jo consacra plusieurs années, en utilisant les relations qu’il avait établies grâce à la Ligue contre le colonialisme. Ce fut la création d’un « arabe desk » auprès de Nahum Goldmann. Jo dut obtenir des autorités israéliennes l’autorisation de garder des relations avec des ressortissants de pays en guerre avec Israël. Lors d’une période d’essai, à Paris, Jo, marié, amena sa jeune épouse Esther, née à Tel Aviv. Elle allait souvent lui apporter une aide précieuse.

La première affaire dont Jo s’occupa consista à obtenir des autorités françaises le départ vers la France de personnalités juives de Beyrouth. Grâce à ses contacts personnels à Paris, il obtint par Michel Debeauvais, non sans que le ministère israélien des Affaires étrangères ait protesté contre son « intrusion » pourtant approuvée par Nahum Goldmann.

L’affaire suivante fut un échec. Il ne put pas éviter l’exécution en Egypte, de deux saboteurs israéliens engagés dans un procès d’attentats et vendus par un traître. Il avait mobilisé, en vain, des personnalités telles que François Mauriac, Louis Massignon, Eleanor Roosevelt, pour obtenir leur grâce.

Maroc. Jo, conseiller de Nahum Goldmann pour les affaires arabes, fut chargé en 1954, de s’occuper du problème très compliqué du départ, du « sauvetage » des Juifs du Maroc. L’opération allait durer des années. Elle concernait une communauté de 300 000 personnes. Elle fut menée à bien par le Congrès Juif Mondial, l’Agence juive, le Mossad (les services secrets israéliens), par des méthodes différentes et complémentaires.

Dans ses contacts à Paris et au Maroc, dans des entretiens sur lesquels il avait gardé des notes précises, Jo nous décrit les principaux acteurs français et marocains. La première étape se déroulait alors que le sultan Mohamed V était exilé par les autorités du Protectorat. Du côté français, les avocats et les partisans politiques du souverain exilé ; du côté marocain, le personnel politique du parti de l’Istiklal et du Parti démocratique de l’Indépendance (PDI). Jo les rencontrait et plaidait pour les Juifs du Maroc, le droit à la libre circulation, c'est-à-dire le droit d’émigrer. Pour tous les lecteurs marocains et français, son récit est du plus grand intérêt.

On notera au passage un débat, en Israël, sur l’opportunité d’accueillir en grande quantité des Juifs d’Afrique du nord, au risque, disent certains, de « levantinisation ». Mais le problème central était la crainte d’assister, sous l’influence combative de l’islamisme anti-israélien, à une explosion d’antisémitisme dans les pays arabes parvenant à l’indépendance. Là était l’importance du Congrès Juif Mondial auprès des leaders du nationalisme marocain.

Jo Golan rencontra, après le retour de Mohamed V, toutes les autorités du royaume maintenant indépendant, concernés par le départ des Juifs, à commencer par le Premier ministre, Si Bekaai ; y compris les chefs de l’Armée de Libération dont dépendait la sécurité dans les villages. Il eut enfin trois audiences du Roi et celui-ci, tout en déplorant le départ de la quasi-totalité d’une communauté à laquelle il affirmait son attachement, mais par respect pour la Déclaration universelle des droits de l’homme, décida qu’il ne mettrait aucun obstacle à l’émigration.

Pour tenir compte de l’appauvrissement du Maroc résultant de cette émigration, une indemnité financière fut versée pour chaque départ

Algérie. Pendant la guerre d’Algérie, le problème des Juifs devenus français depuis le décret Crémieux (1870), devint dramatique. Ils se rangeaient en quasi-totalité du côté des Français « qui parfois les méprisaient » et ils étaient considérés comme des traîtres par les musulmans arabes et berbères. Souvent auxiliaires des forces de sécurité françaises – par exemple interprètes lors des interrogatoires- quel sera leur sort lorsque l’Algérie sera indépendante

A partir de 1956, Golda Meir entre en scène, préoccupée surtout de conserver les bonnes relations entre Israël et la France qui fournissait des armes et l’assistance pour la construction d’une centrale nucléaire à Dimona et demandait que les Juifs restent en Algérie. Ils étaient environ 120 000.

A la demande de Nahum Goldmann, Jo Golan rencontra en France des responsables du FLN qui soulignèrent les risques qu’allaient courir les Juifs après l’indépendance. Jo fut chargé de rencontrer Golda Meir, alors ministre des Affaires étrangères, pour lui rendre compte des entretiens qu’il avait eus avec les responsables en France et aussi avec Krim Belkacem en Tunisie. Malgré l’hostilité de Golda Meir, dont il fait un portrait dénué de sympathie, Jo raconta la nuit passée dans cette ferme tunisienne. Les combattants algériens recommandaient le départ de ces Juifs, auxiliaires des Français qui risquaient, à l’indépendance, de payer très cher leur participation à la guerre. Golda Meir, assistée du Mossad, s’y opposa de toute son énergie.

Avec l’accord implicite de Nahum Goldmann, et grâce à l’entremise du professeur André Mandouze qui voyageait vers Alger, le grand rabbin d’Alger, David Ashkenazi, fut mis au courant de la mise en garde du FLN. L’émigration des Juifs d’Algérie s’organisa.

Golda Meir n’oublia pas, et Jo Golan dut subir le poids de sa rancœur, jusqu’à vouloir lui retirer son passeport israélien.

Vatican. La mission Vatican est sans doute la plus importante de celles qui furent confiées à Jo Golan, ou tout au moins de celles dont il rend compte ici. C’est aussi un cas d’école pour qui voudrait s’intéresser à cette forme de diplomatie exercée hors des structures officielles par des personnalités libres, qui ont ainsi la possibilité d’en conter les étapes, depuis les premières explorations, en allant vers la recherche d’alliés actifs, après avoir identifié les adversaires.

La mission confiée par Nahum Goldmann se définit en termes très simples : faire disparaître le complexe juif séculaire de l’Eglise catholique et plus précisément, faire supprimer dans les prières de la liturgie de Pâques, les expressions qualifiant les Juifs de « perfides et déicides », maintenus bien après les Shoah.

Certes Jo Golan n’était pas le seul à établir le siège devant la forteresse et il n’appartient pas à l’auteur de cette préface de préciser le mérite de chacun des partenaires le mérite de chacun des partenaires de cette alliance virtuelle. N’oublions pas, par exemple, le rôle de l’historien Jules Isaac. Mais les chroniqueurs et les historiens ne manquent pas de souligner l’intervention de Jo, qui fut très importante[1].

Il nous semble que l’approche employée par lui fut purement historique et politique. Il n’abordait ni la théologie ni le problème des relations entre le Vatican et l’Etat d’Israël.

Au départ, comme il en avait l’habitude, il chercha le conseil de ses amis, dont c’est l’occasion de souligner la qualité et la diversité. Parmi eux, des écrivains comme François Mauriac ou Jacques Maritain, des journalistes comme Robert Barrat, des religieux comme Jean de Ménache, des diplomates comme Roland Pré, des politiques comme Giorgio La Pira et maire de Florence. Ce sont eux, plus ou moins engagés, qui l’initièrent aux arcanes du Vatican, et, souvent lui fournirent des introductions

Il fut ainsi initié aux méandres de la Compagnie de Jésus, aidé par le questionnement des bons pères, instruit par leur silence. Très largement, il suivit leur conseil. C’était le père Bernard de Gorostarzu, le père Jérôme de Souza, le père Agostino Bea, confesseur de Pie XII, qui allait lui être fait cardinal, et le père général Giovanni Janssen, le pape noir. Mais la décision que Jo voulut obtenir ne pouvait être prise que par le pape lui-même. Notre diplomate devait donc s’adresser aux cardinaux. Son meilleur guide, à ce niveau supérieur du Saint-Siège, fut le cardinal Tisserant, presque son complice. Il rencontra le cardinal Roncalli, futur Jean XXIII, le cardinal Montini, futur Paul VI, et même le principal adversaire de la réforme souhaitée, le cardinal Ottaviani.

Ces rencontres nous valent des portraits de tous ces personnages et le décor dans lequel ils recevaient.

Finalement, la décision fut prise par le pape Jean XXIII en avril 1959. Le Concile Vatican II s’ouvrit en octobre 1962 et l’Encyclique Nostra Aetate du pape Paul XI est datée du 20 octobre 1965.

Jo Golan nous offre ainsi le récit de trois étapes importantes de sa vie de diplomate laïc, comme le définissait le cardinal Tisserant. Il a évité des drames et sauvé des vies au Maroc et surtout en Algérie.

Il a été l’un de ces chirurgiens efficaces qui ont retiré du couple chrétien-juif ce cancer mortel qui avait déjà tué et aurait pu récidiver. Il aurait pu ajouter le récit d’autres entreprises, au Sénégal avec le président Léopold Sedar Senghor, ou en Orient, avec quelques restes des tribus d’Israël…

Le vrai secret de Jo, c’était son humanisme qui lui permettait de comprendre « l’autre » et lui donnait les moyens d’être lui-même compris. C’était le thème central des « Etudes méditerranéennes » qu’il avait animées avec quelques personnalités de l’Islam tel que Mohamed-El-Fassi ou Bechir-Ben-Yahmed, et françaises telles que Jean Daniel, Jean Lacouture et Jean Rous. C’était aussi le thème central des « Colloques de Florence » avec Giorgio La Pira : la paix ne peut s’établir que par le dialogue et non par les armes ou le terrorisme.

On ne saurait attacher trop d’importance à des colloques que Jo Golan avait inspiré, les plaçant sous l’égide du prestigieux maire de Florence : ils furent un des premiers lieux de rencontres publiques entre intellectuels israéliens et égyptiens, et on y vit se côtoyer, ce qui était alors très rare, personnalités politiques et religieuses françaises et dirigeants du FLN

Lorsqu’il exprimait son espérance pour le destin de son pays, Israël, Jo écrivait : « L’avenir d’un Moyen-Orient en paix dépend de ce que les Palestiniens et les Israéliens, en association avec les Jordaniens sauront accomplir ensemble. Pour toutes les raisons historiques et matérielles, le destin de ces trois peuples est désormais commun. Leur avenir les unit ».

Raymond Aubrac.

[1] Lire à ce sujet Jésuites, tome 2 « Les Revenants » par Jean Lacouture, Seuil, 1992.

ד"ר יגאל בן-נון, רשימת פרסומים Publications Yigal Bin-Nun

yigbin — Wed, 18 Jan 2012 21:08:00 GMT

ד"ר יגאל בן-נון, רחוב הלסינקי 10 תל אביב 62996, טל' 0722611296
Yigal Bin-Nun, 4 Rue de Belfort 75011 Paris, Tel 0148063288

Université de Paris VIII
École Pratique des Hautes Études

רשימת פרסומים

BIN-NUN Yigal, « The contribution of World Jewish Organizations to the Establishment of Rights for Jews in Morocco (1956-1961), Journal of Jewish Modern Studies 9:2, Oxford 2010, p. 251-274.
BIN-NUN Yigal, « Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc », Brit 29, Ashdod 2010, p. 17-20 ; 46-47
BIN-NUN Yigal, « Jo Golan - Un destin marocain », Brit 29 Ashdod 2010, p. 78-85
BIN-NUN Yigal, « La négociation de l'évacuation en masse des Juifs du Maroc », in La fin du Judaïsme en terres d'Islam, dir. Sh. Trigano, Denoël Médiations, Paris 2009, p. 303-358.
BIN-NUN Yigal, « Chouraqui diplomate, Débuts des relations secrètes entre le Maroc et Israël », Perspectives 12, Revue de l’Université Hébraïque de Jérusalem, réd., F. Bartfeld, Editions Magnes 2008, p. 169-204.
BIN-NUN Yigal, Psychosis or an Ability to Foresee the Future? The contribution of the World Jewish Organizations to the Establishment of Rights for Jews in Independent Morocco, 1955-1961, REEH 10, Paris 2004.
BIN-NUN Yigal, « La quête d'un compromis pour l'évacuation des Juifs du Maroc », L'exclusion des Juifs des pays arabes, Pardès n°34, In press éditions 2003, p. 75-98.
BIN-NUN Yigal, « Lady Luck », Herald Tribune Haaretz 8-4-2007, p. B7.

בן־נון יגאל, "נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית", קשר - כתב עת לחקר תולדות העיתונות בעולם היהודי ובישראל, גיליון 42, אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127
בן־נון יגאל, "לזכרו של דריס שרייבי", פרק מספר: "המפקד פילגר", מאזניים - ירחון אגודת הסופרים, אפריל 2011, עמ' 36-34.
בן־נון יגאל, "זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית 1967-1956", פעמים, גיליון 127-125, קובץ מיוחד: יהודים ערבים? פולמוס על זהות, עורכים אבריאל בר-לבב, מרים פרנקל ויאיר עדיאל, מכון בן-צבי, ירושלים 2011, עמ' 284-235.
בן־נון יגאל, "הוויכוח בעיתונות המרוקנית בעניין זכויות היהודים והגירתם "1965-1955, קשר - כתב עת לחקר תולדות העיתונות בעולם היהודי ובישראל, חוברת מס' 40, אוניברסיטת תל אביב, עמ' 101-86
בן־נון יגאל, "שלוש שיחות של ג'ו גולן עם מוחמד החמישי", ברית - כתב עת בעריכת אשר כנפו, גיליון 28, אשדוד קיץ 2009, עמ‘ 87-80.
בן־נון יגאל, "הומג' לסם אביטל", ברית - כתב עת בעריכת אשר כנפו, חוברת 28, אשדוד קיץ 2009, עמ‘ 79-77
בן־נון יגאל, "המתקפה התקשורתית הישראלית על מרוקו אחרי טביעת ספינת המעפילים "אגוז" בינואר 1961" קשר - כתב עת לחקר תולדות העיתונות בעולם היהודי ובישראל, גיליון 38, אביב 2009, עמ‘ 65-55.
בן־נון יגאל, "על מקורותיה הראשוניים של המימונה", פעמים, גיליון 117. מכון בן-צבי ירושלים, עמ' 166-141.
בן־נון יגאל, "סיפור הממלכה המאוחדת כרומן תעמולה פן-ישראלי", קשת החדשה 23, תל אביב, אביב 2008, עורך אהרון אמיר, עמ' 108-102.
בן־נון יגאל, "בחינה מחודשת של סוגית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של מרוקו", ברית 27, עורך אשר כנפו, אשדוד 2008, עמ' 108-102.
בן־נון יגאל, "המאבק בגילויים אנטי-יהודיים בעיתונות המרוקנית בשנים 1963-1962" קשר - כתב עת לחקר תולדות העיתונות בעולם היהודי ובישראל, גיליון 36, סתיו 2007, עמ‘ 130-123.
בן־נון יגאל, "חג למימונה הגבירה, אשת שד המזל", המוסף לספרות, הארץ, 8-4-2007.
בן־נון יגאל, "דיפלומט נון־קונפורמיסט", הקדמה לספרו של ג’ו גולן, דפים מיומן, הוצאת כרמל 2006, ירושלים, עמ' 15-7.
בן־נון יגאל, "דמותה של הקהילה היהודית במרוקו העצמאית בעיני שליחי ישראל", ראה REEH כתב עת לחקר העברית באירופה, גיליון מס' 9, פריס 2005, עמ' 70-57.
בן־נון יגאל, "התרבות הצרפתית וסוגיית החינוך היהודי במרוקו העצמאית", ראה REEH כתב עת לחקר העברית באירופה, גיליון מס' 7, פריס 2003, עמ' 41-19.
בן־נון יגאל, "בין אופוריה לאכזבה: הקהילה היהודית אחרי עצמאות מרוקו", גשר, כתב עת לעניינים יהודים, גיליון מס' 148, ירושלים 2004, עמ' 59-45.
סקירה על ספרו של ירון צור: סיפור תרבות, יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות, גשר, כתב עת לעניינים יהודים, גיליון מס' 150, ירושלים 2004, עמ' 135.

לקראת פירסום
מאמר - "סניף פאס־מכנאס של 'המסגרת' והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961", ספר כנס יהדות פס 2004, אוניברסיטת בר-אילן, מרכז דהן, עורך משה בר אשר.
מאמר - "המהלכים המדיניים בין ישראל למרוקו שהביאו לפינוי מוסכם של הקהילה היהודית מן המממלכה המרוקאית", עורך אבריאל בר-לבב.
מאמר - "טביעת ספינת העולים אגוז בחופי מרוקו בינואר 1961 והמהלכים שקדמו לה והסיבות לטביעתה", ספר כנס מדריד -מרוקו 2009, אוניברסיטת בר-אילן, מרכז דהן, עורך אפרים חזן.
מאמר - "זיקת הקהילה היהודית במרוקו לצרפת ערב עצמאותה1961", ספר כנס יהדות צרפת 2004, אוניברסיטת בר-אילן, מרכז דהן, עורך אריק כהן.
מאמר - היחס האמביוולנטי של הנהגת הקהילה היהודית לצרפת ולתרבותה בשנים הראשונות לעצמאותה של מרוקו (1961-1956) ספר כנס צרפת-מגרב 2010, סורבון, אוניברסיטת בר-אילן, מרכז דהן, עורך שמעון שוורצפוקס
*
ספר בהכנה: "היחסים הדיפלומטיים החשאיים בין ישראל למרוקו ופרשת בן־ברכּה" (1970-1963)
ספר בהכנה: "היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו וההגירה היהודית" (1965-1955)
ספר בהכנה: מילון "המסגרת"

פרסומים המסתמכים על מחקרי
BEL AIBA Inès, ALAMI Younes, AMAR Ali & JAMAÏ Aboubaker, « Le Maroc et le Mossad », Dossier spécial et éditorial, Le Journal Hebdomadaire, n°167, Casablanca, 3 au 9 juillet 2004, p.3-4, 20-29.
MALKA Victor, David Amar ou la passion d'agir. Biblieurope, Paris 2003, p. 147-163.
OUFKIR Raouf, Les invités, Vingt ans dans les prisons du Roi, Flammarion, Edition de poche revue et corrigée, J‘ai lu, Paris 2005, p. 370-373.
BOUBIA Amina, « Les Juifs du Maroc : histoire d’une catastrophe qui n’a jamais eu lieu », Le Journal Hebdomadaire n° 341, du 15 au 21mars 2008, Casablanca, p. 56-57.
FAHIM Majda, « Juifs marocains, Le prix de l'exil », Le Journal Hebdomadaire n° 390 du 4 au 10 avril 2009, Casablanca, p. 54-57.
ABDOU Meriem « Nos contacts avec le Maroc datent de la guerre des Sables », Le Courrier d'Algérie n° 1682, Alger 14 Septembre 2009.
WEINSTOCK Nathan, Une si longue présence: comment le monde arabe a perdu ses Juifs, 1947-1967, Plon, Paris 2009
SCHNALL David J., Radical dissent in contemporary Israeli politics: cracks in the wall, Praeger Publishers, New York 1979.
GABIZON Cécilia & WEISZ Johan, OPA sur les juifs de France: enquête sur un exode programmé (2000-2005), Bernard Grasset, Paris 2006
VERMEREN Pierre, Le Maroc de Mohammed VI, La transition inachevée, Cahiers libres, La Découverte, Paris 2009
DALLE Ignace, Hassan II entre tradition et absolutisme, Fayard, Paris 2011

Publications
1 - Article : « La quête d'un compromis pour l’évacuation des Juifs du Maroc », Sh. Trigano ed., L'exclusion des Juifs des pays arabes, Pardès n°34, In press éditions 2003, p. 75-98.
2 - Article : « Entre euphorie et décéption, La communauté juive marocaine après l’indépendance », Gesher 148, Jérusalem 2004. p. 45-59.
3 - Article : « La culture française dans la communauté juive du Maroc indépendant » REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïque n°7, Paris, 2003, p. 19-41.
4 - Article : « Le rapport des émissaires israéliens du Mossad à la communauté juive du Maroc » REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïque n°9, Paris 2004, p. 57-70.
5 - Livre : Psychosis or an Ability to Foresee the Future? The contribution of the World Jewish Organisations to the Establishment of Rights for Jews in Independent Morocco, 1956-1961, REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïque n°10, Paris, 2004.
6 - Article : « Un diplomate non conformiste », Préface du livre de Jo Golan : Pages from a Diary, Editions Carmel, Jérusalem, 2005, p. 7-15.
7 - Article : « Lady Luck », Herald Tribune, Haaretz, 8-4-2007, p. B7.
8 - Article : « La réaction de la communauté juive aux allusions anti juives dans la presse marocaine en 1962-1963 », Kesher n°36 (heb.), automne 2007, p. 123-130.
9 - Article : « Une nouvelle approche du problème de la sélection des Juifs du Maroc à la veille de l’indépendance », Brit n° 27 A. Knafo, ed., Ashdod 2008, p. 102-108.
10 - Article : « Le royaume unifié comme roman de propagande pan israélite » Qeshet ha hadasha n°2 », A . Amir ed., Tel Aviv 2008, p. 102-108.
11 - Article : « Chouraqui diplomate, Débuts des relations secrètes entre le Maroc et Israël », Perspectives 12, Revue de l’Université Hébraïque de Jérusalem, rédactrice : Fernande Bartfeld, Editions Magnes 2008, p. 169-204.
12 – Article : « Les sources premières de la Mimouna », Péamim 117, Institut Ben Zvi, Jérusalem, p. 141-166.
13 - Article: « La négociation de l'évacuation en masse des Juifs du Maroc», in La fin du Judaïsme en terres d'Islam, dir. Sh. Trigano, Denoël Médiations, Paris 2009, p. 303-358.
14 - Article : « La campagne de presse israélienne contre le Maroc après le naufrage du Pisces en Janvier 1961», Kesher n°38 (heb.), Tel Aviv printemps 2009, p. 55-65.
15 - Article : « Trois entretiens de Joe Golan avec Mohamed V », Brit n° 28 A. Knafo, ed., Ashdod 2009, p. 80-87.
17 - Article : « Hommage à Sam Avital », Brit n° 28 A. Knafo, ed., Ashdod 2009, p. 77-79.
18 - Article : « The contribution of World Jewish Organizations to the Establishment of Rights for Jews in Morocco (1956-1961), Journal of Jewish Modern Studies 9:2, Oxford 2010, p. 251-274.
19 - Article : « Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc », Brit 29, Ashdod 2010, p. 17-20 ; 46-47
20 - Article : « Jo Golan - Un destin marocain », Brit 29 Ashdod 2010, p. 78-85.
21 - Article: « La polémique dans la presse marocaine sur les droits des Juifs et leur émigration 1956-1966 », Kesher n°40 (heb.), hivers 2010, p. 86-101.
22 - Article : « Le mouvement assimilationiste juif dans la société marocaine après l'indépendance (1956-1967) », Peamim 125-127, Avriel Bar Levav ed., Institut Ben Zvi, Jérusalem 2011, p. 235-284.
23 - Article : « Hommage à Driss Chraïbi », Traduction en hébreu d'un chapitre de son livre : Une enquête au village - "L'inspecteur Filagar", Moznaïm, Revue des Ecrivains Israeliens n°34, Tel Aviv 2011, p. 34-36.
24 - Article : « Le début du postmodernisme dans l'art israelien », Moznaïm, Revue des Ecrivains Israeliens n°4, Tel Aviv septembre 2011, p. 46-48.

Travaux en cour de publication
- Article : "The methodic problems concerning the historiography of the evacuation of the Jews from independent Morocco 1956-1967, Journal of Jewish Modern Studies, Oxford 2011
- Article : « Les pourparlers entre Israël et le Maroc qui précédèrent l'évacuation de la communauté juive dans le cadre de l'accord de compromis », Peamim.

- Article : « L’effondrement du réseau israélien du Mossad au Maroc après le naufrage du Pisces », Actes du colloque sur les Juifs de Fes, Université de Bar Ilan, Centre Dahan, Ramat Gan 2007. Moshé Bar Asher ed., Sous presse.

- Article : « The Disputes Regarding the Jewish Emigration from Morocco 1956-1961 », Actes du Colloque sur les Juifs des pays arabes, Maryland University Press, USA, août 2007.

- Article : « Le naufrage du bateau d'émigrants Egoz (Pisces), les causes du désastre et les pourparlers qui on précédé son expédition », Actes du Colloque sur les Juifs des pays arabes, Université Alcala de Madrid et Université de Bar Ilan, Ramat Gan 2007, août 2007.

- Article : « Le rapport de la communauté juive du Maroc indépendant à la France et la culture française ». Actes du colloque sur les Juifs de France, Université de Bar Ilan, Centre Dahan, Ramat Gan 2007. Sous presse.

- Article : « Sur la « clandestinité » du réseau israélien au Maroc dans le domaine de l’émigration », REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïque n°14, Paris, 2010.

- Article : « La branche de la Misgeret en Algérie et les émeutes de Constantine en mai 1956 », Article proposé pour le livre sur la communauté juive d’Algérie, H. Saadoun, ed., Institut Ben Zvi, Jérusalem.

- Article, « La négociation de l'évacuation en masse des Juifs du Maroc», in La fin du Judaïsme en terres d'Islam, dir. Sh. Trigano, en hébreu et en anglais.

- Article : « Le yahvisme à l’époque monarchique, Entre territorialisme et universalisme, L’exemple de Na‘aman (2 Rois 5) ».

- Article : « Le récit de la découverte du livre et l’édition josianique des textes historiques de la Bible», Semitica et Classica, Brepols, Paris.

- Article : « Le récit de l’homme divin et du vieux prophète à Beit-El (1 Rois XIII), REJ,

Livre : La communauté juive du Maroc indépendant, ses relations avec les autorités, avec Israël et avec les organismes juifs internationaux, 1956-1966, en hébreu.

Livre : Les relations diplomatiques secrètes entre le Maroc et Israël et l’affaire Ben Barka 1963-1967 (Titre provisoire), en hébreu.

Livre : Dictionnaire de la Misgeret 1955-1965, en hébreu.

Publications (English)
Yigal Bin-Nun, « The Weapon of Public Announcement, Kesher - Journal for the History the press in the Jewish world and Israel, No. 40, Tel Aviv Autumn 2011, (heb.), p. 127-141
Yigal Bin-Nun, « Le début du postmodernisme dans l'art israelien », Moznaïm, Revue des Ecrivains Israeliens n°4, Tel Aviv septembre 2011, p. 46-48.
Yigal Bin-Nun, Hommage à Driss Chraïbi - Translation in hebrew from his book : Une enquête au village - "L'inspecteur Filagar", Moznaïm, Hebrew Writers Organisation n°34, Tel Aviv 2011, p. 34-36.
Yigal Bin-Nun, "The Movement for Integration of Jews in Moroccan society after independence (1956-1967)" Peamim 125-127, Avriel Bar Levav et alii ed., Special Issue: Arab Jews? A Polemic about Identity, Ben-Zvi Institute for Studies of Jewish Communities in the East, Jerusalem 2011, p. 235-284
Yigal Bin-Nun, “The contribution of World Jewish Organizations to the Establishment of Rights for Jews in Morocco (1956-1961)”, Journal of Jewish Modern Studies 9:2, Oxford 2010, p. 251-274.
Yigal Bin-Nun, “Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc ”, Brit 29, Ashdod 2010, (heb.), p. 17-20 ; 46-47
Yigal Bin-Nun, “Jo Golan - Un destin marocain”, Brit 29 Ashdod 2010, (heb.), p. 78-85.
Yigal Bin-Nun, “Moroccan Press Debate about the Rights of Jews 1965-1955”, Kesher Journal for the History the press in the Jewish world and Israel n°40, spring 2010, (heb.) p. 86-101
Yigal Bin-Nun, "Three interviews of Joe Golan with Mohammed V”, Brit n° 28, A. Knafo, ed., Ashdod, Summer 2009, (heb.), p. 87-80.
Yigal Bin-Nun, "Homage to Sam Avital", Brit n° 28, A. Knafo, ed., Ashdod, Summer 2009, (heb.), p. 79-77.
Yigal Bin-Nun, “La négociation de l'évacuation en masse des Juifs du Maroc”, in La fin du Judaïsme en terres d'Islam, dir. Sh. Trigano, Denoël Médiations, Paris 2009, p. 303-358.
Yigal Bin-Nun, "Israeli media assault on Morocco after sinking Ship "Egoz" January 1961", Kesher - Journal for the History the press in the Jewish world and Israel, No. 38, Tel Aviv Spring 2009, (heb.), p. 65-55.
Yigal Bin-Nun, "The primary sources of Mimouna", Peamim 117, Ben Zvi Institute, Jerusalem, (heb.), p. 141-166.
Yigal Bin-Nun, "The United Kingdom of Israel and Juda as a novel aspect of propaganda," HaQeshet haHadasha 23, ed. Aharon Amir, Tel Aviv, Spring 2008, (heb.), p. 102 -108.
Yigal Bin-Nun, Chouraqui diplomate, Débuts des relations secrètes entre le Maroc et Israël “, Perspectives Revue de l’Université Hébraïque de Jérusalem 12,, ed. Fernande Bartfeld, Editions Magnes 2008, p. 169-204.
Yigal Bin-Nun, “A new approach to the problem of selection of the Jews of Morocco on the eve of independence”, Brit n° 27 A. Knafo, ed., Ashdod, 2008, (heb.), p. 102-108.
Yigal Bin-Nun, “Anti Jewish Campaigns in the Moroccan Press in the Years 1962-1963”, Kesher, Journal for the History of the Jewish world and Israeli Press, n°36, (heb.), 2007, p. 123-130.
Yigal Bin-Nun, “Lady Luck - Mimouna “, Herald Tribune, Haaretz, (heb.), 8-4-2007, p. B7.
Yigal Bin-Nun, “A Non-Conformist Diplomat”, in Jo Golan : Pages from a Diary, Carmel Editions, Jerusalem, 2005, (heb.), p. 7-15.
Yigal Bin-Nun, Psychosis or an Ability to Foresee the Future? The contribution of the World Jewish Organisations to the Establishment of Rights for Jews in Independent Morocco, 1956-1961, REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïque n°10, Paris, 2004.
Yigal Bin-Nun, “The relationship between the emissaries of the Israeli Mossad and the Jewish community of Morocco” (heb.), REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïques n°9, Paris 2004, (heb.), p. 57-70.
Yigal Bin-Nun, “La quête d'un compromis pour l’évacuation des Juifs du Maroc”, Sh. Trigano ed., L'exclusion des Juifs des pays arabes, Pardès n°34, In press éditions 2003, p. 75-98.
Yigal Bin-Nun, “French culture in the Jewish community of independent Morocco” (heb.), REEH, Revue Européenne d’Études Hébraïques n°7, Paris, 2003, (heb.), p. 19-41.
Yigal Bin-Nun, “Between Euphoria and Disappointment, The Moroccan Jewish Community After Independence”, Gesher 148, Jerusalem 2004, (heb.), p. 45-59
Book Review, Yaron Tsur: The story of culture, and the Jews of Tunisia Other Muslim, Gesher No. 150, Jerusalem 2004, (heb.), p. 135.

In Press
- Article : "The methodic problems concerning the historiography of the evacuation of the Jews from independent Morocco 1956-1967, Journal of Jewish Modern Studies, Oxford 2011
- Article : “The ideology of Jewish assimilation in Moroccan society after independence (1956-1967)”, Peamim, Jews-Arabs, Avriel Bar Levav ed. (heb.).

- Article : “Talks between Israel and Morocco that preceded the evacuation of the Jewish community as part of the compromise agreement “, Peamim. Avriel Bar Levav ed. (heb.).

- Article : “The collapse of the Israeli Mossad network in Morocco after the sinking of the Pisces”, Proceedings of the symposium on the Jews of Fez, Bar Ilan University, Dahan Center, Ramat Gan 2003. Moshe Bar Asher ed., In press. (heb.).

- Article : ”The Disputes Regarding the Jewish Emigration from Morocco 1956-1961”, Proceedings of the symposium on the Jews in Arab Countries, Maryland University Press, USA, august 2007. (heb.).

- Article : ”The sinking of the boat of emigrants Egoz (Pisces), the causes of the disaster and the talks were preceded his expedition “, Proceedings of the symposium on the Jews in Arab Countries, Alcala University, Madrid & Bar Ilan University, Ramat Gan 2007, august 2009. (heb.).

- Article : “The Jewish community of Morocco after the independence to France and French culture“. Proceedings of the symposium on the Jews in France, Bar Ilan University, Dahan Center, Ramat Gan, 2007. In press.

- Article : “On the Israeli underground network in Morocco in the field of migration”, REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïque n°14, Paris, 2010. (heb.).

- Article : “The branch of Misgeret and riots in Algeria in May 1956 in Constantine”, Algeria Book, H. Saadoun, ed., Institut Ben Zvi, Jérusalem. (heb.).

- Article, “Negotiating the mass evacuation of Jews from Morocco, "in The End of Judaism in Islamic lands”, dir. Sh. Trigano, (heb.).

- Article : “Le yahvisme à l’époque monarchique, Entre territorialisme et universalisme, L’exemple de Na‘aman (2 Rois 5) ”.

- Article : “Le récit de la découverte du livre et l’édition josianique des textes historiques de la Bible”, Semitica et Classica, Brepols, Paris.

- Article : “Le récit de l’homme divin et du vieux prophète à Beit-El (1 Rois XIII), REJ,

Book: The Jewish community of independent Morocco, its relations with the authorities, with Israel and international Jewish organizations, 1956-1966, (heb.).

Book: Secret diplomatic relations between Morocco and Israel and the Ben Barka affair 1963-1967. (heb.).

Book: Misgeret Dictionary 1955-1965, (heb.).

פרסומים בנושאים כלליים
בן־נון יגאל, "על תפיסות עדתיות מעוותות - שדמות ס"ג אביב תשל'ז 1977, עמ' 30-33.
בן־נון יגאל, "על חגיגות המימונה ומהפכת הנענע, הארץ, 26 אפריל 1981
בן־נון יגאל, "בין אספסוף לבין אינטליגנציה - מעריב 9-9-81
בן־נון יגאל, "התנצלות לעמוס עוז - מעריב 12-10-81
בן־נון יגאל, "מיתוס ושיברו, העלייה מצפון אפריקה", הארץ, 20-7-1983
בן־נון יגאל, "להפסיק את הבניה - דבר
בן־נון יגאל, "על יהדות כדת נכפית - הארץ 3-6-86
בן־נון יגאל, "הצד האחר ביחסי ישראל מרוקו", הארץ, 15-7-1986
בן־נון יגאל, "הממונים על המימונה - הארץ 27-4-89

פרסומים בנושא אמנויות
בן־נון יגאל, "מיצג היום - דבר, אוקטובר 1985
בן־נון יגאל, "הערגה לזמן אחר (על איוון שוובל) - דבר 1986
בן־נון יגאל, "אמנות צעירה בתנאי לחץ - קטלוג תערוכת "סיר לחץ" מרס 1986
בן־נון יגאל, "לצייר לב שבור - קטלוג תערוכה של שמאי גילר, נובמבר 1986
בן־נון יגאל, "יאיר גרבוז, בין הדוניזם ליסורי יצירה - מאזניים 7, ינואר 1987
בן־נון יגאל, "ירושת האבן ופיסול בגיזרי עץ - קטלוג תערוכה של טניה פרמינגר, פברואר 1987
בן־נון יגאל, "עובדיה אגסי - תערוכת ציורים, אפריון 8, 1987 עמ' 40-38
בן־נון יגאל, "חזיונות עובדיה - קטלוג תערוכה של עובדיה אגסי מרס 1987
בן־נון יגאל, "לצייר מחוץ לסיר הלחץ - קטלוג תערוכה של אביב לבנת, מאי 1987
בן־נון יגאל, "הרחוב כמוקד דרמאטי - תוכניה לפסטיבל ישראל 18-5-87
בן־נון יגאל, "כאן בחצר הבית - על סוגית המקום באמנות הישראלית - פוליטיקה 8, דצמבר 1987
בן־נון יגאל, "מרוץ על קביים - קטלוג תערוכה של אתי בת יעקב, מרס 1988
בן־נון יגאל, "האני שעל סדר היום - קטלוג תערוכה של בועז קייזמן, אפריל 1988
בן־נון יגאל, "גילדור כאמן תפנית - קטלוג תערוכה 1988
בן־נון יגאל, "אל העיר הרחוקה - קטלוג תערוכה של אדית כהן־ג'וור, 1988
בן־נון יגאל, "כאנוסים במחתרת (על אמנות יהודית) הארץ 12-8-1988
בן־נון יגאל, "הרפתקת האלטרנטיבה היהודית (על אמנות יהודית) הארץ 9-9-1988
בן־נון יגאל, "לא לגמרי מפוענחת (דרך רבקה שטורמן במחול) עיתון 77, גיליון 108 ינואר 1989
בן־נון יגאל, "הרפש כערך גואל - קטלוג קבוצת סמרטוט 1989
בן־נון יגאל, "להבדיל בין קודש לחול, טכסט לתערוכה במרכז לאמנות חזותית באר־שבע 23-1-90
בן־נון יגאל, "סליחה וינסנט - מחוות אמנים לואן־גוך, סטודיו כתב עת לאמנות 13, יולי 1990
בן־נון יגאל, "ההתגרות בקו הגבול - התמורות בשפת המיצג", סטודיו, כתב עת לאמנות 20, מרס 1991, עמ' 19-16.
בן־נון יגאל, "בנין הלבנים האדומות כמשל" - קטלוג תערוכה של שמאי גילר, מאי 1991
בן־נון יגאל, "נקמת הציירת - עיתון 77, גיליון נובמבר 1991
בן־נון יגאל, "מימסד ואופוזיציה במודרניזם הישראלי 1992
בן־נון יגאל, "כאגדת רבקה (על המחול של רבקה שטורמן) הרבעון למחול 1993
בן־נון יגאל, "תצפית בביוגראפיה עילית - על הסרט ארבייט מכט פריי, סינמטק אפריל 97 גיליון 88
בן־נון יגאל, "העיצוב האדריכלי בבניה הציבורית במרוקו, ברית 26, אשדוד 2007 עמ' 67-55
בן־נון יגאל, "ממסד ואופוזיציה בראשית שנות השמונים - ראשית הפוסט מודרניזם הישראלי", מאזניים - ירחון אגודת הסופרים, ספטמבר 2011, עמ' 48-46.

תערוכות
1981 ביתן לאמנות בפרק הירקון - יחיד
1981 פרס האמן הצעיר של המועצה לתרבות ולאמנות
1983 - גלריה ריבנפלד ביפו "משכיל לחורון" - יחיד
1984 - גלריה תאטרון ירושלים - יחיד
1985 - מסוף ניצנה - מפגש אמנים. אוצר עזרא אוריון
1985 - גלריה מימד קטן - יחיד
1985 - שפיים 85 מפגש אמנים
1985 - דיזינגוף סנטר - פרוייקט יוני "מימד לאמנות חזותית"
1985 - נס הרים - מפגש אמנים. מיצג "אני ראיתי את כבוד יהוה"
1985 - דיזינגוף סנטר - "אמנים נגד הפשיזם"1988 - גלריה הקיבוץ - תערוכה קבוצתית
1988 - גלריה מימד קטן - "פחד יצחק" -
1988 - מוזיאון הרצליה - "עם בונה ארץ" תערוכה קבוצתית
1989 - מוזיאון חיפה - "גבול התודעה" אוצר אברהם אילת
1990 - פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה. תערוכה קבוצתית
1991 - בית אריאלה - תערוכת אוסף הגראפותק הישראלי
2006 - מלחמה, וידאו ארט - פסטיבל הדגנרטים 4, אוצרים חזי שוחט וחוני המעגל, סימטק תל אביב
2007 - אחד מכאן ואחד מכאן, וידאו ארט - פסטיבל הדגנרטים 5, אוצרים חזי שוחט וחוני המעגל, סימטק תל אביב
2007 - אחד מכאן ואחד מכאן, וידאו ארט - מוזיאון ינקו דאדא, אוצרים רעיה זומר וחוני המעגל

קטלוגים
שפיים 85, "סיר לחץ", טניה פרמינגר, שמאי גילר, עובדיה אגסי, אביב לבנת, אתי בת יעקב, בועז קייזמן, יעקב גילדור, קבוצת סמרטוט, אדית כהן, שמאי גילר (2)

אוצרות וניהול אמנותי
1984 - 1990 - אוצר גלריה שרת בגבעתיים
1985 - שפיים 85 -מפגש אמנים (פיסול, ציור, מיצג)
1985 - פסטיבל עכו (21 מיצגים)
1985 - תאטרון ירושלים "סיר לחץ" אמנות צעירה בישראל
1986 - גן הפעמון ירושלים, "הבמה לתאטרון חזותי"( 12 מופעים)
1986 - גלריה קלישר ,"על הקרקע" תערוכה ניידת של אמנות לעם
1987 - פסטיבל ישראל - תאטרון רחוב (9 יצירות)
1988 - פסטיבל ישראל - תאטרון רחוב
1988 - גלריה ראפ - "צבע נוסף"
1990 - גבעת חביבה - "גבול השלום"
1990 - הרצליה - גלרית גן, תערוכת "איס"ף"
1990 - מקלט לאמנות עכשוית בנוה צדק - תערוכת פתיחה"
1991 - גלריה הקיבוץ "מה יש לך להגיד לי הינדה"
1992 - גלריה הקיבוץ תערוכת צילום: "הקלף הגלוי"
1992 - גלריה שרה קונפורטי - יפו: "אוצרים באמנות המקומית"

Publications Yigal Bin-Nun - פרסומים, יגאל בן-נון

yigbin — Wed, 11 Jan 2012 17:57:00 GMT

ד"ר יגאל בן-נון, רחוב הלסינקי 10 תל אביב 62996, טל' 0722611296

Yigal Bin-Nun, 4 Rue de Belfort 75011 Paris, Tel 0148063288

Université de Paris VIII

École Pratique des Hautes Études

רשימת פרסומים

BIN-NUN Yigal, « The contribution of World Jewish Organizations to the Establishment of Rights for Jews in Morocco (1956-1961), Journal of Jewish Modern Studies 9:2, Oxford 2010, p. 251-274.

BIN-NUN Yigal, « Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc », Brit 29, Ashdod 2010, p. 17-20 ; 46-47

BIN-NUN Yigal, « Jo Golan - Un destin marocain », Brit 29 Ashdod 2010, p. 78-85

BIN-NUN Yigal, « La négociation de l'évacuation en masse des Juifs du Maroc », in La fin du Judaïsme en terres d'Islam, dir. Sh. Trigano, Denoël Médiations, Paris 2009, p. 303-358.

BIN-NUN Yigal, « Chouraqui diplomate, Débuts des relations secrètes entre le Maroc et Israël », Perspectives 12, Revue de l’Université Hébraïque de Jérusalem, réd., F. Bartfeld, Editions Magnes 2008, p. 169-204.

BIN-NUN Yigal, Psychosis or an Ability to Foresee the Future? The contribution of the World Jewish Organizations to the Establishment of Rights for Jews in Independent Morocco, 1955-1961, REEH 10, Paris 2004.

BIN-NUN Yigal, « La quête d'un compromis pour l'évacuation des Juifs du Maroc », L'exclusion des Juifs des pays arabes, Pardès n°34, In press éditions 2003, p. 75-98.

BIN-NUN Yigal, « Lady Luck », Herald Tribune Haaretz 8-4-2007, p. B7.

בן־נון יגאל, "נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית", קשר - כתב עת לחקר תולדות העיתונות בעולם היהודי ובישראל, גיליון 42, אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127

בן־נון יגאל, "לזכרו של דריס שרייבי", פרק מספר: "המפקד פילגר", מאזניים - ירחון אגודת הסופרים, אפריל 2011, עמ' 36-34.

בן־נון יגאל, "זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית 1967-1956", פעמים, גיליון 127-125, קובץ מיוחד: יהודים ערבים? פולמוס על זהות, עורכים אבריאל בר-לבב, מרים פרנקל ויאיר עדיאל, מכון בן-צבי, ירושלים 2011, עמ' 284-235.

בן־נון יגאל, "הוויכוח בעיתונות המרוקנית בעניין זכויות היהודים והגירתם "1965-1955, קשר - כתב עת לחקר תולדות העיתונות בעולם היהודי ובישראל, חוברת מס' 40, אוניברסיטת תל אביב, עמ' 101-86

בן־נון יגאל, "שלוש שיחות של ג'ו גולן עם מוחמד החמישי", ברית - כתב עת בעריכת אשר כנפו, גיליון 28, אשדוד קיץ 2009, עמ‘ 87-80.

בן־נון יגאל, "הומג' לסם אביטל", ברית - כתב עת בעריכת אשר כנפו, חוברת 28, אשדוד קיץ 2009, עמ‘ 79-77

בן־נון יגאל, "המתקפה התקשורתית הישראלית על מרוקו אחרי טביעת ספינת המעפילים "אגוז" בינואר 1961" קשר - כתב עת לחקר תולדות העיתונות בעולם היהודי ובישראל, גיליון 38, אביב 2009, עמ‘ 65-55.

בן־נון יגאל, "על מקורותיה הראשוניים של המימונה", פעמים, גיליון 117. מכון בן-צבי ירושלים, עמ' 166-141.

בן־נון יגאל, "סיפור הממלכה המאוחדת כרומן תעמולה פן-ישראלי", קשת החדשה 23, תל אביב, אביב 2008, עורך אהרון אמיר, עמ' 108-102.

בן־נון יגאל, "בחינה מחודשת של סוגית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של מרוקו", ברית 27, עורך אשר כנפו, אשדוד 2008, עמ' 108-102.

בן־נון יגאל, "המאבק בגילויים אנטי-יהודיים בעיתונות המרוקנית בשנים 1963-1962" קשר - כתב עת לחקר תולדות העיתונות בעולם היהודי ובישראל, גיליון 36, סתיו 2007, עמ‘ 130-123.

בן־נון יגאל, "חג למימונה הגבירה, אשת שד המזל", המוסף לספרות, הארץ, 8-4-2007.

בן־נון יגאל, "דיפלומט נון־קונפורמיסט", הקדמה לספרו של ג’ו גולן, דפים מיומן, הוצאת כרמל 2006, ירושלים, עמ' 15-7.

בן־נון יגאל, "דמותה של הקהילה היהודית במרוקו העצמאית בעיני שליחי ישראל", ראה REEH כתב עת לחקר העברית באירופה, גיליון מס' 9, פריס 2005, עמ' 70-57.

בן־נון יגאל, "התרבות הצרפתית וסוגיית החינוך היהודי במרוקו העצמאית", ראה REEH כתב עת לחקר העברית באירופה, גיליון מס' 7, פריס 2003, עמ' 41-19.

בן־נון יגאל, "בין אופוריה לאכזבה: הקהילה היהודית אחרי עצמאות מרוקו", גשר, כתב עת לעניינים יהודים, גיליון מס' 148, ירושלים 2004, עמ' 59-45.

סקירה על ספרו של ירון צור: סיפור תרבות, יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות, גשר, כתב עת לעניינים יהודים, גיליון מס' 150, ירושלים 2004, עמ' 135.

לקראת פירסום

מאמר - "סניף פאס־מכנאס של 'המסגרת' והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961", ספר כנס יהדות פס 2004, אוניברסיטת בר-אילן, מרכז דהן, עורך משה בר אשר.

מאמר - "חסן השני מלך מרוקו ויחסיו החשאיים עם ישראל", ג'מאעה, אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע.

מאמר - "המהלכים המדיניים בין ישראל למרוקו שהביאו לפינוי מוסכם של הקהילה היהודית מן המממלכה המרוקאית", עורך אבריאל בר-לבב.

מאמר - "טביעת ספינת העולים אגוז בחופי מרוקו בינואר 1961 והמהלכים שקדמו לה והסיבות לטביעתה", ספר כנס מדריד -מרוקו 2009, אוניברסיטת בר-אילן, מרכז דהן, עורך אפרים חזן.

מאמר - "זיקת הקהילה היהודית במרוקו לצרפת ערב עצמאותה1961", ספר כנס יהדות צרפת 2004, אוניברסיטת בר-אילן, מרכז דהן, עורך אריק כהן.

מאמר - היחס האמביוולנטי של הנהגת הקהילה היהודית לצרפת ולתרבותה בשנים הראשונות לעצמאותה של מרוקו (1961-1956) ספר כנס צרפת-מגרב 2010, סורבון, אוניברסיטת בר-אילן, מרכז דהן, עורך שמעון שוורצפוקס

ספר בהכנה: "היחסים הדיפלומטיים החשאיים בין ישראל למרוקו ופרשת בן־ברכּה" (1970-1963)

ספר בהכנה: "היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו וההגירה היהודית" (1965-1955)

ספר בהכנה: מילון "המסגרת"

פרסומים המסתמכים על מחקרי

BEL AIBA Inès, ALAMI Younes, AMAR Ali & JAMAÏ Aboubaker, « Le Maroc et le Mossad », Dossier spécial et éditorial, Le Journal Hebdomadaire, n°167, Casablanca, 3 au 9 juillet 2004, p.3-4, 20-29.

MALKA Victor, David Amar ou la passion d'agir. Biblieurope, Paris 2003, p. 147-163.

OUFKIR Raouf, Les invités, Vingt ans dans les prisons du Roi, Flammarion, Edition de poche revue et corrigée, J‘ai lu, Paris 2005, p. 370-373.

BOUBIA Amina, « Les Juifs du Maroc : histoire d’une catastrophe qui n’a jamais eu lieu », Le Journal Hebdomadaire n° 341, du 15 au 21mars 2008, Casablanca, p. 56-57.

FAHIM Majda, « Juifs marocains, Le prix de l'exil », Le Journal Hebdomadaire n° 390 du 4 au 10 avril 2009, Casablanca, p. 54-57.

ABDOU Meriem « Nos contacts avec le Maroc datent de la guerre des Sables », Le Courrier d'Algérie n° 1682, Alger 14 Septembre 2009.

WEINSTOCK Nathan‪, Une si longue présence: comment le monde arabe a perdu ses Juifs, 1947-1967, Plon, Paris 2009

SCHNALL David J., Radical dissent in contemporary Israeli politics: cracks in the wall, Praeger Publishers, New York 1979.

GABIZON ‪Cécilia‪ & WEISZ Johan, OPA sur les juifs de France: enquête sur un exode programmé (2000-2005), ‪Bernard Grasset, Paris 2006

VERMEREN Pierre, Le Maroc de Mohammed VI, La transition inachevée, Cahiers libres, La Découverte, Paris 2009

DALLE Ignace, Hassan II entre tradition et absolutisme, Fayard, Paris 2011

Publications

1 - Article : « La quête d'un compromis pour l’évacuation des Juifs du Maroc », Sh. Trigano ed., L'exclusion des Juifs des pays arabes, Pardès n°34, In press éditions 2003, p. 75-98.

2 - Article : « Entre euphorie et décéption, La communauté juive marocaine après l’indépendance », Gesher 148, Jérusalem 2004. p. 45-59.

3 - Article : « La culture française dans la communauté juive du Maroc indépendant » REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïque n°7, Paris, 2003, p. 19-41.

4 - Article : « Le rapport des émissaires israéliens du Mossad à la communauté juive du Maroc » REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïque n°9, Paris 2004, p. 57-70.

5 - Livre : Psychosis or an Ability to Foresee the Future? The contribution of the World Jewish Organisations to the Establishment of Rights for Jews in Independent Morocco, 1956-1961, REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïque n°10, Paris, 2004.

6 - Article : « Un diplomate non conformiste », Préface du livre de Jo Golan : Pages from a Diary, Editions Carmel, Jérusalem, 2005, p. 7-15.

7 - Article : « Lady Luck », Herald Tribune, Haaretz, 8-4-2007, p. B7.

8 - Article : « La réaction de la communauté juive aux allusions anti juives dans la presse marocaine en 1962-1963 », Kesher n°36 (heb.), automne 2007, p. 123-130.

9 - Article : « Une nouvelle approche du problème de la sélection des Juifs du Maroc à la veille de l’indépendance », Brit n° 27 A. Knafo, ed., Ashdod 2008, p. 102-108.

10 - Article : « Le royaume unifié comme roman de propagande pan israélite » Qeshet ha hadasha n°2 », A . Amir ed., Tel Aviv 2008, p. 102-108.

11 - Article : « Chouraqui diplomate, Débuts des relations secrètes entre le Maroc et Israël », Perspectives 12, Revue de l’Université Hébraïque de Jérusalem, rédactrice : Fernande Bartfeld, Editions Magnes 2008, p. 169-204.

12 – Article : « Les sources premières de la Mimouna », Péamim 117, Institut Ben Zvi, Jérusalem, p. 141-166.

13 - Article: « La négociation de l'évacuation en masse des Juifs du Maroc», in La fin du Judaïsme en terres d'Islam, dir. Sh. Trigano, Denoël Médiations, Paris 2009, p. 303-358.

14 - Article : « La campagne de presse israélienne contre le Maroc après le naufrage du Pisces en Janvier 1961», Kesher n°38 (heb.), Tel Aviv printemps 2009, p. 55-65.

15 - Article : « Trois entretiens de Joe Golan avec Mohamed V », Brit n° 28 A. Knafo, ed., Ashdod 2009, p. 80-87.

17 - Article : « Hommage à Sam Avital », Brit n° 28 A. Knafo, ed., Ashdod 2009, p. 77-79.

18 - Article : « The contribution of World Jewish Organizations to the Establishment of Rights for Jews in Morocco (1956-1961), Journal of Jewish Modern Studies 9:2, Oxford 2010, p. 251-274.

19 - Article : « Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc », Brit 29, Ashdod 2010, p. 17-20 ; 46-47

20 - Article : « Jo Golan - Un destin marocain », Brit 29 Ashdod 2010, p. 78-85.

21 - Article: « La polémique dans la presse marocaine sur les droits des Juifs et leur émigration 1956-1966 », Kesher n°40 (heb.), hivers 2010, p. 86-101.

22 - Article : « Le mouvement assimilationiste juif dans la société marocaine après l'indépendance (1956-1967) », Peamim 125-127, Avriel Bar Levav ed., Institut Ben Zvi, Jérusalem 2011, p. 235-284.

23 - Article : « Hommage à Driss Chraïbi », Traduction en hébreu d'un chapitre de son livre : Une enquête au village - "L'inspecteur Filagar", Moznaïm, Revue des Ecrivains Israeliens n°34, Tel Aviv 2011, p. 34-36.

24 - Article : « Le début du postmodernisme dans l'art israelien », Moznaïm, Revue des Ecrivains Israeliens n°4, Tel Aviv septembre 2011, p. 46-48.

Travaux en cour de publication

- Article : "The methodic problems concerning the historiography of the evacuation of the Jews from independent Morocco 1956-1967, Journal of Jewish Modern Studies, Oxford 2011

- Article : « Les pourparlers entre Israël et le Maroc qui précédèrent l'évacuation de la communauté juive dans le cadre de l'accord de compromis », Peamim.

- Article : « L’effondrement du réseau israélien du Mossad au Maroc après le naufrage du Pisces », Actes du colloque sur les Juifs de Fes, Université de Bar Ilan, Centre Dahan, Ramat Gan 2007. Moshé Bar Asher ed., Sous presse.

- Article : « The Disputes Regarding the Jewish Emigration from Morocco 1956-1961 », Actes du Colloque sur les Juifs des pays arabes, Maryland University Press, USA, août 2007.

- Article : « Le naufrage du bateau d'émigrants Egoz (Pisces), les causes du désastre et les pourparlers qui on précédé son expédition », Actes du Colloque sur les Juifs des pays arabes, Université Alcala de Madrid et Université de Bar Ilan, Ramat Gan 2007, août 2007.

- Article : « Le rapport de la communauté juive du Maroc indépendant à la France et la culture française ». Actes du colloque sur les Juifs de France, Université de Bar Ilan, Centre Dahan, Ramat Gan 2007. Sous presse.

- Article : « Sur la « clandestinité » du réseau israélien au Maroc dans le domaine de l’émigration », REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïque n°14, Paris, 2010.

- Article : « La branche de la Misgeret en Algérie et les émeutes de Constantine en mai 1956 », Article proposé pour le livre sur la communauté juive d’Algérie, H. Saadoun, ed., Institut Ben Zvi, Jérusalem.

- Article, « La négociation de l'évacuation en masse des Juifs du Maroc», in La fin du Judaïsme en terres d'Islam, dir. Sh. Trigano, en hébreu et en anglais.

- Article : « Le yahvisme à l’époque monarchique, Entre territorialisme et universalisme, L’exemple de Na‘aman (2 Rois 5) ».

- Article : « Le récit de la découverte du livre et l’édition josianique des textes historiques de la Bible», Semitica et Classica, Brepols, Paris.

- Article : « Le récit de l’homme divin et du vieux prophète à Beit-El (1 Rois XIII), REJ,

Livre : La communauté juive du Maroc indépendant, ses relations avec les autorités, avec Israël et avec les organismes juifs internationaux, 1956-1966, en hébreu.

Livre : Les relations diplomatiques secrètes entre le Maroc et Israël et l’affaire Ben Barka 1963-1967 (Titre provisoire), en hébreu.

Livre : Dictionnaire de la Misgeret 1955-1965, en hébreu.

Publications (English)

Yigal Bin-Nun, « The Weapon of Public Announcement, Kesher - Journal for the History the press in the Jewish world and Israel, No. 40, Tel Aviv Autumn 2011, (heb.), p. 127-141

Yigal Bin-Nun, « Le début du postmodernisme dans l'art israelien », Moznaïm, Revue des Ecrivains Israeliens n°4, Tel Aviv septembre 2011, p. 46-48.

Yigal Bin-Nun, Hommage à Driss Chraïbi - Translation in hebrew from his book : Une enquête au village - "L'inspecteur Filagar", Moznaïm, Hebrew Writers Organisation n°34, Tel Aviv 2011, p. 34-36.

Yigal Bin-Nun, "The Movement for Integration of Jews in Moroccan society after independence (1956-1967)" Peamim 125-127, Avriel Bar Levav et alii ed., Special Issue: Arab Jews? A Polemic about Identity, Ben-Zvi Institute for Studies of Jewish Communities in the East, Jerusalem 2011, p. 235-284

Yigal Bin-Nun, “The contribution of World Jewish Organizations to the Establishment of Rights for Jews in Morocco (1956-1961)”, Journal of Jewish Modern Studies 9:2, Oxford 2010, p. 251-274.

Yigal Bin-Nun, “Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc ”, Brit 29, Ashdod 2010, (heb.), p. 17-20 ; 46-47

Yigal Bin-Nun, “Jo Golan - Un destin marocain”, Brit 29 Ashdod 2010, (heb.), p. 78-85.

Yigal Bin-Nun, “Moroccan Press Debate about the Rights of Jews 1965-1955”, Kesher Journal for the History the press in the Jewish world and Israel n°40, spring 2010, (heb.) p. 86-101

Yigal Bin-Nun, "Three interviews of Joe Golan with Mohammed V”, Brit n° 28, A. Knafo, ed., Ashdod, Summer 2009, (heb.), p. 87-80.

Yigal Bin-Nun, "Homage to Sam Avital", Brit n° 28, A. Knafo, ed., Ashdod, Summer 2009, (heb.), p. 79-77.

Yigal Bin-Nun, “La négociation de l'évacuation en masse des Juifs du Maroc”, in La fin du Judaïsme en terres d'Islam, dir. Sh. Trigano, Denoël Médiations, Paris 2009, p. 303-358.

Yigal Bin-Nun, "Israeli media assault on Morocco after sinking Ship "Egoz" January 1961", Kesher - Journal for the History the press in the Jewish world and Israel, No. 38, Tel Aviv Spring 2009, (heb.), p. 65-55.

Yigal Bin-Nun, "The primary sources of Mimouna", Peamim 117, Ben Zvi Institute, Jerusalem, (heb.), p. 141-166.

Yigal Bin-Nun, "The United Kingdom of Israel and Juda as a novel aspect of propaganda," HaQeshet haHadasha 23, ed. Aharon Amir, Tel Aviv, Spring 2008, (heb.), p. 102 -108.

Yigal Bin-Nun, Chouraqui diplomate, Débuts des relations secrètes entre le Maroc et Israël “, Perspectives Revue de l’Université Hébraïque de Jérusalem 12,, ed. Fernande Bartfeld, Editions Magnes 2008, p. 169-204.

Yigal Bin-Nun, “A new approach to the problem of selection of the Jews of Morocco on the eve of independence”, Brit n° 27 A. Knafo, ed., Ashdod, 2008, (heb.), p. 102-108.

Yigal Bin-Nun, “Anti Jewish Campaigns in the Moroccan Press in the Years 1962-1963”, Kesher, Journal for the History of the Jewish world and Israeli Press, n°36, (heb.), 2007, p. 123-130.

Yigal Bin-Nun, “Lady Luck - Mimouna “, Herald Tribune, Haaretz, (heb.), 8-4-2007, p. B7.

Yigal Bin-Nun, “A Non-Conformist Diplomat”, in Jo Golan : Pages from a Diary, Carmel Editions, Jerusalem, 2005, (heb.), p. 7-15.

Yigal Bin-Nun, Psychosis or an Ability to Foresee the Future? The contribution of the World Jewish Organisations to the Establishment of Rights for Jews in Independent Morocco, 1956-1961, REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïque n°10, Paris, 2004.

Yigal Bin-Nun, “The relationship between the emissaries of the Israeli Mossad and the Jewish community of Morocco” (heb.), REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïques n°9, Paris 2004, (heb.), p. 57-70.

Yigal Bin-Nun, “La quête d'un compromis pour l’évacuation des Juifs du Maroc”, Sh. Trigano ed., L'exclusion des Juifs des pays arabes, Pardès n°34, In press éditions 2003, p. 75-98.

Yigal Bin-Nun, “French culture in the Jewish community of independent Morocco” (heb.), REEH, Revue Européenne d’Études Hébraïques n°7, Paris, 2003, (heb.), p. 19-41.

Yigal Bin-Nun, “Between Euphoria and Disappointment, The Moroccan Jewish Community After Independence”, Gesher 148, Jerusalem 2004, (heb.), p. 45-59

Book Review, Yaron Tsur: The story of culture, and the Jews of Tunisia Other Muslim, Gesher No. 150, Jerusalem 2004, (heb.), p. 135.

In Press

- Article : "The methodic problems concerning the historiography of the evacuation of the Jews from independent Morocco 1956-1967, Journal of Jewish Modern Studies, Oxford 2011

- Article : “The ideology of Jewish assimilation in Moroccan society after independence (1956-1967)”, Peamim, Jews-Arabs, Avriel Bar Levav ed. (heb.).

- Article : “Talks between Israel and Morocco that preceded the evacuation of the Jewish community as part of the compromise agreement “, Peamim. Avriel Bar Levav ed. (heb.).

- Article : ”The Disputes Regarding the Jewish Emigration from Morocco 1956-1961”, Proceedings of the symposium on the Jews in Arab Countries, Maryland University Press, USA, august 2007. (heb.).

- Article : “On the Israeli underground network in Morocco in the field of migration”, REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïque n°14, Paris, 2010. (heb.).

- Article : “The branch of Misgeret and riots in Algeria in May 1956 in Constantine”, Algeria Book, H. Saadoun, ed., Institut Ben Zvi, Jérusalem. (heb.).

- Article, “Negotiating the mass evacuation of Jews from Morocco, "in The End of Judaism in Islamic lands”, dir. Sh. Trigano, (heb.).

- Article : “Le yahvisme à l’époque monarchique, Entre territorialisme et universalisme, L’exemple de Na‘aman (2 Rois 5) ”.

- Article : “Le récit de la découverte du livre et l’édition josianique des textes historiques de la Bible”, Semitica et Classica, Brepols, Paris.

- Article : “Le récit de l’homme divin et du vieux prophète à Beit-El (1 Rois XIII), REJ,

Book: The Jewish community of independent Morocco, its relations with the authorities, with Israel and international Jewish organizations, 1956-1966, (heb.).

Book: Secret diplomatic relations between Morocco and Israel and the Ben Barka affair 1963-1967. (heb.).

Book: Misgeret Dictionary 1955-1965, (heb.).

פרסומים בנושאים כלליים

בן־נון יגאל, "על תפיסות עדתיות מעוותות - שדמות ס"ג אביב תשל'ז 1977, עמ' 30-33.

בן־נון יגאל, "על חגיגות המימונה ומהפכת הנענע, הארץ, 26 אפריל 1981

בן־נון יגאל, "בין אספסוף לבין אינטליגנציה - מעריב 9-9-81

בן־נון יגאל, "התנצלות לעמוס עוז - מעריב 12-10-81

בן־נון יגאל, "מיתוס ושיברו, העלייה מצפון אפריקה", הארץ, 20-7-1983

בן־נון יגאל, "להפסיק את הבניה - דבר

בן־נון יגאל, "על יהדות כדת נכפית - הארץ 3-6-86

בן־נון יגאל, "הצד האחר ביחסי ישראל מרוקו", הארץ, 15-7-1986

בן־נון יגאל, "הממונים על המימונה - הארץ 27-4-89

פרסומים בנושא אמנויות

בן־נון יגאל, "מיצג היום - דבר, אוקטובר 1985

בן־נון יגאל, "הערגה לזמן אחר (על איוון שוובל) - דבר 1986

בן־נון יגאל, "אמנות צעירה בתנאי לחץ - קטלוג תערוכת "סיר לחץ" מרס 1986

בן־נון יגאל, "לצייר לב שבור - קטלוג תערוכה של שמאי גילר, נובמבר 1986

בן־נון יגאל, "יאיר גרבוז, בין הדוניזם ליסורי יצירה - מאזניים 7, ינואר 1987

בן־נון יגאל, "ירושת האבן ופיסול בגיזרי עץ - קטלוג תערוכה של טניה פרמינגר, פברואר 1987

בן־נון יגאל, "עובדיה אגסי - תערוכת ציורים, אפריון 8, 1987 עמ' 40-38

בן־נון יגאל, "חזיונות עובדיה - קטלוג תערוכה של עובדיה אגסי מרס 1987

בן־נון יגאל, "לצייר מחוץ לסיר הלחץ - קטלוג תערוכה של אביב לבנת, מאי 1987

בן־נון יגאל, "הרחוב כמוקד דרמאטי - תוכניה לפסטיבל ישראל 18-5-87

בן־נון יגאל, "כאן בחצר הבית - על סוגית המקום באמנות הישראלית - פוליטיקה 8, דצמבר 1987

בן־נון יגאל, "מרוץ על קביים - קטלוג תערוכה של אתי בת יעקב, מרס 1988

בן־נון יגאל, "האני שעל סדר היום - קטלוג תערוכה של בועז קייזמן, אפריל 1988

בן־נון יגאל, "גילדור כאמן תפנית - קטלוג תערוכה 1988

בן־נון יגאל, "אל העיר הרחוקה - קטלוג תערוכה של אדית כהן־ג'וור, 1988

בן־נון יגאל, "כאנוסים במחתרת (על אמנות יהודית) הארץ 12-8-1988

בן־נון יגאל, "הרפתקת האלטרנטיבה היהודית (על אמנות יהודית) הארץ 9-9-1988

בן־נון יגאל, "לא לגמרי מפוענחת (דרך רבקה שטורמן במחול) עיתון 77, גיליון 108 ינואר 1989

בן־נון יגאל, "הרפש כערך גואל - קטלוג קבוצת סמרטוט 1989

בן־נון יגאל, "להבדיל בין קודש לחול, טכסט לתערוכה במרכז לאמנות חזותית באר־שבע 23-1-90

בן־נון יגאל, "סליחה וינסנט - מחוות אמנים לואן־גוך, סטודיו כתב עת לאמנות 13, יולי 1990

בן־נון יגאל, "ההתגרות בקו הגבול - התמורות בשפת המיצג", סטודיו, כתב עת לאמנות 20, מרס 1991, עמ' 19-16.

בן־נון יגאל, "בנין הלבנים האדומות כמשל" - קטלוג תערוכה של שמאי גילר, מאי 1991

בן־נון יגאל, "נקמת הציירת - עיתון 77, גיליון נובמבר 1991

בן־נון יגאל, "מימסד ואופוזיציה במודרניזם הישראלי 1992

בן־נון יגאל, "כאגדת רבקה (על המחול של רבקה שטורמן) הרבעון למחול 1993

בן־נון יגאל, "תצפית בביוגראפיה עילית - על הסרט ארבייט מכט פריי, סינמטק אפריל 97 גיליון 88

בן־נון יגאל, "העיצוב האדריכלי בבניה הציבורית במרוקו, ברית 26, אשדוד 2007 עמ' 67-55

בן־נון יגאל, "ממסד ואופוזיציה בראשית שנות השמונים - ראשית הפוסט מודרניזם הישראלי", מאזניים - ירחון אגודת הסופרים, ספטמבר 2011, עמ' 48-46.

תערוכות

1981 ביתן לאמנות בפרק הירקון - יחיד

1981 פרס האמן הצעיר של המועצה לתרבות ולאמנות

1983 - גלריה ריבנפלד ביפו "משכיל לחורון" - יחיד

1984 - גלריה תאטרון ירושלים - יחיד

1985 - מסוף ניצנה - מפגש אמנים. אוצר עזרא אוריון

1985 - גלריה מימד קטן - יחיד

1985 - שפיים 85 מפגש אמנים

1985 - דיזינגוף סנטר - פרוייקט יוני "מימד לאמנות חזותית"

1985 - נס הרים - מפגש אמנים. מיצג "אני ראיתי את כבוד יהוה"

1985 - דיזינגוף סנטר - "אמנים נגד הפשיזם"1988 - גלריה הקיבוץ - תערוכה קבוצתית

1988 - גלריה מימד קטן - "פחד יצחק"

1988 - מוזיאון הרצליה - "עם בונה ארץ" תערוכה קבוצתית

1989 - מוזיאון חיפה - "גבול התודעה" אוצר אברהם אילת

1990 - פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה. תערוכה קבוצתית

1991 - בית אריאלה - תערוכת אוסף הגראפותק הישראלי

2006 - מלחמה, וידאו ארט - פסטיבל הדגנרטים 4, אוצרים חזי שוחט וחוני המעגל, סימטק תל אביב

2007 - אחד מכאן ואחד מכאן, וידאו ארט - פסטיבל הדגנרטים 5, אוצרים חזי שוחט וחוני המעגל, סימטק תל אביב

2007 - אחד מכאן ואחד מכאן, וידאו ארט - מוזיאון ינקו דאדא, אוצרים רעיה זומר וחוני המעגל

עבודות

קטלוגים

שפיים 85, "סיר לחץ", טניה פרמינגר, שמאי גילר, עובדיה אגסי, אביב לבנת, אתי בת יעקב, בועז קייזמן, יעקב גילדור, קבוצת סמרטוט, אדית כהן, שמאי גילר (2)

אוצרות וניהול אמנותי

1984 - 1990 - אוצר גלריה שרת בגבעתיים

1985 - שפיים 85 -מפגש אמנים (פיסול, ציור, מיצג)

1985 - פסטיבל עכו (21 מיצגים)

1985 - תאטרון ירושלים "סיר לחץ" אמנות צעירה בישראל

1986 - גן הפעמון ירושלים, "הבמה לתאטרון חזותי"( 12 מופעים)

1986 - גלריה קלישר ,"על הקרקע" תערוכה ניידת של אמנות לעם

1987 - פסטיבל ישראל - תאטרון רחוב (9 יצירות)

1988 - פסטיבל ישראל - תאטרון רחוב

1988 - גלריה ראפ - "צבע נוסף"

1990 - גבעת חביבה - "גבול השלום"

1990 - הרצליה - גלרית גן, תערוכת "איס"ף"

1990 - מקלט לאמנות עכשוית בנוה צדק - תערוכת פתיחה"

1991 - גלריה הקיבוץ "מה יש לך להגיד לי הינדה"

1992 - גלריה הקיבוץ תערוכת צילום: "הקלף הגלוי"

1992 - גלריה שרה קונפורטי - יפו: "אוצרים באמנות המקומית"

L'usage du tract et de la pétition dans les relations entre Juifs et Musulmans au Maroc indépendant

yigbin — Mon, 09 Jan 2012 21:25:47 GMT

נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית

יגאל בן-נון

פורסם בכתב העת "קשר" 42 אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127

גילויי דעת, כרוזים והודעות לעיתונות שימשו בעיקר אינטלקטואלים יהודים במרוקו העצמאית שביקשו להשתלב בחברה המרוקנית. להעברת מידע לחברי הקהילה שימשו בעיקר כרוזים מטעם מועצת הקהילות היהודיות ומטעם ועדי הקהילות שהוקראו כל שבת בבית הכנסת בשפה היהודית מרוקנית. כאשר הגיעו נציגי ישראל הם עשו בכרוזים שימוש מוסווה בשם הקהילה כדי להתערב בענייניה או כדי לתקוף את השלטונות. השימוש בכרוז העסיק את אליעזר שושני, ההיסטוריון של ההגירה ממרוקו מטעם ראש המוסד, שהודה כי השימוש בו בידי שליחי ישראל לא התאים למציאות היהודית והמרוקנית, שכן

לא קל יהיה ליהודי החי כיום בישראל להשיג את המשמעות המלאה של הדבקת הכרוז והפצתו. כרוזים למיניהם הנם עניין של יום יום בישראל ואין מרבים לתת את הדעת עליהם. אלא כשמדובר לא בישראל שאזרחיה חופשיים כי אם במרוקו הערבית שאזרחיה אינם חופשיים במובן המלא של המילה ואזרחיה היהודיים בוודאי אינם חופשיים ובוודאי אסור להם להיזקק לביטוי לאומי אשר בסופו של דבר יונק מן המקור הציוני.^{^[1]}

במלאכת השחזור ההיסטורי של הקהילה היהודית במרוקו חשוב להזכיר תופעה אופיינית לשנות החמישים והשישים ולאופיה המיוחד. החברה היהודית המרוקנית והנהגתה מנו מעגלים חברתיים אחדים. עם המעגל החברתי העליון נמנו ראשי המוסדות וועדי הקהילות שנפגשו לעתים תכופות בישיבות ובקבלות פנים. קבוצה דומיננטית זו תוארה בדייקנות בידי הסופר קרלוס דה נזרי, שהכירה מבפנים:

כיוון שנושלו מן העניין הפוליטי, הם [היהודים] פנו לתחום החברתי, שנעשה לציר ולסמל לפעולותיהם. הם סגרו על עצמם את דלתות קהילתם, ובמצב של דלתיים סגורות נוח זה, ניהלו חיים חסרי תהילה של קהילות מרוצות מעצמן. ישיבות, ועדים וועידות, נשיאים וסגניהם [...], בחיים הקהילתיים זרמה לה בנחת הדיאלקטיקה המוכרת. האמביציות לא מצאו להן פורקן אלא בתחליפים רזים לחיים הציבוריים וללחם היבש של הכיבודים המוניציפליים [...] דו"חות הישיבות היו חסרי צבע וריח כל עיקר, ונשמו שטיחות מחוסנת.^{^[2]}

לצד הנהגה זו פעלו במעגל השני יהודים במפלגת אלאִסתִקלאל ובפקידות הבכירה במנהל הציבורי והממשלתי. לקבוצה זו יש להוסיף את היהודים חברי המפלגה הקומוניסטית, חדורי השכנוע האידאולוגי, שעם תומכי האינטגרציה ניתקו עצמם מן הקהילה ביקשו להיטמע בחברה ובפוליטיקה המרוקנית. במעגל השלישי פעלו באינטנסיביות מדריכי תנועות הנוער היהודיות ובוגריהן. לצדם פעלו בחשאיות מתנדבי "המסגרת", הרשת הישראלית שהקים המוסד כדי להגן על יהודי מרוקו, ובעיקר חברי תנועות הנוער שבמסגרתה. לא היה קשר בין שלושת המעגלים החברתיים הללו. מתוך חולשתה היחסית של התקשורת וכקבוצת מיעוט חסרת אמצעי ביטוי נפוצים, התקיים מידור בין המעגלים החברתיים, וכך היו אנשי ציבור יהודים שלא ידעו דבר על שהתרחש בקבוצת הנהגה אחרת בקהילה. מידור זה נמשך גם לאחר שהיהודים עזבו את מרוקו. הדבר הגיע למצב אבסורדי שבו אחד מבכירי תנועת הצופים היהודיים, שיזם פעולות ציבוריות רבות, לא שמע על טביעת ספינת העולים "אגוז" ולא ידע על הכרוזים שחולקו לאחר הטביעה וגם לא על המעצרים ועל בריחת מתנדבי המסגרת.^{^[3]}

גילוי הדעת של אגודת אלויפאק

אחד מגילויי הדעת הראשונים פורסם זמן מה לפני עצמאות מרוקו, ב-15 בפברואר 1956. יהודים צעירים תומכי זרם ההשתלבות הקימו ברבאט את אגודת אלויפאק (ההבנה) בראשות ד"ר מוחמד חסר ובחסות הנסיך מולאי חסן. בגילוי דעת שפרסמו ראשיה בשלוש שפות, ערבית, צרפתית וערבית-יהודית באותיות עבריות, נאמר:

כתגובה על רצון הוד מעלתם מוחמד החמישי ומולאי חסן לראות את כל המרוקנים, מוסלמים ויהודים, מאוחדים כאחים, החליט הנוער המרוקני להתארגן באגודה שתישא את השם אלויפאק – ההבנה. שאיפתנו היקרה ביותר לבנות בשמחה ובשיתוף פעולה את מרוקו החדשה, מאוחדת, חופשית ועצמאית. יחדיו מאוחדים בלב ובנפש, מוסלמים ויהודים, נצעיד את ארצנו לעבר הקידמה, העושר והאושר. יחד נעשה ממולדתנו היקרה אומה מודרנית ומכובדת שישררו בה הסובלנות, השלווה והחופש. אגודתנו מתכוונת להילחם בבערות, בפירוד ובגזענות בכל צורותיה. מטרות אלויפאק הן לקדם את המגעים בין יהודים למוסלמים ולחזק את הקשר ביניהם בכל התחומים ובעיקר בתחומי התרבות, הספורט והאמנות, ובתחום המקצועי והחברתי. אלויפאק קוראת לכל המרוקנים להצטרף לשורותיו ולהעניק לו סיוע, כדי שימלא בהצלחה את תפקידו, למען גדולתה של מולדתנו ואושרה.^{^[4]}

עד מהרה הוקמו סניפים בקזבלנקה, באספי, בפאס, באלג'דידה, בקניטרה ובמכנאס.^{^[5]} לסגנו של מוחמד חסר נבחרו דוד בן-אזרף, נשיא ועד קהילת קזבלנקה, ומעטי בכּאי. סם בן-הרוש, מראשי המפלגה הקומוניסטית, נתמנה למזכ"ל וסגניו היו ארמן אסולין ומוחמד דח'יסי. הגזבר היה ד"ר מוחמד דדון שנבחר לאחר מכן לנשיא, ולסגנו נתמנה דוד אזולאי.

הנציגים היהודים באלויפאק תמכו בהגברת לימודי הערבית בבתי הספר היהודיים ותבעו מרוקניזציה של הנהלות מוסדות הסיוע היהודיים הבין-לאומיים והכפפתם למשרדי הממשלה. במצע הארגון דובר על "עידוד שיתוף הפעולה לפי האינטרס הלאומי". בנאום המזכ"ל סם בן-הרוש,^{^[6]}ב-7 ביולי 1956, הגדיר את ארגונו כתנועה לא פוליטית אך לאומית: "תנועתנו נאבקת למען בית ספר אחיד, מוסדות צדקה משולבים ולימוד חובה של השפה הערבית, ותומכת בגיוס יהודים לצבא ובשילובם במשרות ציבוריות". מרק סבאח, קרא להסרת המחיצות: "אם קיימים אנשים הרוצים להילחם בעוני ובמצוקתם של אחרים, חשוב שימנעו מלשאול מה אמונתם של אנשים". הוא דחה את טענות השמרנים, שהאשימו את חברי אלויפאק בהתבוללות: "ליהודי מרוקו אין צורך יותר בפטרונים. יש להם נשמה יהודית, אמונה יהודית ומאפיינים יהודים שהם גאים בהם. יש להם גם מולדת מרוקנית הממלאת את לבם גאווה".^{^[7]}אולם באחד מביקוריו של נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, שבא למרוקו לשיחות בעניין הגירת היהודים, פרסם מרק סבאח בעיתון אלאסתקלאל מאמר וכתב בו: "איזו זכות יש לארגון זה לדבר בשמנו? אין לנו צורך בהתערבות זו. אנו קודם כל מרוקנים ורק אחר כך יהודים".^{^[8]}

אגודת אלויפאק, שהנהלתה הורכבה פריטטית מיהודים ומוסלמים, עסקה בעיקר בארגון הרצאות ומפגשים חברתיים לקירוב לבבות. בפני חבריה הופיע הסופר אחמד ספריווי, שכתב בצרפתית, ושרל בן סימון שהרצה על הסימביוזה התרבותית בין מוסלמים ליהודים בתקופת תור הזהב בספרד. ב-9 באוקטובר 1956 ערכה האגודה בקזבלנקה קבלת פנים שנטלו בה חלק ראשי המוסדות היהודיים ובכך הביעו את תמיכתם הגלויה בתהליך האינטגרציה שהייתה באותם ימים דבר מובן מאליו, ואיש עדיין לא ערער עליה.

הלך הרוחות החדש הביא גם למהפך במועצת הקהילות היהודיות. במוסדות הקהילה כיהנה הנהגה ותיקה. כנגד הנהגה זו צמחה הנהגה צעירה ופעלתנית שחרטה על דגלה השתלבות בחברה המרוקנית. מיד אחרי העצמאות התאחדות הרופאים, הרוקחים ורופאי השיניים, שאיגדה מוסלמים ויהודים, שיגרה עצומה לחברי מועצת הקהילות וביקשה להדיח את ז'אק דהן מתפקידו כמזכיר הכללי של מועצת הקהילות ולגנות בפומבי את עמדותיו כעלולות לפגוע ביהדות מרוקו ובמועצת הקהילות, שהייתה גוף לא פוליטי.^{^[9]}בראשית ינואר 1956, אחרי כישלון ניסיונו להיבחר כשר בממשלה, נאלץ דהן להתפטר מתפקידו. השלטונות דרשו את סילוקו מתפקידו ובעיתונות היהודית הקהילתית פורסמו כרוזים ומאמרים נגדו, בטענה שהוא שייך כבר לעבר ואחרי סיום תקופת החסות יש לפתוח דף חדש. אנדרה שורקי מחברת כל ישראל חברים (אליאנס, כי"ח) הודה שהדבר היה בלתי נמנע ושעדיף שהדבר יתבצע בהקדם כיוון שדהן מעולם לא היה חסיד של התנועה הלאומית המרוקנית.

מלחמת סואץ וכרוז אלויפאק

גילוי דעת נוסף פורסם לאחר הפלישה הישראלית לחצי האי סיני בסיוע כוחות צבא בריטים-וצרפתים. מרוקו הזדהתה עם העמדה הכל-ערבית ועם מדיניות נשיא מצרים, שהיה סמל לאחדות הערבית. מעורבות ישראל גרמה לחידוד תחושת הלאומיות הערבית במדינה. אולם תגובת השלטונות שחששו ממהומות נגד היהודים הייתה מהירה ויעילה. בעקבות התנגשות בין מפגינים לצרפתים בעיר מכנאס שיגרו ראשי השלטון הוראות מפורשות למושלי המחוזות ודרשו מהם למנוע פגיעה ביהודים. הארמון והמפלגות קראו לאוכלוסייה להבחין בין יהודים לישראלים וכוחות הביטחון הוצבו להגנת הרבעים היהודיים. בוועידת המפלגה הדמוקרטית לעצמאות שהתכנסה בחודש נובמבר, צירים יהודים תבעו לא להזכיר את ישראל בנוסח הודעת הגינוי לפלישה המשולשת לשטח מצרים. נימוקם היה רצון למנוע מהומות נגד הקהילה והגברת האהדה בציבור היהודי למפלגה. צירי הוועידה קיבלו את הנימוקים וישראל לא הוזכרה בהחלטות.^{^[10]}

האירועים גררו התארגנות גם באלויפאק. הנציגים היהודים באלויפאק ניסחו גילוי דעת בעניין "המתקפה הישראלית" בסיני, ופרסמו אותו בשלוש שפות: ערבית, צרפתית וערבית-יהודית. מטרת הפרסום הייתה להרגיע את הרוחות ולמנוע התפרצויות אנטי-יהודיות. "אם לא היינו עושים זאת, מצב היהודים היה קשה מנשוא".^{^[11]}הפרסום גינה את הפלישה המשולשת לשטח מצרים וקרא לאחדות באומה המרוקנית, דבר שימנע פגיעה ביהודים עקב התעוררות הלאומיות הכל-ערבית:

מתוך בוז לחוק הבין-לאומי הכריזו הבריטים-צרפתים-ישראלים מלחמה על מצרים. העם המרוקני בשלמותו מתקומם נגד המתקפה ומגנה צעד מלחמתי יזום שכוונתו להשפיל את האומה המצרית וליטול ממנה את חירותה ואת עצמאותה. עלינו להעניק את כל תמיכתנו למצרים ולמנוע מן התוקפנים להצליח במזימתם. אירועי השעה מצווים עלינו אפוא, אחים יקרים, לשמור על ההרמוניה בינינו, מוסלמים ויהודים, על הידידות, האחדות וההסכמה בינינו ולחזקן כיוון שרק הן יבטיחו את עצמאות מולדתנו. הקולוניאליסטים ינסו להפריד בינינו כבעבר וישתמשו בכל דרך לסכסך בינינו. כאן במרוקו יש רק אזרחים מרוקנים, מרוקנים מוסלמים ומרוקנים בני הדת היהודית, אך כולם מרוקנים. כל המרוקנים ללא הבדל דת חייבים להרגיש מגויסים לשמירה על הסדר ועל השקט. מרוקנים אחים יקרים, עלינו להיות דרוכים. באחדותנו, בעמידתנו על המשמר ובאמון חסר-המצרים שאנו נותנים בהוד-מלכותו המלך ובממשלתו תלוי עתידה של ארצנו. אל תקשיבו למפרידים ביניכם. להפך, גנו אותם. כך, מגויסים, אתם נוטלים חלק במעשה האציל ביותר שהוא השמירה על עצמאותנו.^{^[12]}

כמו בגילויי הדעת הקודמים, מחבריו הדגישו שהיהודים הם חלק מן האומה המרוקנית ושותפים לגורלה, אף אם צריך עקב כך לגנות את מדיניותה של המדינה היהודית בישראל. כתוצאה מפרסום הכרוז, ב-8 בנובמבר 1956 החליט גם נשיא ועד קהילת קזבלנקה דוד בן-אזרף לגנות את הפלישה הישראלית-בריטית-צרפתית במכתב לשר הפנים, לחסן ליוסי, ולמושל העיר, אחמד ברגש.^{^[13]} אולם רוב היהודים לא נקטו עמדה והמתינו בדאגה לבאות.ראשי הקהילה ציינו בסיפוק את העובדה שתבוסתו של גמאל עבד אלנאצר לא גרמה להתלהטות יצרים של מוסלמים נגד יהודים, בעיקר בזכות התגייסות השלטונות בעוד מועד להגן על הרבעים היהודיים.[14] הצהרותיהם המרגיעות של נציגי הארמון ושל ראשי מפלגת אלאסתקלאל מנעו תגובות אנטי-יהודיות שמהן חששו רבים, אף שאהדת היהודים הייתה נתונה לישראל.

כרוז אנונימי נגד היהודים

דובר נחרץ של מצדדי הזהות המרוקנית היה אלבר אפללו. הוא פרס את משנתו, ביולי 1958, לפני השליח וולפגנג ברטהולץ מברן שביקש לעמוד על עמדותיו:

אנו יהודים טובים, ואולם אין זו סיבה שלא נהיה גם אזרחים לויאליים למרוקו. במדינה זו כל האזרחים, מוסלמים, ברברים ויהודים הם אחים. שליחותנו לשמש הוכחה לקיום שיתוף פעולה בין יהודים למוסלמים במדינה ערבית. לצורך זה יסדנו את אגודת הוויפאק שעושה למען הידידות בין יהודים למוסלמים. אנו רואים כעריקים את היהודים המוסתים בידי ארגונים ציוניים ומבקשים לעזוב את מרוקו בגלל פסיכוזת הפחד שנטעו בהם. החלטתנו נחושה לעשות הכול למניעת הגירת יהודים לישראל, שכן עם עזיבת כל יהודי, נחלשת עמדתנו במרוקו […] עד עתה לא הייתה אנטישמיות במדינה, אף לא בעת ההתקפה הישראלית על מצרים. אולם הגירת יהודים המונית עלולה לעורר גל של אנטישמיות. אולם אז, לא היא תהייה באשמת המוסלמים, אלא באשמת היהודים עצמם שבגלל הגירתם מוכיחים שהם לא מרגישים מרוקנים והם פורשים מן העם המרוקני.[15]

אפללו לא היה ביקורתי רק כלפי הציונות וישראל. הוא לא היסס להגיב במאמרים בעיתונות נגד התקפות כלפי סמלים יהודיים.

בדצמבר 1959 התפרסם בערי מרוקו כרוז אנונימי בארבע שפות – ערבית, צרפתית, אנגלית ואיטלקית – שצויר בו סמל מגן דוד. מתחת לכותרת הופיעה השאלה: "המכיר אתה סמל זה?" בהמשך הייתה התשובה: "כוכב זה הוא סמל שנאת היהודים ותוקפנותם כלפי כל הדתות. זהו סמל ישראל המתנוסס מעל כל המוסדות הציוניים. זה סמלם של הרואים בפלסטין את מרכז הכוח הציוני ואת מרכז ההשתלטות על העולם. זה גם מרכז הדוחפים למלחמת עולם שלישית […] מחץ אותו לפני שימחץ אותך".^{^[16]}עיתון בערבית פרסם באותם ימים את המדבקה שמופיעה על גבי בקבוק יין כשר. מתחת לתצלום נכתב: "מי שרוצה להאמין, שיאמין ומי שרוצה להיות ספקן, שיישאר כך. פרסומת זו הנושאת את סמל ישראל המודבק באלפי עותקים על בקבוקים, לא מודפסת בישראל. ממשלת בן-גוריון לא העניקה לה את אישורה. הכתובת בקזבלנקה שבתחתית המדבקה מוכיחה זאת. רבים היהודים המבטאים את אהדתם לציונות ומדפיסים על סחורותיהם את הכוכב בעל ששת הקדקודים, סמלה של ישראל. היכן עיני המשטרה? היכן האחראים?" אלבר אפללו לא נשאר חייב והיה היחיד, ככל הידוע, שהשיב למתקיפים. במאמר שפורסם בעיתון צרפתי הוא הסביר שסמל המגן דוד ליווה את ההיסטוריה היהודית זמן רב לפני הקמת מדינת ישראל. היהודים לא אשמים שישראל אימצה סמל יהודי זה בדגלה והיום כבעבר משמש הסמל לציון מאכלים כשרים, מסעדות ומוצרים יהודיים.^{^[17]}

כרוזים ועצומות ביוזמת שליחי המסגרת

דוגמה לשימוש בעצומה בהתערבות של שליחי ישראל לשינוי פני הקהילה הביא אליאס כהן, מפקד סניף המסגרת במראכש. התברר לו שראש הקהילה בעיר משתמש שלא כהלכה בכספי הסיוע של הג'וינט. אנשי המסגרת במקום, שעסקו בעיקר בהגנה עצמית, שלחו בשם הקהילה עצומה למושל העיר בדרישה להדיחו ולמנות במקומו מועמד אחר, הראוי יותר בעיניהם לשמש בתפקיד. "לא נשארה ברירה בידי המושל והוא מילא אחר התביעה הן בפיטורי ראש הקהילה והן במינוי של מי שאנחנו הצענו".^{^[18]} יצחק חליווה הוסיף פרטים. במסגרת התקבלה החלטה להדיח את הדן אביטבול מנשיאות ועד קהילת מראכש מפני שהיה אנטי-ציוני. השליח פנחס קציר הורה לחליווה להפיץ שמועות כאילו הקהילה מתנגדת לאביטבול.^{^[19]} חליווה עשה כך, התחזה לתייר אמריקני ונפגש עם המושל טהר אועסו, התלונן נגד נשיא הקהילה ודרש את הדחתו מתפקידו. המושל ביקש לקבל לידיו עשר חתימות של חברי הקהילה שאותן גייסו חליווה ויהודה ואחניש והגישו אותם למושל. האחרון הזמין אליו את אביטבול, הודיע לו שהרבה יהודים אינם מרוצים מתפקודו וביקש ממנו להתפטר. עוזר המושל שנעשה ליועץ המלך, הפגיש את חליווה שוב עם המושל, שבישר לו על ההתפטרות.^{^[20]}

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהמסגרת השתמשה בעצומה כדי להשפיע על השלטונות או על הרחוב היהודי. כבר באפריל 1959 ניסחה המסגרת כרוז שהופץ בכתשעים בתי כנסת בעיר קזבלנקה ובו קריאה לקהילה לפנות למשרד הפנים ולבקש דרכונים. הכרוז נוסח כאילו מטעם ועד הקהילה שרגיל היה להעביר הודעות באמצעות שמשי בתי הכנסת. בפעולה זו התכוונה המסגרת לחשוף את שקר השלטונות ולהזים את הטענה שהדרכונים מונפקים לכל דורש וללא אפליה, וכך להבליט בעיני דעת הקהל בעולם את בעיית איסור היציאה ממרוקו. ההיענות לכרוז הייתה מפתיעה. אלפי יהודים הגישו בקשות לקבלת דרכון.^{^[21]}

כרוז אחר הופץ בידי ראשי המסגרת בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים ב-28 בספטמבר 1960. הפעם היה זה כרוז ברכה לראש השנה שהופנה "לאחינו בממלכת מרוקו". המנסחים פנו בשם "היהדות העולמית" לקהילה המקומית. המטרה הייתה ליצור תחושה שהקהילה במרוקו היא חלק ממכלול גדול יותר שדואג לשלומם. במכלול זה מצויה גם ישראל: "באותן תפילות יהודי אירופה, ישראל, המזרח, אמריקה ואפריקה מאחלים לכם אושר וכיבוד זכויות למען השלום בין העמים. יהיו האירועים אשר יהיו, נדע אנחנו לשמור על אחדותנו ולתמוך אחד בשני בכל האמצעים כדי להישאר יהודים במחשבה ובמעשה". שפת הכרוז הייתה צרפתית אך תוכנו היה אופייני לממסד הציוני של התקופה.

הכרוז הישראלי אחרי טביעת הספינה "אגוז"

ימים אחדים לאחר טביעתה של ספינת העולים "אגוז" הגיע ראש המוסד איסר הראל לפריס והזעיק אליו את השליח יהודה אלבוחר שנכח בעת ההפלגה וקיבל דיווח על האסון. אפרים רונאל, מפקד המסגרת בצפון אפריקה, שהרגיש אחראי ישיר לטביעה, הציע להתפטר. התפטרותו נדחתה בידי הראל, והוא המליץ להקים ועדת חקירה לבדיקת נסיבות האסון ונסע למרוקו לעמוד על המתרחש.^{^[22]} העיתונות בצרפת דיווחה בהרחבה על אסון "אקסודוס החדש". כך עשה העיתון לה מונד אחרי שכתבו, ז'אן לקוטיר, קיבל את הידיעה מפנחס קציר. "הם לא יראו את הארץ", הייתה כותרת השבועון המצולם פרי מאץ'.^{^[23]} למרות החשש לתגובה מצד משטרת מרוקו, הורה מפקד המסגרת במרוקו, אלכס גתמון, לכל השליחים להישאר במקום.^{^[24]}השגריר לשעבר יעקב צור הצליח לשכנע את ז'ורז' דיהמל (Duhamel), ז'יל רומן (Romain) ואנדרה מורואה (Maurois), מבכירי הסופרים בצרפת, לפרסם גילוי דעת המטיל את אחריות הטביעה על שלטונות מרוקו.

גתמון טען כי הזעזוע מאירועי ביקור עבד אלנאצר בראשית ינואר 1961 לרגל ועידת הליגה הערבית בקזבלנקה לא נשכח בקהילה ויש לחץ מצד פעילי שלוחת "לביא" של "המסגרת" שעסקה בהגנה עצמית וחברי תנועות הנוער הישראליות ליזום תגובה מעשית מטעם "המסגרת" והם מחכים רק לפקודה כדי לפעול. לדבריו, רק נוכחות "המסגרת" מונעת מן הצעירים מלהגיב על העלבון. לעומתו טען שליח תנועת השומר הצעיר, דוד חבר, שבתנועתו איש לא הפעיל לחץ ואף לא ידע כלל על הכרוז ועל הפצתו.אחד מראשי הקהילה סיפר לגתמון על מכתב איום חתום בידי "קבוצת יהודים" שהתקבל אצל מפקד משטרת קזבלנקה עלי בלקסם ואצל מושל העיר מוחמד מדבוח שנאמר בו, "קיבלנו נשק נשתמש בו".^{^[25]} הפעילים המקומיים היו משוכנעים שאסור להפסיק את ההפלגות עקב האסון, אך רונאל הורה לגתמון להפסיק את מבצעי ההברחה אף על פי שקבוצה של 18 יהודים שהייתה אמורה לצאת למחרת האסון, התייצבה במקום המפגש.^{^[26]}אחד השליחים העיד שלמרות האסון גתמון הצליח לעודד את רוחם: "הייתה לאיש הזה איזו דרך, אני לא יודע איך, להפיג את חומרת החרדות ולבטל את הדאגות. כאשר אמר לנו: אנחנו נמשיך, נמצא דרכים אחרות, תהייה אנייה אחרת, תמשיכו בפעולותיכם כבר מהיום, כבר ממחר בבוקר, לא היה בקרבנו איש שלא האמין. אם אלכס אמר, הרי זה בטוח שכך יהיה".^{^[27]}

מטעמי זהירות סירב רונאל לתת את הסכמתו למבצע ההרפתקני של הפצת כרוז המתקיף את השלטונות בשם הקהילה היהודית, שכן סבר שהמסגרת אינה צריכה לעסוק בנושאים שלא קשורים ישירות לעניין ההגירה. הוא גם חשש לסכן את ביטחון המתנדבים המקומיים, והעריך שאם המבצע ייכשל תתמוטט הרשת ויהיה קשה להקימה מחדש.^{^[28]}בניגוד לו גתמון ביקש ליזום מבצע ראווה נועז "כדי לעודד את רוח היהודים", ובעיקר כדי להפגין נוכחות ולהפיח רוח קרב בקרב השליחים והמתנדבים שהיו שרויים במצב רוח עגום אחרי הטביעה. לדבריו ראשי תנועות הנוער היו הראשונים שתבעו ממנו להגיב על הפגיעות ביהודים.^{^[29]}באותם ימים הוקרן הסרט מיין קמפף באחד מבתי הקולנוע בעיר וגתמון ביקש אישור להתנפלות מאורגנת במסווה של ספונטניות נגד צופים המביעים הערות אנטישמיות בסרט.^{^[30]}

המניע המקורי למבצע "בזק" (מבצע הפצת הכרוזים) היה התנהגות המשטרה בוועידת קזבלנקה שבה השתתף עבד אלנאצר. לדברי יואל רון, מפקד שלוחת "בלט" של המסגרת האחראית על תנועות הנוער ישראליות, מבצע "בזק" עמד לוויכוח נוקב בחניכי תנועות הנוער וגם בין החניכים ובין מפקדי המסגרת. בשלב מסוים עלתה אף הצעה לחטוף קצין משטרה מרוקני שבלט באכזריותו ולתלות אותו, אך אפרים רונאל בפריס דחה את התכנית.^{^[31]}ההצעה השנייה הייתה הפצת כרוזי מחאה חריפים. בשלב ראשון גם הצעה זו לא זכתה לאישור במטה המסגרת בפריס ובמטה המוסד בישראל.^{^[32]}

בתגובה על הסירוב הודיע השליח יואל רון לגתמון בשם כל שליחי תנועות הנוער שאם המסגרת לא תיזום את הפצת הכרוזים, יעשו זאת תנועות הנוער, "ותהיינה התוצאות אשר תהיינה".^{^[33]}במשך שבועות אחדים התנהל משא ומתן על פרסום הכרוזים ועל תוכנם וניסוחם. גתמון חידש את פנייתו לרונאל והדגיש את איום שליחי התנועות שביקשו להפיץ את הכרוז לבדם מבלי לערב שלוחות אחרות. רונאל לא קיבל גם הצעה זו. היה חשש שהיעדר החלטה יגרום להתיישנות הנושא, אך טביעת "אגוז" הכריעה את הכף. רונאל השתכנע מטיעון הרמת המורל של הפעילים ונכנע ללחצי גתמון.^{^[34]}

ביום השלושים לטביעת 44 נפשות בספינה אגוז, הופצו בעריה המרכזיות של המדינה כ-10,000 כרוזים שניסח גתמון:

לאחינו היהודים במרוקו. 44 מאחינו חדורי רצון עז לחיות בארץ הקודש ומלאי תקווה בעתידם נטרפו בלב ים. רק אחדים מהם זכו להיטמן בקבר ישראל. הנשארים אבדו במצולות ים. משפחותיהם עם כל עם ישראל יחד מבכים את אבדנם. התקווה בת שנות אלפיים דוחקת ביהודים לעלות לציון בירושלים בכל דרך אפשרית. התקוות לחיות במרוקו העצמאית נכזבו. יתכן שיד הארמון אינה מעורבת בגל הרדיפות האנטי-יהודי המציף אותנו בזמן האחרון. אנו יודעים שהאנטישמיות מנוגדת לעקרונות האיסלם. אך יש שונאי ישראל שגמרו בלבם בחשאי לרודפינו ולהשפילנו עד עפר. על אלה נאמר שסופם יהיה מר כסופם של עמלק, המן הרשע, היטלר ואייכמן^{^[35]} יד הגורל תשיגם. רשימת צוררינו ארוכה, אך אין אנו לבד. כל קהילות ישראל בעולם מבכים את מתינו ונאבקים על זכויותינו וחירויותיו. ראו את הסערה האמתית שקמה בעיתוני העולם כולו, בארגונים היהודיים והלא יהודיים ובבתי הנבחרים. מחר, לרגל השלושים למות יקירינו, נתייחד לשתי דקות לזכרם. זאת רק פעולתנו הראשונה. אל תיפול רוחכם, חיזקו ואימצו! המאבק למען זכויותינו וחירויותיו רק מתחיל!^{^[36]}

מנסחי הכרוז אמורים להיות לכאורה ראשי הקהילה היהודית הפונים לחברי קהילתם. הכרוז נפתח באזכור האסון שבו יהודים "נטרפו בלב ים". אין הכרוז מספק מידע על נסיבות האסון ולא מזכיר מי הם האחראים להפלגה. יש להניח שמנסחי הכרוז היו ערים לטענות על אחריות גורמים "ציוניים" להפקרת ביטחון מהגרים בספינה רעועה. כדי להזים טענה זו דאג המנסח להציב את האסון כחלק מן השאיפה המוצדקת לעלות לישראל מול כוחות רשע, שזהותם מטושטשת, המונעים עלייה לגיטימית זו. הניסוח עמד על שתי תקוות. מצד אחד תקוות היהודים שראו במרוקו את מולדתם, תקווה שנכזבה, ולעומתה כמשקל נגד "התקווה בת שנות אלפיים". כיוון שנציגי ישראל ניהלו מגעים עם יורש העצר, הפרידו בין ארמון המלוכה ובין אויב לא מוגדר שידו הייתה בגל הרדיפות האנטי-יהודי. גם דת האסלאם זכתה להערכה בהדגשה שעקרונותיה מנוגדים לאנטישמיות. בסוף הכרוז המנסח איים על "שונאי ישראל" שצפוי להם סוף מר כסופם של רשעים מן האגדות המקראיות (עמלק והמן) ושל צוררים נאצים (אייכמן והיטלר). הזיהוי של מתנגדי ההגירה החופשית ממרוקו עם צוררי היהודים יגרום להסלמה במאבק במתנגדי ההגירה, שכן דמויות אלה מזכירות אסון ושואה ליהודים. הכרוז סיים ברמז לדברי שרת החוץ במליאת הכנסת: "אתם לא לבד", הזכיר את הערבות ההדדית בין כל היהודים בעולם וסיים בתערובת של איום או אזהרה: "יבואו עוד פעולות".

ההיסטוריון ירון צור מבחין בניסיון להציג בכרוז את הטביעה כאסון שהאומה היהודית כולה מבכה עליו. הכרוז מטפח, לדבריו, את זכר קורבנות העלייה "תוך קשירתם מצד אחד למסורת האבל היהודית המקודשת ומצד שני לרעיון אחדות האומה". הוא עומד על זהותם הכפולה של מנסחיו הפוטנציאליים של הכרוז: "אם הכרוז נפתח בהבחנה בין מחבריו ומפיציו ובין הקהל היהודי הרחב, הרי שבהדרגה הומרה הפרדה זו בהדגשת הזהות ואחדות הגורל בין שני הצדדים". ברמזו למאבק האלים שהתנהל בין הארמון לאופוזיציה, טוען צור כי "הייתה זו התגרות קשה בשלטונות, לא רק בהקשר של היחסים בין מוסלמים ליהודים, אלא בקשר למסורת הפוליטית המקומית הכללית שהייתה חסרת סובלנות כלפי פעולות שלא בהיתר השלטונות".^{^[37]}

השפה המליצית ותוכן הכרוז לא הותירו ספק באשר לזהותם של מנסחיו. דבר זה היה ברור גם לנציגי השלטון וגם להנהגת הציבור היהודי. ברור היה שאין זו שפת יהודי המקום ולא סגנון התבטאותם. חריפות הסגנון, הארוגנטיות והאיומים הגלויים היו רחוקים מדרכי הביטוי של היהודים. השלטונות ראו בכרוז התגרות חסרת תקדים של גורם זר שפעל במדינה ועשה בה ככל העולה על רוחו.^{^[38]}

השכנוע הפנימי העמוק בתודעת גתמון שכל היהודים נתונים לסכנה פיזית גרם לו להתעלם מן הנתונים האמיתיים במציאות המרוקנית ולהשליך את ניסיונו האישי במלחמה בפולין על כל דבר הקשור ביהודים, יהיה מצבם אשר יהיה. אחד השליחים שהיה מפקודיו העיד: "אלכס נטע בלב הכול את ההרגשה שכל יהודי שמחלצים אותו ממרוקו ומעלים אותו לישראל, הרי הוא בבחינת ניצול מנגישות, רדיפות והתנכלויות. היה לו ניסיון. הוא ידע זאת מאירופה".^{^[39]}גם פנחס קצירשהיה ממעריצי גתמון זקף את רעיונותיו והתנהגותו לטראומות השואה שעבר בילדותו.^{^[40]}

כרמית גתמון העידה שבעלה התייעץ עם דוד עמר בסוגיית פרסום הכרוז ושהאחרון הסתייג מכך מחשש שיפגע בקהילה, אך בעלה הצליח לשכנעו. ג'ו לוי, נשיא אגודת הסיוע הלימודי, ידע לדבריה על הכרוז והיא הניחה שגם חבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לבג'ו לוי, נשיא אותה אגודה, ידע על הכרוז ושגם חבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לב ידע עליו לפני הפצתו. היו ויכוחים נוקבים בקרב השליחים על יעילות הכרוז וחשש מפני תגובות שליליות. הכרוזים נוסחו בידי גתמון, קיבלו את אישורו של רונאל והופצו למרות חששות ראשי הקהילה והשליחים. אישיותו הכריזמטית של גתמון ומעמדו כנציגה הבכיר של ישראל הכריעו את הכף ושכנעו את המסתייגים.^{^[41]} אף שהכרוז נוסח לכאורה בשם נציגי הקהילה, לא ננקטו צעדים לקראת הנזקים הצפויים מהפצתו.^{^[42]} פנחס קציר ציין שכל הרעיונות והנימוקים שנכללו בכרוז נבעו ממוחו של גתמון ואף אחד לא העז להתנגד להם. בעיני גתמון נראו הנאצים בגרמניה והמוסלמים במרוקו כאותו דבר המאיים על הקיום היהודי בכל העולם.^{^[43]}עם זה, צעירי תנועות הנוער, שהבינו כי מפיצי הכרוז הם הציונים, התמלאו גאווה ולשליחי ישראל נוספה הילת גיבורים שהגבירה את כוח המשיכה של מדינת ישראל הצעירה בעיניהם. כוח משיכה זה השפיע ללא ספק על שיקולי הוריהם בנושא עתידם במרוקו.

לקראת מבצע ההפצה מסר יוסף רגב לשרלי אביטבול את כתב היד של גתמון כדי שידאג להדפסתו. שרלי אביטבול ומאיר קנפו פנו לאחד ממפקדי המחלקות של המסגרת, בן עזרא,^{^[44]}שהיה שותף בבית דפוס, וביקש את עזרתו. אחרי התלבטות הסכים הפעיל להדפיסו במוצאי שבת ללא ידיעת שותפו, בשעה שאיש לא היה במקום. אביטבול וקנפו קיבלו לידיהם כ-20,000 כרוזים שחולקו בין מפקדי המחלקות ומפקדי החוליות להפצה בתיבות דואר. בקזבלנקה לא ניתנה הוראה להדביק את הכרוז על הקירות.^{^[45]}חיים בן-שטרית וקנפו מסרו חבילות כרוזים למפקד העיר מראכש מטעם המסגרת, מישל סיבוני, ולמפקד העיר אסווירה, מאיר בן-דוד. בזמן שחניכי תנועות הנוער הפיצו את הכרוזים בקזבלנקה, אביטבול וקנפו פיקדו על המבצע.^{^[46]}

למבצע הפצת הכרוזים בערי המדינה בבתי יהודים ומוסלמים גויסו חניכי תנועות הנוער. על המבצע הופקדו חברי חוליות של שלוחת "לביא", המנוסים יותר, וידעו עליו רק שליחי התנועות ומפקד "לביא". סניפי התנועות קיבלו הודעות לרכז את משתתפי המבצע באחד ממועדוני הסניף. כ-150 חניכים הגיעו למקומות הריכוז בידיעה שהם עומדים להשתתף במבצע סודי. יום קודם לכן הועברו הכרוזים מקזבלנקה לערים אחרות בידי בוגרי המכון למדריכי חוץ לארץ, בתוך "סליקים ניידים".^{^[47]} בקזבלנקה חלה תקלה והתברר ששרל ואקנין, אחיו של רפי ואקנין, החל בחלוקת הכרוזים 24 שעות קודם לכן. למרות התקלה, הוחלט להמשיך במבצע.^{^[48]}

תנועת הצופים של הדז' עמדה להשתתף בהפצת הכרוז, אך ראשיה חזרו בהם מהסכמתם לפני המבצע.על פי עדותו של המתנדב לאון זבלי חבילת כרוזים שנמסרה לידי גדז' הושלכה לים בגלל התנגדותו לתוכן הכרוז ולהפצתו.^{^[49]}למחרת מצאו אזרחי מרוקו, יהודים ומוסלמים, את הכרוזים בתיבות הדואר.^{^[50]} הכרוז אף נשלח בדואר לתובע הכללי ברבאט, ספאר.^{^[51]} ראשי המסגרת הופתעו לטובה מן האחריות שגילו מפיצי הכרוז. עם זה הם ידעו מראש שהפצת הכרוז לא תעבור ללא תגובה ותגרום למאסרים ולפגיעה ממשית בפעילות המסגרת, אך למרות זאת העדיפו לקיים את המבצע מכוחה של תועלת אחרת שתופק מהפצתו. "היה לנו יסוד סביר לחשוש שמבצע כזה עלול להסתיים במאסרים בקרב אנשי תנועות הנוער, דבר חמור כשלעצמו, אך לא פחות חמורה יכלה להיות התוצאה ממאסרים כאלה, כי על-ידי זה יכלה עבודת התנועות להיות נידונה לשיתוק לזמן ממושך. קיבלנו עלינו איפה את האחריות הכבדה".^{^[52]}

גם לראש מטה המוסד בפריס, אפרים רונאל, היה ברור שהמעצרים בעקבות חלוקת הכרוז הישראלי אחרי טביעת "אגוז" היו בלתי מוצדקים, אף שהוא עצמו היה אחראי להם: "[שני אירועים אלה] העמידו בפנינו את השאלה, הרשאים אנו לסכן חיי יהודים, גברים, נשים וטף, כשאין סכנת פרעות מידית נשקפת להם ולא קיימת שאלת פיקוח נפש.^{^[53]}

מבצע חלוקת הכרוזים הביא למפולת בשורות המסגרת. הפגיעה הקשה במיוחד הייתה בשלוחת "לביא" שהפעילה את מבצעי ההברחה הימיים. חלוקת הכרוזים בתיבות הדואר בקזבלנקה הסתיימה ללא מעצרים, אך בעת חלוקת הכרוזים במכנאס התרחשו תקלות שגרמו לסדרת מעצרים ברוב סניפי "המסגרת" במרוקו. מקס לב פגש באקראי קצין משטרה שסיפר לו כי "ציוני חשוב" בשם מישל קנפו נעצר ונלקח לחקירה. זמן מה לאחר מכן פגש לב את אדמון סעדון וסיפר לו שהוא בדרכו לתחנת המשטרה כדי לדאוג לעצורים יהודים. כששאל סעדון במי מדובר נענה שהכוונה ל"ציונים" שחילקו כרוזים ובהם מישל קנפו. לב לא ידע על פעילותו של סעדון במסגרת והודות למידור לא הכיר סעדון את קנפו. סעדון נסער מן הידיעה, חזר לבית ספרו ושאל את חברו במסגרת דוד בן-שושן אם הוא מכיר מתנדב בשם קנפו. בן-שושן לא ידע מתי נעצר קנפו אך נבהל מן ההשלכות הצפויות ממעצר זה עליו מפני שהעריך שאם קנפו יעונה, ייאלץ למסור את שמו. לאחר התלבטות הודה בן-שושן בפני חברו שהוא מכיר את קנפו.^{^[54]}

בן-שושן נסע לביתו של נשיא תנועות הנוער של הדז', אדגר גדז', והתייעץ עמו. גדז' לא ידע על המעצרים אך הורה לחברו לעזוב את מרוקו מיד מחשש שמעצרו יפגע קשה בתנועת הדז' ובקהילה כולה. כיוון שידע שהשליח יוסף רגב כבר עזב את מרוקו החליט בן-שושן לעזוב את המדינה. כשבועיים לאחר מכן ברח גם אדמון סעדון. עובד אחזקה מוסלמי בבית הספר הזעיק את המשטרה אחרי היעלמות השניים שכן נראה לו חשוד שמנהל הפנימייה וסגנו נעלמו. בפריס נודעו לשניים פרטים על מעצר חבריהם. לדברי בן-שושן הוא לא קיבל תשובות משכנעות לשאלה מדוע לא הודיעו להם להסתתר או לברוח בעוד מועד. קלוד סולטן התבקש לנהל את פנימיית בית הספר ששימש מאגר לגיוס מתנדבים למסגרת.^{^[55]}

התגובות להפצת הכרוז

שלטונות מרוקו החליטו לאתר את חברי הרשת הישראלית ולכלוא אותם אחרי פרסום הכרוז הישראלי שהאשימם באחריות לטביעת "אגוז". תוך ימים ספורים עצרה משטרת מכנאס את בכירי המתנדבים למסגרת, אך לא מנעה את יציאתם של מתנדבים שהעדיפו לברוח מן המדינה. שני מתנדבים נעצרו בזמן הדבקת הכרוזים, והשאר נעצרו על סמך מידע שנמסר לחוקרים במהלך עינויי הפעילים או על סמך מידע מוקדם שעמד לרשות שירותי הביטחון ולא נעשה בו שימוש קודם לכן. שלטונות המדינה לא נגעו בשליחים ישראלים אף על פי ששמותיהם היו ידועים לחלק מן העצורים.^{^[56]} באותה מידה שהחוקרים הצליחו לחשוף את בכירי המתנדבים, יכלו בנקל להגיע לשליחים הישראלים ולעצור אותם בבתיהם, אך הם נמנעו מלעשות זאת. פרסום ידיעה על מעצר ישראלים במרוקו היה חושף גם את הפעילות המחתרתית שביצעה מדינה זרה בשטח מרוקו, ולא היה תורם ליוקרת השלטון. נראה ששלטונות מרוקו העדיפו לתת פרסום לפירוקה של רשת מחתרתית של יהודי מרוקו שעסקה בהגירה בלתי לגלית כדי להוכיח שמדינתם אינה אחראית לטביעת "אגוז", ולהטיל את האחריות לכך על העצורים.

יום לאחר חלוקת הכרוז נרשמו אירועים במדינה שהעמידו בסכנה את ביטחונם הפיזי של היהודים. על פי דיווח למסגרת עמדו מוסלמים במראכש להיכנס לרובע היהודי כדי לנקום את חלוקת הכרוז הפרובוקטיבי. הקהילה היהודית שלחה אל הרבעים המוסלמיים העממיים חמש מכוניות שהסתובבו בהן כדי לדווח בעוד מועד על התארגנויות עוינות. נודע גם על פעילים במפלגת האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים שפנו למרכז מפלגתם ושאלו כיצד להגיב על הפרובוקציה היהודית, אך ראשי המפלגה נמנעו מתגובה. גם במפלגת אלאסתקלאל היו פעילים שדרשו תגובה אלימה, אך ראשי המפלגה הצליחו להרגיעם.^{^[57]}בהוראת המלך הופסקה הפצתו לזמן מה של העיתון אלפג'ר (השחר) שייצג את עמדות הארמון, עקב פרסום מאמרים אנטי-ישראליים חריפים לאחר ועידת קזבלנקה.^{^[58]}

מקס לב, שהשתתף בפגישת ראשי מועצת הקהילות עם המלך מוחמד החמישי ב-18 בפברואר, סיפר שנושא הכרוזים הישראליים והמעצרים לא עלה בה. הוא העריך שהשלטונות היו מעוניינים להוכיח לדעת הקהל שהמרוקנים לא גרמו לטביעת ספינת המהגרים אלא רשת ריגול ציונית שפעלה במחתרת במדינתם. המעצרים באו כתגובה על נאומה של גולדה מאיר בכנסת והאשמתה את שלטונות מרוקו באסון.^{^[59]}

מבצע "בזק" זכה לביקורת בקרב שליחי המסגרת ומתנדביה. מפקד שלוחת "מקהלה" שעסקה בהגירה, גד שחר, הסתייג מן הכרוז ומתוכנו וראה בו מעשה הרפתקני ויהיר מצד גתמון: "מבצע בזק נועד להעניק זריקת עידוד לפעילים בשטח ולא שירת כלל את יהודי מרוקו".^{^[60]} התגובה החריפה ביותר באה ממפקד שלוחת "גסטון", אדגר גדז', שרוב חבריה גויסו למסגרת. הוא ראה בהפצת הכרוזים מעשה חסר אחריות שכל מטרתו ליצור פרובוקציה שתגרור תגובה חריפה מצד השלטונות נגד הקהילה, דבר שיגביר את רצון היהודים לעזוב את מרוקו. פרסום הכרוז היה לדעתו חלק ממדיניות הרפתקנית שהנהיג גתמון למן הגיעו למרוקו. ראש הדז' ניתק את קשריו עם גתמון, סירב להיפגש עמו ופירק למעשה את שלוחת "גסטון" שסיפקה כוח אדם למבצעי ההברחה. גדז' דיווח על מעשי גתמון לחברי הנהלת הדז', אמיל סבן והרב אברהם חזן, ויצר קשר עם נשיא דז' הקודם, אלפונסו סבאח, בישראל. האחרון בא לפריס ונפגש עם גדז', עם שלמה יחזקאלי שהיה קצין המבצעים במטה המסגרת בפריס ועם נציג בכיר של המוסד. בפגישה זו הציג גדז' את טענותיו כלפי גתמון ואת הסכנות המאיימות על יהדות מרוקו ועל פעילות המסגרת בגלל מעשיו.^{^[61]}יוסף שרביט כותב על עמדתו של גדז': "בשלב מאוחר יותר הסתייג אדגר גדז' משליח ארץ ישראלי שנקט עמדה אחרת והעדיף דווקא לחולל מהומה גדולה ולחשוף יותר מנהיגים יהודים למעצרים של כוחות הביטחון המרוקנים, בהנחה שסכסוך עם מרוקו ייטיב עם העלייה החפוזה".^{^[62]}

חברי תנועת הדז', ששימשה כיסוי לפעולות המסגרת, הרגישו שתנועתם עלולה להיות נושא לחקירות ומיהרו לשרוף חלק מן הארכיון שלה. המשטרה אכן ערכה חיפוש במשרדי התנועה בפאס ובקזבלנקה.^{^[63]}היחסים בין גדז' לגתמון, שהשתבשו בימי ביקור עבד אלנאצר בקזבלנקה, הגיעו לכלל משבר חריף אחרי המעצרים. גדז' האשים את גתמון שנתן הוראה לאנשיו שנעצרו למסור את שמו כמעורב ברשת הישראלית, שכן הוא בעל אזרחות צרפתית ואין לו ממה לחשוש. גתמון קיווה שמעצר ראש הדז' יעורר בהלה בקהילה ובהנהגתה. הטלת אשמת הפצת הכרוזים על הדז' תערער את אמון השלטונות במוסדות הקהילה.^{^[64]}גם חבר ועד קהילת קזבלנקה, סלומון בן-ברוך, ששיתף פעולה עם ראשי המסגרת, התקשר לשליח דב שומרוני ומחה על חוסר הזהירות שאפיין את פעולת המסגרת אשר סיכנה את הפעילים בפאס וגרמה להתמוטטות רשת המתנדבים. לדבריו: "היה זה הרגל של הישראלים ליצור מהומות ופיצוצים כדי לזרז את ההגירה".^{^[65]}

חודש פברואר 1961 הפך בעיני צעירים רבים שקשרו את גורלם לישראל לחודש טראומטי אף יותר מחודש ינואר, שטבעה בו הספינה "אגוז". רבים מן הפעילים שמעו על הטביעה רק אחרי הפצת הכרוז. בקרב העצורים וחבריהם שנאלצו לברוח בחופזה ממרוקו, שררה הרגשה קשה בקשר להשתלשלות האירועים באותו לילה ובימים הקריטיים שבאו אחריו. בזמן ישיבתם במעצר העסיקו אותם שאלות נוקבות שנשארו ללא תשובה והותירו בהם משקעי מרירות. ארבע שאלות הטרידו אותם: מדוע נשלחו להדביק כרוזים על הקירות שעות אחדות אחרי שהופצו בתיבות דואר? מדוע מפקדיהם הורו להם לצאת למבצע כמתוכנן אף על פי שהיה ברור כי הכרוז הגיע לידיעת המשטרה? מדוע החליטו ראשי המסגרת שאין למעורבים במבצע ממה לחשוש ושעליהם להישאר בבתיהם ולהמתין להוראות בעוד הם יכלו להיעלם מן השטח ולהסתתר?

לעצורים בכלא ולבורחים ממרוקו היה ברור שמבצע הכרוזים פגע בהם ושהם הופקרו בידי מפקדי המסגרת. אחד מן העצורים שעונה באכזריות וסבל מפגיעות קשות, חיים חמו, ציין במרירות: "ידענו שטביעת 'אגוז' וחלוקת הכרוזים אחרי הטביעה היו עניין פוליטי, אולם לא עשינו בעיות. בזמן המעצר היינו מאוכזבים מן המדינה שצחקה לנו בפנים. הסיתו אותנו להסתכן. לא היו צריכים לאשר דבר כזה [את הפצת הכרוזים], התקוממנו לפני החלוקה. היו שאמרו לא לחלק. כשנעצרנו, לא חשבנו שיותירו אותנו לבד. בפועל לא היה מי שיטפל. כשהיינו בהשתלמות בישראל נפגשנו עם דוד בן-גוריון ועם משה דיין. אמרו לנו שאנו נהייה הקאדרים. הם צחקו עלינו".^{^[66]}

התברר שנשק הכרוז במאבק פוליטי מסוכן לשימוש במרוקו. נציגו של ראש המוסד שחקר את טביעת "אגוז", אליעזר שושני, הודה שבצדק מצאה לנכון המשטרה המרוקנית להכניס למעצר, לחקירה ולמאסר את הצעירים היהודים חברי המסגרת.^{^[67]}אך בעיני גתמון וחלק גדול מפעילי המסגרת לא יכלו להיות לכרוז תוצאות טובות יותר. מצד אחד, הם הצליחו לגרום למהומה שרק חיזקה את החרדות בקהילה, דבר שללא ספק ישכנע את אחרוני המהססים שעוד האמינו באינטגרציה, שאין להם עתיד במרוקו. מצד שני, התגובות העוינות בעיתונות המקומית חיזקו תחושות אלה. ללא תחושת החרדה לבאות, שליחי ישראל לא יכלו לבצע את הפינוי לו יחלו. בדיעבד התברר שביקור עבד אלנאצר בוועידת קזבלנקה, טביעת הספינה "אגוז" והמאסרים סיפקו פתרון לציפיות ישראל בשנה זו, שכן נציגיה שאפו ליזום תקריות, לגרום אירוע דרמטי, ולהחריף את המצב. פינוי זה החל מוקדם יותר ממה ששיערו הדוגלים בו.

כבר בחודש פברואר הבינו נציגי ישראל שעומדות בפניהם שתי אפשרויות. האחת, לנצל את הליברליזציה בהענקת דרכונים ולהסתפק בחופש היציאה האינדיווידואלי שניתן ליהודים לצאת לישראל; והשנייה, להגיע לעסקה כספית עם הארמון לפיה יורשה לשליחים ישראלים מוסווים לארגן את פינוים השיטתי של ריכוזים יהודיים בסיוע השלטונות. אחרי אסון "אגוז" לא היה מנוס אלא לפתוח במגעים דיפלומטיים עם השלטונות. עם זאת, הדרך הדיפלומטית הייתה כרוכה בסיכון שהמרוקנים לא יעמדו בהבטחותיהם. במטה בפריס נזכר רונאל שטביעת אגוז והמאסרים בעקבות הכרוז העמידו בפני המסגרת את השאלה: "האם רשאים אנו לסכן חיי יהודים, גברים, נשים וטף, כשאין סכנת פרעות מידית נשקפת להם ולא קיימת שאלת פיקוח נפש?".^{^[68]}

גינוי הכרוז מטעם הקהילה

ב-12 בפברואר התכנסה מליאת מועצת הקהילות וניסחה הודעה לעיתונות שפורסמה בתקשורת הצרפתית והערבית. ההודעה היתממה בשאלת מקור הכרוז, אך גינתה גם את מחברי הכרוז וגם את הפרסומים העוינים בעיתונות המפלגתית:

מועצת הקהילות היהודיות במרוקו מגנה את הפצת הכרוזים שמקורם אינו ידוע. מטרתם פירוד וזריעת ריב ומדון באוכלוסייה המוסלמית והיהודית. היא מגנה בחריפות את יומרותיהם של גורמים חסרי אחריות, יהיו מניעיהם וזהותם אשר יהיו. היא מגנה גם את המסע התקשורתי העוין המתנהל בהתמדה בעיתונות נגד האוכלוסייה היהודית על יסוד טיעונים שקריים ומעלילים. היא מביעה את רצון יהדות מרוקו להמשיך במשימת בניית המדינה באחריות ובגאווה. היא שואפת לשקט ולשלווה המנוגדים לתעמולה שלא פסקה לזרוע נבטי שנאה ויריבות, שמקורן בדעות קדומות המנוגדות למדיניות הוד מעלתו מוחמד החמישי ירום הודו. היא מבקשת מן המלך להפעיל את סמכותו כדי שכולם יכבדו את המדיניות של חיים בצוותא עליה הכריז.^{^[69]}

ראשי הקהילה היו משוכנעים שרק מסע הסברה בעיתונות העולם והתערבות מבחוץ ימנעו את האסון שעלול לפקוד אותם. גם חסידי ההשתלבות תמכו במסע כזה. עמדתם של ראשי הקהילה השתנתה אחרי פגישתם עם המלך מוחמד החמישי.^{^[70]}מועצת הקהילות ביקשה מן השר לשעבר, לאון בן-זקן, לבקש מיורש העצר בתפקידו כסגן ראש ממשלה, לקבל גם הוא משלחת של המועצה.

רוב ראשי הציבור היהודי במרוקו הגיבו בשלילה על הכרוז הפרובוקטיבי וטענו שהפצתו הייתה מסוכנת ומיותרת. הכרוזים גרמו לתדהמה, לוויכוחים ולמעצרים. לציבור היהודי היה ברור שהיוזמה לניסוחו ולהפצתו לא באה מתוך הקהילה אלא מגורם שהתכוון לסכסך בין היהודים לשלטונות ולשכניהם המוסלמים. גרסאות שונות נפוצו על מקור הכרוז. אחדים טענו ששירותי הריגול הצרפתיים ביקשו לסכסך בין היהודים לשלטונות והשתמשו בכרוזים ללוחמה פסיכולוגית. אחרים העריכו שהכרוז הוא מעשה ידי חברי מפלגת בן-בַּרכָּה, האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים, שהיו מעוניינים לגרום למעצרים ביוזמת השלטונות, כדי לפגוע בממשלת מוחמד החמישי בחוץ לארץ. אחדים חשדו במשטרה עצמה שיזמה את הכרוז כדי להצדיק מעצרים אחרי הפצתו. אולם כולם ידעו שלא יהודי מרוקו חיברו את הכרוז, שכן נכללו בו ביטויים זרים לאופן מחשבתם.^{^[71]}

לשר ההסברה אחמד עלאוי לא היה ספק מי חיבר את הכרוז. הוא ציין בפני משלחת הוועד היהודי-אמריקני: "הציונים יוצרים במו ידיהם את האנטישמיות". הכרוז שיזם גתמון יצר מבוכה וגרם לתגובות שליליות על הפעילות הישראלית גם בקרב צעירים שנמנו עם אוהדיה המושבעים. כיוון שדו"ח הוועד היהודי-אמריקני גינה את הכרוז בחריפות, החליטו נציגיו להגביל את תפוצתו ולא למסור אותו לנציגי ישראל. אך דוד עמר, ראש הקהילה, שוכנע בפגישתו עם המלך שלהפצת הכרוזים הייתה השפעה חיוביות על החלטותיו להנפיק דרכונים ליהודים וכי היה זה מעשה נבון. בין כה וכה, ציין, אין אפשרות להוכיח עם מי הצדק.^{^[72]}

מוסדותיה הרשמיים של הקהילה לא יכלו להתעלם מפרסום הכרוז. המנהיגות היהודית התלוננה שהפצתו העמידה אותה בפני מצב שיקשה עליה להתערב למען העצורים שחילקו אותו. עם זאת נוצרה תחושת אחדות בהנהגה שהשכיחה את המאבקים הפנימיים. סדרת האירועים שזעזעו את הקהילה ערערו את שלוותה. הביטחון העצמי ירד לשפל שלא ידעה בעבר. אחד מראשיה התבטא על הסכנה לקהילה ממעשי גתמון: "יתכן שיום אחד נגיע למצב שהגיעו אליו בגטו וארשה, אך אם נעשה זאת [לשאת נשק ולבצע מרד], הבה נעשה זאת למען נושאים אמתיים, לא בגלל משהו כמו הכרוז הזה".^{^[73]}

גילוי דעת של תומכי ההשתלבות נגד הכרוז הישראלי

שלושה ימים לאחר ההודעה הרשמית של מועצת הקהילות, החוגים האינטלקטואליים היהודיים המקורבים לשמאל הגיבו אף הם על הפרובוקציה הישראלית. לדברי החותמים מטרת התגובה הייתה להרגיע במהירות את הרוחות שכן נוצרה אווירה ציבורית שיכלה לפגוע בציבור היהודי. הם השתכנעו שרק עמידת ההנהגה היהודית לימין השלטונות המותקפים תיצור רגיעה שתאפשר לדרוש זכויות ללא תסביך נחיתות.^{^[74]}ביוזמתו של ג'ו לוי, המזכ"ל לשעבר של המפלגה הקומוניסטית,^{^[75]}פרסמה קבוצה של 24 בעלי מקצועות חופשיים גילוי דעת חתום ב-16 בפברואר:

בערים רבות במרוקו הופץ בכמויות רבות כרוז ציוני אנטי-מרוקני. מטרת פרובוקציה זו הייתה לחדד את האווירה העכורה שיצרו ארגונים ציוניים מחתרתיים, אווירה שמלבים מאמרים אחדים המתפרסמים בעיתונים כמו אלפג'ר ואלעלם [העולם] וגם התנכלויות משטרתיות נגד יהודים מרוקנים. אם אזרחים נאמנים ובעלי מצפון משני הצדדים לא ישמיעו את קולם כדי לשבור את מעגל האימה שבו חשדנות אחת גוררת שנייה, כדי לפרוץ את הכבלים בתוכן, ציונות ואנטישמיות מולידות אחת את השנייה, ארצנו עלולה למצוא עצמה במצב שבו ייפגעו האינטרסים החיוניים ביותר שלה. לכן, אנו יהודים מרוקנים החתומים מטה, מתוך מודעות לעובדה שאנו משרתים את האינטרסים החיוניים ביותר של מולדתנו, שאותם אין אנו מפרידים מן האינטרסים האמיתיים של קהילתנו היהודית מרוקנית, מגנים פומבית וללא היסוס את התעמולה הציונית כמכשיר בידי הקולוניאליזם וכנשק מסכסך שמשתמשים בו נגד העם המרוקני בכללותו. אנו מוחים נגד פעולות המסיתים הציונים המנצלים את שאיפתם העמוקה של היהודים המרוקנים לחיות בכבוד, בשלווה ובביטחון, בכוונה להסיתם לצאת ממולדתם, כי על מוסלמים ויהודים לשלב את כוחותיהם כדי להשלים את השחרור הלאומי וליצור במולדתם תנאים לחיים מאושרים המבטיחים לכולם דמוקרטיה, שלווה וביטחון. כדי להגן על ארצנו נגד כל השמצה, אנו מוחים נגד המסע הבין-לאומי המתנהל נגד מרוקו על ידי צבועי האימפריאליזם שמנסים ליצור כאן אווירה של גזענות ולגרום לגינוי ארצנו ולבידוד הקהילה היהודית מן הקהילה הלאומית. עמדתנו אינה מושפעת מרצון למצוא חן בעיני מישהו. היא נובעת מרגשות לאומיים שמאז העצמאות הכירו במרוקו כמולדתם הבלעדית וכלכלו את מעשיהם לפי עמדה מצפונית זו. באותה מידה אנו רואים חובה לעצמנו לגנות כל גילוי של אנטישמיות. אנו מצהירים שבזכות עמדות פטריוטיות גרידא, אנו נגן על זכויותינו וחירויותינו הלאומיות נגד כל אפליה, מתוך הכרה שמולדת זו שייכת לנו ושאף אחד לא ינתק אותנו ממנה.^{^[76]}

בקבוצת החותמים הראשונה היו שישה מורים,^{^[77]} חמישה מהנדסים, חמישה פקידים בכירים במשרדי ממשלה, ארבעה משפטנים ושלושה רופאים. שמונה מתוך 24 החותמים על גילוי הדעת, ובהם יוזם העצומה, היו חברים במפלגה הקומוניסטית או מקורבים אליה. ב-28 במארס נפגשו החותמים בביתו של רלף בן-הרוש-מאודי בקזבלנקה והביעו את סיפוקם מן התהודה הרבה לעמדתם.

בשלב שני חתמו על גילוי הדעת יותר ממאה אנשי ציבור ובעלי מקצועות חופשיים.^{^[78]} לדברי נציגי המפלגות גילוי דעת זה תרם להרגעת הרוחות והיזמה התקבלה בשביעות רצון ובאהדה. עם זאת, החותמים ציינו שהם יתנגדו לכל אפליה או פגיעה בזכויות היהודים ובחירויותיהם הלאומיות.עיתון השמאל אתחריר (השחרור) פרסם את העצומה בציינו שגורמים ציוניים הפועלים במרוקו ומחוץ לה כבר הרעילו קודם לכן את האווירה בזמן כינוס ועידת הליגה הערבית בקזבלנקה. אנשי המסגרת, לעומתם, טענו שהעצומה התפרסמה במימון שר ההסברה אחמד עלאוי, שגם הפעיל לחץ על ראשי הקהילה להסתייג מן הכרוז של גתמון.^{^[79]}

גילוי דעת נגד השתתפות יהודים מרוקנים בוועידת הקונגרס היהודי העולמי

ועידת הקונגרס היהודי העולמי התכנסה בז'נבה ב-20 באוגוסט 1961. ממרוקו הוזמנו אליה דוד אזולאי ומרק סבאח, שניהם תומכי ההשתלבות. העיתונים אתחריר של האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים, אלעלם של מפלגת אלאסתקלאל ואלמוכפיהְ (הנאבק) הקומוניסטי והעיתון Maroc Information המקורב לארמון מחו על השתתפות זו בוועידה, שנדונו בה לדבריהם נושאים הנוגדים את האינטרס הלאומי של מרוקו. המפלגה הקומוניסטית אף ביקשה מאזולאי ומסבאח לפרסם את תוכן הדברים שנשאו בה, אך השניים התנגדו לכך בטענה שהקונגרס היהודי העולמי עוסק רק בנושאים דתיים של העם היהודי.^{^[80]}

סבאח ואזולאי נאלצו להגיב על ההתקפות נגדם ולפרסם את עמדתם בעיתונות. לדבריהם הם החליטו להשתתף בוועידה בגלל הדיון במצב יהודי צפון אפריקה. הם ביקשו למנוע מידע שגוי מן המשתתפים וסברו שלהרצאתם על המצב האמיתי תהיה השפעה חיובית יותר. חששותיהם אומתו כששמעו דברים שגויים על המצב בארצם והם ביקשו את רשות הדיבור לתיקון העובדות. כך שמעו נציגים יהודים מ-36 מדינות מכל העולם את עמדתם הלאומית על יהודי מרוקו. דבריהם היו הפתעה גמורה לרוב משתתפי הוועידה ובדברי הסיכום של נשיא הקונגרס היהודי העולמי הוא המשיך בעמדותיו המסורתיות של הקונגרס היהודי העולמי ממארס 1955, שתמכו בעצמאות מרוקו ובשובו של המלך הגולה למולדתו.

נחום גולדמן ציין שהקונגרס היהודי העולמי "אינו רשאי לפעול אלא תוך כיבוד שאיפות הקהילות היהודיות בכל מדינה במאבקן במדינותיהן למען חיזוק השוויון לאזרחים ללא הבדל דת". שני נציגיה של ההשתלבות היהודית באומה המרוקנית סיימו את דבריהם בהצהרה המשקפת את הסחף שהתרחש בעמדות רוב האינטלקטואלים המייצגים מחנה זה:

אנו מבינים ומקבלים את העובדה שנוסף על השתייכות המוסלמי למולדתו הוא מרגיש קשר לכל המוסלמים בעולם שכן האסלאם חוצה את גבולות המדינה. אין אנו מסכימים שתתייחסו ליהדות כאל אמונה בלבד. היהודים, יחד עם היותם אזרחים נאמנים לארצם, מרגישים סולידריות עם יהודים אחרים בעולם. אף מדינה בעולם, יהיה משטרה אשר יהיה, אינה דורשת מן היהודים שיישארו סגורים בגבולות ארצם, ללא קשר רוחני או תרבותי עם בני דתם. אנו מצפים שתקבלו את צדקת עמדתנו לפי מסורת האסלאם שפרחה בימי הרמב"ם ועברה ללא אבחנה מקורדובה לפס או לקהיר מבלי שיהודים או מוסלמים ימצאו בה פגם.^{^[81]}

כחודשיים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 1961, פרסמו חמישה יהודים קומוניסטים התומכים בהשתלבות בלאומיות המרוקנית גילוי דעת המגנה את השתתפות סבאח ואזולאי בוועידת הקונגרס היהודי העולמי, בניגוד לאינטרס הלאומי. מועצת הקהילות פרסמה בביטאונה מכתב גלוי בחתימת המשפטן רלף בן-הרוש-מאודי, עורך הדין רוז'ה כהן, ג'ו לוי, סימון לוי ואברהם צרפתי. להערכתם השאלה שעמדה לדיון היא אם נכון לפעול מבחינה לאומית מרוקנית בארגון מסוג זה. מסקנתם הייתה שלילית, שכן המדובר בגוף פוליטי שרוב חבריו ציונים. זאת ועוד, רוב נציגי הקונגרס היהודי העולמי הם נציגים מארצות הברית ומאנגליה המשרתים אינטרסים כלכליים של המערב בעוד מרוקו מנהלת מדיניות ניטרלית של אי הזדהות. עובדה זו הפכה את הקונגרס היהודי העולמי לגוף המנוגד לאינטרס הלאומי:

פעולתו של הקונגרס היהודי העולמי נשענת על התאוריה השגויה שהיהודים מכל העולם הם עם אחד ושעליהם לתמוך במדינת ישראל כמולדת כל היהודים. ההשקפה הציונית מנוגדת לדרך ההשתלבות של מיעוטים דתיים יהודים בקרב אומותיהם. בזכות אידאולוגיה זו מרשה לעצמו הקונגרס היהודי העולמי להתערב בעניינים פנימיים של מדינות בתואנה של חופש הגירה לישראל. עלינו, המרוקנים היהודים, לפעול למען אינטגרציה מוחלטת של המיעוט היהודי הדתי בקרב האומה המרוקנית.

לטענת החותמים, מבחינה היסטורית, כלכלית, לשונית ותרבותית, יהודי מרוקו הם מרוקנים. אם שוויון זכויותיהם מתעכב בתהליך הביצוע, אשמים בכך העבר הפאודלי-קולוניאלי של מרוקו, הדעות הקדומות והפעילות הרעיונית והפוליטית של הציונות וארגוניה. מיזוג שתי הקהילות עובר דרך המאבק בגזענות ודרך המאבק בציונות שברחוב היהודי. מאבק זה אינו יכול להתקיים בארגון כמועצת הקהילות, שהיא ירושה ממשטר החסות הצרפתי.^{^[82]}מועצת הקהילות העדיפה לא להגיב ולתת לסערה להירגע. היא טענה ששני המשתתפים לא היו נציגי הקהילה.^{^[83]}אך ביטאון הקהילה, La Voix des Communautés (קול הקהילות), פרסם בהבלטה הכחשה לפרסום שהאשים את המזכיר הכללי של מועצת הקהילות בהשתתפות בוועידת הקונגרס היהודי העולמי בג'נבה או בכך ששלח נציג רשמי מטעמו לכינוס זה.

גילוי דעת להחרמת משאל העם

לקראת משאל העם שאמור לאשר את הצעת החוקה החדשה שהציע המלך חסן השני פרסם ראש הקהילה, דוד עמר, קריאה לחבריו להשתתף בהמוניהם במשאל.^{^[84]} בעוד שהביטאון La Voix des Communautés פרסם מאמר גדוש שבחים לבית המלוכה, מאמר שצוטט ב-5 בדצמבר ב-Maroc Information, פעילי השמאל היהודים היו מודאגים מן הסעיף בחוקה שהגדיר את האסלאם כדת המדינה.

ב-1 בדצמבר פרסמו שמונה פעילים, ובהם מאיר טולדנו, מרק סבאח, מקס לב וארבעה יהודים קומוניסטים בראשות סימון לוי, גילוי דעת ובו פנייה ליהודים להחרים את המשאל יחד עם מחנה השמאל "מתוך דאגה חמורה לדמוקרטיה". דוד עמר כינה אותם "חבורה קטנה של טועים ממורמרים" הממומנים על ידי המפלגה הקומוניסטית.^{^[85]} כעבור זמן התכחש מקס לב לחתימתו וטען שלא הזדהה עם הדעות הקומוניסטיות של יוזמי גילוי הדעת.^{^[86]}

משאל העם נערך במועדו וכצפוי אושרה החוקה למרות הימנעות השמאל, בתמיכת 85 אחוז מן המצביעים. נשיא הכבוד של מועצת הקהילות, לאון בן-זקן, שיגר למחרת את תגובתו לעיתון La Vigie Marocaine (הצופה המרוקני): "תשובת העם המרוקני למשאל, ללא הבדל דת או מעמד, הייתה צפויה. אין בתוצאות הפתעה. זו הבעת אמון במלך".^{^[87]} בתגובה על התגייסות הממסד היהודי לטובת מועמדי החזית להגנה על המוסדות התחוקתיים המקורבת לארמון התלונן בן-ברכה בפני העיתונאי ויקטור מלכה על התנהגות ראשי הקהילה וטען שאינו מבין למה מועצת הקהילות, שהיא גוף לא מפלגתי, קוראת לתמוך במפלגתו של שר הפנים אחמד רדה גדירה. לדבריו, "בעוד שישה חודשים, אולי שנה לכל היותר, האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים ישוב לשלטון"^{^[88]} פחות מחודשיים לאחר מכן, הפְקיהְ מוחמד בסרי, חברו להנהגת המפלגה, יזם עם מומן דיורי והנהגת מפלגתו את הקשר נגד המלך המכונה "קשר יולי". בתעמולת הבחירות המפלגתית ניצל גורם אנונימי את המצב ופרסם כרוז בלתי חתום שכותרתו הייתה "להצביע למועמד יהודי משמעו לבגוד במולדת".^{^[89]}

גילוי דעת נגד תוקפנות ישראל במלחמת ששת הימים

פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967 הביא להתעוררות עממית במרוקו, שלובתה בידי האופוזיציה משמאל. קודם לכן מחתה מפלגת האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים על שמרוקו לא ניתקה את יחסיה עם גרמניה המערבית בגלל תמיכתה בישראל. בצעד הפגנתי סקר המלך חסן השני מסדר של שלושה גדודים שנשלחו להציל את צבאו של עבד אלנאצר בסיני. הקולונל בועזה בולחימס, מושלה הצבאי של קזבלנקה, התמנה למפקד הכוחות המרוקנים שיצאו להילחם בישראל. עם קציני מטה אחדים טס בולחימס לקהיר, אך המצרים לא רצו לשתפו בפעולה והוא נאלץ להמתין עם קציניו באפס מעשה כשבועיים. בה בעת יצא כוח של מאות אחדות של חיילים ברכב בדרך יבשתית מדברית ללוב. החיילים חנו במקום עד שהתברר להם שלא יהיה להם מה לעשות במלחמה זו. שלטונות מרוקו רצו להחזיר את הכוח לבסיסו בדרך היבשתית, אך הממשלה האלג'ירית סירבה לתת אישור לחיילים לשוב לארצם דרך שטחה. מרוקו נאלצה לשלוח אנייה לטריפולי שהפליגו בה החיילים למולדתם. כוח צבאי מרוקני שני יצא ממרוקו ברכבת והגיע לאלג'יריה. כשהתברר למפקדי הכוח שהמלחמה נגמרה ושאין טעם להמשיך במסע, החליטו לשוב למולדתם. האלג'ירים הרשו לחיילים לשוב למרוקו, אך החרימו את נשקם ואת ציודם.^{^[90]}

ביום פרוץ הקרבות ביקש המלך מכל הישראלים לצאת ממרוקו. נשאר במקום רק האלחוטן של המוסד, יעקב מנשה; שאר חברי המשלחת נסעו לפריס וחזרו אחרי כעשרה ימים.^{^[91]} המלך ושר הפנים הגנרל מוחמד אופקיר גינו את המערכה האנטי-ישראלית של האופוזיציה, שנעשתה לאנטי-יהודית. אופקיר לא האמין לשידורי הרדיו בארצות ערב שדיווחו על ניצחונות צבאות ערב וטען שתוך ארבעה ימים ישראל תנצח.^{^[92]}

בראשית המלחמה, יהודים נושאי משרות בכירות במנהל הממשלתי והציבורי חשו שהקרקע בוערת ונסעו לעיירת הנופש מרבייה שבספרד. השרים הממונים עליהם לא ניסו להניאם מלעזוב מפני שהבינו שהם עלולים להיפגע. בין הנוסעים היו פקידים בכירים במינהל הממשלתי בהם ז'אק אברג'יל, רובר אסרף, אנדרה לחמי ופול אוחנה.^{^[93]} איש העסקים ברנר לוי סיפר שקיבל פתק איום אנונימי שהיה כתוב בו: "תהינו מן החיים אולי זו ארוחתכם האחרונה". השנאה לישראל עברה לשכבה המשכילה ולבעלי מקצועות חופשיים. מנהיג תנועת הדז', קלוד סולטן, ארגן תרגילי התגוננות ומבצעים להגנה עצמית בהשתתפות תלמידי אורט, כדי להתכונן לקראת העתיד. קולונל מרוקני שנודע לו על כך הודיע לסולטן שאין ליהודים ממה לחשוש וכי אף שכוחות הצבא אינם נראים הם שומרים על מוסדות הקהילה.^{^[94]} עם היוודע תוצאות הקרבות והניצחונות הישראלים, נוצרה אווירה אנטי-יהודית וכל יהודי נחשב לאויב בגלל אהדתו לישראל. ב-11 ביוני נרצחו יוסף לחיאני בן ה-18 וקרוב משפחתו אלי תורג'מן בן ה-26 במכנאס בתוך בית קפה, בידי שוטר.

עיתון מפלגת אלאסתקלאל, אלעלם (העולם), כתב חמישה ימים אחר סיום הקרבות, ב-15 ביוני 1967: "על העם המרוקני ליטול חלק חיובי במאבק ולנתק יחסיו עם גורם אמריקני. ישראל היא אמריקה ואמריקה היא ישראל. אל ילך איש לראות סרט, אל ישב בבית קפה אם הוא מעניק דירהם אחד לקולוניאליזם ולציונות". ב-11 בספטמבר 1967 פרסם העיתון גרסה אנטישמית למסעי הצלב, ללא קשר לסכסוך הישראלי-ערבי: "הסיבות הכלכליות שגרמו למסעי הצלב מקורן בהצטברות חובות בוותיקן מהלוואות שנלקחו מיהודים. הצורך בהחזר החובות הוא שדחף את הנוצרים למלחמות כיבוש במזרח". בוועידת המפלגה בנובמבר גינה מנהיגה, עלאל אלפאסי, את עמדת האפיפיור שהתערב להשכנת שלום בווייטנם אך לא מצא לנכון להגיב בנושא הפלסטיני. "במודע או שלא במודע, האפיפיור ואתו כל הנוצרים הטובים, תומרן כארגון חברתי בידי הציונות ותכניותיה בארצות הערביות".^{^[95]}

ב-15 גינה ביוני שר ההסברה מג'יד בן ג'לון את המהומות נגד היהודים, אך גם קרא ליהודים לא להצטרף לציונים כי הדבר יביא לאיבוד אזרחותם המרוקנית. ב-28 ביוני קבעו הסטודנטים את ועידתם ועל סדר יומה הופיע סעיף הסכסוך הישראלי-ערבי. כתגובה על כך השלטונות אסרו לכנס את הוועידה בטענה שסדר יומה פוליטי ואינו קשור לענייני סטודנטים. חודש לאחר המלחמה, ב-6 ביולי, הוקמה ממשלה חדשה. ראש הממשלה החדש, ד"ר מוחמד בנהימה, גינה "את הפושעים ואת המוחות המעוותים המסתתרים מאחרי סיסמאות של ערביות ואסלאם ושכל עניינם פגיעה במדינה", בהתכוונו לאופוזיציה. עיתונים אופוזיציוניים נסגרו לתקופות קצובות ובראיון ששודר בטלוויזיה קרא המלך להתאפקות ולהפניית המרץ לבעיות פנימיות בתחומי הכלכלה, החברה והפוליטיקה.

המלך חסן השני הצטייר כפרו-ישראלי. על הקירות נכתב בכתובות "חזן השני". שר הפנים אופקיר הציב שוטרים מול בתי יהודים להגן עליהם.^{^[96]} עיתון אלאסתקלאל, L'Opinion, פרסם קטעים מן הפרוטוקולים של זקני ציון.^{^[97]} גם עיתון הקומוניסטים ועיתון המפלגה הדמוקרטית לעצמאות פרסמו קטעים מן הפרוטוקולים. בעיתונות הערבית התפרסמו מדי יום רשימות סוחרים יהודים עם כתובותיהם ובקשה להחרים את סחורותיהם.

אישי ציבור מוסלמים שהיו ערים לאווירה הציבורית המתוחה במדינה וחששו לביטחון היהודים פנו לאישים יהודים והציעו להם להגיב ולהביע את נאמנותם למרוקו על ידי גינוי המתקפה הישראלית. בין הפונים היו שר האוצר מוחמד דואירי, עבדרחמן ראדי, עבדלחק תזי ועוד. מוחמד ברדה פנה לפעיל השמאל חיים בניסטי, שלמד אתו בפריס, וביקש ליזום פעולה לשינוי האווירה. בניסטי עם עורך הדין לאון אלמעלם פנו לראש הקהילה, דוד עמר, והציעו לגנות את ישראל בשם מועצת הקהילות. דוד עמר סירב בטענה ששר הפנים אופקיר ביקש לא להגיב. כתוצאה מכך ניסחו אברהם צרפתי, ג'ו לוי, סימון לוי ושמואל בן-זימרה מן המפלגה הקומוניסטית מסמך גינוי שכוונתו הייתה להוכיח לציבור המוסלמי שהיהודים הם אזרחים נאמנים למדינה. איש לא חתם על המסמך, אף שהנוסח שונה פעמים אחדות. לבסוף חתמו רק שמונה איש, כולם מן השמאל ורובם מן המפלגה הקומוניסטית. היוזמים מסרו את ההצהרה לסוכנות הידיעות המרוקנית Maroc Arabe Presse, והרדיו שידר אותה מיד.^{^[98]}

ההודעה לעיתונות פתחה בהקדמה: "קבוצת מרוקנים יהודים (מרצים, מהנדסים, רופאים ומשפטנים) מציעים לקדם אחדות לאומית במטרה לפתח תודעה לאומית מלאה בקרב המיעוט היהודי המרוקני על בסיס העקרונות המוצהרים במסמך להלן". לאחר מכן בא גינוי לפרסום הפרוטוקולים של זקני ציון בעיתונות הערבית, למלחמה, למדיניות ההתפשטות של ישראל, לכיבוש השטחים הערביים ולאכזריות חייליה שגרמה לבריחה חדשה של פליטים פלסטינים. החותמים ביקשו להפריד בין היהדות לציונות וגינו את מעשיה של התנועה הציונית נגד הערבים בארץ ישראל משנת 1918. הם הביעו את סירובם להעניק לציונות את הזכות לקבוע מדיניות לכלל היהדות העולמית, מפני ש"הציונות לא רק שלא פתרה את הבעיה היהודית אלא סיבכה בחריפות את עתיד היהודים בעולם, עיוותה את נתוני הבעיה והוסיפה קשיים חדשים". ישראל אינה יכולה להיות "מולדת שנייה" ליהודי מרוקו.^{^[99]}

חיים בניסטי ציין כי המסע האנטי-יהודי נפסק לחלוטין עם פרסום ההצהרה בעיתונות המרוקנית ובעיתון לה מונד בפריס. ועידת אלאסתקלאל שהתכנסה באותם ימים לא קיבלה שום החלטה בנושא המלחמ.^{^[100]} ואילו ארמן סבאח טען שלא העצומה הרגיעה את ההמון המרוקני ושמהומות נגד היהודים נמנעו רק בזכות פעילותו של שר הפנים אופקיר שהציב שוטרים ברובעים היהודיים. בחודש יולי התקיימה ישיבה במשרדו של כרים עמרני, המנהל הכללי של הרשות הלאומית לפוספטים. במשרד נכח גם סם בן-הרוש, המנהל הפיננסי של הרשות ופעיל המפלגה הקומוניסטית, שחבריו היו בין החותמים על גילוי הדעת נגד ישראל והציונות. ארמן סבאח סיפר כי הציג את העצומה בפני כרים עמרני, המנהל הכללי של הרשות הלאומית לפוספטים, שהגיב בכעס, האשים את חותמיה בבגידה ביהודים וכינה את המעשה ביזיון שאינו מוסיף כבוד לקהילה היהודית. המרוקני הבין בפשטות שאין טבעי יותר מכך שהיהודים ירגישו זיקה חיובית לישראל. מפי דריס מחמדי מנהל הקבינט המלכותי נודע שגם המלך כעס על הפרסום לא בגלל גינוי ישראל אלא כיוון מפני שהעצומה לא ציינה את נאמנות חותמיה והקהילה היהודית למלך. אחרי המלחמה הרגישו היהודים שישיבתם במרוקו היא עניין זמני ושבמוקדם או במאוחר כל היהודים יעזבו. בוגרי בתי הספר התיכוניים נסעו לצרפת וההורים הצטרפו אליהם בהמשך.^{^[101]}

סיכום

תולדות מרוקו בשבע השנים אחרי עצמאותה הם גם קורותיהם של כישלונות מנהיגי מרוקו, יהודיה, ונציגי ישראל שפעלו בה. מנהיגיה הפוליטיים של המדינה הצעירה, שביקשה ליצור חברה דמוקרטית מתקדמת, נכשלו בניסיונם לקלוט בקרבה אוכלוסייה לא מוסלמית שחיה בה מדורי דורות. למרות מאמצים לא מעטים לשמור על המשך הקיום היהודי במרוקו, טעויותיהם עוררו את חשדם של היהודים שלא ראו שוב במרוקו את מולדתם בעתיד. הטעות הגדולה ביותר הייתה הגבלת חופש התנועה. אך ניתוק קשרי הדואר עם ישראל, התיישרות מרוקו, כלפי חוץ, עם המדיניות הכלל-ערבית, ואוזלת יד המנהיגות לנוכח ההסתה הנאצריסטית האנטי-ישראלית ברחוב המרוקני – כל אלה הכשילו את המאמצים הכנים מצד ראשי השלטון וראשי המפלגות לגרום להישארות היהודים במדינה העצמאית.

אשר לכתיבת קורות התקופה במרוקו, אפיון ייחודי ודומיננטי מקשה על מלאכת השחזור ההיסטורי. הכוונה לחשאיות, לשתיקה, ולשכחה שהיו, כל גורם בנפרד, מנת חלקם של התקופה ושל הקהילה. החשאיות קשורה לפעילות שליחי ישראל במרוקו. השתיקה הייתה הכרחית במדיניות שלטונות ישראל והארגונים היהודיים העולמיים בניהול מגעיהם הדיסקרטיים עם ההנהגה המרוקנית מבלי לעורר תשומת לב ליציאת היהודים. השכחה היא מנת חלקה של קהילה שנעתקה ממקורה הגאו-תרבותי ונטמעה במידה רבה של הצלחה בארץ חדשה. יוצאי הקהילה התרחקו מעברם הקרוב בטבעיות ואף דאגו זמן מה להשכיחו. באווירה של הסתרה קורות יהדות מרוקו לא היו ידועים בציבור הישראלי. ההחלטות והאירועים הדרמטיים התרחשו תוך התעלמות מן הקהילה וממנהיגיה. לפיכך מלאכת כתיבת ההיסטוריה בתקופה זו דומה להארת פיסות זמן בסביבה שהגורמים הפועלים בה התאמצו להסתיר. כרוזים אחדים וגילויי דעת בעיתונות תורמים את חלקם בהארת התקופה.

הערות

^{^[1]} א' שושני, "תשע שנים מתוך אלפיים", שני חלקים והקדמה, חלק א: 'שליחות של ישראל בגולת מרוקו 1955-1964', סודי, מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל (אפריל 1964), ארכיון יד טבנקין, עותק מספר 76 של גד שחר, דף 116 (להלן: שושני, "תשע שנים מתוך אלפיים").

.C. de Nesry, Les israelites marocains à l'heure du choix, Tanger 1958, pp. 52-53 [2]

[3] למשל קלוד סולטן, שהתבקש להחליף את אדמון סעדון כמנהל פנימיית אורט, אחרי שהאחרון נאלץ לברוח ממרוקו. לדברי סולטן נודע לו על טביעת "אגוז" רק בראשית שנות השמונים, עת התבקש בידי דוד עמר לנסח מכתב בנושא העברת גופות החללים לישראל. שיחה עם קלוד סולטן, פריס, 21 ביוני 2000. גם פרופ' חיים זעפרני מעיד שנודע לו על הטביעה חודשים רבים לאחר האירוע. שיחה עם חיים זעפרני בפריס, 22 במאי 2001. סלומון אזולאי מעיד שבפגישתו עם יועצו של חסן השני, אנדרה אזולאי, בנובמבר 1991, התברר לו להפתעתו שבן שיחו לא שמע מעולם על טביעת ספינת העולים "אגוז". שיחה עם סלומון אזולאי, פריס, 28 בפברואר 2003.

[4] גילוי דעת של אלויפאק מפברואר 1956, ארכיון פרטי של פיאר (פנחס) כהן, פריס, התרגום שלי.

[5] שלמה יחזקאלי, זיכרונות, פרק 10 א, עמ' 1, ארכיון פרטי יהודית יחזקאלי, חיפה.

[6] סם בן הרוש (1970-1915), מהחברים הבכירים במפלגה הקומוניסטית. עבד כמנהל הכספים ברשות הלאומית לפוספטים. נשאר במפלגה ובמרוקו עד מותו. חתם על עצומות אנטי-ישראליות במלחמת סיני, אחרי טביעת "אגוז" ובמלחמת ששת הימים.

L'Information Juive, Alger, février 1956 [7]. ראו גם P. Karitz, L’organisation et les tendances politiques des Juifs au Maroc depuis l’indépendance, Paris 1960, p. 235-241 (להלן:Karitz, L’organisation ).

H. Lehrman, "L'El Wifak chez les Juifs marocains, entente cordiale ou collaboration", L'Arche n° 20, 21, [8] (août, sept. 1958).

[9] ארכיון פרטי של ד"ר ג'ו בן-דלכ בפריס. המסמך חסר תאריך.

[10] עדות יצחק חליווה, ארגון פעילי המחתרות, חוברת 3, עמ' 19-18.

[11] לדברי אלמנתו של דוד בן-אזרף, מטרת הגינוי למנוע מהומות נגד היהודים. בן-אזרף ידוע באהדתו לישראל וניהל קשרים עם "המסגרת". שיחה עם רקל בן-אזרף, ניי, 24 ביוני 2000.

[12] גילוי דעת של אלויפאק מאוקטובר 1956, ארכיון פרטי של פיאר (פנחס) כהן בפריס. ראו גםR. Assaraf, Mohammed V et les Juifs du Maroc, Plon, Paris 1997, p. 234-236, התרגום שלי.

[13] א' ארליך, 'מי הציל את יהודי מרוקו – הכבוד האבוד של סוכני החרש', הארץ, המוסף השבועי, 25.5.1987, עמ' 37,7,6. ש' שגב, מבצע יכין: עליתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל, תל-אביב 1984, עמ' 107 (להלן: שגב, מבצע יכין). ראו גם הנ"ל, הקשר המרוקני: המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו, תל-אביב 2008.

[14] V. Malka, Maroc, "L'indépendance? La situation des communautés juives en Tunisie et au Maroc. [14] L'éxemple marocain", L'Arche n° 62 (mars 1962)

[15] דו"ח של דר' וולפגנג ברטהולץ מברן, 22 ביוני 1958, גנזך המדינה (ג"מ), משרד החוץ, 4317/10II..

^{^[16]} שגב, מבצע יכין, עמ' 147. כמו כן ראו ג"מ, משרד החוץ (חץ), 4318/4I..

[17] שגב, שם, עמ' 147.

[18] עדות א"כ [אליאס כהן], אצל א' שושני, תשע שנים מתוך אלפיים: דברי חברים, תל-אביב 1964 (להלן: שושני, דברי חברים). שיחה באשדוד עם יצחק חליווה, 10 בינואר 2002.

[19] ראו תיאור דמותו של קציר בידי בתו הסופרת יהודית קציר בספרה מגדלורים של יבשה, תל-אביב 1999. שיחות עם פנחס קציר, תל-אביב, 13 בינואר 1998, 16 ביולי 1998, 27 ביולי 2000.

[20] שיחה עם יצחק חליווה, 10 בינואר 2002. ב-21 ביולי 1963 מוזכר נשיא ועד הקהילה במראכש יהודה אביטבול שזכה להיבחר כסגן יושב ראש מועצת העיר.

[21] ג"מ, חץ, 9/3760.

[22] טד שולץ מציין שהסיכון בהפלגה באגוז היה לאין ערוך קשה ומסוכן מן ההפלגה ב"אקסודוס" בשנת 1947 T. Szulc, The Secret Alliance : The Extraordinary Story of the Rescue of the Jews since World War, New York 1991, p. 23

Toujours la tragédie de l'Exodus, Paris Match, 28 janvier 1961 [23]

[24] מסקנות חקירת אסון טביעת ספינת העולים ממרוקו, 10 בינואר 1961, ארכיון פרטי, גילה גוטמן. יואל רון סותר גרסה זו וטוען שהתבקש לעזוב את מרוקו עם כל שליחי תנועות הנוער. עדות י"ר [יואל רון], שושני, דברי חברים.

[25] מדובר ככל הנראה במקס לב או באחד מחברי ועד קהילת קזבלנקה שנפגשו בינואר 1961 עם המושל החדש מוחמד מדבוח שהודיע למשלחת על מכתב האיום שקיבלו הוא ועלי בלקסם.

[26] עדות א"כ [אליאס כהן], שושני, דברי חברים.

[27] דב גולדשטיין, "עלילות אלכס איש המוסד הישראלי במרוקו", מעריב, 21.8.1981, עמ' 21 (להלן: גולדשטיין, "עלילות אלכס").

[28] שיחות עם אפרים רונאל בביתו ברמת חן, חורף 1997 ו-6 בספטמבר 1999. שושני, "תשע שנים מתוך אלפיים", דפים 124-123, וגם שגב, מבצע יכין, עמ' 192-191.

[29] שיחה עם כרמית גתמון ביפו בקיץ 1996.

[30] א' גתמון לא' רונאל, 15 בינואר 1961, שושני, "תשע שנים מתוך אלפיים", דפים 124-123.

[31] עדות י"ר [יואל רון], שושני, שם; שגב, מבצע יכין, עמ' 191.

[32] עדות י"ר [יואל רון], שם.

[33] שם.

[34] שם.

[35] מבצע חטיפת אייכמן בארגנטינה על ידי סוכני המוסד כחצי שנה קודם לכן במאי 1960 נודע בעולם ואייכמן המתין אז למשפטו בכלא בישראל.

[36] הכרוז המקורי בצרפתית מודפס על נייר דמוי קלף שמור בג"מ, חץ, 4318/2, התרגום שלי. תצלום הכרוז פורסם גם באפ"מ [ארגון פעילי המחתרת, ההעפלה ואסירי ציון בצפון אפריקה], 2 [אין תאריך פרסום], עמ' 21.

[37] י' צור, "ההעפלה ובניין החברה הלאומית: השפעת העלייה החשאית ממרוקו על הזיקה בין ישראל ליהודי מרוקו", הציונות, טז (1990), עמ' 174-145.

[38] מאיר אלבז שנעצר במכנס התרשם באופן שלילי מן הכרוז שנראה לו קיצוני ומאיים ותוכנו לא התאים לצורכי המסגרת. לדבריו היה צריך לדבר על זכויות ועל חופש תנועה ולא על נקמה ועל עמלק והמן הרשע. שיחה עם מאיר אלבז במשרדו בפריס ב-10 במאי 2000.

[39] גולדשטיין, "עלילות אלכס".

[40] שיחות עם פנחס קציר, תל-אביב, 13 בינואר, 16 ביולי 1998, 27 ביולי 2000.

[41] שיחה עם כרמית גתמון, יפו, 16 באוגוסט 2002.

[42] שיחות עם פנחס קציר, תל-אביב, 13 בינואר, 16 ביולי 1998, 27 ביולי 2000.

[43] פנחס קציר מעיד שהוא וכרמית גתמון ניסחו את הכרוז בהנחיית אלכס גתמון. שיחות עם פנחס קציר, תל-אביב, 13 בינואר, 16 ביולי 1998, 27 ביולי 2000. שיחה עם יהודה אלבוחר בצהלה ב-16 בינואר 1998. כמו כן ראו מ' קנפו, "שש שנים בשירות המוסד במרוקו", מקדם ומים, ז (2000), עמ' 392 (להלן: קנפו, "שש שנים"). שותפו לעסקים של דוד עמר, אלבר בן-טולילה מציין שלהערכתו גתמון לא הראה מראש את הכרוז לדוד עמר כדי שלא להיתקל בסירוב מצידו שהיה עלול לבטל את המבצע. שיחה עם אלבר בן-טולילה, ניי, 17 ו-21 ביוני 2000.

[44] כינויו של בן עזרא היה "מרסיאל" (Martial). הוא חי בקנדה.

[45] שיחה עם חביב אביטבול, תל-אביב, 10 ביולי 2000.

[46] קנפו, "שש שנים", עמ' 400-399.

[47] עדות י"ר [יואל רון], שושני, דברי חברים.

[48] שיחה עם חביב אביטבול, תל-אביב, 10 ביולי 2000.

[49] קנפו, "שש שנים", עמ' 392-391.

[50] עדות י"ר [יואל רון], שושני, דברי חברים. הכרוז נשלח לז'אן לקוטיר (Jean Lacouture) מהעיתון לה מונד בידי מפקד שלוחת "עיתונות" פנחס קציר, ופורסם ב-24 בפברואר 1961. שיחות עם ד"ר פנחס קציר, תל-אביב, 13 בינואר, 16 ביולי 1998. עדות יצחק חליווה, אפ"מ, 3 [אין תאריך פרסום].

[51] שיחה עם יצחק חליווה, 10 בינואר 2002.

[52] עדות י"ר [יואל רון], שושני, דברי חברים.

[53] עדות א"ר [אפרים רונאל], שושני, דברי חברים. א' רונאל (רוזן), "'המסגרת' מהפלגת אגוז ועד למבצע יכין 1964-1960", אפ"מ, 3 [אין תאריך פרסום], עמ' 5-4.

[54] שיחה עם מקס לב בביתו בנתניה, פברואר 1999. שיחה עם דוד בן-שושן, פריס, 5 באפריל 2003.

[55] שיחה עם דוד בן-שושן, 2 ביולי 2000, פריס, 5 באפריל 2003. שיחה עם קלוד סולטן, פריס, 21 ביוני 2000. שיחה עם מקס לב בביתו בנתניה, פברואר 1999. עדות מקס לב, קנפו, מסגרת, עמ' 139.

[56] כרמית גתמון מציינת שפעילים מעטים ידעו את זהות בעלה, את מראהו ואת כתובתו וגם מאיר קנפו ראה אותו רק פעם אחת או שתיים באקראי מבלי שידע את שמו ולכן לא חששו לביטחונם ולא הסתתרו. שיחה עם כרמית גתמון, 16 באוגוסט 2002. לעומתה טוען קנפו שהכיר אישית את כל השליחים והיה נפגש כל בוקר עם רגב. שיחה עם מאיר קנפו, תל-אביב, 26 באוגוסט 2002.

[57] תזכיר של הוועד היהודי-האמריקני למשרד החוץ הישראלי בנושא סיור ראשיו במרוקו, 21 בפברואר 1961, ג"מ, חץ, 4318/2.

[58] תזכיר של הוועד היהודי-האמריקני למשרד החוץ הישראלי בנושא סיור ראשיו במרוקו, 21 בפברואר 1961, ג"מ, חץ, 4318/2. שמואל שגב טוען שהעצורים שוחררו כעבור זמן אחרי הכתרת חסן השני. שגב, מבצע יכין, עמ' 51.

[59] הוא סיפר זאת למרי ואקנין. שיחה עם מרי ואקנין, אפקה תל-אביב, 10 ביולי 2000. לב הבחין גם שהמלך לא היה במיטבו ומראהו היה רע.

[60] שיחות עם גד שחר ב-17 בנובמבר 1997.

[61] שיחה עם אדגר גדז' בביתו בבולוניי ב-1 בנובמבר 1999. אלפונסו סבאח אינו זוכר פגישה מסוג זה, אך זוכר נסיעה לפריס שנפגש בה באותה תקופה עם לאון בן-זקן, גתמון, רונאל וספניאן לבקשת שרגאי. שיחה עם אלפונסו סבאח, נתניה, 3 בינואר 2002.

[62] י' שרביט, הנוער בעלייה: תנועת שרל נטר במרוקו, תל-אביב 2004, עמ' 59.

[63] שיחה עם אדמון אללוף במרכז הקהילתי לה פיאט בפריס, ב-5 באפריל 2000.

[64] שיחה עם אדגר גדז' בביתו בבולוניי באחד בנובמבר 1999; שיחה עם אדמון אללוף במרכז הקהילתי לה פיאט בפריס ב-5 באפריל 2000.

S. Benbaruk, Trois quart de siècle pêle-mêle, Maroc-Canada, 1920-1950-1990, Lachine, Qc. 1990, p. 56-57. [65]

[66] שיחה עם חיים חמו, נתניה, 20 ביולי 2000.

[67] שושני, "תשע שנים מתוך אלפיים", דף 116.

[68] עדות א"ר [אפרים רונאל], שושני, דברי חברים.

La Voix des Communautés, 1, 15.2.1961 [69]. בפתח הגיליון מתנוססת תמונת המלך עם הצהרת נאמנות חגיגיתP. Karitz, L'organisation, pp. 241-242

[70] תזכיר הוועד היהודי-האמריקני למשרד החוץ הישראלי בנושא סיור ראשיו במרוקו, 21 בפברואר 1961, ג"מ, חץ, 4318/2.

[71] דו"ח מתאריך 19 בפברואר 1961 של "טדי" [יוסף עדניה] על ביקור זכריה שוסטר ואברהם קרליקוב מראשי הוועד היהודי-האמריקני שסיירו במרוקו עד ה-17 בפברואר. ג"מ, חץ, 941/8. תזכיר של הוועד היהודי-האמריקני למשרד החוץ הישראלי בנושא סיור ראשיו במרוקו, 21 בפברואר 1961, ג"מ, חץ, 4318/2.

[72] שמשון ארד מן הקונסוליה הישראלית בניו יורק לי' מרוז, 7 במארס 1961, ג"מ, חץ, 4318/2. י' ורד לשמשון ארד, 1 במארס 1961, ג"מ, חץ, 4318/2.

[73] תזכיר הוועד היהודי-האמריקני למשרד החוץ הישראלי בנושא סיור ראשיו במרוקו, 21 בפברואר 1961, ג"מ, חץ, 4318/2.

[74] שיחות עם רנה אוחנה, יהודה אזואלוס, לאון אלמעלם, רוג'ה כהן, רלף בן-הרוש-מאודי וג'ו בן-דלכ בתאריכים שונים.

[75] לקט ידיעות ממרוקו [מטעם "המסגרת"], 21 במארס 1961, ג"מ, חץ, 3755/1.

[76] ההצהרה בצרפתית, ארכיון פרטי של ד"ר ג'ו בן-דלכ בפריס, התרגום שלי.

[77] חלק מחותמים אלה חתמו אחרי מלחמת ששת הימים, ביולי 1967, גם על גילוי דעת ארוך ומנומק המגנה את המתקפה הישראלית ומדגיש את ההבחנה בין יהודי מרוקו ובין ישראל. ארכיון פרטי של חיים בניסטי, סו, צרפת.

[78] קטעי עיתונים לא מזוהים, ארכיון פרטי, פריס, אליאס בן-ועיש.

[79] דו"ח לא חתום [פנחס קציר], בנושא "האירועים ביהדות מרוקו בתשעת החו�

L'image du Juif et de l'Israélien dans trois films marocains

yigbin — Fri, 06 Jan 2012 16:26:31 GMT

התמודדותה של מרוקו עם עברה היהודי במסגרת שלושה סרטים חדשים - ד"ר יגאל בן-נון

בעשור האחרון (2010-2000) הופיעו בקולנוע ובספרות במרוקו מספר נובלות וסרטים אשר דנים בעזיבת היהודים את מרוקו אחרי עצמאותה. עבודות אלה נגעו בשאלה עדינה שהיתה בגדר טאבו בחברה המרוקנית עד אז: מדוע היהודים עזבו את מרוקו בתקופה כה קצרה למרות שחיו בה ברציפות במהלך יותר מאלפיים שנה? ההרצאה תדון בדרך טיפולם של במאים מרוקנים מוסלמים ברקע ההסטורי של העלילה, ביחסם להגירה היהודית ובעקיפין בעמדתם כלפי ישראל והסכסוך הישראלי-פלסטיני.

סרטים אלה אינם מספקים תשובה חד משמעית לשאלה זו אך מתייחסים אליה בעקיפין על ידי תיאור האופן שבו חיו יהודי מרוקו בצוותא עם שכניהם המוסלמים עד לעזיבה לצמיתות. הסרטים נמנסים בדרכם להחיות זיכרון של חיים משותפים שהתקיימו בעבר אך נגדעו בפתאומיות כטבעם של החיים.

ההרצאה תתייחס לשלושת הסרטים השייכים לגל חדש זה:

א - "היו שלום אמהות" (Adieu mères) בבימויו של אחמד איסמעיל אשר מגולגל סיפורם של יחסי שכנות בין משפחה יהודית למוסלמית בשנות השישים שדרכיהן נפרדו בגלל הגירתה של המשפחה היהודית לישראל. הסרט משחזר במידת מה של נאמנות לעובדות את טביעת אניית העולים "אגוז".

ב - Marock של לילה אל-מראכשי הוא סיפור אהבה חתרני בין שני צעירים שחווים את אהבתם הראשונה למרות שהם שייכים לשני עולמות הצעירה מוסלמית והבחור יהודי. בעולמם המשותף בתיכון הצרפתי בקזבלנקה שאלה זו לא עלתה מעולם על הפרק מעולם. מה תהייה עמדת הורי הצעירה ועמדתו של אחיה שגילה מחדש את האיסלם?

ג - ?Fayin mashi ya Mushi לאן אתה הולך משה? – סרט בבימויו של חסן בנג'לון Hassan Benjelloun. עלילתו מתרחשת בשנת 1963בזמן העלייה המסיסית שהתקיימה אחרי העליה המחתרתית ובעקבות ההסכם בין במלך חסן השני לבין ראשי המוסד. במסגרת עלייה זו, שכונתה מבצע יכין, היגרו עשרות אלפי יהודים ממרוקו לישראל. מצב זה הותיר את מוסטפא, מנהל הבר המקומי בעיירה בג'עד, במצב קשה. לפי החוק אם לא יישארו בעיר לא-מוסלמים הוא ייאלץ לסגור את הבר המגיש משקאות חריפים אסורים על מוסלמים. הסרט מעז לעסוק בסוגייה דתית רגישה זו, בימים של הקצנה דתית.

ד"ר יגאל בן-נון מלמד באוניברסיטת פריס 8. הוא חקר את היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו וההגירה היהודית בין השנים 1956 עד 1966. בעל שני תארי דוקטור. תחום עיסוקו השני הוא האפיגראפיה השמית-מערבית וההיסטוריוגרפיה של הטקסטים המקראיים. הוא מרצה גם על ראשיתו של הפוסט מודרניזם באמנות הישראלית, הוידאו ארט והפרפורמנס ארט בקורסים לאוצרות

Honi Hameagel Movie

yigbin — Wed, 28 Dec 2011 20:12:18 GMT

השוליות וההתגרות הן ממאפייניה הבולטים של יצירתו של חוני המעגל. יצירותיו בתחום המיצג והווידאו חצו פעמים רבות את גבולות המהוגנות הבורגנית. למרבה האירוניה, ככל שחוני התגרה בערכי הטעם הטוב של החברה ובנכסי צאן ברזל שלה, כך חברה זו חיפשה את קרבתו ואף עודדה את התגרויותיו. לקח זמן לממסד האמנותי לעכל את התופעה החריגה בנוף התרבותי התקני, אך בזכות התמדתו ונחרצותו, הצליח האמן לאלץ ממסד זה לקבלו ולהעניק לו את הכרתו. כך הפך חוני לאורח לגיטימי בפסטיבל עכו, בפסטיבל ישראל, בסינמטקים ובמסגרות אמנותיות מכובדות. למשרד התרבות לא הייתה ברירה אלא להתיישר לפי קו זה ואמן הפרובוקציה הפך לחביב הממסד והתקשורת.

יגאל בן-נון

Le mouvement assimilationiste juif au Maroc indépendant1967-1956

yigbin — Tue, 05 Jul 2011 16:12:00 GMT

זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית‭ ‬1967-1956

יגאל‭ ‬בן־נון‭, ‬אוניברסיטת‭ ‬פריס ‬8

פורסם ב‬פעמים גיליון‭ ‬127-125‭, ‬קובץ‭ ‬מיוחד‭: ‬יהודים‭ ‬ערבים‭? ‬פולמוס‭ ‬על‭ ‬זהות‭

‬עורכים‭ ‬אבריאל‭ ‬בר‭-‬לבב‭, ‬מרים‭ ‬פרנקל‭ ‬ויאיר‭ ‬עדיאל

מכון‭ ‬בן‭-‬צבי‭,‬‭ ‬ירושלים‭ ‬2011‭, ‬עמ‭' ‬284-235‭.

המושג‭ "‬יהודים־ערבים‭" ‬צמח‭ ‬בעיקר‭ ‬בשנות‭ ‬השמונים‭ ‬בקרב‭ ‬אינטלקטואלים‭ ‬ממוצא‭ "‬מזרחי‭", ‬כהתרסה‭ ‬נגד‭ ‬ההגמוניה‭ ‬של‭ ‬הממסד‭ ‬האשכנזי‭. ‬למרות‭ ‬שעם‭ ‬הזמן‭ ‬המונח‭ "‬מזרחי‭" ‬התאזרח‭ ‬יותר‭ ‬בקלות‭ ‬בציבור‭ ‬כתחליף‭ ‬ל‭"‬ספרדים‭" ‬או‭ ‬ל‭"‬עדות‭ ‬מזרח‭", ‬הציבור‭ ‬הנדון‭ ‬דחה‭ ‬את‭ ‬שיוכו‭ ‬למגזר‭ "‬יהודי־ערבי‭" ‬וראה‭ ‬בו‭ ‬מעמד‭ ‬נחות‭ ‬שאין‭ ‬להתהדר‭ ‬בו‭ ‬כתחליף‭ ‬סקטוריאלי‭ ‬לזהות‭ ‬הישראלית‭. ‬בקרב‭ ‬קבוצות‭ ‬אחדות‭ ‬באינטליגנציה‭ ‬הישראלית‭, "‬המזרחיות‭" ‬הפכה‭ ‬תחליף‭ ‬לזהות‭ ‬היהודית‭-‬ערבית‭, ‬התקבלה‭ ‬כמגדר‭ ‬ונושאיה‭ ‬המיליטנטים‭ ‬ניסו‭, ‬בהצלחה‭ ‬מועטה‭, ‬להפוך‭ ‬לדובריה‭ ‬של‭ ‬המחאה‭ ‬החברתית‭ ‬מחד‭ ‬ושל‭ ‬התמיכה‭ ‬הגורפת‭ ‬בעם‭ ‬הפלסטינאי‭ ‬מצד‭ ‬שני‭. ‬בקרב‭ ‬רוב‭ ‬האינטליגנציה‭ ‬של‭ ‬יוצאי‭ ‬מרוקו‭ ‬הזהות‭ ‬היהודית־ערבית‭ ‬נשאה‭ ‬החל‭ ‬משנות‭ ‬השמונים‭ ‬אופי‭ ‬תרבותי‭ ‬יותר‭ ‬בתופעת‭ "‬מהפכת‭ ‬הנענע‭", ‬כתבלין‭ ‬ריחני‭ ‬שניתן‭ ‬להעשיר‭ ‬בו‭ ‬את‭ ‬התרבות‭ ‬הישראלית‭. ‬המזרחיות‭ ‬של‭ ‬חבורת‭ "‬היהודים־ערבים‭" ‬הפכה‭ ‬למגדר‭ ‬מקובל‭ ‬לצד‭ ‬מגדרים‭ ‬אחרים‭ ‬מבוססי‭ ‬הזהות‭ ‬המינת‭ ‬אך‭ ‬התנגשה‭ ‬עם‭ ‬מוצא‭ ‬המרוקנים‭ ‬שבאו‭ ‬מקצה‭ ‬המערב‭ (‬אלמע‭'‬ריב‭) ‬ועם‭ ‬רקעם‭ ‬התרבותי‭ ‬הצרפתי‭ ‬נטול‭ ‬ידע‭ ‬בערבית‭ ‬ספרותית‭. ‬

ללא‭ ‬בסיס‭ ‬חברתי‭ ‬החורג‭ ‬מקבוצת‭ ‬אינטלקטואלים‭, ‬מיליטנטים‭ ‬ככל‭ ‬שיהיו‭, ‬ספק‭ ‬רב‭ ‬להערכתי‭ ‬אם‭ ‬הרעיון‭ "‬היהודי־ערבי‭" ‬ישרוד‭ ‬מעבר‭ ‬לדור‭ ‬ממציאיו‭ ‬המתמודדים‭ ‬עם‭ ‬זהותם‭ ‬האישית‭. ‬כך‭ ‬קרה‭ ‬בעבר‭ ‬בקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬במרוקו‭ ‬של‭ ‬המחצית‭ ‬השנייה‭ ‬של‭ ‬שנות‭ ‬החמישים‭. ‬מעטים‭ ‬יודעים‭ ‬על‭ ‬קיומו‭ ‬של‭ ‬זרם‭ ‬אסימילציוני‭ ‬בקרב‭ ‬האינטליגנציה‭ ‬היהודית‭ ‬שחיפש‭ ‬לבולל‭ ‬את‭ ‬היהודי‭ ‬בחברה‭ ‬הערבית‭-‬מוסלמית‭ ‬במרוקו‭, ‬מבלי‭ ‬לזנוח‭ ‬את‭ ‬יהדותו‭, ‬וראה‭ ‬במדינה‭ ‬זו‭ ‬את‭ ‬מולדתו‭ ‬שיש‭ ‬ליטול‭ ‬חלק‭ ‬בבניית‭ ‬חברתה‭ ‬אחרי‭ ‬סילוק‭ ‬הקולוניאליזם‭ ‬הצרפתי‭. ‬חברי‭ ‬קבוצה‭ ‬זו‭ ‬הגדירו‭ ‬עצמם‭ ‬קודם‭ ‬כל‭ ‬כמרוקנים‭ ‬ורק‭ ‬אחר‭ ‬מכן‭ ‬כיהודים‭ ‬כדוגמת‭ ‬יהודי‭ ‬צרפת‭ ‬שלאחר‭ ‬המהפכה‭. ‬מאמר‭ ‬זה‭ ‬חושף‭ ‬לראשונה‭ ‬את‭ ‬השפעתו‭ ‬של‭ ‬זרם‭ ‬הלאומיות‭ ‬המרוקנית‭ ‬בקרב‭ ‬ההנהגה‭ ‬היהודית‭, ‬את‭ ‬פריחתו‭ ‬עם‭ ‬קבלת‭ ‬העצמאות‭, ‬ואת‭ ‬דעיכתו‭ ‬ההדרגתית‭ ‬עקב‭ ‬הנסיבות‭ ‬הסוציו־פוליטיות‭ ‬במדינה‭ ‬ערבית־מוסלמית‭ ‬אוטוקראטית‭. ‬אציין‭ ‬את‭ ‬פעולותיה‭ ‬העיקריות‭ ‬של‭ ‬הקבוצה‭, ‬את‭ ‬מידת‭ ‬השפעתה‭ ‬בקהילה‭, ‬את‭ ‬יחס‭ ‬ההנהגה‭ ‬המרוקנית‭ ‬אליה‭ ‬ובעיקר‭ ‬את‭ ‬שלבי‭ ‬התנתקותה‭ ‬מן‭ ‬הציבור‭ ‬ואת‭ ‬כשלונה‭ ‬הסופי‭.‬

זמן‭ ‬מה‭ ‬לפני‭ ‬עצמאות‭ ‬מרוקו‭, ‬ב15-‭ ‬בפברואר‭ ‬1956‭, ‬יזמה‭ ‬קבוצת‭ ‬צעירים‭ ‬יהודים‭ ‬תומכי‭ ‬זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬בחברה‭ ‬ובפוליטיקה‭ ‬המרוקנית‭ ‬את‭ ‬הקמת‭ ‬ארגון‭ "‬אל־וויפאק‭" - ‬ההבנה‭ - ‬בראשות‭ ‬ד‭"‬ר‭ ‬מוחמד‭ ‬חסר‭ ‬ובחסות‭ ‬הנסיך‭ ‬מולאי‭ ‬חסן‭. ‬בגילוי‭ ‬דעת‭ ‬שפרסמו‭ ‬ראשי‭ ‬הקבוצה‭, ‬והופנה‭ ‬פורמאלית‭ ‬לקהילה‭ ‬היהודית‭, ‬נאמר‭: "‬כתגובה‭ ‬לרצון‭ ‬הוד‭ ‬מעלתם‭ ‬מוחמד‭ ‬החמישי‭ ‬ומולאי‭ ‬חסן‭ ‬לראות‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬המרוקנים‭, ‬מוסלמים‭ ‬ויהודים‭, ‬מאוחדים‭ ‬כאחים‭, ‬החליט‭ ‬הנוער‭ ‬המרוקני‭ ‬להתארגן‭ ‬באגודה‭ ‬שתישא‭ ‬את‭ ‬השם‭ ‬אל־וויפאק‭ - ‬ההבנה‭. ‬שאיפתנו‭ ‬היקרה‭ ‬ביותר‭ ‬לבנות‭ ‬בשמחה‭ ‬ובשיתוף‭ ‬פעולה‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭ ‬החדשה‭, ‬מאוחדת‭, ‬חופשית‭ ‬ועצמאית‭. ‬יחדיו‭ ‬מאוחדים‭ ‬בלב‭ ‬ובנפש‭, ‬מוסלמים‭ ‬ויהודים‭, ‬נצעיד‭ ‬את‭ ‬ארצנו‭ ‬לעבר‭ ‬הקידמה‭, ‬העושר‭ ‬והאושר‭. ‬יחד‭, ‬נעשה‭ ‬ממולדתנו‭ ‬היקרה‭ ‬אומה‭ ‬מודרנית‭ ‬ומכובדת‭ ‬שהסובלנות‭, ‬השלווה‭ ‬והחופש‭ ‬ישררו‭ ‬בה‭. ‬אגודתנו‭ ‬מתכוונת‭ ‬להילחם‭ ‬בבערות‭, ‬בפירוד‭ ‬ובגזענות‭ ‬בכל‭ ‬צורותיה‭. ‬מטרות‭ ‬אל־וויפאק‭ ‬לקדם‭ ‬את‭ ‬המגעים‭ ‬בין‭ ‬יהודים‭ ‬למוסלמים‭ ‬ולחזק‭ ‬את‭ ‬הקשר‭ ‬ביניהם‭ ‬בכל‭ ‬התחומים‭ ‬ובעיקר‭ ‬בתחומי‭ ‬התרבות‭, ‬הספורט‭ ‬והאמנות‭, ‬ובתחום‭ ‬המקצועי‭ ‬והחברתי‭. ‬אל־וויפאק‭ ‬קורא‭ ‬לכל‭ ‬המרוקנים‭ ‬להצטרף‭ ‬לשורותיו‭ ‬ולהעניק‭ ‬לו‭ ‬סיוע‭, ‬כדי‭ ‬שימלא‭ ‬בהצלחה‭ ‬את‭ ‬תפקידו‭, ‬למען‭ ‬גדולתה‭ ‬של‭ ‬מולדתנו‭ ‬ואושרה‭".‬^{‭ ‬}גילוי‭ ‬הדעת‭ ‬שהופץ‭ ‬בבתי‭ ‬הכנסת‭ ‬נכתב‭ ‬בשלוש‭ ‬שפות‭, ‬בערבית‭ ‬ספרותית‭ ‬כדי‭ ‬שההנהגה‭ ‬המרוקנית‭ ‬תתוודע‭ ‬אליו‭, ‬בצרפתית‭ ‬ובערבית־יהודית‭ ‬באותיות‭ ‬עבריות‭ ‬כדי‭ ‬שכל‭ ‬היהודים‭ ‬יבינו‭ ‬אותו‭.‬

עם‭ ‬שחרורה‭ ‬של‭ ‬מרוקו‭ ‬משלטון‭ ‬החסות‭ ‬הצרפתי‭ ‬אובחנה‭ ‬בחברה‭ ‬היהודית‭ ‬אווירת‭ ‬אופוריה‭ ‬שהדביקה‭ ‬חלקים‭ ‬גדולים‭ ‬בתוכה‭. ‬עד‭ ‬מהרה‭ ‬התפתחה‭ ‬בהנהגת‭ ‬הקהילה‭ ‬מגמה‭ ‬אסימילציונית‭ ‬שנאבקה‭ ‬במצדדי‭ ‬הבדלנות‭ ‬היהודית‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬המוצא‭ ‬האתני‭. ‬הצעירים‭ ‬ביקשו‭ ‬לתפוס‭ ‬חלק‭ ‬בחיי‭ ‬המדינה‭ ‬ובמוסדות‭ ‬הקהילה‭ ‬ולשנות‭ ‬את‭ ‬מדיניות‭ ‬ההנהגה‭ ‬הוותיקה‭ ‬שצדדה‭ ‬ברובה‭ ‬באופן‭ ‬פסיבי‭ ‬בשלטון‭ ‬החסות‭ ‬הצרפתי‭. ‬מי‭ ‬שהשתלבו‭ ‬בבניית‭ ‬המנהל‭ ‬הממשלתי‭ ‬החדש‭ ‬מעידים‭: "‬שררה‭ ‬במדינה‭ ‬התלהבות‭ ‬חלוצית‭ ‬יוצאת‭ ‬מן‭ ‬הכלל‭".‬‭ ‬אחדים‭ ‬הרגישו‭ ‬שעומד‭ ‬להיפתח‭ ‬עידן‭ ‬חדש‭ ‬ביחסי‭ ‬יהודים‭ ‬ומוסלמים‭ ‬כמו‭ "‬תור‭ ‬הזהב‭" ‬בספרד‭ ‬המוסלמית‭.‬‭ ‬עוד‭ ‬לפני‭ ‬העצמאות‭ ‬כמעט‭ ‬תמיד‭ ‬העדיפו‭ ‬היהודים‭ ‬את‭ ‬חברתם‭ ‬של‭ ‬המוסלמים‭ ‬על‭ ‬פני‭ ‬הצרפתים‭ ‬בתוך‭ ‬כותלי‭ ‬בתי‭ ‬הספר‭ ‬וגם‭ ‬נסעו‭ ‬יחד‭ ‬אתם‭ ‬לביקוריהם‭ ‬הראשונים‭ ‬באירופה‭. ‬לרוב‭ ‬הרגישו‭ ‬שבני‭ ‬גילם‭ ‬הצרפתים‭ ‬מתייחסים‭ ‬אליהם‭ ‬בבוז‭ ‬כילידים‭ ‬וכבני‭ ‬חסות‭. ‬לכן‭ ‬הרגישו‭ ‬רבים‭ ‬את‭ ‬העצמאות‭ ‬כ‭"‬שחרור‭ ‬לאומי‭". ‬גם‭ ‬הצעירים‭ ‬המוסלמים‭ ‬לא‭ ‬אהבו‭ ‬במיוחד‭ ‬את‭ ‬בני‭ ‬המתיישבים‭ ‬הצרפתים‭ ‬שהיו‭ ‬לרוב‭ ‬אנטישמים‭.‬^{‭ ‬}ארמן‭ ‬סבח‭, ‬יליד‭ ‬פס‭ ‬שגדל‭ ‬במכנס‭ ‬וברבט‭ ‬מוסיף‭: "‬למרות‭ ‬שאירועי‭ ‬העצמאות‭ ‬לוו‭ ‬בדאגות‭ ‬בקשר‭ ‬לעתיד‭, ‬חיינו‭ ‬תקופה‭ ‬זו‭ ‬כזריקת‭ ‬חמצן‭ ‬נושאת‭ ‬תקוות‭. ‬למרות‭ ‬החשש‭ ‬שהכול‭ ‬יכול‭ ‬להשתנות‭ ‬לרעה‭ ‬ביום‭ ‬מן‭ ‬הימים‭, ‬העתיד‭ ‬המידי‭ ‬נראה‭ ‬מבטיח‭. ‬העצמאות‭ ‬בישרה‭ ‬תקופה‭ ‬אופטימית‭ ‬כמעט‭ ‬אופורית‭".‬‭ ‬לאופטימיות‭ ‬זו‭ ‬היו‭ ‬שותפים‭ ‬גם‭ ‬מבוגרים‭ ‬שעוד‭ ‬זכרו‭ ‬מאורעות‭ ‬בהם‭ ‬נהרגו‭ ‬יהודים‭ ‬לפני‭ ‬בא‭ ‬הצרפתים‭. ‬לדבריו‭ ‬היהודים‭ ‬בטחו‭ ‬באישיותו‭ ‬של‭ ‬המלך‭, ‬שתמונותיו‭ ‬קשטו‭ ‬בתים‭ ‬יהודיים‭ ‬רבים‭, ‬וסמכו‭ ‬על‭ ‬יכולתו‭ ‬לנטרל‭ ‬תופעות‭ ‬לאומניות‭ ‬ואנטישמיות‭ ‬שהיו‭ ‬קיימות‭ ‬בנוף‭ ‬הפוליטי‭ ‬של‭ ‬התקופה‭. ‬השנאה‭ ‬לצרפתים‭ ‬ואופוריית‭ ‬העצמאות‭ ‬הידקה‭ ‬את‭ ‬הקשרים‭ ‬האישיים‭ ‬בין‭ ‬יהודים‭ ‬למוסלמים‭.‬

הנציגים‭ ‬היהודיים‭ ‬באל־וויפאק‭ ‬תמכו‭ ‬בהגברת‭ ‬לימודי‭ ‬הערבית‭ ‬בבתי־הספר‭ ‬היהודיים‭ ‬ותבעו‭ ‬מרוקניזציה‭ ‬של‭ ‬הנהלות‭ ‬מוסדות‭ ‬הסיוע‭ ‬היהודיים‭ ‬הבינלאומיים‭ ‬ואף‭ ‬בהכפפתם‭ ‬למשרדי‭ ‬הממשלה‭. ‬במצע‭ ‬הארגון‭ ‬דובר‭ ‬על‭ "‬עידוד‭ ‬שיתוף‭ ‬הפעולה‭ ‬לפי‭ ‬האינטרס‭ ‬הלאומי‭". ‬בנאום‭ ‬המזכ‭"‬ל‭ ‬סם‭ ‬בן־הרוש‭, ‬חבר‭ ‬המפלגה‭ ‬הקומוניסטית‭,‬^{‭ ‬}ב7-‭ ‬ביולי‭ ‬1956‭, ‬הוא‭ ‬הגדיר‭ ‬את‭ ‬ארגונו‭ ‬כתנועה‭ ‬לא‭ ‬פוליטית‭ ‬אך‭ ‬לאומית‭: "‬תנועתנו‭ ‬נאבקת‭ ‬למען‭ ‬בית־ספר‭ ‬אחיד‭, ‬מוסדות‭ ‬צדקה‭ ‬משולבים‭, ‬לימוד‭ ‬חובה‭ ‬של‭ ‬השפה‭ ‬הערבית‭ ‬וגיוס‭ ‬יהודים‭ ‬לצבא‭ ‬ושילובם‭ ‬במשרות‭ ‬ציבוריות‭". ‬מרק‭ ‬סבח‭,‬‭ ‬שדיבר‭ ‬אחריו‭ ‬קרא‭ ‬אף‭ ‬הוא‭ ‬להסרת‭ ‬המחיצות‭ ‬אחת‭ ‬ולתמיד‭ ‬בתחומי‭ ‬החברה‭ ‬התרבות‭, ‬האמנות‭, ‬הספורט‭ ‬והכלכלה‭: "‬אם‭ ‬קיימים‭ ‬אנשים‭ ‬הרוצים‭ ‬להילחם‭ ‬בעוני‭ ‬ובמצוקתם‭ ‬של‭ ‬אחרים‭, ‬חשוב‭ ‬שימנעו‭ ‬מלשאול‭ ‬מה‭ ‬אמונתם‭ ‬של‭ ‬הנעזרים‭ ‬בהם‭". ‬הוא‭ ‬דחה‭ ‬את‭ ‬טענות‭ ‬היהודים‭ ‬השמרנים‭ ‬המאשימים‭ ‬את‭ ‬חברי‭ ‬אל־וויפאק‭ ‬בהתבוללות‭: "‬ליהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬אין‭ ‬צורך‭ ‬יותר‭ ‬בפטרונים‭. ‬יש‭ ‬להם‭ ‬נשמה‭ ‬יהודית‭, ‬אמונה‭ ‬יהודית‭ ‬ומאפיינים‭ ‬יהודים‭ ‬שהם‭ ‬גאים‭ ‬בהם‭. ‬יש‭ ‬להם‭ ‬גם‭ ‬מולדת‭ ‬מרוקנית‭ ‬הממלאת‭ ‬את‭ ‬לבם‭ ‬גאווה‭".‬^{‭ ‬}באחד‭ ‬מביקורי‭ ‬נציג‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭, ‬אלכסנדר‭ ‬איסטרמן‭, ‬במרוקו‭, ‬שבא‭ ‬לנהל‭ ‬שיחות‭ ‬בעניין‭ ‬הגירת‭ ‬היהודים‭, ‬פרסם‭ ‬מרק‭ ‬סבח‭ ‬בעיתון‭ "‬אל־איסתיקלל‭" (‬העצמאות‭) ‬מאמר‭ ‬בו‭ ‬נאמר‭: "‬איזו‭ ‬זכות‭ ‬יש‭ ‬לארגון‭ ‬זה‭ ‬לדבר‭ ‬בשמנו‭? ‬אין‭ ‬לנו‭ ‬צורך‭ ‬בהתערבות‭ ‬זו‭. ‬אנו‭ ‬קודם‭ ‬כל‭ ‬מרוקנים‭ ‬ורק‭ ‬אחר‭ ‬כך‭ ‬יהודים‭".‬^{‭ ‬}

אל־וויפאק‭ ‬שהנהלתו‭ ‬הורכבה‭ ‬פריטטית‭ ‬מיהודים‭ ‬ומוסלמים‭, ‬עסק‭ ‬בעיקר‭ ‬בארגון‭ ‬הרצאות‭ ‬ומפגשים‭ ‬חברתיים‭ ‬לקירוב‭ ‬לבבות‭. ‬לפני‭ ‬חברי‭ ‬הארגון‭ ‬הופיעו‭ ‬הסופר‭ ‬אחמד‭ ‬ספריווי‭ ‬הכותב‭ ‬צרפתית‭ ‬ושרל‭ ‬בן־סימון‭ ‬שהרצה‭ ‬על‭ ‬הסימביוזה‭ ‬התרבותית‭ ‬בין‭ ‬מוסלמים‭ ‬ויהודים‭ ‬בתקופת‭ ‬תור‭ ‬הזהב‭ ‬בספרד‭. ‬ב9-‭ ‬באוקטובר‭ ‬סמוך‭ ‬למבצע‭ ‬סיני‭, ‬ערך‭ ‬הארגון‭ ‬בקזבלנקה‭ ‬קבלת‭ ‬פנים‭ ‬גדולה‭ ‬שנטלו‭ ‬בה‭ ‬חלק‭, ‬לצד‭ ‬הנהלת‭ ‬ועד‭ ‬הקהילה‭, ‬ראשי‭ ‬המוסדות‭ ‬היהודיים‭ ‬ובכך‭ ‬הביעו‭ ‬את‭ ‬תמיכתם‭ ‬הגלויה‭ ‬בתהליך‭ ‬האינטגרציה‭ ‬שהייתה‭ ‬באותם‭ ‬ימים‭ ‬דבר‭ ‬מובן‭ ‬מאליו‭, ‬ואיש‭ ‬עדיין‭ ‬לא‭ ‬ערער‭ ‬עליה‭.‬‭ ‬בהשראת‭ ‬חברי‭ ‬אל־וויפאק‭ ‬המקורבים‭ ‬למושל‭ ‬העיר‭, ‬שאף‭ ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬חבר‭ ‬הארגון‭, ‬התחולל‭ ‬מהפך‭ ‬בוועד‭ ‬קהילת‭ ‬קזבלנקה‭. ‬אחרי‭ ‬כהונותיהם‭ ‬של‭ ‬יחיה‭ ‬זגורי‭,‬‭ ‬ז‭'‬אק‭ ‬דהן‭, ‬יצחק־דוד‭ ‬עבו‭ ‬וז‭'‬אק‭ ‬פרץ‭, ‬ב11-‭ ‬באוגוסט‭ ‬1956‭, ‬מינה‭ ‬מושל‭ ‬העיר‭ ‬אחמד‭ ‬ברגש‭, ‬לפי‭ ‬הנהלים‭, ‬מחצית‭ ‬מחברי‭ ‬הוועד‭, ‬כולם‭ ‬מתומכי‭ ‬ההשתלבות‭. ‬הוועד‭ ‬החדש‭ ‬כלל‭ ‬שלושה‭ ‬חברי‭ ‬מפלגת‭ ‬האיסתיקלל‭:‬‭ ‬הנשיא‭ ‬דוד‭ ‬בן־אזרף‭, ‬המזכ‭"‬ל‭ ‬ארמן‭ ‬אסולין‭ ‬והגזבר‭ ‬דוד‭ ‬אזולאי‭, ‬וכן‭ ‬שלושה‭ ‬חברי‭ ‬המפלגה‭ ‬הקומוניסטית‭: ‬סם‭ ‬בן־הרוש‭, ‬ד‭"‬ר‭ ‬ג‭'‬ו‭ ‬בנדלק‭ ‬ולאון‭ ‬אלמעלם‭. ‬המחצית‭ ‬השנייה‭ ‬כללה‭ ‬שבעה‭ ‬ותיקים‭: ‬את‭ ‬אלבר‭ ‬לוי‭, ‬ג‭'‬ורג‭' ‬אלחרר‭, ‬שמואל‭ ‬חיות‭, ‬אלבר‭ ‬בן־שושן‭, ‬ישראל‭ ‬בן־הרוש‭, ‬סלומון‭ ‬פינטו‭ ‬ויעקב‭ ‬בנון‭.‬^{‭ ‬}עד‭ ‬מהרה‭ ‬הקים‭ ‬ארגון‭ ‬אל־וויפאק‭ ‬סניפים‭ ‬בקזבלנקה‭, ‬באספי‭,‬^{‭ ‬}בפס‭, ‬באלג‭'‬דידה‭, ‬בקניטרה‭ ‬ובמכנס‭.‬‭ ‬עבודתו‭ ‬התקיימה‭ ‬בשבע‭ ‬וועדות‭ ‬שהחשובה‭ ‬בהן‭ ‬הייתה‭ ‬ועדת‭ ‬קבלות‭ ‬הפנים‭ ‬והנשפים‭. ‬כסגנו‭ ‬של‭ ‬מוחמד‭ ‬חסר‭ ‬נבחר‭ ‬דוד‭ ‬בן־אזרף‭ ‬נשיא‭ ‬ועד‭ ‬קהילת‭ ‬קזבלנקה‭. ‬סם‭ ‬בן־הרוש‭ ‬מראשי‭ ‬המפלגה‭ ‬הקומוניסטית‭ ‬נתמנה‭ ‬למזכ‭"‬ל‭ ‬וסגניו‭ ‬היו‭ ‬ארמן‭ ‬אסולין‭ ‬ומוחמד‭ ‬דח‭'‬יסי‭. ‬הגזבר‭ ‬היה‭ ‬ד‭"‬ר‭ ‬מוחמד‭ ‬דדון‭, ‬שנבחר‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭ ‬לנשיא‭, ‬ולסגנו‭ ‬נתמנה‭ ‬דוד‭ ‬אזולאי‭. ‬שאר‭ ‬חברי‭ ‬הנהלת‭ ‬אל־וויפאק‭ ‬היהודים‭ ‬היו‭: ‬עו‭"‬ד‭ ‬לאון‭ ‬אלמעלם‭, ‬מרק‭ ‬סבח‭, ‬ז‭'‬אק‭ ‬אוחנה‭,‬^{‭ ‬}חיים‭ ‬זעפרני‭, ‬רֶן‭ ‬לוי‭,‬‭ ‬האדריכל‭ ‬דוד‭ ‬אזגורי‭, ‬ג‭'‬ורג‭' ‬אלחרר‭, ‬ד‭"‬ר‭ ‬אליעזר‭ ‬אלעופר‭ ‬ועו‭"‬ד‭ ‬אלבר‭ ‬הרוש‭.‬^{‭ ‬}בארגון‭ ‬פעלו‭ ‬כחמש‭ ‬מאות‭ ‬חברים‭ ‬רשומים‭.‬

עם‭ ‬בחירתו‭ ‬כנשיא‭ ‬ועד‭ ‬קהילת‭ ‬קזבלנקה‭ ‬הצהיר‭ ‬הנשיא‭ ‬דוד‭ ‬בן־אזרף‭ ‬שמטרתו‭ ‬לפעול‭ ‬במישור‭ ‬הארצי‭ ‬כדי‭ ‬לעורר‭ ‬את‭ ‬ההזדהות‭ ‬הלאומית‭ ‬למען‭ ‬הפיכת‭ ‬היהודים‭ ‬למרוקנים‭ ‬לכל‭ ‬דבר‭: "‬במישור‭ ‬הלאומי‭ ‬נשתדל‭ ‬לעורר‭ ‬את‭ ‬המודעות‭ ‬הלאומית‭ ‬אצל‭ ‬יהודי‭ ‬קזבלנקה‭. ‬היהודי‭ ‬חייב‭ ‬ליטול‭ ‬חלק‭ ‬במאמץ‭ ‬הלאומי‭, ‬יד־ביד‭ ‬עם‭ ‬שאר‭ ‬האזרחים‭ ‬המוסלמים‭. ‬עליו‭ ‬להתעניין‭ ‬לא‭ ‬רק‭ ‬בפעילות‭ ‬למען‭ ‬בניית‭ ‬המדינה‭, ‬אלא‭ ‬גם‭ ‬במישור‭ ‬המינהלי‭. ‬מתפקידנו‭ ‬אפוא‭ ‬לעודדו‭ ‬להשתתף‭ ‬ולבנות‭ ‬וגם‭ ‬להגיש‭ ‬מועמדות‭ ‬בכל‭ ‬הזדמנות‭ ‬לשם‭ ‬קבלת‭ ‬משרות‭ ‬בשירות‭ ‬הציבורי‭". ‬בן־אזרף‭ ‬הרחיק‭ ‬לכת‭ ‬עד‭ ‬כדי‭ ‬תמיכה‭ ‬בגיוס‭ ‬יהודים‭ ‬לצבא‭: "‬נשמח‭ ‬אם‭ ‬היהודים‭ ‬יפנו‭ ‬לצבא‭ ‬המלכותי‭, ‬שהצעירים‭ ‬ימצאו‭ ‬בו‭ ‬תעסוקה‭ ‬מצוינת‭, ‬ישרתו‭ ‬את‭ ‬המדינה‭ ‬ויוסיפו‭ ‬כבוד‭ ‬לכל‭ ‬הקהילה‭. ‬לסיכום‭ ‬עליהם‭ ‬להיות‭ ‬מרוקנים‭ ‬במלא‭ ‬מובן‭ ‬המילה‭ ‬ולגרום‭ ‬לכך‭ ‬שמחר‭ ‬לא‭ ‬יהיה‭ ‬הבדל‭ ‬בין‭ ‬מוסלמי‭ ‬ליהודי‭, ‬חוץ‭ ‬מתחום‭ ‬הדת‭. ‬הוד‭ ‬מלכותו‭ ‬כבר‭ ‬הצהיר‭ ‬על‭ ‬זה‭: '‬מולדת‭ ‬אחת‭ ‬לכולם‭ ‬והדת‭ ‬היא‭ ‬עניין‭ ‬למצפון‭ ‬האישי‭ ‬בלבד‭'".‬

לקראת‭ ‬יום‭ ‬הכיפורים‭, ‬ב13-‭ ‬בספטמבר‭, ‬אירח‭ ‬המלך‭ ‬מוחמד‭ ‬החמישי‭ ‬את‭ ‬ועד‭ ‬הקהילה‭ ‬החדש‭ ‬של‭ ‬קזבלנקה‭ ‬בארמונו‭. ‬לאחר‭ ‬ששמע‭ ‬את‭ ‬דברי‭ ‬אורחיו‭ ‬ואת‭ ‬תכניותיהם‭ ‬בתחום‭ ‬החברתי‭, ‬פרס‭ ‬לפניהם‭ ‬את‭ ‬תפיסותיו‭ ‬לעניין‭ ‬מעמד‭ ‬הקהילה‭ ‬במרוקו‭ ‬העצמאית‭ ‬והגיב‭ ‬לדברי‭ ‬נשיא‭ ‬הקהילה‭ ‬שציין‭ ‬את‭ ‬עמדת‭ ‬המלך‭ ‬כלפי‭ ‬היהודים‭ ‬בימי‭ ‬משטר‭ ‬וישי‭.‬‭ ‬דבריו‭ ‬משקפים‭ ‬כראוי‭ ‬את‭ ‬הלך‭ ‬הרוחות‭ ‬של‭ ‬אחווה‭ ‬בין־דתית‭ ‬ושל‭ ‬השתלבות‭ ‬מוסלמים‭ ‬ויהודים‭ ‬בחברה‭ ‬מרוקנית‭ ‬אחת‭: "‬אני‭ ‬מביע‭ ‬לפניכם‭ ‬את‭ ‬שביעות‭ ‬רצוני‭ ‬מיזמותיכם‭ ‬ומן‭ ‬התכנית‭ ‬שבדעתכם‭ ‬לבצע‭ [‬‮…‬‭] ‬אולם‭ ‬קיום‭ ‬מפעלי‭ ‬צדקה‭ ‬מוסלמים‭ ‬ויהודים‭ ‬מקבילים‭ ‬אינם‭ ‬יכולים‭ ‬להיות‭ ‬אלא‭ ‬דבר‭ ‬זמני‭ ‬עד‭ ‬למיזוגם‭. ‬מכיוון‭ ‬שלכולנו‭ ‬אותה‭ ‬אזרחות‭, ‬אותן‭ ‬דאגות‭ ‬יעסיקו‭ ‬אותנו‭. ‬עלינו‭ ‬לפעול‭ ‬במישור‭ ‬הלאומי‭ ‬ולא‭ ‬במישור‭ ‬הדתי‭. ‬כל‭ ‬המרוקנים‭ ‬המוסלמים‭ ‬והיהודים‭ ‬הם‭ ‬אזרחי‭ ‬אותה‭ ‬מדינה‭. ‬יש‭ ‬להם‭ ‬אותן‭ ‬זכויות‭, ‬אותן‭ ‬חובות‭ ‬ואותן‭ ‬מטלות‭. ‬עליהם‭ ‬לפעול‭ ‬יחדיו‭ ‬במישור‭ ‬הלאומי‭. ‬עלינו‭ ‬לאחד‭ ‬את‭ ‬כוחותינו‭ ‬ואת‭ ‬האמצעים‭ ‬העומדים‭ ‬לרשותנו‭ ‬ולסייע‭ ‬לכל‭ ‬הנצרכים‭, ‬תהייה‭ ‬דתם‭ ‬אשר‭ ‬תהייה‭. ‬והרי‭ ‬ברור‭ ‬שבתחום‭ ‬החברתי‭, ‬למצוקה‭ ‬אין‭ ‬דת‭. ‬נשיאכם‭ ‬הזכיר‭ ‬את‭ ‬עמדתי‭ ‬משנת‭ ‬1941‭. ‬אין‭ ‬צורך‭ ‬לדעתי‭ ‬לחזור‭ ‬לאירועים‭ ‬אלה‭, ‬שכן‭ ‬מה‭ ‬שעשיתי‭ ‬הוא‭ ‬חובתו‭ ‬של‭ ‬כל‭ ‬שליט‭ ‬ער‭ ‬לחובותיו‭ ‬כלפי‭ ‬נתיניו‭. ‬ברצוני‭ ‬להזכירכם‭ ‬שחוץ‭ ‬מהדת‭, ‬יש‭ ‬להסיר‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬המחיצות‭ ‬המלאכותיות‭ ‬בתחום‭ ‬החברתי‭ ‬או‭ ‬הפסיכולוגי‭, ‬שהפרידו‭ ‬בין‭ ‬מוסלמים‭ ‬ליהודים‭. ‬אם‭ ‬נוצרו‭ ‬בעבר‭ ‬הפרדות‭ ‬בגלל‭ ‬נסיבות‭ ‬פוליטיות‭, ‬נסיבות‭ ‬אלה‭ ‬נעלמו‭ ‬היום‭, ‬והקהילה‭ ‬המשותפת‭ ‬מאחדת‭ ‬אותנו‭. ‬הרגש‭ ‬הלאומי‭ ‬צריך‭ ‬לגבור‭ ‬על‭ ‬הרגש‭ ‬הבדלני‭".‬‭ ‬

כיוון‭ ‬שהמלך‭ ‬היה‭ ‬ער‭ ‬לגל‭ ‬ההגירה‭ ‬שגבר‭ ‬ערב‭ ‬סיום‭ ‬תקופת‭ ‬החסות‭ ‬הצרפתית‭, ‬ונמשך‭ ‬באותם‭ ‬ימים‭ ‬בזכות‭ ‬ההסכם‭ ‬לפינוי‭ ‬מחנה‭ ‬המעבר‭ ‬לעולים‭ '‬קדימה‭', ‬הוא‭ ‬מצא‭ ‬לנכון‭ ‬לחדד‭ ‬את‭ ‬עמדתו‭ ‬בעניין‭ ‬ולהפוך‭ ‬את‭ ‬ההנהגה‭ ‬היהודית‭ ‬לגורם‭ ‬פעיל‭ ‬לצמצום‭ ‬גל‭ ‬העזיבות‭: "‬ברצוני‭ ‬לבקשכם‭ ‬ליזום‭ ‬פעולת‭ ‬שכנוע‭ ‬והסברה‭ ‬בקרב‭ ‬היהודים‭, ‬ולשכנעם‭ ‬לא‭ ‬לעזוב‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭, ‬שכן‭ ‬מקומם‭ ‬כאן‭. ‬מרוקו‭ ‬זקוקה‭ ‬לכל‭ ‬בניה‭, ‬יהיו‭ ‬מוסלמים‭ ‬או‭ ‬יהודים‭. ‬מרוקו‭ ‬זקוקה‭ ‬לכל‭ ‬רופאיה‭, ‬לכל‭ ‬מהנדסיה‭, ‬לכל‭ ‬עורכי־הדין‭ ‬שלה‭. ‬אני‭ ‬כמובן‭ ‬בעד‭ ‬חופש‭ ‬לכל‭ ‬נתיני‭, ‬אולם‭ ‬יש‭ ‬לשכנע‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬שחובתם‭ ‬לא‭ ‬לנטוש‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭ ‬אלא‭ ‬להישאר‭ ‬בה‭. ‬עלינו‭ ‬לאחד‭ ‬את‭ ‬כוחותינו‭, ‬לראות‭ ‬עצמנו‭ ‬מגויסים‭ ‬לשירות‭ ‬המולדת‭ ‬ולהתייחס‭ ‬לעוזבים‭ ‬כאל‭ ‬עריקים‭. ‬החובה‭ ‬הלאומית‭ ‬צריכה‭ ‬לכוון‭ ‬אותנו‭ ‬ועלינו‭ ‬להציב‭ ‬את‭ ‬האינטרס‭ ‬הלאומי‭ ‬ואת‭ ‬צרכי‭ ‬הכלל‭ ‬מעל‭ ‬לדאגותינו‭ ‬הפרטיות‭. ‬אלה‭ ‬עצותיי‭, ‬עצות‭ ‬של‭ ‬אב‭ ‬שרציתי‭ ‬להביע‭ ‬לפניכם‭ ‬לרגל‭ ‬יום‭ ‬הכיפורים‭ ‬ולהצטרף‭ ‬למועדיכם‭. ‬אני‭ ‬יודע‭ ‬שבני‭ ‬מולדתכם‭ ‬המוסלמים‭ ‬מצטרפים‭ ‬אף‭ ‬הם‭ ‬לשמחת‭ ‬חגיכם‭.‬‭ ‬עלינו‭ ‬לפעול‭ ‬כולנו‭ ‬יחדיו‭ ‬למען‭ ‬צרכי‭ ‬הכלל‭ ‬ולעשות‭ ‬כך‭ ‬שתהיה‭ ‬מולדתנו‭ ‬גדולה‭, ‬מאושרת‭ ‬ופורחת‭".‬‭ ‬

למרות‭ ‬דברי‭ ‬השבח‭ ‬המרגיעים‭ ‬שהרעיף‭ ‬המלך‭ ‬על‭ ‬שומעיו‭, ‬התעוררו‭ ‬אצל‭ ‬חברי‭ ‬קהילה‭ ‬אחדים‭ ‬ובעיקר‭ ‬אצל‭ ‬גורמים‭ ‬ישראלים‭, ‬חששות‭ ‬כבדים‭ ‬לעניין‭ ‬גורל‭ ‬מוסדות‭ ‬הצדקה‭ ‬היהודיים‭, ‬ששירתו‭ ‬עד‭ ‬עתה‭ ‬רק‭ ‬אוכלוסייה‭ ‬יהודית‭ ‬ואותם‭ ‬ביקש‭ ‬המלך‭ ‬למזג‭ ‬עם‭ ‬שאר‭ ‬המוסדות‭ ‬המרוקנים‭. ‬מוסדות‭ ‬אלה‭ ‬כללו‭ ‬את‭ ‬בתי־הספר‭ ‬של‭ ‬כי‭"‬ח‭ (‬כל‭ ‬ישראל‭ ‬חברים‭) ‬ואת‭ ‬מרפאות‭ ‬אוז‭"‬ה‭ ‬ששירתו‭ ‬רק‭ ‬אוכלוסייה‭ ‬יהודית‭. ‬שאר‭ ‬מוסדות‭ ‬החינוך‭ ‬והבריאות‭ ‬במדינה‭ ‬שירתו‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬האוכלוסייה‭ ‬ובהם‭ ‬האוכלוסייה‭ ‬היהודית‭. ‬באחד‭ ‬באוקטובר‭ ‬ערכו‭ ‬ראשי‭ ‬הקהילה‭ ‬קבלת‭ ‬פנים‭ ‬למושל‭ ‬העיר‭, ‬אחמד‭ ‬ברגש‭, ‬וסיירו‭ ‬עמו‭ ‬במוסדותיה‭. ‬המושל‭ ‬ופמלייתו‭ ‬החלו‭ ‬את‭ ‬סיורם‭ ‬בבית־כנסת‭ "‬רבי‭ ‬אליהו‭" ‬שקבור‭ ‬בו‭ ‬צדיק‭ ‬המשמש‭ ‬מוקד‭ ‬לתפילות‭ ‬ולעליה‭ ‬לרגל‭, ‬משם‭ ‬סייר‭ ‬המושל‭ ‬בשכונות‭ ‬היהודיות‭ ‬והגיע‭ ‬עד‭ ‬לבית־ספר‭ "‬תלמוד‭ ‬תורה‭". ‬נשיא‭ ‬הוועד‭, ‬בן־אזרף‭, ‬ניצל‭ ‬את‭ ‬המעמד‭ ‬לציין‭ ‬את‭ ‬מגמות‭ ‬הנהגת‭ ‬הקהילה‭ ‬לעניין‭ ‬שילובה‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית‭ ‬החדשה‭. ‬לדבריו‭, ‬האוכלוסייה‭ ‬היהודית‭ ‬בעיר‭ ‬מעוניינת‭ ‬ליטול‭ ‬חלק‭ ‬במאמץ‭ ‬הלאומי‭ ‬ולהשתלב‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית‭ ‬ומצהירה‭ ‬בכך‭ ‬על‭ ‬רצונה‭ ‬להפוך‭ ‬למרוקנית‭ ‬במלא‭ ‬המשמעות‭ ‬של‭ ‬המושג‭ ‬ועם‭ ‬כל‭ ‬הנובע‭ ‬מן‭ ‬הזכויות‭ ‬והחובות‭ ‬הכרוכות‭ ‬בו‭.‬‭ ‬

בדברי‭ ‬תשובתו‭ ‬שיקף‭ ‬המושל‭ ‬אחמד‭ ‬ברגש‭ ‬את‭ ‬הציפיות‭ ‬שטיפחה‭ ‬ההנהגה‭ ‬המרוקנית‭ ‬בשילובם‭ ‬האינטגרלי‭ ‬של‭ ‬יהודי‭ ‬המדינה‭ ‬בחברה‭ ‬הלאומית‭ ‬החדשה‭: "‬אני‭ ‬שמח‭ ‬על‭ ‬ההזדמנות‭ ‬לומר‭ ‬לכם‭ ‬מה‭ ‬מידת‭ ‬העניין‭ ‬שאני‭ ‬מגלה‭ ‬בקהילתכם‭, ‬שכן‭ ‬בעיותיה‭ ‬זהות‭ ‬לבעיות‭ ‬שאר‭ ‬האוכלוסייה‭ ‬המרוקנית‭. ‬איני‭ ‬עושה‭ ‬שום‭ ‬הבחנה‭ ‬בין‭ ‬מוסלמים‭ ‬ליהודים‭. ‬כולנו‭ ‬בנים‭ ‬לאותה‭ ‬מולדת‭. ‬עלינו‭ ‬להישמע‭ ‬יחד‭ ‬לעצות‭ ‬שמעניק‭ ‬לנו‭ ‬המלך‭ ‬מוחמד‭ ‬החמישי‭. ‬מולדתנו‭ ‬לא‭ ‬תתכחש‭ ‬לעולם‭ ‬לאחד‭ ‬מבניה‭ ‬ומצדנו‭, ‬בשום‭ ‬אופן‭ ‬לא‭ ‬נתכחש‭ ‬אליה‭ ‬או‭ ‬נימנע‭ ‬ממאמצים‭ ‬שיעניקו‭ ‬לה‭ ‬את‭ ‬המקום‭ ‬הראוי‭ ‬לה‭ ‬במשפחת‭ ‬העמים‭. ‬הגיע‭ ‬הזמן‭ ‬שמרוקו‭ ‬תסמוך‭ ‬יותר‭ ‬מתמיד‭ ‬על‭ ‬בניה‭ ‬שיציעו‭ ‬את‭ ‬תרומתם‭ ‬למפעל‭ ‬המשותף‭. ‬אין‭ ‬זה‭ ‬עיקר‭ ‬להיות‭ ‬מוסלמי‭ ‬או‭ ‬יהודי‭, ‬חשוב‭ ‬להיות‭ ‬מוכנים‭ ‬לפעול‭ ‬למען‭ ‬האינטרס‭ ‬הכללי‭. ‬ידוע‭ ‬לכם‭ ‬שבעבר‭ ‬הוצב‭ ‬מחסום‭ ‬מלאכותי‭ ‬בין‭ ‬שתי‭ ‬הקהילות‭, ‬כדי‭ ‬לשבור‭ ‬את‭ ‬הסימביוזה‭ ‬שתמיד‭ ‬שררה‭ ‬בקרבן‭. ‬היום‭, ‬בזכות‭ ‬מאבקם‭ ‬של‭ ‬המלך‭ ‬ועמו‭ ‬ולעקשנותם‭, ‬השגנו‭ ‬את‭ ‬עצמאותנו‭ ‬שתאפשר‭ ‬לנו‭ ‬להחיות‭ ‬סימביוזה‭ ‬זו‭ ‬ולהפוך‭ ‬אותה‭ ‬לחסינה‭ ‬מפני‭ ‬כל‭ ‬פגיעה‭. ‬ידוע‭ ‬לי‭ ‬שהאוכלוסייה‭ ‬המוסלמית‭ ‬משוכנעת‭ ‬מאוד‭ ‬ברעיון‭ ‬זה‭. ‬אני‭ ‬מציע‭ ‬שתבצעו‭ ‬מצדכם‭ ‬את‭ ‬ההתקרבות‭ ‬הדרושה‭. ‬יש‭ ‬להתעניין‭ ‬יותר‭ ‬בשפה‭ ‬הערבית‭, ‬שהיא‭ ‬לא‭ ‬רק‭ ‬השפה‭ ‬הרשמית‭ ‬של‭ ‬המדינה‭, ‬אלא‭ ‬צריכה‭ ‬להיות‭ ‬גם‭ ‬שפת‭ ‬הדיבור‭ ‬של‭ ‬כל‭ ‬המרוקנים‭, ‬ללא‭ ‬הבדל‭ [‬‮…‬‭]".‬

ההנהגה‭ ‬המרוקנית‭ ‬החדשה‭ ‬הייתה‭ ‬כאמור‭ ‬מעוניינת‭ ‬להרחיק‭ ‬מראשות‭ ‬וועדי‭ ‬הקהילות‭ ‬את‭ ‬ההנהגה‭ ‬הוותיקה‭, ‬המורכבת‭ ‬בעיקר‭ ‬מסוחרים‭ ‬ומנכבדים‭, ‬ששיתפו‭ ‬פעולה‭ ‬עם‭ ‬שלטונות‭ ‬החסות‭ ‬הצרפתית‭. ‬עם‭ ‬כניסת‭ ‬צעירים‭ ‬תומכי‭ ‬ההשתלבות‭ ‬לתפקידים‭ ‬בוועדים‭, ‬הם‭ ‬ביצעו‭ ‬רפורמות‭ ‬במוסדות‭ ‬הקהילה‭. ‬בעיקר‭ ‬בהשפעת‭ ‬חברי‭ ‬המפלגה‭ ‬הקומוניסטית‭, ‬הם‭ ‬העניקו‭ ‬טיפול‭ ‬מיוחד‭ ‬לבעיית‭ ‬הקבצנות‭ ‬היהודית‭ ‬שחיסלו‭ ‬כמעט‭ ‬כליל‭ ‬ברחובות‭ ‬העיר‭, ‬דבר‭ ‬שנעשה‭ ‬סמל‭ ‬לגאוותם‭.‬^{‭ ‬}קבוצת‭ ‬הדוגלים‭ ‬בהשתלבות‭ ‬האשימה‭ ‬את‭ ‬ההנהגה‭ ‬הוותיקה‭ ‬שלא‭ ‬חזתה‭ ‬בעוד‭ ‬מועד‭ ‬את‭ ‬צעידת‭ ‬העם‭ ‬המרוקני‭ ‬לעבר‭ ‬העצמאות‭ ‬ושלא‭ ‬הכינה‭ ‬את‭ ‬הקהילה‭ ‬לתנאים‭ ‬שעתידים‭ ‬להיווצר‭. ‬במקום‭ ‬זאת‭, ‬מסרה‭ ‬ההנהגה‭ ‬מידע‭ ‬מוטעה‭ ‬ליהודי‭ ‬הקהילה‭, ‬לא‭ ‬הרגיעה‭ ‬אותם‭ ‬ולא‭ ‬אמרה‭ ‬להם‭ ‬שזכויותיהם‭ ‬לא‭ ‬יפגעו‭ ‬במדינה‭ ‬העצמאית‭. ‬כיוון‭ ‬שכך‭, ‬תומכי‭ ‬ההשתלבות‭ ‬מתאימים‭ ‬יותר‭, ‬לדעתם‭, ‬להנהיג‭ ‬את‭ ‬הקהילה‭ ‬וגם‭ ‬להעניק‭ ‬ביטחון‭ ‬לציבור‭ ‬נבוך‭. ‬תגובת‭ ‬הנהגה‭ ‬זו‭ ‬לא‭ ‬איחרה‭ ‬לבא‭. ‬מזכ‭"‬ל‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬בימי‭ ‬החסות‭, ‬ז‭'‬אק‭ ‬דהן‭, ‬שארגונו‭ ‬נסמך‭ ‬עד‭ ‬אז‭ ‬על‭ ‬שולחן‭ ‬הנציבות‭, ‬מיהר‭ ‬לקרוא‭ ‬ליהודים‭ ‬לגלות‭ ‬סולידריות‭ ‬עם‭ ‬המנהיגות‭ ‬המרוקנית‭ ‬החדשה‭. ‬עם‭ ‬זה‭, ‬ביקש‭ ‬להעניק‭ ‬ליהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬מעמד‭ ‬ביניים‭ ‬המתחשב‭ ‬במצבם‭ ‬המיוחד‭. ‬לדבריו‭ ‬יש‭ ‬לתת‭ ‬ליהודים‭ ‬בתקופת‭ ‬ההסתגלות‭, ‬אפשרות‭ ‬להגר‭ ‬לצרפת‭. ‬זו‭ ‬הדרך‭ ‬הטובה‭ ‬ביותר‭ ‬לדעתו‭ ‬להחזיקם‭ ‬במרוקו‭. ‬אולם‭ ‬הצעה‭ ‬זו‭ ‬נשללה‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬תומכי‭ ‬ההשתלבות‭, ‬שראו‭ ‬בה‭ ‬אמצעי‭ ‬לחיזוק‭ ‬החשדנות‭ ‬בין‭ ‬יהודים‭ ‬למוסלמים‭. ‬

הלך‭ ‬הרוחות‭ ‬החדש‭ ‬הביא‭ ‬בהדרגה‭ ‬למהפך‭ ‬גם‭ ‬במועצת‭ ‬הקהילות‭. ‬במוסדות‭ ‬הקהילה‭ ‬כיהנה‭ ‬הנהגה‭ ‬ותיקה‭ ‬שכללה‭ ‬את‭ ‬ז‭'‬אק‭ ‬דהן‭, ‬מוריס‭ ‬בוטבול‭, ‬יוסף‭ ‬ברדוגו‭, ‬יצחק־דוד‭ ‬עבו‭, ‬סם‭ ‬נהון‭, ‬אלבר‭ ‬לוי‭ ‬וג‭'‬ורג‭' ‬בן־עבו‭ ‬מקניטרה‭. ‬לצידם‭ ‬ניצבה‭ ‬חבורת‭ ‬נכבדי‭ ‬טנג‭'‬יר‭ ‬והצפון‭ ‬שהתיישבו‭ ‬בקזבלנקה‭ ‬וכללה‭ ‬את‭ ‬שמואל־דניאל‭ ‬לוי‭, ‬רפאל‭ ‬ואברהם‭ ‬בן־אזרף‭, ‬אלפונסו‭ ‬סבח‭, ‬ז‭'‬אק‭ ‬לסרי‭, ‬דניאל‭ ‬לוי‭, ‬יצחק‭ ‬כהן‭ ‬אוליבר‭, ‬יוסיטו‭ ‬טולדנו^{‭ ‬}ופעילי‭ ‬הארגונים‭ ‬הציוניים‭ ‬פול‭ ‬קלמרו‭, ‬סלומון‭ ‬כגן‭, ‬זדה‭ ‬שולמן‭ ‬ובלה‭ ‬בנדרלי‭. ‬לעומת‭ ‬הנהגה‭ ‬זו‭, ‬צמחה‭ ‬הנהגה‭ ‬צעירה‭ ‬ופעלתנית‭ ‬שחרטה‭ ‬על‭ ‬דגלה‭ ‬את‭ ‬עיקרון‭ ‬ההתבוללות‭, ‬ברמה‭ ‬זו‭ ‬או‭ ‬אחרת‭, ‬בחברה‭ ‬המרוקנית‭. ‬באותה‭ ‬עת‭, ‬התאחדות‭ ‬הרופאים‭, ‬הרוקחים‭ ‬ורופאי‭ ‬השיניים‭, ‬שאיגדה‭ ‬בקרבה‭ ‬מוסלמים‭ ‬ויהודים‭, ‬שיגרה‭ ‬עצומה‭ ‬לחברי‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭, ‬המבקשת‭ ‬מהם‭ ‬להדיח‭ ‬את‭ ‬ז‭'‬אק‭ ‬דהן‭ ‬מתפקידו‭ ‬ולגנות‭ ‬פומבית‭ ‬את‭ ‬עמדותיו‭ ‬מכיוון‭ ‬שמעשי‭ ‬המזכ‭"‬ל‭ ‬דהן‭ ‬עלולים‭ ‬לפגוע‭ ‬ביהדות‭ ‬מרוקו‭ ‬ובמועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬שהיא‭ ‬גוף‭ ‬לא־פוליטי‭.‬^{‭ ‬}

בעידוד‭ ‬ראשי‭ ‬סניף‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭ ‬בקזבלנקה‭ ‬התקיימה‭, ‬ב9-‭ ‬בדצמבר‭ ‬1956‭, ‬וועידה‭ ‬של‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬שדנו‭ ‬בה‭ ‬בהצעה‭ ‬לארגן‭ ‬מחדש‭ ‬את‭ ‬מבנה‭ ‬הקהילה‭ ‬ותכננו‭ ‬להגיש‭ ‬הצעה‭ ‬לתקנון‭ ‬חדש‭ ‬לאישור‭ ‬השלטונות‭. ‬שמואל‭ ‬חמו‭,‬^{‭ ‬}נשיא‭ ‬הוועד‭ ‬בפס‭ ‬ויוסף‭ ‬ברדוגו‭ ‬נשיא‭ ‬ועד‭ ‬מכנס‭ ‬התנגדו‭ ‬לוועד‭ ‬קזבלנקה‭, ‬בטענה‭ ‬שהוא‭ ‬ועד‭ ‬ממונה‭ ‬על‭ ‬דעת‭ ‬השלטונות‭ ‬מקרב‭ ‬נאמני‭ "‬הזהות‭ ‬המרוקנית‭", ‬כאשר‭ ‬הם‭ ‬עצמם‭ ‬נבחרו‭ ‬מתוך‭ ‬הציבור‭ ‬היהודי‭. ‬הוויכוח‭ ‬הרעיוני‭ ‬ניכר‭ ‬בהצעת‭ ‬תקנון‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬לעניין‭ ‬מעמדה‭ ‬המשפטי‭ ‬של‭ ‬הקהילה‭, ‬דבר‭ ‬שדחה‭ ‬זמן‭ ‬רב‭ ‬את‭ ‬אישורה‭ ‬בידי‭ ‬השלטונות‭, ‬עד‭ ‬שהנושא‭ ‬איבד‭ ‬מחשיבותו‭. ‬לפי‭ ‬שעה‭ ‬הקהילות‭ ‬המשיכו‭ ‬לפעול‭ ‬ללא‭ ‬תקנון‭ ‬חוקי‭ ‬מאושר‭ ‬ובעצם‭ ‬ללא‭ ‬הכרה‭ ‬פורמלית‭ ‬של‭ ‬השלטונות‭. ‬בשאר‭ ‬וועדי‭ ‬הקהילות‭ ‬במדינה‭ ‬התבצעו‭ ‬מהפכים‭ ‬שהביאו‭ ‬לראשות‭ ‬הקהילות‭ ‬פעילים‭ ‬חדשים‭. ‬בערים‭ ‬פס‭, ‬מכנס‭ ‬ומְרָכְּש‭ ‬אף‭ ‬הצליחו‭ ‬לגרום‭ ‬לכך‭ ‬שהנציגות‭ ‬לוועד‭ ‬תבחר‭ ‬באופן‭ ‬דמוקרטי‭ ‬ולא‭ ‬במינויים‭ ‬כמקובל‭ ‬בקזבלנקה‭ ‬וברבט‭. ‬בעיר‭ ‬פס‭ ‬התנגד‭ ‬המושל‭ ‬למינויו‭ ‬של‭ ‬מועמד‭ ‬לנשיא‭ ‬הקהילה‭, ‬שהיה‭ ‬מזוהה‭ ‬עם‭ "‬המפלגה‭ ‬הדמוקראטית‭ ‬לעצמאות‭" ‬יריבתה‭ ‬של‭ ‬מפלגת‭ "‬אל‭ ‬איסתיקלל‭", ‬ובמְרָכְּש‭ ‬התגלעו‭ ‬סכסוכים‭ ‬חריפים‭ ‬בין‭ ‬המועמדים‭ ‬היהודיים‭ ‬לוועד‭ ‬הקהילה‭ ‬עד־כדי‭ ‬כך‭ ‬שנאלץ‭ ‬המושל‭ ‬להתערב‭.‬

לא‭ ‬מעט‭ ‬יהודים‭ ‬מצאו‭ ‬לנכון‭ ‬ליטול‭ ‬חלק‭ ‬בחייה‭ ‬הפוליטיים‭ ‬של‭ ‬המדינה‭ ‬העצמאית‭ ‬החדשה‭ ‬על־ידי‭ ‬הצטרפותם‭ ‬למפלגה‭ ‬שתקדם‭ ‬את‭ ‬עמדותיהם‭. ‬קבוצת‭ ‬הדוגלים‭ ‬בהשתלבות‭ ‬התרכזה‭ ‬בעיקר‭ ‬בקזבלנקה‭ ‬ובטנג‭'‬יר‭, ‬אולם‭ ‬בזמן‭ ‬שמרק‭ ‬סבח‭, ‬מאיר‭ ‬טולדנו‭,‬‭ ‬דוד‭ ‬אזולאי‭, ‬דוד‭ ‬ברדוגו‭ ‬וג‭'‬ו‭ ‬אוחנה‭ ‬תמכו‭ ‬באגף‭ ‬השמאלי‭ ‬של‭ "‬אל־איסתיקלל‭" ‬בראשותם‭ ‬של‭ ‬מהדי‭ ‬בּן־בַּרכַּה‭, ‬עבדרחים‭ ‬בועביד‭ ‬ומזכ‭"‬ל‭ "‬איחוד‭ ‬העבודה‭ ‬המרוקני‭" ‬מחג‭'‬וב‭ ‬בן־סדיק‭, ‬תמכו‭ ‬מאיר‭ ‬עובדיה‭ ‬וארמן‭ ‬אסולין‭ ‬באגף‭ ‬השמרני‭ ‬בראשות‭ ‬המנהיגים‭ ‬הוותיקים‭ ‬עלל‭ ‬אלפסי‭ ‬ואחמד‭ ‬בלפרג‭'. ‬אחדים‭ ‬היו‭ ‬חברים‭ ‬בכירים‭ ‬ב‭"‬מפלגה‭ ‬הדמוקראטית‭ ‬לעצמאות‭", ‬מפלגה‭ ‬שהשתעשעה‭ ‬זמן‭ ‬מה‭ ‬ברעיונות‭ ‬רפובליקניים‭. ‬בין‭ ‬פעילי‭ ‬המפלגה‭ ‬אפשר‭ ‬למצוא‭ ‬את‭ ‬הוגה‭ ‬הדעות‭ ‬והמשפטן‭ ‬מטנג‭'‬יר‭ ‬קרלוס‭ ‬דה־נזרי‭, ‬מנכ‭"‬ל‭ ‬משרד‭ ‬המסחר‭ ‬בממשלה‭ ‬הראשונה‭, ‬סם‭ ‬בן־אזרף‭, ‬סגן‭ ‬נשיא‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬בסלָה‭, ‬יצחק‭ ‬חַליווה‭, ‬חבר‭ ‬ועד‭ ‬קהילת‭ ‬קזבלנקה‭, ‬יעקב‭ ‬בנון‭, ‬ויקטור‭ ‬עבדו‭, ‬מוריס‭ ‬שריקי‭, ‬סם‭ ‬נהון‭ ‬ולימים‭ ‬גם‭ ‬ז‭'‬אק‭ ‬דהן‭. ‬לעומת‭ ‬עמדת‭ ‬דהן‭ ‬שדרש‭ ‬להעניק‭ ‬לקהילה‭ ‬מעמד‭ ‬של‭ ‬מיעוט‭ ‬אתני‭ ‬נבדל‭, ‬התגבשה‭ ‬חבורת‭ ‬צעירים‭ ‬שראו‭ ‬עצמם‭ ‬כמרוקנים‭ ‬בני‭ ‬הדת‭ ‬היהודית‭. ‬בין‭ ‬פעילי‭ ‬קבוצה‭ ‬זו‭, ‬יש‭ ‬למנות‭ ‬נוסף‭ ‬על‭ ‬דוד‭ ‬בן־אזרף‭, ‬צעירים‭ ‬כמרק‭ ‬סבח‭, ‬ארמן‭ ‬אסולין‭, ‬דוד‭ ‬אזולאי‭, ‬דוד‭ ‬ברדוגו‭, ‬אלבר‭ ‬אפללו‭, ‬אברהם‭ ‬יצחק‭ ‬לרדו‭,‬‭ ‬מאיר‭ ‬טולדנו^{‭ ‬}ומאיר‭ ‬עובדיה‭. ‬לקבוצה‭ ‬זו‭ ‬יש‭ ‬להוסיף‭ ‬את‭ ‬ג‭'‬ו‭ ‬אוחנה‭ ‬שהקים‭ ‬בעבר‭ ‬את‭ "‬התנועה‭ ‬הלאומית‭ ‬המרוקנית‭" ‬שלא‭ ‬ארכה‭ ‬ימים‭ ‬ונקטה‭ ‬בגישה‭ ‬אסימילציונית‭ ‬קיצונית‭ ‬ששללה‭ ‬את‭ ‬עצם‭ ‬קיומה‭ ‬של‭ ‬הקהילה‭.‬

כבר‭ ‬באוקטובר‭ ‬1955‭, ‬פרסם‭ ‬ג‭'‬ו‭ ‬אוחנה^{‭ ‬}מאמר‭ ‬חריף‭ ‬בעיתון‭ "‬מרוק‭ ‬פרס‭" ‬Maroc Presse‭, ‬בכותרת‭ "‬המצפון‭ ‬הלאומי‭". ‬הוא‭ ‬יצא‭ ‬בהתקפות‭ ‬חריפות‭ ‬על‭ ‬מוסדות‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭: "‬היהודים‭ ‬מבקשים‭ ‬זכויות‭, ‬כלום‭ ‬ממלאים‭ ‬הם‭ ‬את‭ ‬חובותיהם‭? ‬הם‭ ‬מבקשים‭ ‬ביטחונות‭ ‬דמוקרטיים‭, ‬כלום‭ ‬ידוע‭ ‬להם‭ ‬לפחות‭ ‬מה‭ ‬המושג‭ ‬אומה‭ ‬דורש‭ ‬מהם‭? ‬הבטחות‭ ‬ניתנו‭ ‬להם‭ ‬בהזדמנויות‭ ‬רבות‭, ‬אך‭ ‬הן‭ ‬דורשות‭ ‬תמורה‭ ‬ברורה‭ [‬‮…‬‭] ‬רק‭ ‬עם‭ ‬מילוי‭ ‬חובותיהם‭ ‬הלאומיות‭ ‬ייהנו‭ ‬היהודים‭ ‬ממלא‭ ‬זכויותיהם‭ ‬הלאומיות‭ [‬‮…‬‭] ‬הפטריוטיות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬באה‭ ‬לידי‭ ‬ביטוי‭ ‬בשתיקה‭ ‬חסרת‭ ‬אומץ‭, ‬בה‭ ‬רק‭ ‬קול‭ ‬מנהיגיהם‭ ‬שיקף‭ ‬את‭ ‬תחושותיהם‭ ‬האמתיות‭. ‬תנועתנו‭ ‬התנגדה‭ ‬למצב‭ ‬שעלול‭ ‬לפגוע‭ ‬קשות‭ ‬באחדות‭ ‬הלאומית‭. ‬היום‭ ‬היהודים‭ ‬חייבים‭ ‬להרים‭ ‬קול‭ ‬להדחת‭ ‬החבורה‭ ‬המעוניינת‭ ‬להפוך‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬למיעוט‭ ‬אתני‭ ‬נבדל‭ ‬וליצור‭ ‬מדינה‭ ‬בתוך‭ ‬מדינה‭. ‬על‭ ‬היהודים‭ ‬לפעול‭ ‬מתוך‭ ‬אחדות‭ ‬ולהגיע‭ ‬לאינטגרציה‭ ‬מהירה‭, ‬טוטלית‭ ‬וסופית‭ ‬באומה‭ ‬המרוקנית‭ [‬‮…‬‭] ‬יש‭ ‬צורך‭ ‬דחוף‭ ‬לחסל‭, ‬פשוטו‭ ‬כמשמעו‭, ‬את‭ "‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬היהודיות‭", ‬את‭ ‬ועדי‭ ‬הקהילות‭ ‬ובכלל‭ ‬כל‭ ‬מנגנון‭ ‬ספרטיסטי‭ ‬הגורם‭ ‬להפרדת‭ ‬היהודים‭ ‬מן‭ ‬האומה‭ ‬המרוקנית‭. ‬יש‭ ‬להעביר‭ ‬את‭ ‬תפקידיה‭ ‬המקוריים‭ ‬של‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬לידי‭ ‬מוסדות‭ ‬צדקה‭ ‬לגליים‭, ‬שיטפלו‭ ‬רק‭ ‬בתחום‭ ‬זה‭ [‬‮…‬‭] ‬משיחוסלו‭ ‬המוסדות‭ ‬שהכבידו‭ ‬על‭ ‬צוואר‭ ‬היהודים‭ ‬כאבן־רחיים‭, ‬דבר‭ ‬לא‭ ‬ימנע‭ ‬מהם‭ ‬ליטול‭ ‬חלק‭ ‬פעיל‭ ‬בחיים‭ ‬הציבוריים‭, ‬כאחיהם‭ ‬המוסלמים‭. ‬הגיע‭ ‬הזמן‭ ‬שהיהודים‭ ‬המרוקנים‭ ‬ידעו‭ ‬מה‭ ‬חובותיהם‭. ‬הם‭ ‬רומו‭ ‬דיים‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬נציגיהם‭. ‬אולם‭ ‬עדיין‭ ‬לא‭ ‬מאוחר‭ ‬לפעול‭".‬^{‭ ‬}יהודי‭ ‬הקהילה‭, ‬ברובם‭ ‬הגדול‭, ‬האשימו‭ ‬את‭ ‬אוחנה‭ ‬בבגידה‭ ‬וראו‭ ‬בו‭ "‬יהודי‭ ‬קתולי‭ ‬יותר‭ ‬מן‭ ‬האפיפיור‭". ‬כידידו‭ ‬הקרוב‭ ‬של‭ ‬מהדי‭ ‬בן־בַּרכָּה‭ ‬הצטרף‭ ‬אוחנה‭ ‬לאגף‭ ‬השמאלי‭ ‬של‭ "‬אל־איסתיקלל‭".‬^{‭ ‬}

שליחי‭ ‬המוסד‭ ‬שהגיעו‭ ‬למרוקו‭ ‬כשנה‭ ‬לפני‭ ‬עצמאותה‭, ‬כדי‭ ‬לארגן‭ ‬את‭ ‬ההגנה‭ ‬העצמית‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬מפני‭ ‬פרעות‭ ‬צפויות‭, ‬נאלצו‭ ‬להודות‭ ‬שפעילותם‭ ‬באותם‭ ‬ימים‭ ‬הייתה‭ ‬אומללה‭ ‬למדי‭. ‬בניתוח‭ ‬מצב‭ ‬שערכו‭ ‬נציגי‭ ‬המוסד‭ ‬במרוקו‭, ‬הודו‭ ‬שתקופה‭ ‬זו‭ ‬הייתה‭ ‬אכן‭ "‬תור‭ ‬זהב‭" ‬ביחסי‭ ‬יהודים‭ ‬ומוסלמים‭ ‬במרוקו‭: "‬היציאה‭ ‬ההמונית‭ ‬של‭ ‬הצרפתים‭ ‬ממרוקו‭, ‬שהגיעה‭ ‬אז‭ ‬לעיצומה‭, ‬הביאה‭ ‬להתרוקנות‭ ‬הדרגתית‭ ‬של‭ ‬כח־אדם‭ ‬ברמה‭ ‬אינטלקטואלית‭ ‬הדרושה‭ ‬להפעלת‭ ‬המכונה‭ ‬האדמיניסטרטיבית‭ ‬במדינה‭, ‬המסוגל‭ ‬לקיים‭ ‬את‭ ‬הפעילות‭ ‬הכלכלית‭ ‬הלאומית‭ ‬ולהגבירה‭. ‬למרוקנים‭ ‬לא‭ ‬הייתה‭ ‬רזרבה‭ ‬מוכנה‭ ‬של‭ ‬דור‭ ‬המשך‭, ‬לכן‭ ‬היו‭ ‬חייבים‭ ‬לגייס‭ ‬את‭ ‬החסר‭ ‬מקרב‭ ‬האוכלוסייה‭ ‬היהודית‭. ‬היה‭ ‬זה‭, ‬כביכול‭, ‬תור‭ ‬הזהב‭ ‬לאינטליגנציה‭ ‬ולמעמד‭ ‬הבינוני‭ ‬היהודיים‭".‬‭ ‬מפקד‭ "‬המסגרת‭",‬‭ ‬שלמה‭ ‬יחזקאלי‭,‬‭ ‬מציין‭ ‬שבאותם‭ ‬ימים‭ ‬נמנעו‭ ‬היהודים‭ ‬לבא‭ ‬במגע‭ ‬עם‭ ‬שליחים‭ ‬ישראלים‭ ‬והתקופה‭ ‬לא‭ ‬בישרה‭ ‬טובות‭ ‬לעבודה‭ ‬המחתרת‭: "‬עסקנים‭ ‬יהודיים‭ ‬מחוגים‭ ‬שונים‭ ‬צירפו‭ ‬קולם‭ ‬להטפה‭ ‬למיזוג‭ ‬בקרב‭ ‬העם‭ ‬המרוקני‭ ‬המחדש‭ ‬כוחו‭. ‬כמובן‭ ‬שההתפכחות‭ ‬לא‭ ‬איחרה‭ ‬לבא‭ ‬ובוודאי‭ ‬שעבודתנו‭ ‬העקבית‭ ‬והמתמידה‭ ‬תרמה‭ ‬לא‭ ‬מעט‭ ‬להתפכחות‭ ‬זו‭".‬^{‭ ‬}עם‭ ‬הזמן‭ ‬התברר‭ ‬שפעילות‭ ‬שליחי‭ ‬ישראל‭ ‬ומדיניות‭ ‬שגוייה‭ ‬של‭ ‬השלטונות‭ ‬המרוקנים‭ ‬גרמו‭ ‬יחדיו‭ ‬לערעור‭ ‬תור‭ ‬זהב‭ ‬זה‭. ‬פעילות‭ "‬אל־וויפאק‭" ‬שקעה‭ ‬בשנת‭ ‬1959‭, ‬עם‭ ‬הקמת‭ ‬ממשלת‭ ‬האגף‭ ‬השמאלי‭ ‬של‭ ‬אל־איסתיקלל‭ ‬בראשות‭ ‬עבדאללה‭ ‬איברהים‭. ‬

‭*‬

כאמור‭, ‬הנהגת‭ ‬אל־איסתיקלל‭ ‬שבשלטון‭ ‬נחלקה‭ ‬בין‭ ‬פרוגרסיבים‭ ‬לשמרנים‭. ‬המפלגה‭ ‬איימה‭ ‬להתפלג‭ ‬בין‭ ‬צעירים‭ ‬תוססים‭ ‬ותאבי‭ ‬שלטון‭ ‬ובין‭ ‬ההנהגה‭ ‬המסורתית‭ ‬שהובילה‭ ‬את‭ ‬המאבק‭ ‬בצרפת‭ ‬הקולוניאלית‭. ‬לצד‭ ‬מחלוקת‭ ‬זו‭ ‬התנהל‭ ‬מאבק‭ ‬מקביל‭ ‬בין‭ ‬אל־איסתיקלל‭ ‬ובין‭ ‬ארמון‭ ‬המלך‭ ‬מוחמד‭ ‬החמישי‭, ‬על‭ ‬תפיסת‭ ‬עמדות‭ ‬כוח‭ ‬בשלטון‭ ‬ויצירת‭ ‬עובדות‭ ‬מוגמרות‭. ‬בתחום‭ ‬מדיניות‭ ‬החוץ‭, ‬למרות‭ ‬הזיקות‭ ‬הרגשיות‭, ‬הלאומיות‭ ‬והדתיות‭ ‬כלפי‭ ‬העולם‭ ‬הערבי‭, ‬שהצטרף‭ ‬לגוש‭ ‬המדינות‭ "‬הבלתי‭ ‬מזדהות‭", ‬מרוקו‭ ‬בחרה‭ ‬עדיין‭, ‬משיקולים‭ ‬ענייניים‭, ‬לנהל‭ ‬מדיניות‭ ‬פרו־מערבית‭. ‬עם‭ ‬זה‭, ‬שמרה‭ ‬לה‭ ‬אופציה‭, ‬שאם‭ ‬תתאכזב‭ ‬מן‭ ‬התמיכה‭ ‬המערבית‭ ‬תוכל‭ ‬לנהל‭ ‬שיחות‭ ‬עם‭ ‬הסובייטים‭ ‬ואף‭ ‬להתקרב‭ ‬למצרים‭ ‬של‭ ‬גמאל‭ ‬עבדאלנאצר^{‭ ‬}למרות‭ ‬סיוע‭ ‬המצרים‭ ‬למאבק‭ ‬לעצמאותה‭ ‬מרוקו‭ ‬ועל‭ ‬אף‭ ‬השפעת‭ ‬השפה‭ ‬והדת‭, ‬בזכות‭ ‬הרדיו‭ ‬והעיתונות‭, ‬הממשל‭ ‬המרוקני‭ ‬הסתייג‭ ‬מכניעה‭ ‬להשפעה‭ ‬מצרית‭ ‬שתסכן‭ ‬את‭ ‬המלוכה‭ ‬והעדיף‭ ‬לתמוך‭ ‬בציר‭ ‬הבעת‭'‬יסתי‭ ‬בראשות‭ ‬הגנרל‭ ‬קאסם‭ ‬שתפס‭ ‬את‭ ‬השלטון‭ ‬בבגדד‭.‬^{‭ ‬}עם‭ ‬זה‭ ‬המדינה‭ ‬החדשה‭ ‬נאלצה‭ ‬להזדקק‭ ‬למורים‭ ‬מצריים‭ ‬שעסקו‭ ‬בהוראת‭ ‬הערבית‭, ‬שפה‭ ‬שהוזנחה‭ ‬בימי‭ ‬החסות‭ ‬הצרפתית‭. ‬

באוקטובר‭ ‬1956‭, ‬שני‭ ‬אירועים‭ ‬איימו‭ ‬לערער‭ ‬את‭ ‬יחס‭ ‬המוסלמים‭ ‬ליהודים‭ ‬וליצור‭ ‬אווירה‭ ‬לאומנית‭ ‬כל־ערבית‭ ‬במרוקו‭. ‬ב22-‭ ‬באוקטובר‭, ‬נחטף‭ ‬באוויר‭ ‬מטוס‭ ‬של‭ ‬חברת‭ ‬התעופה‭ ‬הלאומית‭ ‬של‭ ‬מרוקו‭, ‬שיצא‭ ‬מרבט‭ ‬בדרכו‭ ‬לתוניס‭, ‬ובו‭ ‬ראשי‭ ‬התנועה‭ ‬הלאומית‭ ‬האלג‭'‬ירית‭, ‬אחמד‭ ‬בן־בלה‭, ‬חוסיין‭ ‬איית‭ ‬אחמד‭ ‬ומוחמד‭ ‬בודיאף‭. ‬יש‭ ‬להזכיר‭ ‬שבעבר‭, ‬ראשי‭ ‬המרד‭ ‬האלג‭'‬ירי‭ ‬העניקו‭ ‬סיוע‭ ‬ממשי‭ ‬לצבאות‭ ‬השחרור‭ ‬המרוקני‭. ‬אחרי‭ ‬החטיפה‭, ‬שלטונות‭ ‬מרוקו‭ ‬הואשמו‭ ‬בשיתוף‭ ‬פעולה‭ ‬עם‭ ‬הכובש‭ ‬הצרפתי‭ ‬באלג‭'‬יריה‭ ‬והמלך‭ ‬מוחמד‭ ‬החמישי‭ ‬נאלץ‭ ‬בתגובה‭ ‬להחזיר‭ ‬את‭ ‬שגריר‭ ‬ארצו‭ ‬מפריס‭. ‬אולם‭ ‬הדבר‭ ‬לא‭ ‬מנע‭ ‬התפרצות‭ ‬מהומות‭ ‬אנטי‭ ‬צרפתיות‭ ‬במכנס‭, ‬שם‭ ‬נרצחו‭ ‬באכזריות‭ ‬ארבעים‭ ‬וארבעה‭ ‬צרפתים‭, ‬דבר‭ ‬שגרר‭ ‬נטישה‭ ‬מוגברת‭ ‬של‭ ‬צרפתים‭ ‬מן‭ ‬המדינה‭. ‬בין‭ ‬הנפגעים‭ ‬היה‭ ‬יהודי‭ ‬שנהרג‭ ‬כיוון‭ ‬שנחשב‭ ‬בטעות‭ ‬לצרפתי‭. ‬חברו‭ ‬שצעק‭ ‬למפגינים‭ ‬שהוא‭ ‬יהודי‭ ‬ניצל‭.‬^{‭ ‬}בציבור‭ ‬המרוקני‭ ‬ראו‭ ‬בחטיפת‭ ‬המטוס‭ ‬פגיעה‭ ‬אישית‭ ‬במלכם‭ ‬מצד‭ ‬ממשלת‭ ‬צרפת‭. ‬כיוון‭ ‬שהיהודים‭ ‬תמיד‭ ‬הצטיירו‭ ‬בעיני‭ ‬ההמון‭ ‬כמשתפי‭ ‬פעולה‭ ‬עם‭ ‬הצרפתים‭, ‬ארגן‭ ‬ועד‭ ‬קהילת‭ ‬קזבלנקה‭, ‬ביזמת‭ ‬הפעילים‭ ‬הקומוניסטים‭, ‬את‭ ‬ההגנה‭ ‬על‭ ‬הרובעים‭ ‬היהודיים‭ ‬ואף‭ ‬יזם‭ ‬עצרת‭ ‬יהודית־מוסלמית‭ ‬בהשתתפות‭ ‬כארבעת‭ ‬אלפים‭ ‬יהודים‭ ‬מול‭ ‬בניין‭ ‬העירייה‭. ‬בעצרת‭ ‬נאם‭ ‬ארמן‭ ‬אסולין‭ ‬נגד‭ ‬הפעולה‭ ‬הפיראטית‭ ‬הצרפתית‭ ‬ודרש‭ ‬את‭ ‬שחרור‭ ‬החטופים‭. ‬בזכות‭ ‬התגייסות‭ ‬מהירה‭ ‬של‭ ‬תומכי‭ ‬ההשתלבות‭ ‬למען‭ ‬הרגעת‭ ‬הרוחות‭ ‬נמנעה‭ ‬פגיעה‭ ‬אפשרית‭ ‬ביהודים‭.‬^{‭ ‬}על‭ ‬כל‭ ‬מקרה‭, ‬דאגו‭ ‬השלטונות‭ ‬ביזמתם‭ ‬להציב‭ ‬כוחות‭ ‬צבא‭ ‬בשכונות‭ ‬היהודיות‭ ‬ואוכלוסייתן‭ ‬יצאה‭ ‬ללא‭ ‬פגע‭.‬

שבוע‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭, ‬בפלישה‭ ‬הבריטית־צרפתית‭ ‬לחצי‭ ‬האי‭ ‬סיני‭, ‬בסיוע‭ ‬כוחות‭ ‬צבא‭ ‬ישראלים‭, ‬נאלצה‭ ‬מרוקו‭ ‬להזדהות‭ ‬עם‭ ‬הנושא‭ ‬הכל־ערבי‭ ‬ועם‭ ‬מדיניות‭ ‬נשיא‭ ‬מצרים‭ ‬שהיה‭ ‬לסמל‭ ‬מובהק‭ ‬של‭ ‬האחדות‭ ‬הערבית‭. ‬מעורבות‭ ‬ישראל‭, ‬חידדה‭ ‬את‭ ‬תחושת‭ ‬הלאומיות‭ ‬הערבית‭ ‬במדינה‭. ‬אולם‭ ‬תגובת‭ ‬השלטונות‭ ‬מפני‭ ‬חשש‭ ‬למהומות‭ ‬הייתה‭ ‬מהירה‭ ‬ויעילה‭. ‬עקב‭ ‬ההתנגשות‭ ‬של‭ ‬מפגינים‭ ‬בצרפתים‭ ‬בעיר‭ ‬מכנס‭, ‬שיגרו‭ ‬ראשי‭ ‬השלטון‭ ‬הוראות‭ ‬מפורשות‭ ‬למושלי‭ ‬המחוזות‭ ‬ודרשו‭ ‬מהם‭ ‬למנוע‭ ‬כל‭ ‬פגיעה‭ ‬ביהודים‭. ‬הארמון‭ ‬והמפלגות‭ ‬קראו‭ ‬לאוכלוסייה‭ ‬להבחין‭ ‬בין‭ ‬יהודים‭ ‬לישראלים‭ ‬וכוחות‭ ‬הביטחון‭ ‬שוב‭ ‬הוצבו‭ ‬להגנת‭ ‬הרובעים‭ ‬היהודיים‭. ‬בוועידת‭ "‬המפלגה‭ ‬הדמוקראטית‭ ‬לעצמאות‭" ‬שהתכנסה‭ ‬באותם‭ ‬ימים‭, ‬צירים‭ ‬יהודים‭ ‬באספה‭ ‬הלאומית‭ ‬המייעצת‭ ‬ובהם‭ ‬יצחק‭ ‬חליווה‭, ‬תבעו‭ ‬לא‭ ‬להזכיר‭ ‬את‭ ‬ישראל‭ ‬בנוסח‭ ‬הודעת‭ ‬הגינוי‭ ‬לפלישה‭ ‬המשולשת‭ ‬לשטח‭ ‬מצרים‭. ‬נימוקם‭ ‬היה‭ ‬מניעת‭ ‬מהומות‭ ‬נגד‭ ‬הקהילה‭ ‬והגברת‭ ‬האהדה‭ ‬בציבור‭ ‬היהודי‭ ‬למפלגה‭. ‬צירי‭ ‬הוועידה‭ ‬קיבלו‭ ‬את‭ ‬הנימוקים‭ ‬וישראל‭ ‬לא‭ ‬הוזכרה‭ ‬בהחלטות‭.‬^{‭ ‬}

לעומתם‭, ‬תומכי‭ ‬זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬נהגו‭ ‬בדרך‭ ‬מרחיקת‭ ‬לכת‭. ‬הנציגים‭ ‬היהודיים‭ ‬באל־וויפאק‭ ‬ניסחו‭ ‬גילוי‭ ‬דעת‭ ‬בנושא‭ ‬שכינו‭ ‬בשם‭ "‬המתקפה‭ ‬הישראלית‭" ‬בסיני‭, ‬ופרסמו‭ ‬אותו‭ ‬גם‭ ‬הפעם‭ ‬בשלוש‭ ‬שפות‭: ‬ערבית‭ ‬ספרותית‭, ‬צרפתית‭ ‬וערבית־יהודית‭. ‬בפגישה‭ ‬שהוחלט‭ ‬בה‭ ‬על‭ ‬הפרסום‭ ‬השתתפו‭ ‬סם‭ ‬בן־הרוש‭, ‬לאון‭ ‬אלמעלם‭, ‬ד‭"‬ר‭ ‬ג‭'‬ו‭ ‬בן־דלכ‭, ‬חיים‭ ‬זעפרני‭, ‬מרק‭ ‬סבח‭ ‬ואחרים‭.‬‭ ‬לדבריהם‭ ‬מטרת‭ ‬הפרסום‭ ‬הייתה‭ ‬להרגיע‭ ‬את‭ ‬הרוחות‭ ‬ולמנוע‭ ‬התפרצויות‭ ‬אנטי־יהודיות‭: "‬אם‭ ‬לא‭ ‬היינו‭ ‬עושים‭ ‬זאת‭, ‬מצב‭ ‬היהודים‭ ‬היה‭ ‬קשה‭ ‬מנשוא‭" ‬טענו‭ ‬המשתתפים‭.‬^{‭ ‬}הפרסום‭ ‬גינה‭ ‬את‭ ‬הפלישה‭ ‬המשולשת‭ ‬לשטח‭ ‬מצרים‭ ‬וקרא‭ ‬לאחדות‭ ‬האומה‭ ‬המרוקנית‭, ‬דבר‭ ‬שימנע‭ ‬פגיעה‭ ‬ביהודים‭ ‬עקב‭ ‬התעוררות‭ ‬הלאומיות‭ ‬הכל־ערבית‭: "‬מתוך‭ ‬בוז‭ ‬לחוק‭ ‬הבינלאומי‭ ‬הכריזו‭ ‬הבריטים־צרפתים־ישראלים‭ ‬מלחמה‭ ‬על‭ ‬מצרים‭. ‬העם‭ ‬המרוקני‭ ‬בשלמותו‭ ‬מתקומם‭ ‬נגד‭ ‬המתקפה‭ ‬ומגנה‭ ‬צעד‭ ‬מלחמתי‭ ‬יזום‭ ‬שכוונתו‭ ‬להשפיל‭ ‬את‭ ‬האומה‭ ‬המצרית‭ ‬וליטול‭ ‬ממנה‭ ‬את‭ ‬חרותה‭ ‬ואת‭ ‬עצמאותה‭. ‬עלינו‭ ‬להעניק‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬תמיכתנו‭ ‬למצרים‭ ‬ולמנוע‭ ‬מן‭ ‬התוקפנים‭ ‬להצליח‭ ‬במזימתם‭. ‬אירועי‭ ‬השעה‭ ‬מצווים‭ ‬עלינו‭ ‬איפה‭, ‬אחים‭ ‬יקרים‭, ‬לקיים‭ ‬את‭ ‬ההרמוניה‭, ‬הידידות‭, ‬האחדות‭ ‬וההסכמה‭ ‬בינינו‭, ‬מוסלמים‭ ‬ויהודים‭, ‬ולחזקן‭ ‬כי‭ ‬רק‭ ‬הן‭ ‬מבטיחות‭ ‬את‭ ‬עצמאות‭ ‬מולדתנו‭. ‬הקולוניאליסטים‭ ‬ינסו‭ ‬להפריד‭ ‬בינינו‭ ‬כבעבר‭ ‬וישתמשו‭ ‬בכל‭ ‬דרך‭ ‬לסכסך‭ ‬בינינו‭. ‬כאן‭ ‬במרוקו‭ ‬יש‭ ‬רק‭ ‬אזרחים‭ ‬מרוקנים‭, ‬מרוקנים‭ ‬מוסלמים‭ ‬ומרוקנים‭ ‬בני‭ ‬הדת‭ ‬היהודית‭, ‬אך‭ ‬כולם‭ ‬מרוקנים‭. ‬כל‭ ‬המרוקנים‭ ‬ללא‭ ‬הבדל‭ ‬דת‭ ‬חייבים‭ ‬להרגיש‭ ‬מגויסים‭ ‬לשמירה‭ ‬על‭ ‬הסדר‭ ‬ועל‭ ‬השקט‭. ‬מרוקנים‭ ‬אחים‭ ‬יקרים‭, ‬עלינו‭ ‬להיות‭ ‬דרוכים‭. ‬באחדותנו‭, ‬בעמידתנו‭ ‬על‭ ‬המשמר‭ ‬ובאמון‭ ‬חסר־גבול‭ ‬שאנו‭ ‬נותנים‭ ‬בהוד־מלכותו‭ ‬המלך‭ ‬ובממשלתו‭ ‬תלוי‭ ‬עתיד‭ ‬ארצנו‭. ‬אל‭ ‬תקשיבו‭ ‬למפרידים‭ ‬ביניכם‭. ‬להפך‭, ‬גנו‭ ‬אותם‭. ‬כך‭ ‬מגויסים‭, ‬אתם‭ ‬נוטלים‭ ‬חלק‭ ‬במעשה‭ ‬האציל‭ ‬ביותר‭ ‬שהוא‭ ‬השמירה‭ ‬על‭ ‬עצמאותנו‭".‬^{‭ ‬}

עשרה‭ ‬ימים‭ ‬אחרי‭ ‬פרוץ‭ ‬מבצע‭ ‬סואץ‭, ‬ב8-‭ ‬בנובמבר‭ ‬1956‭, ‬גם‭ ‬נשיא‭ ‬ועד‭ ‬קזבלנקה‭ ‬דוד‭ ‬בן־אזרף‭ ‬הצטרף‭ ‬לגינוי‭ ‬הפלישה‭ ‬הבריטית־צרפתית‭ ‬במכתב‭ ‬ששיגר‭ ‬לשר‭ ‬הפנים‭ ‬לחסן‭ ‬ליוסי‭ ‬ולמושל‭ ‬העיר‭ ‬אחמד‭ ‬ברגש‭.‬‭ ‬אולם‭ ‬הרוב‭ ‬היהודי‭ ‬שללא‭ ‬ספק‭ ‬אהדתו‭ ‬היתה‭ ‬נתונה‭ ‬לישראל‭, ‬שמר‭ ‬על‭ ‬איפוק‭, ‬לא‭ ‬נקט‭ ‬עמדה‭ ‬והמתין‭ ‬בדאגה‭ ‬לבאות‭.‬^{‭ ‬}ראשי‭ ‬הקהילה‭ ‬ציינו‭ ‬בסיפוק‭ ‬את‭ ‬העובדה‭ ‬שמפלת‭ ‬נאצר‭ ‬לא‭ ‬גרמה‭ ‬להתלהטות‭ ‬יצרים‭ ‬של‭ ‬מוסלמים‭ ‬נגד‭ ‬יהודים‭, ‬בעיקר‭ ‬בזכות‭ ‬התגייסות‭ ‬השלטונות‭ ‬בעוד‭ ‬מועד‭ ‬להגן‭ ‬על‭ ‬הרבעים‭ ‬היהודיים‭.‬^{‭ ‬}הצהרותיהם‭ ‬המרגיעות‭ ‬של‭ ‬הארמון‭ ‬ושל‭ ‬ראשי‭ ‬אל־איסתיקלל‭ ‬מנעו‭ ‬כל‭ ‬תגובה‭ ‬אנטי‭ ‬יהודית‭ ‬ממנה‭ ‬חששו‭ ‬רבים‭.‬

‭*‬

מעתה‭ ‬התחרו‭ ‬המפלגות‭ ‬מצד‭ ‬אחד‭ ‬ונציגי‭ ‬הארמון‭ ‬מצד‭ ‬שני‭ ‬על‭ ‬אהדת‭ ‬היהודים‭, ‬למרות‭ ‬ערכם‭ ‬הפוליטי‭ ‬והאלקטורלי‭ ‬הנמוך‭. ‬לאספה‭ ‬הלאומית‭ ‬המייעצת‭ ‬שהתכנסה‭ ‬לראשונה‭ ‬ב12-‭ ‬בנובמבר‭ ‬1956‭ ‬בראשות‭ ‬מהדי‭ ‬בּן־בַּרכַּה‭, ‬מינה‭ ‬המלך‭ ‬חמישה‭ ‬יהודים‭ ‬מתוך‭ ‬67‭ ‬צירים‭ ‬והם‭ ‬ייצגו‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬המפלגות‭ ‬והגופים‭ ‬החברתיים‭ ‬הפעילים‭ ‬במדינה‭. ‬החמישה‭ ‬היו‭ ‬נקיים‭ ‬מכל‭ ‬רבב‭ ‬של‭ ‬שיתוף‭ ‬פעולה‭ ‬עם‭ ‬הנציבות‭ ‬הצרפתית‭ ‬וזוהו‭ ‬כמתנגדי‭ ‬ההנהגה‭ ‬היהודית‭ ‬הוותיקה‭. ‬הם‭ ‬כללו‭ ‬את‭ ‬נציג‭ ‬הסוחרים‭ ‬ג‭'‬ו‭ ‬אוחנה‭ ‬ואת‭ ‬מזכיר‭ ‬ועדת‭ ‬התקציבים‭ ‬במשרד‭ ‬האוצר‭ ‬דוד‭ ‬בן־אזרף‭, ‬את‭ ‬נציג‭ ‬לשכת‭ ‬המסחר‭ ‬והתעשייה‭ ‬הפרסומאי‭ ‬לוסיין‭ ‬בן־סימון‭,‬‭ ‬את^{‭ ‬}המשפטן‭ ‬ד‭"‬ר‭ ‬סלומון‭ ‬בן־שבת‭ ‬מתטואן^{‭ ‬}ואת‭ ‬המשפטן‭ ‬הצעיר‭ ‬ז‭'‬אק‭ ‬אלקיים‭ ‬מרבט‭.‬^{‭ ‬}בפברואר‭ ‬1959‭ ‬צירף‭ ‬המלך‭ ‬לאספה‭ ‬ציר‭ ‬יהודי‭ ‬שישי‭, ‬את‭ ‬החוקר‭ ‬הרב‭ ‬דוד‭ ‬עובדיה‭ ‬מספרו‭.‬‭ ‬מפלגת‭ ‬אל־איסתיקלל‭ ‬ו‭"‬המפלגה‭ ‬הדמוקראטית‭ ‬לעצמאות‭" ‬לא‭ ‬פיגרו‭ ‬אחר‭ ‬חיזורי‭ ‬הארמון‭ ‬וטיפחו‭ ‬אף‭ ‬הם‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬שהצטרפו‭ ‬אליהם‭.‬^{‭ ‬}כל‭ ‬משרדי‭ ‬הממשלה‭ ‬ובהם‭ ‬משרד‭ ‬ההגנה‭ ‬ומשרד‭ ‬החוץ‭ ‬נפתחו‭ ‬לעשרות‭ ‬צעירים‭ ‬יהודים‭ ‬משכילים‭.‬‭ ‬בשנת‭ ‬1958‭ ‬ציינו‭ ‬אנשי‭ ‬הסוכנות‭ ‬היהודית‭ ‬ירידה‭ ‬בנכונות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬לצאת‭ ‬ממרוקו‭ ‬וייחסו‭ ‬אותה‭ ‬למינויים‭ ‬של‭ ‬יהודים‭ ‬במשרדי‭ ‬ממשלה‭. ‬נציג‭ ‬מחלקת‭ ‬העלייה‭, ‬יהודה‭ ‬דומיניץ‭, ‬ציין‭ ‬שמן‭ ‬העיר‭ ‬פס‭ ‬בלבד‭ ‬מונו‭ ‬200‭ ‬צעירים‭ ‬יהודים‭ ‬בוגרי‭ ‬בית‭ ‬ספר‭ ‬תיכון‭ ‬למשרות‭ ‬ממשלתיות‭ ‬ושהמזכיר‭ ‬הראשון‭ ‬בשגרירות‭ ‬מרוקו‭ ‬בהודו‭ ‬הוא‭ ‬יהודי‭.‬‭ ‬

בממשלה‭ ‬הייתה‭ ‬מקובלת‭ ‬ההנחה‭ ‬שלכל‭ ‬שר‭ ‬היה‭ ‬יהודי‭ ‬משלו‭, ‬בדרך‭ ‬כלל‭ ‬כראש‭ ‬לשכתו‭ ‬או‭ ‬כמנהל‭ ‬משרדו‭. ‬הדעה‭ ‬הרווחת‭ ‬הייתה‭ ‬שהיהודי‭ ‬הוא‭ ‬הפקיד‭ ‬היחיד‭ ‬עליו‭ ‬השר‭ ‬יכול‭ ‬לסמוך‭ ‬וגם‭ ‬יהיה‭ ‬בטוח‭ ‬שלא‭ ‬ייטול‭ ‬כסף‭ ‬לכיסו‭ ‬בביצוע‭ ‬עסקה‭. ‬מספרים‭ ‬על‭ ‬שר‭ ‬בממשלה‭ ‬שננזף‭ ‬על‭ ‬שלא‭ ‬הכין‭ ‬דו‭"‬ח‭ ‬בעניין‭ ‬כלשהו‭ ‬והשיב‭: "‬לי‭ ‬אין‭ ‬יהודי‭ ‬במשרדי‭ ‬שינסח‭ ‬את‭ ‬הדו‭"‬ח‭".‬‭ ‬גם‭ ‬ציבור‭ ‬הפונים‭ ‬למשרדי‭ ‬ממשלה‭ ‬העדיפו‭ ‬את‭ ‬הפקיד‭ ‬היהודי‭, ‬שכן‭ ‬ידעו‭ ‬שיקבלו‭ ‬ממנו‭ ‬שירות‭ ‬טוב‭, ‬מבלי‭ ‬שידרשו‭ ‬להפריש‭ ‬דמי‭ ‬שוחד‭. ‬באותם‭ ‬ימים‭, ‬בחוגי‭ ‬הבורגנות‭ ‬המוסלמית‭, ‬נחשבה‭ ‬קרבתם‭ ‬החברתית‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬ליוקרתית‭. ‬בעסקים‭ ‬העדיפו‭ ‬אותם^{‭ ‬}כשותפים‭ ‬והתגאו‭ ‬בהם‭. ‬מוסלמים‭ ‬מן‭ ‬החברה‭ ‬הגבוהה‭ ‬התחתנו‭ ‬עם‭ ‬יהודיות‭ ‬שהתגיירו‭ ‬מרצונן‭ ‬ויהודי‭ ‬יכול‭ ‬להראות‭ ‬ברחוב‭ ‬עם‭ ‬בחורה‭ ‬מוסלמית‭ ‬ללא‭ ‬חשש‭.‬‭ ‬בהדרגה‭, ‬עם‭ ‬התגברות‭ ‬האחווה‭ ‬הכלל־ערבית‭ ‬והמוסלמית‭, ‬נעשה‭ ‬המושג‭ "‬סאחב‭ ‬ליהוד‭" (‬ידיד‭ ‬היהודים‭), ‬מנושא‭ ‬להתהדר‭ ‬בו‭, ‬לדבר‭ ‬לא‭ ‬תיקני‭ ‬מן‭ ‬הבחינה‭ ‬הפוליטית‭.‬^{‭ ‬}על‭ ‬אף‭ ‬התמורות‭ ‬שהחלו‭ ‬לבצבץ‭, ‬לא‭ ‬נפסקה‭ ‬עדיין‭ ‬התלהבות‭ ‬יהודים‭ ‬שעדיין‭ ‬השתאו‭ ‬מן‭ ‬השינוי‭ ‬לטובה‭ ‬שחל‭ ‬במעמדם‭ ‬אחרי‭ ‬העצמאות‭. ‬עדות‭ ‬לכך‭ ‬אפשר‭ ‬למצוא‭ ‬במכתב‭ ‬שנשלח‭ ‬ממרוקו‭ ‬לקרוב‭ ‬משפחה‭ ‬שעלה‭ ‬לישראל‭ ‬לפני‭ ‬עצמאות‭ ‬המדינה‭, ‬שנאמר‭ ‬בו‭: "[‬‮…‬‭] ‬אתה‭ ‬יכול‭ ‬להיווכח‭ ‬שלא‭ ‬שגיתי‭ ‬באופטימיות‭ ‬שלי‭ ‬ובאמון‭ ‬שנתתי‭ ‬במרוקו‭. ‬אף‭ ‬בימים‭ ‬הקודרים‭ ‬ביותר‭ ‬היחס‭ ‬אלינו‭ ‬ואל‭ ‬המוסלמים‭ ‬שווה‭. ‬האפליה‭ ‬הגזעית‭ ‬בין‭ ‬מרוקנים‭ ‬לבלתי‭ ‬מרוקנים‭ ‬שהייתה‭ ‬רצויה‭ ‬בעיני‭ ‬הקולוניאליזם‭ ‬חלפה‭ [‬‮…‬‭] ‬הזכור‭ ‬לך‭ ‬כיצד‭ ‬היה‭ ‬בלתי‭ ‬אפשרי‭ ‬למרוקני‭ ‬להיות‭ ‬פקיד‭ ‬ממשלתי‭? ‬כעת‭, ‬יכול‭ ‬אני‭ ‬לבשרך‭, ‬ששמונה‭ ‬גברים‭ ‬ונשים‭ ‬ממשפחתנו‭ ‬הם‭ ‬פקידים‭ ‬ממשלתיים‭".‬^{‭ ‬}

באופן‭ ‬ציני‭ ‬הגדיר‭ ‬הוגה‭ ‬הדעות‭ ‬קרלוס‭ ‬דה־נזרי‭ ‬מינויים‭ ‬אלה‭ ‬כפרס‭ ‬על‭ "‬ניטרליותם‭ ‬ושתיקת‭ ‬היהודים‭" ‬במאבק‭ ‬לשחרור‭ ‬לאומי‭. ‬לדבריו‭: "‬באירופה‭ ‬בוגרי‭ ‬אוניברסיטאות‭ ‬היו‭ ‬נאלצים‭ ‬להתיש‭ ‬את‭ ‬כוחם‭ ‬לשווא‭ ‬בתחרות‭ ‬לקבלת‭ ‬משרות‭ ‬משניות‭ ‬במינהל‭ ‬כלשהו‭. ‬כאן‭ ‬הם‭ ‬יכולים‭ ‬להתחכך‭ ‬עם‭ ‬בכירי‭ ‬המנהיגים‭ ‬במדינה‭. ‬המחסור‭ ‬הלאומי‭ ‬בפקידים‭ ‬בכירים‭ ‬הייתה‭ ‬הזדמנות‭ ‬פז‭ ‬ליהדות‭ ‬מרוקו‭".‬‭ ‬המחסור‭ ‬המשווע‭ ‬בבעלי‭ ‬מקצועות‭ ‬חופשיים‭ ‬מוסלמים‭ ‬ניכר‭ ‬בכל‭ ‬תחומי‭ ‬החיים‭. ‬לדוגמה‭ ‬זמן‭ ‬מה‭ ‬לפני‭ ‬העצמאות‭, ‬בשנת‭ ‬1955‭, ‬היו‭ ‬36‭ ‬רופאים‭ ‬מרוקנים‭, ‬מתוכם‭ ‬17‭ ‬היו‭ ‬יהודים‭. ‬בקרב‭ ‬הרוקחים‭ ‬היחס‭ ‬היה‭ ‬גדול‭ ‬עוד‭ ‬יותר‭. ‬מתוך‭ ‬17‭ ‬רוקחים‭ ‬11‭ ‬מהם‭ ‬היו‭ ‬יהודים‭.‬‭ ‬עד‭ ‬מהרה‭ ‬הבחינו‭ ‬משקיפים‭ ‬רבים‭ ‬במשקלם‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬במנהל‭ ‬הציבורי‭. ‬נציג‭ ‬הקונגרס‭ ‬היודי‭ ‬העולמי‭ ‬ג‭'‬ו‭ ‬גולן‭ ‬מציין‭ ‬שאחדים‭ ‬מהם‭ ‬שירתו‭ ‬בכל‭ ‬משרדי‭ ‬הממשלה‭, ‬גם‭ ‬במשרד‭ ‬החוץ‭, ‬אך‭ ‬לא‭ ‬במשטרה‭ ‬ולא‭ ‬במשרד‭ ‬הפנים‭. ‬משפטנים‭ ‬יהודים‭ ‬מונו‭ ‬כשופטים‭ ‬בבית‭ ‬המשפט‭ ‬לערעורים‭, ‬המזכיר‭ ‬הראשון‭ ‬של‭ ‬שגרירות‭ ‬מרוקו‭ ‬בניו־דלהי‭ ‬היה‭ ‬יהודי‭ ‬מפס‭ ‬וג‭'‬ורג‭' ‬ברדוגו‭ ‬ממכנס‭ ‬היה‭ ‬מנהל‭ ‬מחלקה‭ ‬במשרד‭ ‬החוץ‭. ‬שלושה‭ ‬יהודים‭, ‬בהם‭ ‬יהודה‭ ‬אזואלוס‭, ‬עבדו‭ ‬במחלקה‭ ‬הכלכלית‭ ‬של‭ ‬אותו‭ ‬משרד‭ ‬בראשותו‭ ‬של‭ ‬אחמד‭ ‬בלפרג‭'. ‬גם‭ ‬בפקידות‭ ‬הנמוכה‭ ‬יותר‭ ‬נמצאו‭ ‬יהודים‭ ‬רבים‭ ‬בתפקידים‭ ‬בהם‭ ‬שירתו‭ ‬בעבר‭ ‬צרפתים‭. ‬כך‭ ‬נחלש‭ ‬הרצון‭ ‬לעזוב‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭ ‬בשכבה‭ ‬חברתית‭ ‬זו‭. ‬ד‭"‬ר‭ ‬וולפגנג‭ ‬ברטהולץ‭ ‬מברן‭ ‬ועקיבא‭ ‬לווינסקי‭ ‬שנשלחו‭ ‬למרוקו‭ ‬מטעם‭ ‬משרד‭ ‬החוץ‭ ‬הישראלי‭ ‬ביולי‭ ‬ובנובמבר‭ ‬1958‭, ‬הופתעו‭ ‬מכמות‭ ‬היהודים‭ ‬שמונו‭ ‬כפקידים‭ ‬בכירים‭ ‬בכל‭ ‬משרדי‭ ‬הממשלה‭. ‬פקידים‭ ‬אלה‭, ‬מציין‭ ‬לווינסקי‭, ‬למרות‭ ‬היותם‭ ‬ממונים‭ ‬מטעם‭ ‬השלטון‭ ‬וסמוכים‭ ‬על‭ ‬שולחנו‭, ‬נשארו‭ "‬יהודים‭ ‬טובים‭" ‬ומדברים‭ ‬חופשית‭ ‬על‭ ‬השגותיהם‭. ‬לווינסקי‭ ‬הרהר‭ ‬בלבו‭ ‬על‭ ‬האפשרות‭ ‬שאם‭ ‬תמצא‭ ‬הדרך‭ "‬לרכז‭ ‬ולכוון‭ ‬כוח‭ ‬יהודי‭ ‬זה‭, ‬הרי‭ ‬שאפשר‭ ‬יהיה‭ ‬לעשות‭ ‬גדולות‭".‬

שלא‭ ‬כלווינסקי‭, ‬נציגים‭ ‬יהודים‭ ‬אחרים‭ ‬ראו‭ ‬בצעירים‭ ‬שכיהנו‭ ‬בוועדי‭ ‬הקהילות‭, ‬גורמים‭ ‬אופורטוניסטים‭ ‬שכל‭ ‬מטרתם‭ ‬לקבל‭ ‬תפקידים‭ ‬בכירים‭ ‬במנהל‭ ‬החדש‭ ‬בזכות‭ ‬פעילותם‭ ‬המפלגתית‭. ‬לדבריהם‭, ‬פעילותם‭ ‬הקהילתית‭ ‬משמשת‭ ‬להם‭ ‬קרש‭ ‬קפיצה‭ ‬להשגת‭ ‬מעמד‭ ‬ציבורי‭ ‬בעיני‭ ‬המוסלמים‭. ‬העיתון‭ ‬Information juive שיצא‭ ‬לאור‭ ‬מטעם‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭ ‬באלג‭'‬יר‭, ‬שימש‭ ‬תקופה‭ ‬ארוכה‭ ‬במה‭ ‬לעמדות‭ ‬ציוניות‭ ‬של‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭. ‬הביטאון‭ ‬יצא‭ ‬בהתקפה‭ ‬חריפה‭ ‬נגד‭ ‬הוועד‭ ‬החדש‭ ‬בקזבלנקה‭: "‬המכנה‭ ‬המשותף‭ ‬לאנשים‭ ‬שגרמו‭ ‬למהפך‭ ‬בהנהגה‭ ‬הוא‭ ‬ההתפרצות‭ ‬הרעשנית‭, ‬אך‭ ‬מצומצמת‭ ‬מבחינה‭ ‬כמותית‭, ‬של‭ ‬קבוצה‭ ‬קטנה‭ ‬שמחפשת‭ ‬רק‭ ‬קרש‭ ‬קפיצה‭ ‬לשאיפותיה‭ ‬האישיים‭ ‬במסווה‭ ‬של‭ ‬ססמאות‭ ‬והצהרות‭ ‬לאומיות‭ ‬קיצוניות‭".‬^{‭ ‬}העיתון‭ ‬הסתייג‭ ‬ממגמת‭ ‬ההשתלבות‭ ‬וטען‭: "‬אין‭ ‬מקום‭ ‬להשתלבות‭ ‬כפויה‭ ‬אלא‭ ‬להשתלבות‭ ‬עם‭ ‬אורך‭ ‬נשימה‭ ‬דומה‭ ‬לזו‭ ‬הקיימת‭ ‬במדינות‭ ‬הדמוקרטיות‭ ‬שיש‭ ‬בהן‭ ‬חופש‭ ‬דת‭, ‬קיימים‭ ‬בהם‭ ‬מפעלי‭ ‬סיוע‭, ‬ומתאפשרים‭ ‬מגעים‭ ‬לגליים‭ ‬ורצופים‭ ‬עם‭ ‬כל‭ ‬העולם‭ ‬היהודי‭ (‬ובהם‭ ‬ישראל‭)".‬^{‭ ‬}בוועידת‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭ ‬שהתכנסה‭ ‬בלונדון‭, ‬נשיאו‭, ‬נחום‭ ‬גולדמן‭, ‬טען‭ ‬שצעירי‭ ‬היהודים‭ ‬במרוקו‭ "‬הורעלו‭" ‬בתחושת‭ ‬החופש‭ ‬ובהזדמנויות‭ ‬שנפתחו‭ ‬לפניהם‭ ‬אחרי‭ ‬אלפיים‭ ‬שנות‭ ‬גלות‭. ‬הם‭ ‬נעשו‭ "‬לאיסתיקללים‭ ‬יותר‭ ‬מן‭ ‬האיסתיקלל‭" ‬ושכחו‭ ‬את‭ ‬מורשתם‭ ‬כדי‭ ‬להתקבל‭ ‬כפטריוטים‭ ‬מרוקנים‭ ‬שלמים‭.‬^{‭ ‬}

לעומת‭ ‬התקפותיו‭ ‬של‭ ‬גולדמן‭, ‬כך‭ ‬תיאר‭ ‬אחד‭ ‬מצעירי‭ ‬המשכילים‭ ‬שהשתלבו‭ ‬במינהל‭ ‬הציבורי‭ ‬החדש‭ ‬את‭ ‬השקפת‭ ‬עולמו‭ ‬לעניין‭ ‬העתיד‭ ‬במרוקו‭: "‬עלינו‭ ‬להישאר‭ ‬כאן‭. ‬זכותנו‭ ‬לחיות‭ ‬במרוקו‭ ‬אינה‭ ‬פחותה‭ ‬מזכות‭ ‬המוסלמים‭, ‬מכוח‭ ‬הוותק‭ ‬שלנו‭ ‬במקום‭. ‬מוסלמים‭ ‬רבים‭ ‬מבינים‭ ‬זאת‭ ‬ועלינו‭ ‬לגרום‭ ‬לכך‭ ‬שגם‭ ‬אחרים‭ ‬יבינו‭ ‬זאת‭. ‬הדבר‭ ‬לא‭ ‬יעשה‭ ‬על־ידי‭ ‬בריחה‭. ‬אמנם‭ ‬קל‭ ‬לברוח‭ ‬אולם‭ ‬זו‭ ‬דרכו‭ ‬של‭ ‬הפחדן‭ [‬‮…‬‭] ‬היהודי‭ ‬מוצא‭ ‬תמיד‭ ‬את‭ ‬הדרך‭ ‬להגן‭ ‬על‭ ‬עצמו‭. ‬כך‭ ‬עשה‭ ‬במשך‭ ‬דורות‭. ‬היום‭ ‬יש‭ ‬לו‭ ‬תסביך‭ ‬נטישה‭. ‬בארץ‭ ‬זו‭ ‬נולדנו‭. ‬היא‭ ‬ארץ‭ ‬טובה‭. ‬יש‭ ‬לנו‭ ‬חובות‭ ‬כלפי‭ ‬הארץ‭ ‬שאנו‭ ‬חיים‭ ‬בה‭. ‬זו‭ ‬מולדתנו‭. ‬עלינו‭ ‬להוכיח‭ ‬למי‭ ‬שעולים‭ ‬עלינו‭ ‬כמותית‭ ‬שאנו‭ ‬מרוקנים‭ ‬אמתיים‭. ‬יש‭ ‬לנו‭ ‬אויבים‭ ‬כאן‭ ‬וצריך‭ ‬להתמודד‭ ‬אתם‭ ‬בנחרצות‭. ‬יש‭ ‬לנו‭ ‬חברים‭ ‬כאן‭ ‬ועלינו‭ ‬לעזור‭ ‬להם‭ ‬להיאבק‭ ‬נגד‭ ‬חוסר‭ ‬הסובלנות‭ ‬שאנו‭ ‬נלחמים‭ ‬בה‭. ‬זו‭ ‬הדרך‭ ‬היחידה‭ ‬אם‭ ‬אנו‭ ‬רוצים‭ ‬לחיות‭ ‬בכבוד‭ ‬כבני‭ ‬אדם‭".‬^{‭ ‬}דובר‭ ‬נחרץ‭ ‬נוסף‭ ‬של‭ ‬מצדדי‭ ‬הזהות‭ ‬המרוקנית‭ ‬הוא‭ ‬אלבר‭ ‬אפללו‭.‬^{‭ ‬}הוא‭ ‬פרס‭ ‬את‭ ‬משנתו‭, ‬ביולי‭ ‬1958‭, ‬לפני‭ ‬השליח‭ ‬וולפגנג‭ ‬ברטהולץ‭ ‬שביקש‭ ‬לעמוד‭ ‬על‭ ‬עמדותיו‭: "‬אנו‭ ‬יהודים‭ ‬טובים‭, ‬ואולם‭ ‬אין‭ ‬זו‭ ‬סיבה‭ ‬שלא‭ ‬נהייה‭ ‬גם‭ ‬אזרחים‭ ‬לויאליים‭ ‬למרוקו‭. ‬במדינה‭ ‬זו‭, ‬כל‭ ‬האזרחים‭, ‬מוסלמים‭, ‬ברברים‭ ‬ויהודים‭ ‬הם‭ ‬אחים‭. ‬שליחותנו‭ ‬לשמש‭ ‬הוכחה‭ ‬לקיום‭ ‬שיתוף‭ ‬פעולה‭ ‬בין‭ ‬יהודים‭ ‬למוסלמים‭ ‬במדינה‭ ‬ערבית‭. ‬לצורך‭ ‬זה‭ ‬יסדנו‭ ‬את‭ ‬אגודת‭ ‬אל־וויפאק‭ ‬שעושה‭ ‬למען‭ ‬הידידות‭ ‬בין‭ ‬יהודים‭ ‬למוסלמים‭. ‬אנו‭ ‬רואים‭ ‬כעריקים‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬המוסתים‭ ‬בידי‭ ‬ארגונים‭ ‬ציוניים‭ ‬ומבקשים‭ ‬לעזוב‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭ ‬בגלל‭ ‬פסיכוזת‭ ‬הפחד‭ ‬שנטעו‭ ‬בהם‭. ‬החלטתנו‭ ‬נחושה‭ ‬לעשות‭ ‬הכול‭ ‬למניעת‭ ‬הגירת‭ ‬יהודים‭ ‬לישראל‭, ‬שכן‭ ‬עם‭ ‬עזיבת‭ ‬כל‭ ‬יהודי‭, ‬נחלשת‭ ‬עמדתנו‭ ‬במרוקו‭ [‬‮…‬‭] ‬עד‭ ‬עתה‭ ‬לא‭ ‬הייתה‭ ‬אנטישמיות‭ ‬במדינה‭, ‬אף‭ ‬לא‭ ‬בעת‭ ‬ההתקפה‭ ‬הישראלית‭ ‬על‭ ‬מצרים‭. ‬הגירת‭ ‬יהודים‭ ‬המונית‭ ‬עלולה‭ ‬לעורר‭ ‬גל‭ ‬של‭ ‬אנטישמיות‭. ‬אולם‭ ‬אז‭, ‬היא‭ ‬לא‭ ‬תהייה‭ ‬באשמת‭ ‬המוסלמים‭, ‬אלא‭ ‬באשמת‭ ‬היהודים‭ ‬עצמם‭ ‬שבגלל‭ ‬הגירתם‭ ‬מוכיחים‭ ‬שהם‭ ‬לא‭ ‬מרגישים‭ ‬מרוקנים‭ ‬והם‭ ‬פורשים‭ ‬מן‭ ‬העם‭ ‬המרוקני‭".‬^{‭ ‬}

לעניין‭ ‬ההגירה‭ ‬הבלתי‭ ‬חוקית‭ ‬שהתבצעה‭ ‬בחשאי‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬הרשת‭ ‬הישראלית‭, ‬תיאר‭ ‬אפללו‭ ‬כיצד‭ ‬חדרו‭ ‬ארגונים‭ ‬ציוניים‭ ‬למרוקו‭ ‬ושידלו‭ ‬יהודים‭ ‬בכל‭ ‬דרך‭ ‬אפשרית‭ ‬לצאת‭ ‬ממרוקו‭. ‬לדבריו‭, ‬הלכו‭ ‬לבתי‭ ‬עניים‭ ‬וחסרי‭ ‬השכלה‭ ‬וסיפרו‭ ‬לדייריהם‭ ‬שעומדים‭ ‬לפרוץ‭ ‬פוגרומים‭ ‬אנטישמיים‭.‬‭ ‬הם‭ ‬הפיצו‭ ‬פסיכוזה‭ ‬של‭ ‬פחד‭ ‬בקרב‭ ‬היהודים‭ ‬שיצרה‭ ‬רצון‭ ‬להגירה‭. ‬הוא‭ ‬מעיד‭ ‬שהיהודים‭ ‬עצמם‭ ‬פנו‭ ‬למשרד‭ ‬הפנים‭ ‬ודרשו‭ ‬להפסיק‭ ‬את‭ ‬התעמולה‭ ‬הציונית‭ ‬הבלתי‭ ‬חוקית‭ ‬שגורמת‭ ‬נזק‭ ‬ליהודים‭. ‬כהוכחה‭ ‬שהיהודים‭ ‬אינם‭ ‬רוצים‭ ‬להגר‭, ‬מביא‭ ‬אפללו‭ ‬את‭ ‬העובדה‭ ‬שיהודים‭ ‬רבים‭ ‬קנו‭ ‬מן‭ ‬הצרפתים‭ ‬חנויות‭, ‬בתים‭ ‬ומפעלים‭ ‬שננטשו‭ ‬על־ידם‭, ‬לעתים‭ ‬במחיר‭ ‬של‭ ‬כחמישה‭ ‬עשר‭ ‬אחוזים‭ ‬מערכם‭. ‬לדבריו‭, ‬האינטליגנציה‭ ‬היהודית‭ ‬מתנגדת‭ ‬להגירה‭. ‬לעומתה‭, ‬המסכנים‭ ‬מבקשים‭ ‬להגר‭ ‬בעיקר‭ ‬מטעמים‭ ‬כלכליים‭ ‬כיוון‭ ‬שהאמינו‭ ‬שישתפר‭ ‬מצבם‭ ‬בישראל‭. ‬הוא‭ ‬ציין‭ ‬לחיוב‭ ‬את‭ ‬ראש‭ ‬הממשלה‭ ‬אחמד‭ ‬בלפרג‭', ‬שבהיותו‭ ‬שר‭ ‬חוץ‭, ‬ביקר‭ ‬ביום‭ ‬כיפור‭ ‬בבית־כנסת‭ ‬והצהיר‭ ‬שאין‭ ‬למוסלמים‭ ‬דרישה‭ ‬לזכות‭ ‬יתר‭ ‬על‭ ‬מרוקו‭ ‬וכי‭ ‬כולם‭, ‬יהודים‭ ‬ומוסלמים‭, ‬צריכים‭ ‬לעבוד‭ ‬שכם‭ ‬אחד‭ ‬למען‭ ‬אושרה‭ ‬של‭ ‬המדינה‭.‬^{‭ ‬}אפללו‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬ביקורתי‭ ‬רק‭ ‬כלפי‭ ‬הציונות‭ ‬וישראל‭. ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬היסס‭ ‬להגיב‭ ‬במאמרים‭ ‬בעיתונות‭ ‬נגד‭ ‬התקפות‭ ‬כלפי‭ ‬סמלים‭ ‬יהודיים‭. ‬בדצמבר‭ ‬1959‭ ‬התפרסם‭ ‬כרוז‭ ‬אנונימי‭ ‬בארבע‭ ‬שפות‭, ‬ערבית‭, ‬צרפתית‭, ‬אנגלית‭ ‬ואיטלקית‭, ‬שצויר‭ ‬בו‭ ‬סמל‭ ‬מגן‭ ‬דוד‭. ‬מתחת‭ ‬לכותרת‭ ‬הופיעה‭ ‬השאלה‭: "‬המכיר‭ ‬אתה‭ ‬סמל‭ ‬זה‭". ‬בהמשך‭ ‬הייתה‭ ‬התשובה‭: "‬כוכב‭ ‬זה‭ ‬הוא‭ ‬סמל‭ ‬שנאת‭ ‬היהודים‭ ‬ותוקפנותם‭ ‬כלפי‭ ‬כל‭ ‬הדתות‭. ‬זהו‭ ‬סמל‭ ‬ישראל‭ ‬המתנוסס‭ ‬מעל‭ ‬כל‭ ‬המוסדות‭ ‬הציוניים‭. ‬זה‭ ‬סמלם‭ ‬של‭ ‬הרואים‭ ‬בפלסטין‭ ‬את‭ ‬מרכז‭ ‬הכוח‭ ‬הציוני‭ ‬ואת‭ ‬מרכז‭ ‬ההשתלטות‭ ‬על‭ ‬העולם‭. ‬זה‭ ‬גם‭ ‬מרכז‭ ‬הדוחפים‭ ‬למלחמת‭ ‬עולם‭ ‬שלישית‭ [‬‮…‬‭] ‬מחץ‭ ‬אותו‭ ‬לפני‭ ‬שימחץ‭ ‬אותך‭".‬^{‭ ‬}עיתון‭ ‬אחר‭ ‬פרסם‭ ‬את‭ ‬המדבקה‭ ‬שמופיעה‭ ‬על‭ ‬גבי‭ ‬בקבוק‭ ‬יין‭ ‬כשר‭. ‬מתחת‭ ‬לתצלום‭ ‬נכתב‭: "‬מי‭ ‬שרוצה‭ ‬להאמין‭, ‬שיאמין‭ ‬ומי‭ ‬שרוצה‭ ‬להיות‭ ‬ספקן‭, ‬שיישאר‭ ‬כך‭. ‬פרסומת‭ ‬זו‭ ‬הנושאת‭ ‬את‭ ‬סמל‭ ‬ישראל‭ ‬המודבק‭ ‬באלפי‭ ‬עותקים‭ ‬על‭ ‬בקבוקים‭, ‬לא‭ ‬מודפסת‭ ‬בישראל‭. ‬ממשלת‭ ‬בן־גוריון‭ ‬לא‭ ‬העניקה‭ ‬לה‭ ‬את‭ ‬אישורה‭. ‬הכתובת‭ ‬בקזבלנקה‭ ‬שבתחתית‭ ‬המדבקה‭ ‬מוכיחה‭ ‬זאת‭. ‬רבים‭ ‬היהודים‭ ‬המבטאים‭ ‬את‭ ‬אהדתם‭ ‬לציונות‭ ‬ומדפיסים‭ ‬על‭ ‬סחורותיהם‭ ‬את‭ ‬הכוכב‭ ‬בעל‭ ‬ששת‭ ‬הקדקודים‭, ‬סמלה‭ ‬של‭ ‬ישראל‭. ‬היכן‭ ‬עיני‭ ‬המשטרה‭? ‬היכן‭ ‬האחראים‭?" ‬

במאמר‭ ‬שפורסם‭ ‬בעיתון‭ ‬צרפתי‭, ‬אלבר‭ ‬אפללו‭ ‬לא‭ ‬נשאר‭ ‬חייב‭, ‬והיה‭ ‬היחיד‭ ‬ככל‭ ‬הידוע‭, ‬שהשיב‭ ‬למתקיפים‭. ‬הוא‭ ‬הסביר‭ ‬שסמל‭ ‬המגן‭ ‬דוד‭ ‬ליווה‭ ‬את‭ ‬ההיסטוריה‭ ‬היהודית‭ ‬זמן‭ ‬רב‭ ‬לפני‭ ‬הקמת‭ ‬מדינת‭ ‬ישראל‭. ‬היהודים‭ ‬לא‭ ‬אשמים‭ ‬שישראל‭ ‬אימצה‭ ‬סמל‭ ‬יהודי‭ ‬זה‭ ‬בדגלה‭ ‬והיום‭ ‬כבעבר‭ ‬משמש‭ ‬הסמל‭ ‬לציון‭ ‬מאכלים‭ ‬כשרים‭, ‬מסעדות‭ ‬ומוצרים‭ ‬יהודיים‭, ‬זאת‭ ‬מבלי‭ ‬להזכיר‭ ‬את‭ ‬הטלאי‭ ‬הצהוב‭.‬^{‭ ‬}עיתון‭ "‬אל־איסתיקלל‭", ‬יצר‭ ‬אף‭ ‬הוא‭ ‬קשר‭ ‬בין‭ ‬ישראל‭ ‬ליהודים‭ ‬במרוקו‭ ‬בעת‭ ‬שנעצרו‭ ‬משפחות‭ ‬מהגרים‭ ‬ליד‭ ‬המובלעת‭ ‬הספרדית‭ ‬סבתה‭ ‬שבחופה‭ ‬הים־תיכוני‭ ‬של‭ ‬מרוקו‭: "‬ברשות‭ ‬היהודים‭ ‬התגלו‭ ‬דרכונים‭ ‬מזויפים‭, ‬דבר‭ ‬המוכיח‭ ‬שכנופיות‭ ‬ישראליות‭ ‬פועלות‭ ‬במרוקו‭ ‬ומעודדות‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬להגר‭ ‬מארצם‭. ‬חקירת‭ ‬המשטרה‭ ‬העלתה‭ ‬שסחורות‭ ‬ישראליות‭ ‬נמכרות‭ ‬לעתים‭ ‬קרובות‭ ‬בשתי‭ ‬חנויות‭ ‬יהודיות‭ ‬בתטואן‭ ‬ואותיות‭ ‬עבריות‭ ‬נראות‭ ‬על‭ ‬דלתות‭ ‬של‭ ‬בתים‭ ‬יהודיים‭ ‬רבים‭.‬^{‭ ‬}לטענת‭ ‬המושל‭ ‬של‭ ‬הרובע‭ ‬היהודי‭ ‬בקזבלנקה‭, ‬ביוני‭ ‬1959‭, ‬הפגינו‭ ‬כחמישים‭ ‬אלף‭ ‬יהודים‭ ‬נגד‭ ‬העברת‭ ‬גופת‭ ‬הצדיק‭ ‬רבי‭ ‬אליהו‭ ‬ממרכז‭ ‬העיר‭ ‬לבית‭ ‬הקברות‭ ‬ברובע‭ ‬בן־מסיכ‭. ‬הדבר‭ ‬גרם‭ ‬לחשדנות‭ ‬כלשהי‭ ‬בין‭ ‬יהודים‭ ‬למוסלמים‭, ‬אף‭ ‬שההעברה‭ ‬נעשתה‭ ‬באישור‭ ‬ועד‭ ‬הקהילה‭.‬^{‭ ‬}

מכוח‭ ‬כניסתם‭ ‬לוועדי‭ ‬הקהילות‭, ‬תומכי‭ ‬זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬התוודעו‭ ‬לבעיות‭ ‬החברתיות‭ ‬האקוטיות‭ ‬של‭ ‬השכבות‭ ‬העממיות‭ ‬ובהדרגה‭ ‬שינו‭ ‬רובם‭ ‬את‭ ‬דעתם‭ ‬בעניין‭ ‬ההגירה‭ ‬לישראל‭ ‬ואף‭ ‬השלימו‭ ‬עם‭ ‬שמירת‭ ‬מעמד‭ ‬ייחודי‭ ‬לקהילה‭. ‬זיקתם‭ ‬הרגשית‭ ‬לישראל‭ ‬התחזקה‭ ‬ככל‭ ‬שקרוביהם‭ ‬הגיעו‭ ‬למדינה‭ ‬העברית‭. ‬בו‭ ‬בזמן‭, ‬התפתחה‭ ‬ההכרה‭ ‬בהנהגה‭ ‬הוותיקה‭ ‬ובחוגי‭ ‬הסוחרים‭ ‬לנטוש‭ ‬את‭ ‬הבדלנות‭ ‬המסורתית‭ ‬לטובת‭ ‬חיי‭ ‬שיתוף‭ ‬עם‭ ‬המוסלמים‭. ‬כך‭ ‬קרא‭ ‬לחברת‭ ‬שרל‭ ‬נטר‭ ‬ולהנהגת‭ ‬תנועות‭ ‬הנוער‭ ‬של‭ ‬הדז‭'‬‭ ‬שבעבר‭ ‬לא‭ ‬גילו‭ ‬התלהבות‭ ‬מן‭ ‬העצמאות‭ ‬אך‭ ‬בהדרגה‭ ‬תהו‭ ‬אחר‭ ‬אתגרים‭ ‬אידאולוגיים‭ ‬חדשים‭. ‬המציאות‭ ‬החדשה‭ ‬והגורל‭ ‬המשותף‭ ‬טשטשו‭ ‬את‭ ‬הקצוות‭ ‬הרעיוניים‭ ‬וקירבו‭ ‬בין‭ ‬הצדדים‭ ‬עד‭ ‬כדי‭ ‬טשטוש‭ ‬עמדות‭. ‬אישים‭ ‬כדוד‭ ‬בן־אזרף‭, ‬מקס‭ ‬לב‭, ‬מרק‭ ‬סבח‭, ‬סם‭ ‬בן־אזרף‭ ‬ואחרים‭ ‬שתמכו‭ ‬לכאורה‭ ‬בזהות‭ ‬המרוקנית‭ ‬הנבדלת‭ ‬ובהטמעות‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית‭ ‬נעשו‭ ‬בהדרגה‭ ‬למסייעים‭ ‬נאמנים‭ ‬לשליחי‭ ‬ישראל‭ ‬במרוקו‭ ‬וגם‭ ‬לדוברים‭ ‬אמיצים‭ ‬למען‭ ‬זכויות‭ ‬היהודים‭. ‬דמותו‭ ‬של‭ ‬מקס‭ ‬לב‭ ‬כחסיד‭ ‬מחנה‭ ‬ההשתלבות‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית‭ ‬מצד‭ ‬אחד‭ ‬וכתומך‭ ‬מסור‭ ‬ברשת‭ ‬המחתרתית‭ ‬הישראלית‭ ‬מצד‭ ‬שני‭, ‬עושים‭ ‬אותו‭, ‬עם‭ ‬מזכיר‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬דוד‭ ‬עמר‭,‬^{‭ ‬}סמל‭ ‬למורכבות‭ ‬הקיום‭ ‬הפוליטי‭ ‬של‭ ‬ההנהגה‭ ‬היהודית‭. ‬לב‭ ‬פעל‭ ‬במפלגתו‭ ‬של‭ ‬בּן־בַּרכַּה‭, "‬האיחוד‭ ‬הלאומי‭ ‬של‭ ‬הכוחות‭ ‬העממיים‭" ‬UNFP ונבחר‭ ‬מטעמה‭ ‬לסגן‭ ‬יו‭"‬ר‭ ‬מועצת‭ ‬העיר‭ ‬קזבלנקה‭ ‬בראשות‭ ‬מעטי‭ ‬בועביד‭. ‬בימי‭ ‬שלטון‭ ‬החסות‭ ‬הצרפתי‭,‬^{‭ ‬}סייע‭ ‬למחתרת‭ ‬המזוינת‭ "‬מוּנדַמָה‭ ‬סִירִייה‭", ‬בראשות‭ ‬הפְקיהְ‭ ‬מוחמד‭ ‬בסרי‭. ‬לעתים‭ ‬תכופות‭ ‬הסתיר‭ ‬במפעלו‭ ‬לוחמי‭ ‬שחרור‭ ‬מבוקשים‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬המשטרה‭ ‬הצרפתית‭, ‬והסווה‭ ‬אותם‭ ‬לעובדים‭. ‬הוא‭ ‬גם‭ ‬תרם‭ ‬כספים‭ ‬ללוחמי‭ ‬השחרור‭.‬‭ ‬עם‭ ‬קבלת‭ ‬העצמאות‭, ‬כאות‭ ‬הוקרה‭ ‬לפעילותו‭, ‬ליוו‭ ‬אותו‭ ‬בּן־בַּרכַּה‭ ‬ועבדאללה‭ ‬איברהים‭ ‬לארמון‭ ‬והציגו‭ ‬אותו‭ ‬לפני‭ ‬המלך‭ ‬מוחמד‭ ‬החמישי‭ ‬שהודה‭ ‬לו‭ ‬על‭ ‬עמדותיו‭. ‬בהמשך‭, ‬לב‭ ‬קיים‭ ‬קשרים‭ ‬רצופים‭ ‬עם‭ ‬מפקדי‭ "‬המסגרת‭" ‬ונעשה‭ ‬לאחד‭ ‬מעמודי‭ ‬התווך‭ ‬בעורף‭ ‬הציבורי‭ ‬של‭ ‬גוף‭ ‬ישראלי‭ ‬זה‭.‬^{‭ ‬}

בתהליך‭ ‬עיצוב‭ ‬אופיה‭ ‬של‭ ‬האינטליגנציה‭ ‬היהודית‭ ‬המקומית‭ ‬למען‭ ‬האסימילציה‭ ‬בחברה‭ ‬הערבית‭ ‬מרוקנית‭, ‬תפסה‭ ‬המפלגה‭ ‬הקומוניסטית‭ ‬מקום‭ ‬מיוחד‭. ‬בהיותו‭ ‬לא־מוסלמי‭ ‬וחילוני‭ ‬היווה‭ ‬הקומוניזם‭ ‬מקלט‭ ‬רעיוני‭ ‬נאות‭ ‬וכמעט‭ ‬בלבדי‭ ‬לצעירים‭ ‬יהודים‭. ‬לדברי‭ ‬ההיסטוריון‭ ‬דניאל‭ ‬ריוֶה‭, ‬הקומוניזם‭ ‬היה‭ ‬בשכבת‭ ‬המשכילים‭ ‬של‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ "‬גרסה‭ ‬חילונית‭ ‬של‭ ‬המשיחיות‭ ‬היהודית‭ ‬המתאימה‭ ‬טוב‭ ‬יותר‭ ‬מן‭ ‬הציונות‭ ‬למודאגות‭ '‬האנוסית‭ ‬החדשה‭' ‬ולשאיפה‭ ‬לאוניברסליות‭ ‬המאפיינת‭ ‬את‭ ‬האינטליגנציה‭ ‬היהודית‭ ‬של‭ ‬אמצע‭ ‬המאה‭".‬‭ ‬עם‭ "‬האיחוד‭ ‬הלאומי‭ ‬של‭ ‬הסטודנטים‭ ‬המרוקנים‭", "‬איחוד‭ ‬העבודה‭ ‬המרוקני‭" ‬והאגף‭ ‬השמאלי‭ ‬של‭ ‬האיסתיקלל‭, ‬משכה‭ ‬אליה‭ ‬המפלגה‭ ‬את‭ ‬בעלי‭ ‬המקצועות‭ ‬החופשיים‭ ‬ששבו‭ ‬למרוקו‭ ‬אחרי‭ ‬לימודיהם‭ ‬בצרפת‭. ‬ליהודים‭ ‬הקומוניסטים‭ ‬היה‭ ‬משקל‭ ‬מכריע‭ ‬בארגון‭ ‬אל־וויפאק‭ ‬ובוועד‭ ‬קהילת‭ ‬קזבלנקה‭. ‬השפעת‭ ‬המפלגה‭ ‬על‭ ‬הצעירים‭ ‬היהודים‭ ‬הייתה‭ ‬כה‭ ‬רבה‭ ‬שפעילי‭ ‬התנועה‭ ‬הציונית‭ ‬ראו‭ ‬בקומוניסטים‭ ‬היהודים‭ ‬אויב‭ ‬עיקרי‭ ‬ואף‭ ‬ניסו‭ ‬להצר‭ ‬את‭ ‬צעדיהם‭ ‬בעזרת‭ ‬שלטונות‭ ‬החסות‭ ‬ובעזרת‭ ‬חברי‭ ‬התנועה‭ ‬הלאומית‭.‬‭ ‬

המפלגה‭ ‬נוסדה‭ ‬ב14-‭ ‬בנובמבר‭ ‬1943‭ ‬כסניף‭ ‬של‭ ‬המפלגה‭ ‬הקומוניסטית‭ ‬הצרפתית‭, ‬על־ידי‭ ‬לאון‭ ‬סולטן‭, ‬עורך־דין‭ ‬יהודי‭ ‬שערך‭ ‬במפלגה‭ ‬רפורמות‭ ‬אחדות‭. ‬הוא^{‭ ‬}נולד‭ ‬באלג‭'‬יריה‭ ‬והתיישב‭ ‬בשנות‭ ‬העשרים‭ ‬בקזבלנקה‭. ‬בראשית‭ ‬דרכו‭ ‬היה‭ ‬מאוהדי‭ ‬התנועה‭ ‬הציונית‭ ‬ופעל‭ ‬למען‭ ‬השתתפות‭ ‬משלחת‭ ‬של‭ ‬יהודים‭ ‬ממרוקו‭ ‬במכבייה‭ ‬של‭ ‬שנת‭ ‬1935‭ ‬בתל־אביב‭. ‬בעת‭ ‬שלמד‭ ‬משפטים‭ ‬בצרפת‭ ‬פעל‭ ‬באיגודים‭ ‬המקצועיים‭ ‬והיה‭ ‬בין‭ ‬התומכים‭ ‬הראשונים‭ ‬בתנועה‭ ‬הלאומית‭ ‬המרוקנית‭ ‬שנעזרה‭ ‬בשירותיו‭. ‬בתקופת‭ ‬שלטון‭ ‬וישי‭ ‬פעל‭ ‬במפלגה‭ ‬הקומוניסטית‭ ‬והוציא‭ ‬לאור‭ ‬את‭ ‬ביטאונה‭ ‬בתנועת‭ ‬ההתנגדות‭ ‬לכיבוש‭ ‬הגרמני‭. ‬כדי‭ ‬שלא‭ ‬לפגוע‭ ‬במאמצי‭ ‬צרפת‭ ‬דגל‭ ‬בהצנעת‭ ‬תביעות‭ ‬התנועה‭ ‬הלאומית‭ ‬המרוקנית‭ ‬כל‭ ‬זמן‭ ‬שנמשכת‭ ‬המלחמה‭ ‬בנאצים‭. ‬סולטן‭ ‬התנדב‭ ‬למלחמה‭, ‬נפצע‭ ‬קשה‭ ‬ונפטר‭ ‬בשנת‭ ‬1945‭. ‬את‭ ‬המפלגה‭ ‬הקומוניסטית‭ ‬המרוקנית‭ ‬ייסד‭ ‬אחרי‭ ‬נחיתת‭ ‬האמריקאים‭ ‬בצפון־אפריקה‭ ‬ונבחר‭ ‬למזכ‭"‬לה‭. ‬באותה‭ ‬עת‭ ‬היו‭ ‬חברים‭ ‬בה‭ ‬בעיקר‭ ‬אירופים‭ ‬ויהודים‭ ‬מקומיים‭.‬^{‭ ‬}זמן‭ ‬מה‭ ‬אחרי‭ ‬מותו‭, ‬המפלגה‭ ‬בראשות‭ ‬מזכ‭"‬לה‭ ‬החדש‭, ‬עלי‭ ‬יאטה‭, ‬עדיין‭ ‬התנגדה‭ ‬ל‭"‬מנשר‭ ‬לעצמאות‭" ‬של‭ ‬התנועה‭ ‬הלאומית‭, ‬למורת‭ ‬רוחו‭ ‬של‭ ‬עמרן‭ (‬אדמון‭) ‬אלמליח‭ ‬שהיה‭ ‬היהודי‭ ‬היחידי‭ ‬בהנהגה‭. ‬אלמליח‭ ‬נולד‭ ‬באספי‭ ‬בשנת‭ ‬1917‭. ‬עסק‭ ‬בהוראת‭ ‬ספרות‭ ‬צרפתית‭. ‬בראשית‭ ‬דצמבר‭ ‬1953‭, ‬מחמת‭ ‬ההפגנות‭ ‬אחרי‭ ‬הירצחו‭ ‬של‭ ‬מנהיג‭ ‬האיגודים‭ ‬המקצועיים‭ ‬התוניסאי‭ ‬פרחת‭ ‬האשד‭, ‬נאלץ‭ ‬לברוח‭ ‬ממרוקו‭ ‬עם‭ ‬עבדסלם‭ ‬בורקייה‭ ‬בעזרתו‭ ‬של‭ ‬ברנר‭ ‬לוי‭ ‬שהסיע‭ ‬את‭ ‬השניים‭ ‬במכונית‭ ‬אביו‭ ‬עד‭ ‬לגבול‭ ‬אלג‭'‬יריה‭.‬‭ ‬

בימי‭ ‬גלות‭ ‬יאטה‭ ‬באירופה‭, ‬הונהגה‭ ‬המפלגה‭ ‬בידי‭ ‬טרויקה‭ ‬שהורכבה‭ ‬מעבדסלם‭ ‬בורקייה‭, ‬עבדאללה‭ ‬לעיישי‭ ‬ואדמון‭ ‬אלמליח‭. ‬אחרי‭ ‬שהאחרון‭ ‬חזר‭ ‬מסיור‭ ‬בפולין‭ ‬בשנת‭ ‬1958‭, ‬מתח‭ ‬ביקורת‭ ‬חריפה‭ ‬על‭ ‬ברית‭ ‬המועצות‭, ‬וסירב‭ ‬עם‭ ‬שובו‭ ‬למרוקו‭ ‬לבצע‭ "‬ביקורת‭ ‬עצמית‭" ‬למרות‭ ‬שהוצע‭ ‬לו‭ ‬להחליף‭ ‬את‭ ‬יאטה‭ ‬בהעדרו‭. ‬כיוון‭ ‬שלא‭ ‬הסכים‭ ‬עם‭ ‬עמדותיהם‭ ‬המדיניות‭ ‬של‭ ‬שני‭ ‬שותפיו‭ ‬להנהגה‭ ‬בעניין‭ ‬הגוש‭ ‬הסובייטי‭ ‬גורש‭ ‬מן‭ ‬המפלגה‭ ‬ופרש‭ ‬ללא‭ ‬הצהרות‭ ‬מפעילות‭ ‬פוליטית‭. ‬אלמליח‭ ‬עסק‭ ‬בהוראת‭ ‬הספרות‭ ‬ונעשה‭ ‬לסופר‭ ‬פורה‭ ‬בגיל‭ ‬63‭.‬‭ ‬מתוך‭ ‬6000‭ ‬חברי‭ ‬מפלגה‭ ‬בשנת‭ ‬1948‭, ‬כ500-‭ ‬היו‭ ‬יהודים‭ ‬ו2500-‭ ‬אירופים‭. ‬ידיעות‭ ‬אחדות‭ ‬שהגיעו‭ ‬לישראל‭ ‬בשנת‭ ‬1951‭ ‬מלמדים‭ ‬על‭ ‬מידת‭ ‬השפעת‭ ‬המפלגה‭ ‬הקומוניסטית‭ ‬על‭ ‬תנועות‭ ‬נוער‭ ‬ישראליות‭ ‬בהן‭ ‬תנועת‭ "‬דרור‭" ‬בעיר‭ ‬פס‭ ‬אליה‭ ‬הצטרפו‭ ‬גם‭ ‬לא‭ ‬יהודים‭. ‬כתב‭ ‬עיתון‭ "‬הדרור‭" ‬ציין‭ ‬בדאגה‭: "‬למפעל‭ ‬השליחות‭ ‬הישראלית‭ ‬בקהילות‭ ‬מרוקו‭ ‬נשקפת‭ ‬סכנה‭ ‬חמורה‭ ‬ביותר‭, ‬משנתגלתה‭ ‬פעילות‭ ‬קומוניסטית‭ ‬בסניפי‭ ‬תנועת‭ ‬דרור־מפ‭"‬ם‭. ‬עסקני‭ ‬דרור‭ ‬בפס‭, ‬למשל‭, ‬הם‭ ‬חברי‭ ‬התנועה‭ ‬הקומוניסטית‭, ‬בהם‭ ‬קומוניסטים‭ ‬לא‭ ‬יהודים‭ [‬‮…‬‭] ‬לפני‭ ‬כמה‭ ‬שבועות‭ ‬נערכה‭ ‬הרצאה‭ ‬כאן‭ ‬על‭ ‬הבדלי‭ ‬השקפות‭ ‬בין‭ ‬מפא‭"‬י‭ ‬למפ‭"‬ם‭. ‬המרצה‭ ‬היה‭ ‬ערבי‭ ‬מתושבי‭ ‬פס‭, ‬חבר‭ ‬המפלגה‭ ‬הקומוניסטית‭. ‬מעשה‭ ‬זה‭ ‬הסעיר‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬הקהילות‭ ‬היהודיות‭ ‬עד‭ ‬שהרבנות‭ ‬ראתה‭ ‬צורך‭ ‬להתערב‭ ‬בדבר‭".‬‭ ‬

עם‭ ‬פרישת‭ ‬אלמליח‭, ‬הדמות‭ ‬הבולטת‭ ‬בחבורת‭ ‬היהודים‭ ‬הקומוניסטים‭ ‬היה‭ ‬ללא‭ ‬ספק‭ ‬אברהם‭ ‬צרפתי‭.‬^{‭ ‬}צרפתי‭ ‬שינה‭ ‬את‭ ‬שמו‭ ‬מ‭"‬אנדרה‭" ‬ל‭"‬אברהם‭" ‬כדי‭ ‬שצלילו‭ ‬יתקרב‭ ‬יותר‭ ‬לגרסה‭ ‬הערבית‭ ‬של‭ ‬השם‭ ‬והיה‭ ‬בין‭ ‬הבודדים‭ ‬שהשתמש‭ ‬כבר‭ ‬אז‭ ‬במונח‭ "‬ערבי־יהודי‭" ‬כדי‭ ‬להגדיר‭ ‬את‭ ‬עצמו‭. ‬הוא‭ ‬נולד‭ ‬בקזבלנקה‭ ‬בשנת‭ ‬1926‭, ‬למד‭ ‬בבית־הספר‭ ‬התיכון‭ ‬על‭ ‬שם‭ ‬ליוטה‭ ‬בעיר‭ ‬ואחרי‭ ‬בחינות‭ ‬הבגרות‭ ‬עבד‭ ‬בנמל‭ ‬עם‭ ‬חיילים‭ ‬אמריקאים‭. ‬אחרי‭ ‬פרסום‭ "‬המנשר‭ ‬לעצמאות‭" ‬של‭ ‬התנועה‭ ‬הלאומית‭ ‬המרוקנית‭ ‬בפברואר‭ ‬1944‭, ‬הצטרף‭ ‬בגיל‭ ‬שמונה‭ ‬עשרה‭ ‬ל‭"‬תנועת‭ ‬הנוער‭ ‬הקומוניסטי‭". ‬שנה‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭, ‬בספטמבר‭ ‬1945‭, ‬התקבל‭ ‬כחבר‭ ‬במפלגה‭, ‬נסע‭ ‬ללמוד‭ ‬בפריס‭ ‬בבית־הספר‭ ‬למכרות‭ ‬ובשנת‭ ‬1949‭ ‬חזר‭ ‬למרוקו‭ ‬כמהנדס‭. ‬אחרי‭ ‬חודשי‭ ‬עבודה‭ ‬אחדים‭ ‬כמנהל‭ ‬היחידה‭ ‬לחיפוש‭ ‬מכרות‭ ‬באטלס‭ ‬העליון‭, ‬התפטר‭ ‬מתפקידו‭ ‬ובגיל‭ ‬23‭ ‬חזר‭ ‬לקזבלנקה‭, ‬פעל‭ ‬בעיקר‭ ‬באיגודים‭ ‬המקצועיים‭ ‬והקדיש‭ ‬את‭ ‬עצמו‭ ‬למאבק‭ ‬למען‭ ‬עצמאות‭ ‬מרוקו‭. ‬שלטונות‭ ‬החסות‭ ‬אסרו‭ ‬אותו‭ ‬בשנת‭ ‬1950‭ ‬למשך‭ ‬חודשיים‭ ‬ובראשית‭ ‬דצמבר‭ ‬1952‭ ‬שוב‭ ‬נאסר‭ ‬בגלל‭ ‬פעילותו‭ ‬הפוליטית‭ ‬והוגלה‭ ‬עם‭ ‬אחותו‭ ‬אבלין‭ ‬לכפר‭ ‬במחוז‭ ‬קנטל‭ ‬שבמרכז‭ ‬צרפת‭, ‬אליו‭ ‬הצטרפה‭ ‬גם‭ ‬משפחתו‭. ‬עם‭ ‬שובו‭ ‬אחרי‭ ‬העצמאות‭ ‬התמנה‭ ‬למהנדס‭ ‬ראשי‭ ‬ברשות‭ ‬הלאומית‭ ‬למכרות‭ ‬במשרד‭ ‬האוצר‭ ‬בתקופת‭ ‬כהונת‭ ‬השר‭ ‬עבדרחים‭ ‬בועביד‭ ‬ובשנת‭ ‬1959‭ ‬מונה‭ ‬למנהל‭ ‬הרשות‭ ‬למכרות‭ ‬ולגאולוגיה‭, ‬למורת‭ ‬רוחו‭ ‬של‭ ‬מזכ‭"‬ל‭ ‬המפלגה‭ ‬עלי‭ ‬יאטה‭,‬‭ ‬שלא‭ ‬רצה‭, ‬עם‭ ‬עלל‭ ‬אלפסי‭ ‬יחד‭, ‬לחזק‭ ‬את‭ ‬חבר‭ ‬ממשלתו‭ ‬בועביד‭. ‬שנה‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭, ‬ניהל‭ ‬את‭ ‬מחלקת‭ ‬המחקר‭ ‬והפיתוח‭ ‬של‭ ‬הרשות‭ ‬הלאומית‭ ‬לפוספטים‭. ‬הרשות‭ ‬נעשתה‭ ‬לחברה‭ ‬הכלכלית‭ ‬החשובה‭ ‬ביותר‭ ‬במדינה‭ ‬כאשר‭ ‬קיבל‭ ‬מוחמד‭ ‬לע‭'‬זאוי‭ ‬את‭ ‬ניהולה‭, ‬אחרי‭ ‬הדחתו‭ ‬מראשות‭ ‬שירותי‭ ‬הביטחון‭. ‬בשנת‭ ‬1960‭ ‬מינה‭ ‬השר‭ ‬בועביד‭ ‬את‭ ‬אברהם‭ ‬צרפתי‭ ‬כנציג‭ ‬יחיד‭ ‬בוועידה‭ ‬מחוזית‭ ‬שהתכנסה‭ ‬בטנג‭'‬יר‭ ‬מטעם‭ ‬האו‭"‬ם‭ ‬בתחום‭ ‬הכלכלי־חברתי‭, ‬מינוי‭ ‬שעורר‭ ‬מחאות‭. ‬בגלל‭ ‬אהדתו‭ ‬למפלגה‭ ‬החדשה‭ ‬של‭ ‬מהדי‭ ‬בּן־בַּרכַּה‭, "‬האיחוד‭ ‬הלאומי‭ ‬של‭ ‬הכוחות‭ ‬העממיים‭", ‬נאלץ‭ ‬צרפתי‭ ‬לבצע‭ "‬ביקורת‭ ‬עצמית‭" ‬לפני‭ ‬עלי‭ ‬יאטה‭ ‬כדי‭ ‬שוב‭ ‬להיקלט‭ ‬במפלגה‭. ‬בשנת‭ ‬1962‭ ‬התחיל‭ ‬ללמד‭ ‬בבית־הספר‭ ‬למהנדסים‭ ‬במוחמדיה‭. ‬

בד־בבד‭ ‬עם‭ ‬קידומו‭ ‬המקצועי‭, ‬המשיך‭ ‬צרפתי‭ ‬בפעילות‭ ‬פוליטית‭ ‬ונעצר‭ ‬לראשונה‭ ‬במדינה‭ ‬העצמאית‭ ‬בדצמבר‭ ‬1962‭. ‬אחרי‭ ‬מהומות‭ ‬הרעב‭ ‬של‭ ‬ה23-‭ ‬במרס‭ ‬1965‭ ‬בעיר‭ ‬קזבלנקה‭, ‬נעצרו‭ ‬צעירים‭ ‬יהודים‭ ‬אף‭ ‬שמזמן‭ ‬לא‭ ‬פעלו‭ ‬במפלגה‭ ‬הקומוניסטית‭. ‬מנהיג‭ ‬המפלגה‭ ‬נאלץ‭ ‬לעזוב‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭. ‬צרפתי‭ ‬שוב‭ ‬נעצר‭ ‬לתשעה‭ ‬ימים‭ ‬ועונה‭ ‬עם‭ ‬חבריו‭ ‬סם‭ ‬בן‭ ‬הרוש‭, ‬ג‭'‬ו‭ ‬לוי‭ ‬וסימון‭ ‬לוי‭. ‬האחרון‭ ‬סבל‭ ‬עינויים‭ ‬קשים‭ ‬והוטס‭ ‬לצרפת‭ ‬לטיפול‭ ‬רפואי‭. ‬באותה‭ ‬שנה‭ ‬התחיל‭ ‬גם‭ ‬ללמד‭ ‬בפקולטה‭ ‬לכלכלה‭ ‬ברבט‭. ‬משנת‭ ‬1966‭ ‬צרפתי‭ ‬והמשורר‭ ‬עבדלטיף‭ ‬לעבי‭,‬‭ ‬שהיו‭ ‬עדיין‭ ‬חברים‭ ‬ב‭"‬מפלגת‭ ‬החופש‭ ‬והסוציאליזם‭", ‬שמה‭ ‬החדש‭ ‬של‭ ‬המפלגה‭, ‬נקטו‭ ‬בעמדות‭ ‬שלא‭ ‬תאמו‭ ‬את‭ ‬מדיניותה‭ ‬הפרו־הסובייטית‭ ‬וממלחמת‭ ‬ששת‭ ‬הימים‭ ‬דגלו‭ ‬בגישות‭ ‬פרו־פלסטיניות‭.‬בפעולותיה‭ ‬למען‭ ‬ההשתלבות‭ ‬בלאומיות‭ ‬המרוקנית‭ ‬הצליחה‭ ‬הקבוצה‭ ‬לסחוב‭ ‬אליה‭ ‬בעלי‭ ‬מקצועות‭ ‬חופשיים‭ ‬שנטלו‭ ‬חלק‭ ‬בהצהרותיה‭ ‬הפוליטיות‭. ‬לדברי‭ ‬הפעיל‭ ‬הקומוניסטי‭ ‬ג‭'‬ו‭ ‬בן־דלכ‭, ‬אחרי‭ ‬העצמאות‭ ‬האמינו‭ ‬רבים‭ ‬באמונה‭ ‬שלמה‭ ‬במרוקניזציה‭ ‬ושאפו‭ ‬למצב‭ ‬שכולם‭ ‬יהיו‭ ‬שווים‭ ‬במדינה‭ ‬מתקדמת‭, ‬עד‭ ‬שפרצה‭ ‬מלחמת‭ ‬ששת‭ ‬הימים‭ ‬שחידדה‭ ‬את‭ ‬הסולידריות‭ ‬הכל־ערבית‭ ‬וערערה‭ ‬את‭ ‬האמון‭ ‬בתהליך‭ ‬ההשתלבות‭.‬^{‭ ‬}בין‭ ‬פעיליה‭ ‬הראשונים‭ ‬של‭ ‬המפלגה‭ ‬אפשר‭ ‬למצוא‭ ‬נוסף‭ ‬לאלמליח‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬החוקרים‭ ‬אלבר‭ ‬וג‭'‬רמן‭ ‬עיאש‭, ‬ג‭'‬ו‭ ‬לוי‭ ‬יליד‭ ‬פס‭, ‬פקיד‭ ‬בכיר‭ ‬במשרדי‭ ‬ממשלה‭ ‬ברבט‭, ‬ד‭"‬ר‭ ‬יוסף‭ ‬בן־דלכ‭,‬^{‭ ‬}האדריכל‭ ‬אלי‭ ‬אזגורי‭,‬‭ ‬ד‭"‬ר‭ ‬ז‭'‬אק‭ ‬חסון‭ ‬מפס‭,‬^{‭ ‬}המהנדס‭ ‬סם‭ ‬בן־הרוש‭, ‬עורכי־הדין‭ ‬לאון‭ ‬אלמעלם‭, ‬רלף‭ ‬בן־הרוש־מאודי^{‭ ‬}ורוג‭'‬ה‭ ‬כהן‭,‬^{‭ ‬}המרצה‭ ‬לספרדית‭ ‬סימון‭ ‬לוי‭,‬^{‭ ‬}המורה‭ ‬לערבית‭ ‬יליד‭ ‬סוריה‭ ‬עבדו‭ ‬סיטון‭, ‬המורה‭ ‬בכי‭"‬ח‭ ‬יליד‭ ‬תורכיה‭ ‬דניאל‭ ‬חג‭'‬ג‭' ‬ואשתו‭ ‬ליסט‭ ‬הלוי‭, ‬ג‭'‬ו‭ ‬איפרגן‭, ‬תואתי‭,‬^{‭ ‬}יעקב‭ ‬מלול‭ ‬מנהל‭ ‬בית־ספר‭ ‬אורט‭ ‬בקזבלנקה‭, ‬הזוג‭ ‬בנאייר‭, ‬רלף‭ ‬סממה‭, ‬ציון‭ ‬אסידון^{‭ ‬}ועוד‭. ‬מראשית‭ ‬שנות‭ ‬השבעים‭ ‬נטשו‭ ‬יהודים‭ ‬רבים‭ ‬את‭ ‬המפלגה‭, ‬חוץ‭ ‬מתאים‭ ‬אחדים‭ ‬במכנס‭ ‬ופס‭, ‬ובהנהגה‭ ‬נשארו‭ ‬רק‭ ‬סימון‭ ‬לוי‭ ‬ורלף‭ ‬בן־הרוש‭. ‬מי‭ ‬שנשארו‭ ‬נאמנים‭ ‬ללא‭ ‬פשרה‭ ‬ללאומיות‭ ‬המרוקנית‭ ‬ולרעיון‭ ‬הקומוניסטי‭ ‬הקימו‭ ‬ביזמת‭ ‬אברהם‭ ‬צרפתי‭ ‬את‭ ‬שלושת‭ ‬ארגוני‭ ‬השמאל‭ ‬החדש‭ ‬שכונו‭ "‬ג‭'‬בהה‭" - ‬החזית‭, ‬וכללו‭ ‬את‭ ‬תנועת‭ "‬אילה‭ ‬לאמם‭" (‬קדימה‭), "‬תנועת‭ ‬ה23-‭ ‬במרס‭" ‬ותנועת‭ "‬לשרת‭ ‬את‭ ‬העם‭".‬מעצר‭ ‬צרפתי‭ ‬במשך‭ ‬17‭ ‬שנה‭ ‬העסיק‭ ‬לא‭ ‬מעט‭ ‬את‭ ‬ראשי‭ ‬הקהילה‭ ‬שמצד‭ ‬אחד‭ ‬רצו‭ ‬להגיש‭ ‬סיוע‭ ‬הומניטרי‭ ‬לאסיר‭ ‬היהודי‭ ‬ומצד‭ ‬שני‭ ‬חששו‭ ‬מתגובת‭ ‬הארמון‭.‬

מסוף‭ ‬שנת‭ ‬1959‭ ‬ועד‭ ‬סוף‭ ‬שנת‭ ‬1960‭, ‬סדרת‭ ‬אירועים‭ ‬טלטלו‭ ‬את‭ ‬מעמדם‭ ‬של‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭, ‬בעיקר‭ ‬בתחום‭ ‬חופש‭ ‬התנועה‭ ‬והקשר‭ ‬עם‭ ‬ישראל‭. ‬בחודש‭ ‬ספטמבר‭ ‬1959‭ ‬נוצר‭ ‬פילוג‭ ‬במפלגת‭ ‬אל‭-‬איסתיקלל‭ ‬כאשר‭ ‬חלק‭ ‬גדול‭ ‬מן‭ ‬האינטליגנציה‭ ‬היהודית‭ ‬העדיף‭ ‬להצטרף‭ ‬למפלגה‭ ‬השמאלית‭ ‬החדשה‭ "‬האיחוד‭ ‬הלאומי‭ ‬של‭ ‬הכוחות‭ ‬העממיים‭". ‬ב-22‭ ‬של‭ ‬אותו‭ ‬חודש‭ ‬החליטה‭ ‬ממשלת‭ ‬השמאל‭ ‬לנתק‭ ‬את‭ ‬קשרי‭ ‬הדואר‭ ‬בין‭ ‬מרוקו‭ ‬לישראל‭ ‬ויצרה‭ ‬תחושת‭ ‬מחנק‭ ‬בקהילה‭ ‬היהודית‭.‬‭ ‬הצטרפות‭ ‬מרוקו‭ ‬ל‭"‬איחוד‭ ‬הדואר‭ ‬הערבי‭" ‬וניתוק‭ ‬קשרי‭ ‬הדואר‭ ‬אחרי‭ ‬הקמת‭ ‬ממשלת‭ ‬השמאל‭ ‬בראשות‭ ‬עבדאללה‭ ‬איברהים‭ ‬בדצמבר‭ ‬1958‭ ‬הם‭ ‬אירועים‭ ‬שפגעו‭ ‬בהבנה‭ ‬היהודית‭-‬מוסלמית‭. ‬גם‭ ‬פעילות‭ ‬אל‭-‬וויפאק‭ ‬שהחלה‭ ‬עם‭ ‬העצמאות‭ ‬שקעה‭ ‬בשנת‭ ‬1959‭, ‬אחרי‭ ‬הקמת‭ ‬ממשלת‭ ‬השמאל‭. ‬ביטחונם‭ ‬העצמי‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬התערער‭ ‬ככל‭ ‬שהתהדקו‭ ‬יחסי‭ ‬השלטונות‭ ‬עם‭ ‬העולם‭ ‬הערבי‭ ‬וככל‭ ‬שהתפתחה‭ ‬מדיניות‭ ‬המסתייגת‭ ‬מן‭ ‬המערב‭. ‬למעשה‭, ‬נקרעה‭ ‬ההנהגה‭ ‬המרוקאית‭ ‬בין‭ ‬סובלנותה‭ ‬הטבעית‭ ‬לבין‭ ‬לחצי‭ ‬הליגה‭ ‬הערבית‭. ‬באותם‭ ‬ימים‭, ‬גילויים‭ ‬אנטי‭ ‬יהודיים‭ ‬רבים‭ ‬שפורסמו‭ ‬בעיתונות‭ ‬הערבית‭ ‬במרוקו‭ ‬יש‭ ‬לפרש‭ ‬בהקשר‭ ‬למאבק‭ ‬הפוליטי‭ ‬הפנימי‭ ‬בין‭ ‬ארמון‭ ‬המלוכה‭ ‬ותומכיו‭ ‬לבין‭ ‬מפלגות‭ ‬האופוזיציה‭.‬

שנת‭ ‬1961‭ ‬היתה‭ ‬שנה‭ ‬קריטית‭ ‬בתולדות‭ ‬מרוקו‭ ‬וקהילתה‭. ‬במהלכה‭ ‬התרחשו‭ ‬אירועים‭ ‬שקבעו‭ ‬את‭ ‬גורל‭ ‬הקהילה‭: ‬ב-3‭ ‬בינואר‭ ‬הגיע‭ ‬גמל‭ ‬עבד‭ ‬אנאסר‭ ‬למרוקו‭ ‬כדי‭ ‬להשתתף‭ ‬בוועידת‭ ‬קזבלנקה‭, ‬וגרם‭ ‬לגל‭ ‬התנכלויות‭ ‬ליהודים‭ ‬שנחקקו‭ ‬בתודעה‭ ‬היהודית‭ ‬כאירוע‭ ‬טראומטי‭. ‬מעניינת‭ ‬במיוחד‭ ‬עמדתם‭ ‬של‭ ‬מנהיגי‭ ‬הקהילה‭ ‬ושכבתה‭ ‬האינטלקטואלית‭. ‬תומכי‭ ‬הארמון‭ ‬ותומכי‭ ‬השמאל‭, ‬תומכי‭ ‬הבדלנות‭ ‬האתנית‭ ‬וחסידי‭ ‬ההשתלבות‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקאית‭, ‬כולם‭ ‬יחד‭ ‬ללא‭ ‬הבדל‭ ‬פוליטי‭ ‬או‭ ‬מפלגתי‭ ‬נזעקו‭ ‬להגן‭ ‬על‭ ‬זכויות‭ ‬היהודים‭ ‬ועל‭ ‬זכותם‭ ‬לחופש‭ ‬תנועה‭.‬‭ ‬שבוע‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭ ‬טבעה‭ ‬ספינת‭ ‬העולים‭ "‬אגוז‭" ‬כשעל‭ ‬סיפונה‭ ‬44‭ ‬נפשות‭. ‬חודש‭ ‬אחרכך‭, ‬לרגל‭ ‬יום‭ ‬האזכרה‭ ‬למותם‭ ‬הטרגי‭ ‬של‭ ‬המעפילים‭, ‬הפיצו‭ ‬שליחי‭ ‬ישראל‭ ‬כרוזים‭ ‬בגנות‭ ‬השלטונות‭ ‬שגרמו‭ ‬להתמוטטות‭ ‬הרשת‭ ‬המחתרתית‭ ‬שהקימו‭ ‬במרוקו‭. ‬בחודש‭ ‬מרס‭ ‬נפטר‭ ‬המלך‭ ‬מוחמד‭ ‬החמישי‭ ‬אחרי‭ ‬שימים‭ ‬ספורים‭ ‬קודם‭ ‬לכן‭ ‬קיבל‭ ‬לשיחה‭ ‬את‭ ‬ראשי‭ ‬הקהילה‭, ‬ובנו‭ ‬מולאי‭ ‬חסן‭ ‬הוכתר‭ ‬במקומו‭. ‬בראשית‭ ‬אוגוסט‭ ‬סוכם‭ ‬המשא‭ ‬ומתן‭ ‬בין‭ ‬ישראל‭ ‬לשלטונות‭ ‬המרוקאיים‭ ‬בנושא‭ ‬יציאתם‭ ‬הקולקטיבית‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬מן‭ ‬המדינה‭ ‬במסגרת‭ "‬הסכם‭ ‬הפשרה‭" ‬ובסוף‭ ‬נובמבר‭ ‬החל‭ ‬מבצע‭ "‬יכין‭" ‬שהביא‭ ‬לפינוי‭ ‬חלק‭ ‬גדול‭ ‬מן‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬ולהעברתה‭ ‬לישראל‭. ‬שנה‭ ‬זו‭ ‬היא‭ ‬ללא‭ ‬ספק‭ ‬נקודת‭ ‬מפנה‭ ‬בתולדות‭ ‬הקהילה‭ ‬וחוללה‭ ‬גם‭ ‬שינויים‭ ‬במבנה‭ ‬הדמוגרפי‭ ‬של‭ ‬החברה‭ ‬הישראלית‭. ‬

ברצונו‭ ‬לבסס‭ ‬את‭ ‬שלטונו‭ ‬מפני‭ ‬השתלטות‭ ‬אפשרית‭ ‬של‭ ‬השמאל‭, ‬המלך‭ ‬חסן‭ ‬השני‭ ‬יזם‭ ‬שינויים‭ ‬בחוקת‭ ‬המדינה‭ ‬לפיה‭ ‬המשטר‭ ‬במרוקו‭ ‬הוגדר‭ ‬כמלוכה‭ ‬תחוקתית‭ ‬עם‭ ‬אספה‭ ‬נבחרת‭ ‬מכוננת‭, ‬דמוקרטית‭ ‬וחברתית‭ ‬אך‭ ‬עם‭ ‬זה‭, ‬המלוכה‭ ‬שואבת‭ ‬את‭ ‬סמכותה‭ "‬מכוח‭ ‬האל‭", ‬עם‭ ‬זכות‭ ‬ירושה‭. ‬לפי‭ ‬החוקה‭, ‬המלך‭ ‬הוא‭ "‬אמיר‭ ‬המאמינים‭" - ‬הסמכות‭ ‬הרוחנית‭ ‬והדתית‭ ‬העליונה‭. ‬הבחינו‭ ‬ראשי‭ ‬הציבור‭ ‬היהודי‭ ‬בסעיף‭ ‬9‭ ‬בחוקה‭ ‬המבטיח‭ ‬לכל‭ ‬האזרחים‭ ‬את‭ "‬חופש‭ ‬התנועה‭ ‬ואת‭ ‬הזכות‭ ‬להתיישב‭ ‬בחופשיות‭ ‬בכל‭ ‬הממלכה‭". ‬החוקה‭ ‬הבטיחה‭ ‬את‭ ‬חופש‭ ‬הבעת‭ ‬הדעה‭ ‬בכל‭ ‬דרך‭ ‬שהיא‭, ‬את‭ ‬חופש‭ ‬ההתכנסות‭ ‬וההתאגדות‭ ‬ואת‭ ‬הזכות‭ ‬להצטרף‭ ‬לכל‭ ‬איגוד‭ ‬מקצועי‭ ‬או‭ ‬פוליטי‭. ‬הסעיף‭ ‬הדגיש‭ ‬שאין‭ ‬לסייג‭ ‬את‭ ‬ביצוע‭ ‬חירויות‭ ‬אלה‭ ‬על־פי‭ ‬חוק‭. ‬אמנם‭ ‬הסעיף‭ ‬הראשון‭ ‬בחוקה‭ ‬הגדיר‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭ ‬כמלוכה‭ ‬תחוקתית‭ ‬דמוקרטית‭ ‬וחברתית‭ ‬וסעיף‭ ‬5‭ ‬קבע‭ ‬מפורשות‭ ‬שכל‭ ‬המרוקאים‭ ‬שווים‭ ‬בפני‭ ‬החוק‭, ‬אך‭ ‬היהודים‭ ‬שהיו‭ ‬רגישים‭ ‬לנושא‭ ‬חופש‭ ‬התנועה‭ ‬לא‭ ‬מצאו‭ ‬בסעיף‭ ‬9‭ ‬את‭ ‬הזכות‭ ‬לצאת‭ ‬ממרוקו‭ ‬או‭ ‬להגר‭ ‬ממנה‭, ‬אלא‭ ‬רק‭ "‬הזכות‭ ‬להתיישב‭ ‬בחופשיות‭ ‬בכל‭ ‬הממלכה‭". ‬מצד‭ ‬שני‭, ‬פעילי‭ ‬השמאל‭ ‬היהודיים‭ ‬היו‭ ‬מודאגים‭ ‬מן‭ ‬הסעיף‭ ‬בחוקה‭ ‬המגדיר‭ ‬את‭ ‬האיסלם‭ ‬כדת‭ ‬מדינה‭. ‬באחד‭ ‬בדצמבר‭ ‬פרסמו‭ ‬שמונה‭ ‬פעילים‭, ‬בהם‭ ‬מאיר‭ ‬טולדנו‭, ‬מרק‭ ‬סבח‭, ‬מקס‭ ‬לב‭ ‬וארבעה‭ ‬יהודים‭ ‬קומוניסטים‭ ‬בראשות‭ ‬סימון‭ ‬לוי‭, ‬גילוי‭ ‬דעת‭ ‬שהם‭ ‬פונים‭ ‬בו‭ ‬ליהודים‭ ‬להחרים‭ ‬את‭ ‬המשאל‭ ‬יחד‭ ‬עם‭ ‬מחנה‭ ‬השמאל‭ "‬מתוך‭ ‬דאגה‭ ‬חמורה‭ ‬לדמוקרטיה‭". ‬השמונה‭ ‬כונו‭ ‬על־ידי‭ ‬דוד‭ ‬עמר‭ "‬חבורה‭ ‬קטנה‭ ‬של‭ ‬טועים‭ ‬ממורמרים‭", ‬ממומנים‭ ‬על־ידי‭ ‬המפלגה‭ ‬הקומוניסטית‭ ‬הפוסלים‭ ‬את‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬כגוף‭ ‬מייצג‭.‬‭ ‬מקס‭ ‬לב‭ ‬התכחש‭ ‬כעבור‭ ‬זמן‭ ‬לחתימתו‭ ‬וטען‭ ‬שמעולם‭ ‬לא‭ ‬הזדהה‭ ‬עם‭ ‬הדעות‭ ‬הקומוניסטיות‭ ‬של‭ ‬יוזמי‭ ‬גילוי‭ ‬הדעת‭.‬‭ ‬

מלחמת‭ ‬ששת‭ ‬הימים‭ ‬שפרצה‭ ‬ב5-‭ ‬ביוני‭ ‬1967‭ ‬סימנה‭ ‬ללא‭ ‬ספק‭ ‬את‭ ‬כישלונו‭ ‬של‭ ‬הזרם‭ ‬הרעיוני‭ ‬שהאמין‭ ‬בשכנוע‭ ‬רעיוני‭ ‬רב‭ ‬באפשרות‭ ‬התערותם‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית‭ ‬החדשה‭. ‬למרבה‭ ‬ההפתעה‭, ‬הסיבה‭ ‬לכישלון‭ ‬זה‭ ‬לא‭ ‬נבעה‭ ‬מגורם‭ ‬מרוקני‭ ‬פנימי‭, ‬לא‭ ‬מיחסה‭ ‬של‭ ‬האוכלוסייה‭ ‬המוסלמית‭ ‬ליהודי‭ ‬המקום‭ ‬ולא‭ ‬מגורם‭ ‬פולטי‭ ‬הקשור‭ ‬לארמון‭ ‬או‭ ‬למפלגות‭ ‬המקומיות‭ ‬אלא‭ ‬מגורם‭ ‬חיצוני‭ ‬הקשור‭ ‬לסכסוך‭ ‬הישראלי‭ ‬ערבי‭ ‬במזרח‭. ‬גם‭ ‬בעבר‭, ‬אם‭ ‬נרשמה‭ ‬אווירה‭ ‬עויינת‭ ‬ליהודים‭ ‬היה‭ ‬זה‭ ‬עקב‭ ‬מלחמת‭ ‬סואץ‭ ‬וסיני‭ ‬ובעת‭ ‬ביקורו‭ ‬של‭ ‬מנהיג‭ ‬בפן‭-‬ערביות‭ ‬המצרי‭ ‬בועידת‭ ‬קזבלנקה‭ ‬בינואר‭ ‬1961‭. ‬סגירת‭ ‬מיצרי‭ ‬טירן‭ ‬על־ידי‭ ‬גמל‭ ‬עבדנאצר‭ ‬וריכוז‭ ‬כוחות‭ ‬צבאיים‭ ‬בסיני‭, ‬הביאו‭ ‬להתעוררות‭ ‬עממית‭ ‬כל־ערבית‭ ‬במרוקו‭, ‬שלובתה‭ ‬בידי‭ ‬האופוזיציה‭ ‬משמאל‭. ‬עם‭ ‬פרוץ‭ ‬הקרבות‭ ‬חשו‭ ‬יהודים‭ ‬נושאי‭ ‬משרות‭ ‬בכירות‭ ‬במנהל‭ ‬שהקרקע‭ ‬בוערת‭ ‬מתחת‭ ‬לרגליהם‭ ‬ונסעו‭ ‬לעיירת‭ ‬הנופש‭ ‬מרבייה‭ ‬שבספרד‭, ‬עד‭ ‬עבור‭ ‬זעם‭. ‬השרים‭ ‬הממונים‭ ‬עליהם‭ ‬לא‭ ‬ניסו‭ ‬להניאם‭ ‬מלעזוב‭ ‬כיוון‭ ‬שהבינו‭ ‬שהיהודים‭ ‬עלולים‭ ‬להיפגע‭. ‬בין‭ ‬הנוסעים‭ ‬היו‭ ‬פקידים‭ ‬בכירים‭ ‬במינהל‭ ‬הממשלתי‭ ‬בהם‭ ‬ז‭'‬אק‭ ‬אברג‭'‬ל‭, ‬רובר‭ ‬אסרף‭, ‬אנדרה‭ ‬למי‭ ‬ופול‭ ‬אוחנה‭.‬‭ ‬איש‭ ‬העסקים‭ ‬ברנר‭ ‬לוי‭ ‬מציין‭ ‬שבאותם‭ ‬ימים‭ ‬קיבל‭ ‬פתק‭ ‬אנונימי‭ ‬שהיה‭ ‬כתוב‭ ‬בו‭: "‬תהינו‭ ‬מן‭ ‬החיים‭ ‬אולי‭ ‬זו‭ ‬ארוחתכם‭ ‬האחרונה‭". ‬מאותה‭ ‬תקופה‭ ‬מציין‭ ‬לוי‭ ‬השנאה‭ ‬לישראל‭ ‬עברה‭ ‬גם‭ ‬לשכבה‭ ‬המשכילה‭ ‬ולבעלי‭ ‬מקצועות‭ ‬חופשיים‭. ‬מנהיג‭ ‬תנועות‭ ‬הנוער‭ ‬הדז‭', ‬קלוד‭ ‬סולטאן‭ ‬ארגן‭ ‬ספונטנית‭ ‬תרגילי‭ ‬התגוננות‭ ‬ומבצעים‭ ‬להגנה‭ ‬עצמית‭ ‬בהשתתפות‭ ‬תלמידי‭ ‬אורט‭ ‬כדי‭ ‬להתכונן‭ ‬לקראת‭ ‬העתיד‭. ‬קולונל‭ ‬מרוקני‭ ‬שנודע‭ ‬לו‭ ‬על‭ ‬כך‭ ‬בא‭ ‬להודיע‭ ‬לסולטאן‭ ‬שאין‭ ‬ליהודים‭ ‬ממה‭ ‬לחשוש‭ ‬ושאף‭ ‬שכוחות‭ ‬הצבא‭ ‬אינם‭ ‬נראים‭ ‬בשטח‭ ‬הם‭ ‬לקחו‭ ‬את‭ ‬העניינים‭ ‬לידיהם‭ ‬ושומרים‭ ‬על‭ ‬מוסדות‭ ‬הקהילה‭.‬‭ ‬עם‭ ‬היוודע‭ ‬תוצאות‭ ‬הקרבות‭ ‬והניצחונות‭ ‬הישראלים‭, ‬נוצרה‭ ‬אווירה‭ ‬אנטי‭ ‬יהודית‭ ‬בגלל‭ ‬השפלת‭ ‬המוסלמים‭ ‬במלחמה‭ ‬וראו‭ ‬בכל‭ ‬יהודי‭ ‬אויב‭ ‬בגלל‭ ‬אהדתו‭ ‬לישראל‭. ‬ב11-‭ ‬ביוני‭ ‬נרצחו‭ ‬יוסף‭ ‬לחיאני‭ ‬בן‭ ‬ה18-‭ ‬וקרוב‭ ‬משפחתו‭ ‬אלי‭ ‬תורג‭'‬מן‭ ‬בן‭ ‬ה26-‭ ‬במכנס‭ ‬כשהיו‭ ‬בתוך‭ ‬בית‭ ‬קפה‭ ‬על־ידי‭ ‬שוטר‭ ‬שיכור‭ ‬מתוסכל‭ ‬מניצחונות‭ ‬הישראלים‭.‬

מכיוון‭ ‬שהצטייר‭ ‬כפרו־ישראלי‭, ‬המלך‭ ‬חסן‭ ‬השני‭ ‬נחשד‭ ‬בבגידה‭ ‬בעניין‭ ‬הערבי‭.‬‭ ‬על‭ ‬הקירות‭ ‬הופיעו‭ ‬כתובות‭ ‬שנכתב‭ ‬בהם‭ ‬במקום‭ ‬חסן‭ ‬השני‭ "‬חזן‭ ‬השני‭". ‬שר‭ ‬הפנים‭ ‬הקולונל‭ ‬מוחמד‭ ‬אופקיר‭ ‬הציב‭ ‬שוטרים‭ ‬מול‭ ‬בתי‭ ‬יהודים‭ ‬להגן‭ ‬עליהם‭.‬‭ ‬עיתון‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬בשפה‭ ‬הצרפתית‭ ‬L'Opinion בעריכת‭ ‬עו‭"‬ד‭ ‬מוחמד‭ ‬ברדה‭ ‬פרסם‭ ‬קטעים‭ ‬מן‭ "‬הפרוטוקולים‭ ‬של‭ ‬זקני‭ ‬ציון‭" ‬אף‭ ‬שהוא‭ ‬ידע‭ ‬שהטקסט‭ ‬הוא‭ ‬זיוף‭ ‬גס‭.‬‭ ‬גם‭ ‬עיתון‭ ‬הקומוניסטים‭ ‬ועיתון‭ "‬המפלגה‭ ‬הדמוקראטית‭ ‬לעצמאות‭" ‬פרסמו‭ ‬קטעים‭ ‬מן‭ ‬הפרוטוקולים‭. ‬בעיתונות‭ ‬המרוקנית‭ ‬התפרסמו‭ ‬מידי‭ ‬יום‭ ‬רשימות‭ ‬סוחרים‭ ‬יהודים‭ ‬עם‭ ‬כתובותיהם‭ ‬ובקשה‭ ‬להחרים‭ ‬בכל‭ ‬מקום‭ ‬את‭ ‬סחורותיהם‭. ‬אישי‭ ‬ציבור‭ ‬מוסלמים‭ ‬שהיו‭ ‬ערים‭ ‬לאווירה‭ ‬הציבורית‭ ‬המתוחה‭ ‬במדינה‭ ‬וחסו‭ ‬על‭ ‬ביטחון‭ ‬היהודים‭ ‬פנו‭ ‬לאישים‭ ‬יהודים‭ ‬והציעו‭ ‬להם‭ ‬להגיב‭ ‬ולהביע‭ ‬את‭ ‬נאמנותם‭ ‬למרוקו‭ ‬על־ידי‭ ‬גינוי‭ ‬המתקפה‭ ‬הישראלית‭. ‬בין‭ ‬הפונים‭ ‬היו‭ ‬שר‭ ‬האוצר‭ ‬מוחמד‭ ‬דואירי‭, ‬עבדרחמן‭ ‬ראדי‭, ‬פתחאללה‭ ‬ואעללו‭ ‬ועבדלחק‭ ‬תזי‭. ‬

עורך‭ ‬ביטאון‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬L'Opinion פנה‭ ‬לפעיל‭ ‬השמאל‭ ‬חיים‭ ‬בניסטי‭ ‬שלמד‭ ‬אתו‭ ‬בפריס‭ ‬וביקש‭ ‬ממנו‭ ‬ליזום‭ ‬פעולה‭ ‬לשינוי‭ ‬האווירה‭. ‬בניסטי‭ ‬פנה‭ ‬לעורך‭ ‬הדין‭ ‬לאון‭ ‬אלמעלם‭ ‬שעבד‭ ‬בפיקוח‭ ‬על‭ ‬הכנסות‭ ‬המדינה‭ ‬ויחד‭ ‬פנו‭ ‬למזכ‭"‬ל‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭, ‬דוד‭ ‬עמר‭, ‬והציעו‭ ‬להגיב‭ ‬בשם‭ ‬המועצה‭. ‬דוד‭ ‬עמר‭ ‬סירב‭ ‬להגיב‭ ‬בטענה‭ ‬ששר‭ ‬הפנים‭ ‬מוחמד‭ ‬אופקיר‭ ‬ביקש‭ ‬שלא‭ ‬להגיב‭. ‬הפעילים‭ ‬הקומוניסטים‭ ‬אברהם‭ ‬צרפתי‭, ‬ג‭'‬ו‭ ‬לוי‭, ‬סימון‭ ‬לוי‭ ‬ובן־זימרה‭ ‬ניסחו‭ ‬מסמך‭ ‬שכוונתו‭ ‬הייתה‭ ‬להוכיח‭ ‬לציבור‭ ‬המוסלמי‭ ‬שהיהודים‭ ‬הם‭ ‬אזרחים‭ ‬נאמנים‭ ‬למדינה‭. ‬הם‭ ‬שלחו‭ ‬נציגים‭ ‬לערים‭ ‬שונות‭ ‬וקיוו‭ ‬לכמאתיים‭ ‬חתימות‭, ‬אולם‭, ‬היהודים‭ ‬לא‭ ‬הסכימו‭ ‬לחתום‭ ‬אף‭ ‬שהנוסח‭ ‬שונה‭ ‬פעמים‭ ‬אחדות‭. ‬לבסוף‭, ‬חתמו‭ ‬על‭ ‬המסמך‭ ‬רק‭ ‬שמונה‭ ‬איש‭ ‬כולם‭ ‬מן‭ ‬השמאל‭ ‬ורובם‭ ‬מן‭ ‬המפלגה‭ ‬הקומוניסטית‭ ‬בהם‭ ‬רלף‭ ‬בן־הרוש‭, ‬ג‭'‬ו‭ ‬בן־דלכּ‭, ‬חיים‭ ‬בניסטי‭, ‬לאון‭ ‬אלמעלם‭, ‬ג‭'‬ו‭ ‬לוי‭, ‬סימון‭ ‬לוי‭, ‬עורך‭ ‬הדין‭ ‬רנה‭ ‬אוחנה‭, ‬יצחק‭ ‬סבג‭ ‬ואברהם‭ ‬צרפתי‭. ‬היוזמים‭ ‬מסרו‭ ‬את‭ ‬ההצהרה‭ ‬לסוכנות‭ ‬הידיעות‭ ‬המרוקנית‭ ‬Maroc Arabe Presse‭, ‬והרדיו‭ ‬שידר‭ ‬מיד‭ ‬את‭ ‬ההודעה‭.‬

ההודעה‭ ‬לעיתונות‭ ‬פתחה‭ ‬בהקדמה‭: "‬קבוצת‭ ‬מרוקנים‭ ‬יהודים‭ (‬מרצים‭, ‬מהנדסים‭, ‬רופאים‭ ‬ומשפטנים‭) ‬מציעים‭ ‬לקדם‭ ‬את‭ ‬האחדות‭ ‬הלאומית‭ ‬במטרה‭ ‬לפתח‭ ‬תודעה‭ ‬לאומית‭ ‬מלאה‭ ‬בקרב‭ ‬המיעוט‭ ‬היהודי‭ ‬המרוקני‭ ‬על‭ ‬בסיס‭ ‬העקרונות‭ ‬המוצהרים‭ ‬במסמך‭ ‬להלן‭". ‬אחרי‭ ‬שהחותמים‭ ‬הצהירו‭ ‬על‭ ‬נאמנותם‭ ‬לאומה‭ ‬המרוקנית‭ ‬הם‭ ‬גינו‭ ‬את‭ ‬פרסום‭ ‬הפרוטוקולים‭ ‬של‭ ‬זקני‭ ‬ציון‭ ‬בעיתונות‭ ‬המרוקנית‭ ‬בשפה‭ ‬הערבית‭. ‬מיד‭ ‬לטחר‭ ‬מכן‭ ‬גינו‭ ‬את‭ ‬המתקפה‭ ‬הישראלית‭ ‬נגד‭ ‬ארצות‭ ‬ערב‭, ‬את‭ ‬מדיניות‭ ‬ההתפשטות‭ ‬שלה‭, ‬את‭ ‬סיפוח‭ ‬השטחים‭ ‬החדשים‭ ‬ואת‭ ‬התנהגות‭ ‬חיילי‭ ‬ישראל‭ ‬שגרמה‭ ‬לבריחה‭ ‬חדשה‭ ‬של‭ ‬פליטים‭ ‬פלסטינים‭. ‬החותמים‭ ‬ביקשו‭ ‬לקיים‭ ‬הפרדה‭ ‬בין‭ ‬יהדות‭ ‬לציונות‭ ‬והוקיעו‭ ‬בהרחבה‭ ‬את‭ ‬מעשיה‭ ‬של‭ ‬התנועה‭ ‬הציונית‭ ‬החל‭ ‬משנת‭ ‬1918‭ ‬נגד‭ ‬הפלסטינים‭. ‬הם‭ ‬הדגישו‭ ‬את‭ ‬סירובם‭ ‬להעניק‭ ‬לציונות‭ ‬את‭ ‬הזכות‭ ‬לקבוע‭ ‬מדיניות‭ ‬לכלל‭ ‬היהדות‭ ‬העולמית‭. ‬לדבריהם‭: "‬הציונות‭ ‬לא‭ ‬רק‭ ‬שלא‭ ‬פתרה‭ ‬את‭ ‬הבעיה‭ ‬היהודית‭ ‬אלא‭ ‬סיבכה‭ ‬בחריפות‭ ‬את‭ ‬עתיד‭ ‬היהודים‭ ‬בעולם‭, ‬עיוותה‭ ‬את‭ ‬נתוני‭ ‬הבעיה‭ ‬והוסיפה‭ ‬קשיים‭ ‬חדשים‭". ‬ישראל‭ ‬אינה‭ ‬יכולה‭ ‬להיות‭ ‬אף‭ "‬מולדת‭ ‬שנייה‭" ‬עבור‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭.‬‭ ‬לדברי‭ ‬בניסטי‭ ‬המסע‭ ‬האנטי‭ ‬יהודי‭ ‬נפסק‭ ‬לחלוטין‭ ‬עם‭ ‬פרסום‭ ‬ההצהרה‭ ‬בעיתונות‭ ‬המרוקנית‭ ‬ובעיתון‭ '‬לה־מונד‭' ‬בפריס‭. ‬כתוצאה‭ ‬מכך‭ ‬ועידת‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬שהתכנסה‭ ‬באותם‭ ‬ימים‭ ‬לא‭ ‬קיבלה‭ ‬שום‭ ‬החלטה‭ ‬בנושא‭ ‬המלחמה‭.‬‭ ‬

לעומתו‭ ‬טוען‭ ‬ארמן‭ ‬סבח‭ ‬שלא‭ ‬העצומה‭ ‬הרגיעה‭ ‬את‭ ‬ההמון‭ ‬המרוקני‭. ‬מהומות‭ ‬נגד‭ ‬היהודים‭ ‬נמנעו‭ ‬רק‭ ‬בזכות‭ ‬פעילותו‭ ‬התקיפה‭ ‬של‭ ‬מוחמד‭ ‬אופקיר‭ ‬בתפקידו‭ ‬כשר‭ ‬הפנים‭. ‬בחודש‭ ‬יולי‭ ‬התקיימה‭ ‬ישיבה‭ ‬במשרדו‭ ‬של‭ ‬כרים‭ ‬עמרני‭, ‬מנכ‭"‬ל‭ ‬הרשות‭ ‬הלאומית‭ ‬לפוספטים‭. ‬במשרד‭ ‬נכח‭ ‬גם‭ ‬סם‭ ‬בן־הרוש‭ ‬המנהל‭ ‬הפיננסי‭ ‬של‭ ‬הרשות‭ ‬ופעיל‭ ‬המפלגה‭ ‬הקומוניסטית‭ ‬שחבריו‭ ‬היו‭ ‬בין‭ ‬חותמי‭ ‬גילוי‭ ‬הדעת‭ ‬נגד‭ ‬ישראל‭ ‬והציונות‭. ‬ארמן‭ ‬סבח‭ ‬שעבד‭ ‬כארבעה‭ ‬חודשים‭ ‬ברשות‭ ‬נכנס‭ ‬למשרדו‭ ‬של‭ ‬המנכ‭"‬ל‭ ‬ובידו‭ ‬עיתון‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬L'Opinion והציג‭ ‬את‭ ‬העצומה‭ ‬שהתפרסמה‭ ‬בו‭. ‬עמרני‭ ‬הגיב‭ ‬בכעס‭ ‬והאשים‭ ‬את‭ ‬חותמיה‭ ‬בבגידה‭ ‬ביהודות‭ ‬וכינה‭ ‬את‭ ‬המעשה‭ ‬כביזיון‭ ‬שאינו‭ ‬מוסיף‭ ‬כבוד‭ ‬לקהילה‭ ‬היהודית‭. ‬לדעת‭ ‬סבח‭, ‬הרחוב‭ ‬המרוקני‭ ‬הבין‭ ‬בפשטות‭ ‬שאין‭ ‬טבעי‭ ‬יותר‭ ‬מכך‭ ‬שהיהודי‭ ‬ירגיש‭ ‬זיקה‭ ‬חיובית‭ ‬לישראל‭ ‬למרות‭ ‬שהם‭ ‬לא‭ ‬יצהירו‭ ‬על‭ ‬כך‭ ‬בגלוי‭.‬‭ ‬מפי‭ ‬דריס‭ ‬מחמדי‭, ‬מנהל‭ ‬הקבינט‭ ‬המלכותי‭, ‬נודע‭ ‬שהמלך‭ ‬כעס‭ ‬על‭ ‬הפרסום‭ ‬לא‭ ‬בגלל‭ ‬גינוי‭ ‬ישראל‭ ‬אלא‭ ‬כיוון‭ ‬שההודעה‭ ‬לא‭ ‬הזכירה‭ ‬את‭ ‬נאמנות‭ ‬חותמיה‭ ‬ואת‭ ‬נאמנות‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬למלך‭. ‬מחמדי‭ ‬ביקש‭ ‬להכחיש‭ ‬את‭ ‬הפרסום‭ ‬באמצעות‭ ‬השר‭ ‬מג‭'‬יד‭ ‬בן־ג‭'‬לון‭. ‬יחד‭ ‬עם‭ ‬זאת‭, ‬מציין‭ ‬סבח‭, ‬אחרי‭ ‬המלחמה‭ "‬הרגשנו‭ ‬שעצם‭ ‬ישיבתנו‭ ‬במרוקו‭ ‬הוא‭ ‬עניין‭ ‬זמני‭ ‬ושבמוקדם‭ ‬או‭ ‬במאוחר‭ ‬כל‭ ‬היהודים‭ ‬יעזבו‭. ‬הילדים‭ ‬שסיימו‭ ‬את‭ ‬לימודיהם‭ ‬התיכוניים‭ ‬נסעו‭ ‬לצרפת‭ ‬וההורים‭ ‬הצטרפו‭ ‬אליהם‭ ‬בהמשך‭".‬

לסיכום‭, ‬הצטרפות‭ ‬מרוקו‭ ‬ל‭"‬איחוד‭ ‬הדואר‭ ‬הערבי‭", ‬ניתוק‭ ‬קשרי‭ ‬הדואר‭ ‬בינה‭ ‬ובין‭ ‬ישראל‭ ‬אחרי‭ ‬הקמת‭ ‬ממשלת‭ ‬השמאל‭ ‬ב24-‭ ‬בדצמבר‭ ‬1958‭, ‬והקשיים‭ ‬שהערימו‭ ‬השלטונות‭ ‬בקבלת‭ ‬דרכון‭ ‬הם‭ ‬מן‭ ‬הגורמים‭ ‬המכריעים‭ ‬שפגעו‭ ‬בסימביוזה‭ ‬היהודית־מוסלמית‭ ‬במדינה‭. ‬אמנם‭ ‬הזרם‭ ‬ההשתלבותי‭ ‬לא‭ ‬פסק‭ ‬והמשיך‭ ‬להתקיים‭ ‬עד‭ ‬אחרי‭ ‬מלחמת‭ ‬יום‭ ‬הכפורים‭, ‬אך‭ ‬החשש‭ ‬והדאגה‭ ‬ברחוב‭ ‬היהודי‭ ‬הלכו‭ ‬והתחזקו‭. ‬באותה‭ ‬עת‭, ‬תהליך‭ ‬הערביזציה‭ ‬הלשונית‭ ‬גבר‭ ‬והדאיג‭ ‬את‭ ‬צעירי‭ ‬היהודים‭. ‬השלטונות‭ ‬מימנו‭ ‬לימודי‭ ‬סטודנטים‭ ‬יהודים‭ ‬באוניברסיטאות‭ ‬זרות‭, ‬אולם‭ ‬הסטודנטים‭ ‬חשו‭ ‬שההזדקקות‭ ‬לשירותיהם‭ ‬עלולה‭ ‬לחלוף‭ ‬ביום‭ ‬מן‭ ‬הימים‭.‬^{‭ ‬}באותה‭ ‬עת‭ ‬החלו‭ ‬להישמע‭ ‬רינוני‭ ‬קינאה‭ ‬נגד‭ ‬קבלת‭ ‬יהודים‭ ‬למשרות‭ ‬בכירות‭ ‬במנהל‭ ‬הציבורי‭. ‬יהודים‭ ‬דיברו‭ ‬על‭ ‬נומרוס‭ ‬קלאוזוס‭ ‬בלתי‭ ‬מוצהר‭, ‬אך‭ ‬מורגש‭.‬‭ ‬ביטחונם‭ ‬העצמי‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬התערער‭ ‬ככל‭ ‬שהתהדקו‭ ‬יחסי‭ ‬השלטונות‭ ‬עם‭ ‬העולם‭ ‬הערבי‭ ‬וככל‭ ‬שגברה‭ ‬ההסתייגות‭ ‬מן‭ ‬המערב‭. ‬פסיכוזת‭ ‬הנטישה‭ ‬הלכה‭ ‬וגדלה‭ ‬ככל‭ ‬שהתרבו‭ ‬העזיבות‭. ‬בדרכו‭ ‬החוצה‭ ‬סחב‭ ‬כדור‭ ‬השלג‭ ‬את‭ ‬אחרוני‭ ‬המתלבטים‭ ‬וחיסל‭ ‬סופית‭ ‬את‭ ‬רעיון‭ ‬ההשתלבות‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית‭ ‬שהאמינו‭ ‬בו‭ ‬רבים‭. ‬אפילו‭ ‬המכתבים‭ ‬שקיבלו‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬מקרוביהם‭ ‬בישראל‭ ‬על‭ ‬המצב‭ ‬הקשה‭, ‬על‭ ‬מחסור‭ ‬בעבודה‭, ‬ועל‭ ‬תחושות‭ ‬האפליה‭, ‬לא‭ ‬הצליחו‭ ‬לבלום‭ ‬את‭ ‬הפסיכוזה‭, ‬אלא‭ ‬רק‭ ‬להאט‭ ‬אותה‭ ‬לפרקי‭ ‬זמן‭ ‬קצרים‭. ‬החברה‭ ‬המרוקנית‭ ‬הפוסט־קולוניאלית‭ ‬ניהלה‭ ‬אורחות‭ ‬חיים‭ ‬שהדת‭ ‬תפסה‭ ‬בהן‭ ‬מקום‭ ‬חשוב‭ ‬ותרבותה‭ ‬נשענת‭ ‬על‭ ‬הווי‭ ‬מוסלמי‭. ‬מצב‭ ‬סוציו־תרבותי‭ ‬זה‭ ‬לא‭ ‬הותיר‭ ‬מקום‭ ‬למי‭ ‬שאינו‭ ‬מוסלמי‭ ‬וגם‭ ‬לא‭ ‬לחילוני‭ ‬כבארצות‭ ‬המערב‭ ‬הקלסיות‭ ‬שלאחר‭ ‬המהפכה‭ ‬הצרפתית‭. ‬עם‭ ‬נקודת‭ ‬מוצא‭ ‬זו‭, ‬כל‭ ‬ניסיון‭ ‬להתגבר‭ ‬עם‭ ‬בעיית‭ ‬קיומה‭ ‬של‭ ‬קהילה‭ ‬יהודית‭ ‬בקרב‭ ‬חברה‭ ‬מוסלמית‭ ‬רחוקה‭ ‬מחילוניות‭ ‬נדון‭ ‬מראש‭ ‬לכישלון‭. ‬אמנם‭ ‬חלק‭ ‬מן‭ ‬השכבה‭ ‬היהודית‭ ‬המשכילה‭ ‬ניסה‭ ‬להתעלם‭ ‬זמן‭ ‬מה‭ ‬מן‭ ‬הבעיה‭ ‬בלהט‭ ‬ההתלהבות‭ ‬מן‭ ‬העצמאות‭, ‬אך‭ ‬ההתפכחות‭ ‬לא‭ ‬איחרה‭ ‬לבא‭. ‬הנהגת‭ ‬המדינה‭ ‬נקרעה‭ ‬זמן‭ ‬מה‭ ‬בין‭ ‬רצונה‭ ‬לאמץ‭ ‬את‭ ‬עקרונות‭ ‬הקדמה‭ ‬המערבית‭ ‬דמוקרטית‭ ‬ובין‭ ‬האחווה‭ ‬הכלל‭ ‬ערבית‭ ‬שנשבה‭ ‬ממזרח‭, ‬אך‭ ‬הדי‭ ‬הפן־ערביות‭ ‬והפן־איסלמיזם‭ ‬לא‭ ‬פסחו‭ ‬על‭ ‬מרוקו‭. ‬תהליך‭ ‬המרוקניזציה‭ ‬והערביזציה‭ ‬של‭ ‬המינהל‭ ‬והצטרפותה‭ ‬של‭ ‬מרוקו‭ ‬לליגה‭ ‬הערבית‭ ‬הכריעו‭ ‬את‭ ‬הכף‭ ‬ומחקו‭ ‬כל‭ ‬סיכוי‭ ‬שמעמדם‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬במדינה‭ ‬העצמאית‭ ‬יהיה‭ ‬זהה‭ ‬או‭ ‬דומה‭ ‬למעמדם‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬במדינות‭ ‬מערב‭ ‬אירופה‭ ‬החילוניות־דמוקרטיות‭.‬

בין‭ ‬החששות‭ ‬להתערערות‭ ‬היחסים‭ ‬בין‭ ‬יהודים‭ ‬למוסלמים‭ ‬יש‭ ‬להציב‭ ‬כמובן‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬הסכסוך‭ ‬בין‭ ‬ישראל‭ ‬לארצות‭ ‬ערב‭. ‬סכסוך‭ ‬זה‭ ‬עורר‭ ‬דאגות‭ ‬בתחום‭ ‬הרגשי‭ ‬והדתי‭ ‬אצל‭ ‬היהודים‭. ‬גם‭ ‬אם‭ ‬לא‭ ‬קרא‭ ‬דבר‭ ‬בימי‭ ‬מבצע‭ ‬סיני‭ ‬ב1956-‭ ‬במוקדם‭ ‬ובמאוחר‭ ‬הסכסוך‭ ‬היה‭ ‬עלול‭ ‬לחדד‭ ‬ניגודים‭ ‬בין‭ ‬שתי‭ ‬הקהילות‭ ‬ומעמד‭ ‬היהודים‭ ‬היה‭ ‬נפגע‭. ‬קורות‭ ‬היהודים‭ ‬ברוב‭ ‬מדינות‭ ‬ערב‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬מקור‭ ‬עידוד‭ ‬לעתיד‭ ‬יחסי‭ ‬השכנות‭ ‬הטובה‭ ‬בין‭ ‬יהודים‭ ‬ומוסלמים‭ ‬במרוקו‭. ‬לצד‭ ‬חדירת‭ ‬הנושא‭ ‬המזרח־תיכוני‭ ‬למערכת‭ ‬היחסים‭ ‬היהודית־מוסלמית‭ ‬במרוקו‭, ‬התעורר‭ ‬עוד‭ ‬חשש‭ ‬לאיבוד‭ ‬היתרונות‭ ‬שהושגו‭ ‬בעבר‭ ‬בהשוואה‭ ‬למוסלמים‭. ‬בלימת‭ ‬יתרונות‭ ‬אלה‭ ‬על־ידי‭ ‬אימוץ‭ ‬הערביזציה‭ ‬איימה‭ ‬לגרום‭, ‬במוקדם‭ ‬ובמאוחר‭, ‬לאיבוד‭ ‬העדיפות‭ ‬בקבלת‭ ‬משרות‭ ‬ניהול‭ ‬שהושגה‭ ‬מכוחה‭ ‬של‭ ‬ההשכלה‭ ‬הצרפתית‭. ‬בקרב‭ ‬בעלי‭ ‬המקצועות‭ ‬החופשיים‭ ‬ובחוגי‭ ‬הבורגנות‭ ‬גברה‭ ‬תחושת‭ ‬החרדה‭ ‬שכן‭ ‬נדרשו‭ ‬להכריע‭ ‬בין‭ ‬השפה‭ ‬הצרפתית‭ ‬ותרבותה‭, ‬אליה‭ ‬נפתחו‭ ‬בצימאון‭ ‬רב‭, ‬ובין‭ ‬תהליך‭ ‬ערביזציה‭ ‬צפויה‭, ‬שתביא‭ ‬אתה‭ ‬מטען‭ ‬תרבותי־מוסלמי‭ ‬שיד‭ ‬היהודים‭ ‬תהייה‭ ‬בו‭ ‬על‭ ‬התחתונה‭. ‬החשש‭ ‬מאיבוד‭ ‬היתרונות‭ ‬החינוכיים‭ ‬עקב‭ ‬הערביזציה‭ ‬הצפויה‭ ‬הכניס‭ ‬את‭ ‬הקהילה‭ ‬למצב‭ ‬של‭ ‬חוסר‭ ‬נוחות‭ ‬כרוני‭ ‬שהלך‭ ‬והתעצם‭. ‬כיוון‭ ‬שמרוקו‭ ‬לא‭ ‬יכלה‭ ‬להבטיח‭ ‬עתיד‭ ‬טוב‭ ‬יותר‭ ‬לאזרחיה‭ ‬היהודים‭ ‬במדינה‭ ‬ערבית־מוסלמית‭ ‬לא‭ ‬נותרה‭ ‬אלא‭ ‬דרך‭ ‬הנטישה‭. ‬רוב‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬הבינו‭ ‬שאי‭ ‬אפשר‭ ‬להיאחז‭ ‬מלאכותית‭ ‬בצרפת‭ ‬ובתרבותה‭ ‬במדינה‭ ‬העצמאית‭. ‬חבר‭ ‬ועד‭ ‬קהילת‭ ‬קזבלנקה‭, ‬סלומון‭ ‬בן־ברוך‭, ‬שלא‭ ‬היה‭ ‬בין‭ ‬חסידי‭ ‬זרם‭ ‬ההשתלבות‭, ‬ציין‭: "‬איך‭ ‬ניתן‭ ‬להאמין‭ ‬בתמימות‭ ‬שלא‭ ‬יבוטל‭ ‬המבנה‭ ‬המלאכותי‭ ‬שהקים‭ ‬שלטון‭ ‬החסות‭ ‬הצרפתי‭, ‬שהפסאדה‭ ‬של‭ ‬תרבות‭ ‬צרפתית‭ ‬לא‭ ‬תהייה‭ ‬בלתי‭ ‬קבילה‭ ‬בעיני‭ ‬העם‭ ‬המרוקני‭, ‬בעיני‭ ‬ראשיו‭ ‬ומנהיגיו‭. ‬איך‭ ‬לא‭ ‬תדחה‭ ‬המדינה‭ ‬גוף‭ ‬זה‭. ‬שום‭ ‬פשרה‭ ‬ושום‭ ‬פטרנליזם‭ ‬לא‭ ‬יכלו‭ ‬להתקבל‭ ‬על‭ ‬הדעת‭. ‬יש‭ ‬לומר‭ ‬בכל‭ ‬הכנות‭, ‬היה‭ ‬צריך‭ ‬להיטמע‭ ‬או‭ ‬ללכת‭".‬‭ ‬ההנהגה‭ ‬היהודית‭ ‬הרשמית‭ ‬נשארה‭ ‬יחסית‭ ‬אילמת‭ ‬בשל‭ ‬הנאמנות‭ ‬הכפולה‭. ‬כדוגמת‭ ‬עמדותיו‭ ‬של‭ ‬דוד‭ ‬עמר‭, ‬נאלצו‭ ‬היהודים‭ ‬בהזדמנויות‭ ‬שונות‭ ‬לומר‭ ‬דבר‭ ‬והיפוכו‭ ‬כדי‭ ‬למנוע‭ ‬חיכוכים‭ ‬עם‭ ‬ההנהגה‭ ‬המרוקנית‭ ‬וגם‭ ‬לנהוג‭ ‬לפי‭ ‬נטיות‭ ‬הלב‭. ‬האופציה‭ ‬העברית־ישראלית‭ ‬לא‭ ‬הייתה‭ ‬אידאלית‭ ‬מבחינה‭ ‬זו‭ ‬אך‭ ‬הייתה‭ ‬עדיפה‭ ‬על‭ ‬עתיד‭ ‬יהודי‭ ‬במדינה‭ ‬ערבית־מוסלמית‭ ‬המתמודדת‭ ‬על‭ ‬אופי‭ ‬משטרה‭.‬

ספרו‭ ‬של‭ ‬הסוציולוג‭ ‬היהודי‭ ‬צרפתי‭ ‬ממוצא‭ ‬תוניסאי‭ ‬אלבר‭ ‬ממי‭: "‬דמותו‭ ‬של‭ ‬נכבש‭ ‬ודמותו‭ ‬של‭ ‬כובש‭"‬‭ ‬שפורסם‭ ‬בשנת‭ ‬1957‭ ‬השפיע‭ ‬ללא‭ ‬ספק‭ ‬על‭ ‬האינטליגנציה‭ ‬היהודית‭ ‬במרוקו‭ ‬העצמאית‭.‬‭ ‬ברם‭ ‬בראשית‭ ‬שנות‭ ‬השבעים‭ ‬ממי‭ ‬מצא‭ ‬לנכון‭ ‬להתייחס‭ ‬למונח‭ ‬הטעון‭ "‬יהודים‭-‬ערבים‭" ‬שהחל‭ ‬להופיע‭ ‬באותם‭ ‬ימים‭ ‬בעיתונות‭ ‬הצרפתית‭. ‬לדבריו‭: "‬אני‭ ‬נדרש‭ ‬לאומר‭ ‬את‭ ‬הדברים‭ ‬באופן‭ ‬ברור‭ ‬יותר‭: ‬הדעה‭ ‬הרווחת‭ ‬על‭ ‬החיים‭ ‬האידיליים‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬במדינות‭ ‬ערב‭ ‬אינה‭ ‬אלא‭ ‬מיתוס‭. ‬האמת‭ ‬חייבת‭ ‬להיאמר‭, ‬כיוון‭ ‬שמכריחים‭ ‬אותי‭ ‬לאומר‭ ‬זאת‭, ‬היינו‭ ‬קודם‭ ‬כל‭ ‬מיעוט‭ ‬בסביבה‭ ‬עויינת‭. ‬ככאלה‭ ‬היו‭ ‬לנו‭ ‬כל‭ ‬הפחדים‭ ‬והמועקות‭ ‬וגם‭ ‬תחושה‭ ‬מתמדת‭ ‬של‭ ‬שבירות‭ ‬אופיינית‭ ‬לחלשים‭".‬‭ ‬שינוי‭ ‬הדרגתי‭ ‬זה‭ ‬שחל‭ ‬במשנתו‭ ‬של‭ ‬ממי‭ ‬מקביל‭ ‬לא‭ ‬מעט‭ ‬לגורל‭ ‬התפתחותו‭ ‬של‭ ‬רעיון‭ ‬ההתבוללות‭ ‬היהודי‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקאית‭. ‬יחד‭ ‬עם‭ ‬זאת‭ ‬יש‭ ‬לציין‭ ‬שדור‭ ‬המשפחות‭ ‬שחי‭ ‬במרוקו‭ ‬העצמאית‭ ‬עזב‭ ‬מדינה‭ ‬זו‭ ‬ללא‭ ‬מרירות‭ ‬וללא‭ ‬טינה‭ ‬ושמר‭ ‬לה‭ ‬פינה‭ ‬נוסטלגית‭ ‬בליבו‭.‬

תולדות‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬היא‭ ‬היסטוריה‭ ‬שהגיעה‭ ‬לקיצה‭. ‬כותב‭ ‬קורותיה‭ ‬יודע‭ ‬מראש‭ ‬מה‭ ‬היה‭ ‬גורלה‭. ‬עם‭ ‬זאת‭ ‬ניתן‭ ‬להשתעשע‭ ‬בשאלות‭ ‬היפותטיות‭ ‬כגון‭ ‬מה‭ ‬היה‭ ‬קורה‭ ‬לקהילה‭ ‬זו‭ ‬אילו‭ ‬לא‭ ‬פעלה‭ ‬בה‭ ‬רשת‭ ‬ישראלית‭ ‬שניסתה‭ ‬להוציא‭ ‬ממרוקו‭ ‬משפחות‭ ‬באופן‭ ‬מחתרתי‭ ‬תוך‭ ‬העלמת‭ ‬עין‭ ‬מצד‭ ‬השלטונות‭. ‬מה‭ ‬היה‭ ‬קורה‭ ‬לצעירי‭ ‬הקהילה‭ ‬אם‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬פועלים‭ ‬בה‭ ‬באופן‭ ‬דיסקרטי‭ ‬תנועות‭ ‬נוער‭ ‬ישראליות‭ ‬ומה‭ ‬היה‭ ‬משתנה‭ ‬אם‭ ‬ארגונים‭ ‬יהודיים‭ ‬בינלאומיים‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬נוטלים‭ ‬על‭ ‬עצמם‭ ‬לדאוג‭ ‬לזכויות‭ ‬היהודים‭ ‬בפני‭ ‬שלטונות‭ ‬מרוקו‭ ‬כולל‭ ‬בתחום‭ ‬ההגירה‭. ‬האם‭ ‬זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית‭ ‬היה‭ ‬זוכה‭ ‬להצלחה‭ ‬סוחפת‭ ‬יותר‭? ‬האם‭ ‬שלטונות‭ ‬מרוקו‭ ‬היו‭ ‬ממשיכים‭ ‬להרעיף‭ ‬הטבות‭ ‬ליהודים‭ ‬כדי‭ ‬לגרום‭ ‬להשארותם‭ ‬במדינה‭? ‬לאחר‭ ‬מעשה‭ ‬ובראיה‭ ‬לאחור‭ ‬ניתן‭ ‬לומר‭ ‬במידה‭ ‬רבה‭ ‬של‭ ‬ודאות‭ ‬שמהלך‭ ‬הדברים‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬משתנה‭ ‬מהותית‭ ‬וגם‭ ‬ללא‭ ‬ההתערבות‭ ‬החיצונית‭ ‬של‭ ‬ישראל‭ ‬ויהדות‭ ‬העולם‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬במרוקו‭ ‬העצמאית‭ ‬נידונה‭ ‬לחיסול‭ ‬גם‭ ‬אם‭ ‬חיסול‭ ‬זה‭ ‬היה‭ ‬מתעכב‭ ‬בעשור‭ ‬נוסף‭. ‬הסכסוך‭ ‬הישראלי‭ ‬ערבי‭ ‬ואיבוד‭ ‬היתרונות‭ ‬עקב‭ ‬הערביזציה‭ ‬של‭ ‬המנהל‭ ‬היו‭ ‬מכריעים‭ ‬את‭ ‬הכף‭. ‬אך‭ ‬עשור‭ ‬זה‭ ‬יכול‭ ‬היה‭ ‬להיות‭ ‬קריטי‭ ‬באשר‭ ‬לגורלם‭ ‬של‭ ‬המשפחות‭ ‬שעלו‭ ‬לישראל‭. ‬הם‭ ‬יכלו‭ ‬להגיע‭ ‬אליה‭ ‬בשנות‭ ‬השבעים‭ ‬ולא‭ ‬בימי‭ ‬הצנע‭ ‬של‭ ‬ראשית‭ ‬שנות‭ ‬השישים‭ ‬וגם‭ ‬היו‭ ‬מגיעים‭ ‬למולדתם‭ ‬החדשה‭ ‬עם‭ ‬מטען‭ ‬כלכלי‭ ‬ותרבותי‭ ‬גדול‭ ‬יותר‭ ‬שהמדינה‭ ‬המרוקנית‭ ‬העצמאית‭ ‬העניקה‭ ‬להם‭ ‬באותם‭ ‬ימים‭ ‬בנדיבות‭ ‬רבה‭.‬

ביבליוגראפיה

ארליךאייל‭ ‬ארליך‭, '‬מי‭ ‬הציל‭ ‬את‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ - ‬הכבוד‭ ‬האבוד‭ ‬של‭ ‬סוכני‭ ‬החרש‭' ‬הארץ‭, ‬המוסף‭ ‬השבועי‭, ‬25‭ ‬במאי‭ ‬1987‭, ‬עמ‭' ‬37,7,6‭. ‬

בן־נון‭, ‬אופוריהיגאל‭ ‬בן־נון‭, "‬בין‭ ‬אופוריה‭ ‬לאכזבה‭: ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬אחרי‭ ‬עצמאות‭ ‬מרוקו‭", ‬גשר‭, ‬כתב‭ ‬עת‭ ‬לעניינים‭ ‬יהודים‭, ‬גיליון‭ ‬מס‭' ‬148‭, ‬ירושלים‭ ‬2004‭, ‬עמ‭' ‬59-45‭.‬

בן־נון‭, ‬דיפלומטיגאל‭ ‬בן־נון‭, "‬דיפלומט‭ ‬נון־קונפורמיסט‭", ‬הקדמה‭ ‬לספרו‭ ‬של‭ ‬ג’ו‭ ‬גולן‭, ‬דפים‭ ‬מיומן‭, ‬הוצאת‭ ‬כרמל‭ ‬2006‭, ‬ירושלים‭, ‬עמ‭' ‬15-7‭. ‬

בן־נון‭, ‬זכויותיגאל‭ ‬בן־נון‭,‬‭ "‬הוויכוח‭ ‬בעניין‭ ‬זכויות‭ ‬היהודים‭ ‬והגירתם‭ ‬בעיתונות‭ ‬המרוקנית‭", ‬קשר‭ - ‬כתב‭ ‬עת‭ ‬לחקר‭ ‬תולדות‭ ‬העיתונות‭ ‬בעולם‭ ‬היהודי‭ ‬ובישראל‭ ‬1965-1955‭", ‬חוברת‭ ‬40‭, ‬סתיו‭ ‬2010‭. ‬עומד‭ ‬להתפרסם‭.‬

בן־נון‭, ‬חינוךיגאל‭ ‬בן־נון‭, "‬התרבות‭ ‬הצרפתית‭ ‬וסוגיית‭ ‬החינוך‭ ‬היהודי‭ ‬במרוקו‭ ‬העצמאית‭", ‬ראה‭ ‬REEH כתב‭ ‬עת‭ ‬לחקר‭ ‬העברית‭ ‬באירופה‭, ‬גיליון‭ ‬מס‭' ‬7‭, ‬פריס‭ ‬2003‭, ‬עמ‭' ‬41-19

בן־נון‭, ‬מאבקיגאל‭ ‬בן־נון‭, "‬המאבק‭ ‬בגילויים‭ ‬אנטי‭-‬יהודיים‭ ‬בעיתונות‭ ‬המרוקנית‭ ‬בשנים‭ ‬1963-1962‭" ‬קשר‭ - ‬כתב‭ ‬עת‭ ‬לחקר‭ ‬תולדות‭ ‬העיתונות‭ ‬בעולם‭ ‬היהודי‭ ‬ובישראל‭, ‬חוברת‭ ‬36‭, ‬סתיו‭ ‬2007‭, ‬עמ‘‭ ‬130-123‭.‬

בן־נון‭, ‬נענעיגאל‭ ‬בן־נון‭, "‬על‭ ‬חגיגות‭ ‬המימונה‭ ‬ומהפכת‭ ‬הנענע‭, ‬הארץ‭, ‬26‭ ‬אפריל‭ ‬1981‭.‬

בן־נון‭, ‬עדתיותיגאל‭ ‬בן־נון‭,"‬על‭ ‬תפיסות‭ ‬עדתיות‭ ‬מעוותות‭", ‬שדמות‭ ‬ס‭"‬ג‭, ‬אביב‭ ‬תשל‭'‬ז‭ ‬1977‭, ‬עמ‭' ‬30-33‭.‬

בן־נון‭, ‬שליחיםיגאל‭ ‬בן־נון‭, "‬דמותה‭ ‬של‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬במרוקו‭ ‬העצמאית‭ ‬בעיני‭ ‬שליחי‭ ‬ישראל‭", ‬ראה‭ ‬REEH כתב‭ ‬עת‭ ‬לחקר‭ ‬העברית‭ ‬

באירופה‭, ‬גיליון‭ ‬מס‭' ‬9‭, ‬פריס‭ ‬2005‭, ‬עמ‭' ‬70-57‭.‬

גולןג’ו‭ ‬גולן‭, ‬דפים‭ ‬מיומן‭, ‬הוצאת‭ ‬כרמל‭ ‬2006

לסקר‭, ‬פוליטיקהמיכאל‭ ‬מ‭'‬‭ ‬לסקר‭, ‬‭"‬מדינת‭ ‬ישראל‭ ‬ויהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬בסבך‭ ‬הפוליטיקה‭ ‬המרוקאית‭ ‬1960-1955‭" ‬מיכאל‭ ‬י‭"‬ד‭, ‬מאסף‭ ‬לתולדות‭ ‬היהודים‭ ‬בתפוצות‭, ‬המכון‭ ‬לחקר‭ ‬הציונות‭, ‬אוניברסיטת‭ ‬תל־אביב‭ ‬1997‭, ‬עמ‭' ‬רמה‭ ‬–‭ ‬רפ‭.‬

לסקר‭, ‬צפון‭ ‬אפריקהמיכאל‭ ‬מ‭' ‬לסקר‭, ‬ישראל‭ ‬והעלייה‭ ‬מצפון‭ ‬אפריקה‭, ‬1970-1948‭, ‬מוסד‭ ‬ביאליק‭, ‬ירושלים‭ ‬2006‭.‬

קנפו‭, ‬חוברת‭ ‬3מאיר‭ ‬קנפו‭, ‬עורך‭, ‬חוברת‭ ‬מספר‭ ‬3‭, (‬ללא‭ ‬תאריך‭), ‬ארגון‭ ‬פעילי‭ ‬המחתרת‭, ‬ההעפלה‭ ‬ואסירי‭ ‬ציון‭ ‬בצפון‭ ‬אפריקה‭. ‬

קנפו‭, ‬יחזקאלימאיר‭ ‬קנפו‭, ‬עורך‭, '‬ציוני‭ ‬דרך‭ ‬וקווים‭ ‬לדמותו‭ ‬של‭ ‬שלמה‭ ‬יחזקאלי‭', ‬חוברת‭ ‬מחקר‭ ‬מספר‭ ‬4‭, ‬יולי‭ ‬1994‭, ‬ארגון‭ ‬פעילי‭ ‬המחתרת‭, ‬ההעפלה‭ ‬ואסירי‭ ‬ציון‭ ‬בצפון‭ ‬אפריקה‭. ‬

שגב‭, ‬יכיןשמואל‭ ‬שגב‭, ‬מבצע‭ ‬יכין‭ - ‬עלייתם‭ ‬החשאית‭ ‬של‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬לישראל‭, ‬משרד‭ ‬הביטחון‭ - ‬ההוצאה‭ ‬לאור‭, ‬תל־אביב‭ ‬19847‭. ‬

שגב‭, ‬קשרשמואל‭ ‬שגב‭, '‬הקשר‭ ‬המרוקני‭ - ‬המגעים‭ ‬החשאיים‭ ‬בין‭ ‬ישראל‭ ‬למרוקו‭', ‬הוצאת‭ ‬מטר‭, ‬תל‭ ‬אביב‭ ‬2008‭.‬

שושני‭, ‬דברי‭ ‬חבריםאליעזר‭ ‬שושני‭, ‬חלק‭ ‬ב‭', ‬דברי‭ ‬חברים‭ (‬לא‭ ‬ממוספר‭) - ‬סודי־ביותר‭, ‬עותק‭ ‬מספר‭ ‬76‭, ‬מחלקת‭ ‬העלייה‭ ‬של‭ ‬הסוכנות‭ ‬היהודית‭ ‬והמוסד‭ ‬לתפקידים‭ ‬מיוחדים‭ ‬של‭ ‬מדינת‭ ‬ישראל‭, ‬אפריל‭ ‬1964‭, ‬ארכיון‭ ‬גד‭ ‬שחר‭.‬

שרביט‭ ‬יוסף‭ ‬שרביט‭, ‬הנוער‭ ‬בעלייה‭, ‬תנועת‭ '‬שרל‭ ‬נטר‭' ‬במרוקו‭, ‬משרד‭ ‬הביטחון‭ - ‬ההוצאה‭ ‬לאור‭, ‬תל־אביב‭ ‬2004‭.‬

אוחנהJoe Ohana‭,"‬Conscience nationale‭", ‬Maroc Presse‭, ‬22‭ ‬octobre 1955‭. ‬p‭. ‬1-2‭.‬

אופקירRaouf Oufkir‭, ‬Les invités‭, ‬Vingt ans dans les prisons du Roi‭, ‬Flammarion‭, ‬Edition de poche revue et corrigée‭, ‬J‘ai lu‭, ‬Paris 2005‭. ‬

אסרףRobert Assaraf‭, ‬Mohammed V et les Juifs du Maroc‭, ‬préface de Michel Abitbol Plon‭, ‬Paris 1997‭.‬

בוכריAhmed Boukhari‭, ‬Le secret‭, ‬Ben barka et le Maroc‭, ‬un ancien agent des services speciaux parle‭, ‬Michel Lafont‭, ‬Paris 2002‭.‬

בל‭ ‬אייבה‭ ‬Inès Bel Aiba ‭, ‬Younes Alami‭, ‬Ali Amar & Aboubaker Jamaï‭, ‬« Le Maroc et le Mossad‭, ‬Dossier spécial » et éditorial‭, ‬Le Journal Hebdomadaire‭, ‬n°167‭, ‬Casablanca‭, ‬3‭ ‬au 9‭ ‬juillet 2004‭, ‬p‭.‬3-4‭, ‬20-29‭.‬

בן־ברוך‭ ‬Salomon Benbaruk‭, ‬Trois quart de siècle pêle‭-‬mêle‭, ‬Maroc‭-‬Canada‭, ‬1920-1950-1990‭, ‬p‭. ‬6-7

בן־נון‭, ‬שורקיYigal Bin‭-‬Nun‭, ‬« Chouraqui diplomate‭, ‬Débuts des relations secrètes entre le Maroc et Israël »‭, ‬Perspectives 12‭, ‬Revue de l’Université Hébraïque de Jérusalem‭, ‬ed‭., ‬F‭. ‬Bartfeld‭, ‬Editions Magnes 2008‭, ‬p‭. ‬169-204‭. ‬

בן־נון‭, ‬גולןYigal Bin‭-‬Nun‭, ‬« Jo Golan ‭- ‬Un destin marocain »‭, ‬Brit 29‭, ‬dir‭. ‬A‭. ‬Knafo‭, ‬Ashdod 2010‭, ‬p‭. ‬78-85

בן־נון‭, ‬הסכםYigal Bin‭-‬Nun‭, ‬« La négociation de l‭'‬évacuation en masse des Juifs du Maroc»‭, ‬in La fin du Judaïsme en terres d‭'‬Islam‭, ‬dir‭. ‬Trigano Sh‭. , ‬Denoël Médiations‭, ‬Paris 2009‭, ‬p‭. ‬303-358‭. ‬

בן־נון‭, ‬פינויYigal Bin‭-‬Nun‭, ‬« La quête d‭'‬un compromis pour l‭'‬évacuation des Juifs du Maroc »‭, ‬L‭'‬exclusion des Juifs des pays arabes‭, ‬Pardès n°34‭, ‬In press éditions 2003‭, ‬p‭. ‬75-98‭; ‬

בן־נון‭, ‬ארגוניםYigal Bin‭-‬Nun‭, ‬« The contribution of World Jewish Organizations to the Establishment of Rights for Jews in Morocco ‭(‬1956-1961‭), ‬Journal of Jewish Modern Studies 9:2‭, ‬Dir‭. ‬G‭. ‬Abramson‭, ‬Oxford 2010‭, ‬p‭. ‬251-274‭.‬

בן־נון‭, ‬פסיכוזהYigal Bin‭-‬Nun‭, ‬Psychosis or an Ability to Foresee the Future‭? ‬The contribution of the World Jewish Organizations to the Establishment of Rights for Jews in Independent Morocco‭, ‬1955-1961‭, ‬REEH 10‭, ‬Paris 2004‭. ‬

דאלIgnas Dalle‭, ‬Le règne de Hassan II‭, ‬1961-1999‭, ‬Maisonneuve et Larose‭, ‬Tarik Editions‭, ‬Paris 2001‭, ‬Paris‭, ‬2001‭.‬

דה‭ ‬נזרי‭, ‬יהודיםCarlos De Nesry‭, ‬Les Israélites marocains à l‭'‬heure du choix‭, ‬Éditions internationales‭, ‬Tanger 1958‭. ‬

דה‭ ‬נזרי‭, ‬מרוקוCarlos De Nesry‭, ‬Les Juifs dans le Maroc nouveau‭, ‬extrait de l‭'‬Information Juive‭, ‬Alger 1957‭.‬

טולדנו‭, ‬אוחנהJoseph Toledano‭, ‬Tadart‭-‬Nait O‭'‬hana‭, ‬Préface Jacques Attali‭, ‬Éditions Gaillard‭, ‬Casablanca‭, ‬1994‭.‬

טולדנו‭, ‬משפחותJoseph Toledano‭, ‬Une histoire de familles‭, ‬ed‭. ‬Ramtol‭, ‬Jerusalem‭.‬

כהןPierre Cohen‭, ‬La presse juive éditée au Maroc 1870-1963‭, ‬Préface de Jamaa Baida‭, ‬Editions Bouregreg‭, ‬Casablanca 2007‭.‬

להמןHal Lehrman‭, "‬L‭'‬El Wifak chez les Juifs marocains‭, ‬entente cordiale ou collaboration‭", ‬L‭'‬Arche n° 20‭, ‬21‭, ‬août‭, ‬sept‭. ‬1958‭.‬

מלכא‭, ‬עמרVictor Malka‭, ‬David Amar ou la passion d‭'‬agir‭. ‬Biblieurope‭, ‬Paris 2003‭.‬

מלכא‭, ‬עצמאותVictor Malka‭, "‬L‭'‬indépendance‭? ‬La situation des communautés juives en Tunisie et au Maroc‭. ‬L‭'‬éxemple marocain‭". ‬L‭'‬Arche n° 62‭, ‬mars 1962‭.‬

ממי‭, ‬ערביםAlbert Memi‭, ‬Juifs et Arabes‭, ‬NRF Idées Gallimard‭, ‬Paris 1974‭.‬

סמית‭, ‬אופקירStephen Smith‭., ‬Oufkir‭, ‬Un destin marocain‭, ‬Calmann‭-‬Levy‭, ‬Paris 1999‭. ‬

עבוIsaac‭-‬David Abou‭, ‬Musulmans Andalous et Judéo‭-‬Espagnols‭, ‬Éditions Antar‭, ‬Casablanca 1953‭.‬

צרפתיAbraham Serfaty & Mikhaël Elbaz‭, ‬L‘insoumis‭, ‬Juifs‭, ‬Marocains et rebelles‭, ‬Desclée de Brouwer‭, ‬Paris 2001‭.‬

קאריץPinhas Karitz‭, ‬L’organisation et les tendances politiques des Juifs au Maroc depuis l’indépendance‭, ‬Thèse de doctorat ‭(‬ronéotypé‭) ‬Université de Paris ‭[‬1984‭].‬

קלמנטClaude Clement‭, ‬Oufkir‭, ‬Édition Jean Dullis‭, ‬Paris 1974‭.‬

ריווהDaniel Rivet‭, ‬Le Maroc de Lyautey à Mohammed V‭, ‬Le double visage du protectorat‭, ‬Denoël‭, ‬Paris 1999‭.‬

Les droits des Juifs à l'émigration à l'époque de l'indépendance du Maroc

yigbin — Mon, 08 Nov 2010 16:05:00 GMT

הוויכוח‭ ‬בעיתונות‭ ‬המרוקנית‭ ‬בעניין‭ ‬זכויות‭ ‬היהודים‭ ‬והגירתם‭ ‬

‭ ‬1965-1955

מאת‭ ‬יגאל‭ ‬בן‭-‬נון

קשר‭ - ‬כתב‭ ‬עת‭ ‬לחקר‭ ‬תולדות‭ ‬העיתונות‭ ‬בעולם‭ ‬היהודי‭ ‬ובישראל‭,‬‭ ‬חוברת‭ ‬מס‭' ‬40‭, ‬אוניברסיטת‭ ‬תל‭ ‬אביב‭, ‬עמ‭' ‬101-86

משנת‭ ‬1830‭ ‬עברו‭ ‬היהודים‭ ‬בהדרגה‭ ‬ממעמד‭ ‬נחות‭ ‬למעמד‭ ‬מועדף‭ ‬בהשוואה‭ ‬למוסלמים‭. ‬ההשכלה‭ ‬הצרפתית‭, ‬שרכשו‭ ‬היהודים‭ ‬בבתי־הספר‭ ‬של‭ ‬כי‭"‬ח‭ (‬אליאנס‭) ‬וההטמעה‭ ‬המהירה‭ ‬של‭ ‬מודרניות‭ ‬זו‭ ‬יצרו‭ ‬פער‭ ‬בינם‭ ‬ובין‭ ‬רוב‭ ‬המוסלמים‭. ‬עוד‭ ‬לפני‭ ‬תחילת‭ ‬שלטון‭ ‬החסות‭ ‬הצרפתי‭, ‬עם‭ ‬ייסוד‭ ‬בתי־הספר‭ ‬הראשונים‭ ‬של‭ ‬רשת‭ ‬כי‭"‬ח‭, ‬השתפר‭ ‬מעמדם‭ ‬האישי‭, ‬החברתי‭, ‬הכלכלי‭ ‬והתרבותי‭ ‬בהשוואה‭ ‬לרוב‭ ‬האוכלוסייה‭ ‬המוסלמים‭.‬‭ ‬

בתוך‭ ‬קהילות‭ ‬היהודיות‭ ‬עצמן‭ ‬היו‭ ‬פערים‭ ‬חברתיים‭ ‬גדולים‭, ‬מצב‭ ‬הבורגנות‭ ‬היהודית‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬שונה‭ ‬מן‭ ‬הבורגנות‭ ‬המוסלמית‭ ‬ואף‭ ‬עלתה‭ ‬עליה‭ ‬בתחומים‭ ‬אחדים‭, ‬בייחוד‭ ‬בקבלת‭ ‬משרות‭ ‬ציבוריות‭. ‬למרות‭ ‬חששות‭ ‬הצרפתים‭, ‬היהודים‭ ‬לא‭ ‬ניצלו‭ ‬את‭ ‬ההשכלה‭ ‬שרכשו‭ ‬נגד‭ ‬הכובש‭ ‬הזר‭ ‬אך‭ ‬גם‭ ‬לא‭ ‬כוונו‭ ‬אותה‭ ‬במופגן‭ ‬לטובתו‭. ‬ללא‭ ‬ספק‭ ‬שינתה‭ ‬המודרנה‭ ‬היהודית‭ ‬את‭ ‬היחסים‭ ‬בין‭ ‬היהודים‭ ‬למוסלמים‭ ‬עד‭ ‬בלי‭ ‬הכר‭ ‬והעניקה‭ ‬להם‭ ‬יתרון‭ ‬בלתי‭ ‬הפיך‭ ‬שהמשיך‭ ‬להתקיים‭ ‬גם‭ ‬משנעשו‭ ‬המרוקנים‭ ‬לאדונים‭ ‬במדינתם‭. ‬לאמתו‭ ‬של‭ ‬דבר‭, ‬בתקופת‭ ‬החסות‭ ‬היהודים‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬מעוניינים‭ ‬בשוויון‭ ‬זכויות‭ ‬אלא‭ ‬שאפו‭ ‬לקבל‭ ‬את‭ ‬ההטבות‭ ‬שניתנו‭ ‬למתיישבים‭ ‬הצרפתים‭ ‬והקנו‭ ‬להם‭ ‬עדיפות‭ ‬על‭ ‬הרוב‭ ‬המוסלמי‭. ‬עם‭ ‬קבלת‭ ‬העצמאות‭, ‬היה‭ ‬על‭ ‬הממלכה‭ ‬המרוקנית‭ ‬לבחור‭ ‬בין‭ ‬המשך‭ ‬הקשר‭ ‬לצרפת‭, ‬לתרבותה‭ ‬ולשפתה‭ ‬ולמערב‭ ‬הדמוקרטי‭ ‬ובין‭ ‬התיישרות‭ ‬עם‭ ‬מדינות‭ ‬המזרח‭ ‬התיכון‭, ‬עם‭ ‬מדיניותן‭ ‬הכל־ערבית‭ ‬ויחסן‭ ‬ליהודיהן‭. ‬עתיד‭ ‬המשטר‭ ‬במדינה‭ ‬וגורל‭ ‬מעמדם‭ ‬המשפטי‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בה‭, ‬לא‭ ‬היה‭ ‬ברור‭. ‬האם‭ ‬על‭ ‬היהודים‭ ‬היה‭ ‬לדרוש‭ ‬זכויות‭ ‬ייחודיות‭ ‬של‭ ‬מיעוט‭ ‬אתני‭ ‬נבדל‭ ‬מכלל‭ ‬האוכלוסייה‭, ‬או‭ ‬האם‭ ‬להשתלב‭ ‬בחברה‭ ‬החדשה‭, ‬בתרבותה‭ ‬ובשפתה‭, ‬עד‭ ‬כדי‭ ‬התמזגות‭ ‬וטמיעה‭, ‬כבקהילות‭ ‬היהודיות‭ ‬במערב‭ ‬אירופה‭. ‬

בראשית‭ ‬קיומה‭ ‬של‭ ‬המדינה‭ ‬העצמאית‭ ‬נחלקה‭ ‬ההנהגה‭ ‬היהודית‭ ‬בין‭ ‬מיעוט‭ ‬מתקדם‭ ‬שתמך‭ ‬בהתלהבות‭ ‬בהיטמעות‭ ‬בחיים‭ ‬המרוקנים‭ ‬ובנטילת‭ ‬חלק‭ ‬בבניית‭ ‬מרוקו‭ ‬החדשה‭ ‬ובין‭ ‬רוב‭ ‬שמרן‭, ‬שצידד‭ ‬בזהות‭ ‬לאומית‭ ‬נפרדת‭, ‬שונה‭ ‬מן‭ ‬הדגם‭ ‬שרווח‭ ‬במדינות‭ ‬המערב‭ ‬הקלסיות‭ ‬שהתקיימה‭ ‬בהן‭ ‬אמנציפציה‭ ‬אינדיבידואלית‭. ‬רוב‭ ‬זה‭ ‬נאחז‭ ‬במסורת‭ ‬אבות‭ ‬ובשוני‭ ‬בין‭ ‬שתי‭ ‬הקהילות‭ ‬כדי‭ ‬לדרוש‭ ‬זכויות‭ ‬נבדלות‭ ‬ולאו‭ ‬דווקא‭ ‬שוות‭, ‬בשביל‭ ‬היהודים‭ ‬כמכלול‭ ‬לאומי‭, ‬אתני‭ ‬וקהילתי‭. ‬הנהגת‭ ‬הרוב‭ ‬הדומם‭ ‬יכלה‭ ‬לנמק‭ ‬את‭ ‬דרישות‭ ‬הבדלנות‭ ‬על‭ ‬סמך‭ ‬העובדה‭ ‬הבלתי‭ ‬מוכחשת‭, ‬שעם‭ ‬כל‭ ‬רצונה‭ ‬של‭ ‬מרוקו‭ ‬להיות‭ ‬דמוקרטית‭ ‬ומתקדמת‭, ‬על‭ ‬פי‭ ‬הגדרתה‭, ‬היא‭ ‬מדינה‭ ‬מוסלמית‭ ‬לא‭ ‬חילונית‭ ‬ואין‭ ‬בה‭ ‬הפרדה‭ ‬בין‭ ‬הדת‭ ‬למדינה‭. ‬רק‭ ‬מדינה‭ ‬חילונית‭ ‬כזאת‭ ‬מסוגלת‭ ‬לאפשר‭ ‬למסה‭ ‬גדולה‭ ‬של‭ ‬יהודים‭ ‬לזהות‭ ‬עצמם‭ ‬כמרוקנים‭ ‬לכל‭ ‬דבר‭. ‬אם‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬תומכים‭ ‬רבים‭ ‬לגישה‭ ‬השמרנית‭ ‬בקרב‭ ‬ההנהגה‭, ‬שכן‭ ‬חסידיה‭ ‬העדיפו‭ ‬פשוט‭ ‬להגר‭ ‬לישראל‭, ‬זכתה‭ ‬האופציה‭ ‬השנייה‭ ‬לעדיפות‭ ‬לטווח‭ ‬קצר‭ ‬יחסית‭, ‬בשכבה‭ ‬היהודית‭ ‬המשכילה‭. ‬אך‭ ‬המציאות‭ ‬טפחה‭ ‬על‭ ‬פני‭ ‬קבוצה‭ ‬זו‭. ‬עד‭ ‬מהרה‭ ‬התברר‭ ‬שמה‭ ‬שנכון‭ ‬ליהודי‭ ‬צרפת‭ ‬אחרי‭ ‬המהפכה‭ ‬וליהודי‭ ‬אירופה‭ ‬המערבית‭ ‬בעקבותיה‭, ‬אין‭ ‬הוא‭ ‬עולה‭ ‬בקנה‭ ‬אחד‭ ‬עם‭ ‬מצבה‭ ‬ואת‭ ‬אפשרויותיה‭ ‬של‭ ‬המדינה‭ ‬הערבית‭ ‬מוסלמית‭ ‬החדשה‭, ‬גם‭ ‬אחרי‭ ‬חסות‭ ‬צרפתית‭ ‬שארכה‭ ‬מעט‭ ‬יותר‭ ‬מארבעים‭ ‬שנה‭. ‬רוב‭ ‬יהדות‭ ‬מרוקו‭ ‬בחר‭ ‬בדרך‭ ‬ביניים‭.‬

בעיתונות‭ ‬המרוקנית‭ ‬שלאחר‭ ‬העצמאות‭ ‬אפשר‭ ‬למצא‭ ‬לא‭ ‬מעט‭ ‬התייחסויות‭ ‬לנושא‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭, ‬למעמדה‭ ‬ולזכויות‭ ‬אנשיה‭ ‬במגוון‭ ‬דעות‭ ‬של‭ ‬בעלי‭ ‬עמדות‭ ‬ובהן‭ ‬מחלוקות‭ ‬וויכוחים‭. ‬מדובר‭ ‬בעיקר‭ ‬במאמרים‭ ‬בערבית‭ ‬ובצרפתית‭ ‬בעיתונות‭ ‬של‭ ‬הפלגים‭ ‬הפוליטיים‭ ‬במדינה‭ ‬ובהצהרות‭ ‬פומביות‭ ‬של‭ ‬מנהיגים‭. ‬דברי‭ ‬ראשי‭ ‬השלטון‭ ‬מובאים‭ ‬בהרחבה‭ ‬במסמכים‭ ‬בארכיונים‭ ‬ישראלים‭, ‬אך‭ ‬יש‭ ‬להתייחס‭ ‬אליהם‭ ‬בזהירות‭ ‬ולבדוק‭ ‬את‭ ‬המקור‭. ‬עם‭ ‬עצמאות‭ ‬מרוקו‭, ‬בעיות‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭, ‬ישראל‭ ‬והיהדות‭ ‬העולמית‭ ‬תפסו‭ ‬חלק‭ ‬זניח‭ ‬במכלול‭ ‬הנושאים‭ ‬שהעסיקו‭ ‬את‭ ‬ראשי‭ ‬המדינה‭ ‬הצעירה‭. ‬לכן‭, ‬מגעי‭ ‬ראשי‭ ‬המדינה‭ ‬עם‭ ‬גורמים‭ ‬יהודיים‭ ‬עולמיים‭ ‬ועם‭ ‬שליחי‭ ‬ישראל‭ ‬המוסווים‭ ‬היו‭ ‬נושא‭ ‬עדין‭ ‬ורגיש‭ ‬שהמרוקנים‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬מעוניינים‭ ‬להשאירם‭ ‬בכתובים‭ ‬שעלולים‭ ‬להביכם‭ ‬ולגרום‭ ‬להם‭ ‬נזק‭ ‬פוליטי‭ ‬במאבקי‭ ‬הכוח‭ ‬הפנימיים‭ ‬וביחסיהם‭ ‬עם‭ ‬מדינות‭ ‬ערב‭. ‬

למרות‭ ‬החשש‭ ‬לעתיד‭ ‬היהודים‭ ‬ולמעמדם‭ ‬במדינה‭ ‬העצמאית‭, ‬יומיים‭ ‬אחרי‭ ‬שובו‭ ‬לבירה‭ ‬רבט‭, ‬הסולטן‭ ‬מוחמד‭ ‬בן־יוסף‭ ‬ציין‭ ‬בנאומו‭ ‬בחג‭ ‬ההכתרה‭ ‬ב18-‭ ‬בנובמבר‭ ‬1955‭, ‬שליהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬יוענקו‭ ‬אותן‭ ‬זכויות‭ ‬וחובות‭ ‬כל‭ ‬חבריהם‭ ‬המוסלמים‭, ‬במלוכה‭ ‬תחוקתית‭ ‬שתבטיח‭ ‬לכל‭ ‬המרוקנים‭, ‬ללא‭ ‬הבדל‭ ‬דת‭, ‬את‭ ‬זכות‭ ‬ההתארגנות‭ ‬האזרחית‭ ‬והמקצועית‭. ‬בפגישותיו‭ ‬שהתקיימו‭ ‬בעיירה‭ ‬סן־ג‭'‬רמן־אן־לה‭ ‬בשנת‭ ‬1956‭, ‬לפני‭ ‬ששב‭ ‬למולדתו‭, ‬הצהיר‭ ‬הסולטן‭: "‬עידן‭ ‬חדש‭ ‬עומד‭ ‬להיפתח‭ ‬בשביל‭ ‬נתיני‭ ‬היהודים‭. ‬בקרוב‭ ‬תבחינו‭ ‬בהוכחות‭ ‬לכך‭. ‬מעתה‭ ‬הם‭ ‬ייהנו‭ ‬מזכויות‭ ‬כאחיהם‭ ‬המוסלמים‭, ‬ללא‭ ‬הגבלה‭ ‬מכל‭ ‬סוג‭". ‬הוא‭ ‬חזר‭ ‬על‭ ‬הבטחתו‭ ‬באותה‭ ‬שנה‭ ‬והוסיף‭: "‬היהודים‭ ‬ייהנו‭ ‬משוויון‭ ‬זכויות‭, ‬שוויון‭ ‬מוחלט‭, ‬וישולבו‭ ‬בכל‭ ‬מסגרות‭ ‬החיים‭ ‬הלאומיים‭ ‬וגם‭ ‬באחריות‭ ‬המיניסטריאלית‭".‬^{‭ ‬}גם‭ ‬מפלגת‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬הפופולרית‭ ‬והמפלגה‭ ‬הדמוקרטית‭ ‬לעצמאות‭ ‬Parti Démocratique pour l‭'‬Indépendance‭, ‬שחבריה‭ ‬הם‭ ‬בעיקר‭ ‬בעלי‭ ‬מקצועות‭ ‬חופשיים‭, ‬פנו‭ ‬ליהודים‭ ‬בקריאה‭ ‬לבנות‭ ‬עם‭ ‬אחיהם‭ ‬המוסלמים‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭ ‬החדשה‭ ‬ולראשונה‭ ‬גם‭ ‬הוזמנו‭ ‬היהודים‭ ‬להצטרף‭ ‬רשמית‭ ‬לשורותיהן‭.‬‭ ‬

אם‭ ‬בנושא‭ ‬זכויות‭ ‬היהודים‭ ‬לא‭ ‬נמצא‭ ‬אף‭ ‬גורם‭ ‬שיערער‭ ‬על‭ ‬עיקרון‭ ‬השוויון‭ ‬המוחלט‭ ‬בין‭ ‬היהודי‭ ‬למוסלמי‭, ‬לא‭ ‬כך‭ ‬היה‭ ‬לגבי‭ ‬היחס‭ ‬לזכות‭ ‬התנועה‭ ‬החופשית‭ ‬ולזכותם‭ ‬של‭ ‬יהודים‭ ‬להגר‭ ‬מן‭ ‬המדינה‭. ‬טיעוני‭ ‬ההנהגה‭ ‬המרוקנית‭ ‬להתנגדותם‭ ‬להגירה‭ ‬זו‭ ‬משקפים‭ ‬את‭ ‬הבדלי‭ ‬התרבות‭ ‬הפוליטית‭ ‬בקרבם‭. ‬אפשר‭ ‬להבחין‭ ‬כך‭ ‬בסיבות‭ ‬מגוונות‭ ‬להתנגדותם‭. ‬

‭- ‬הגישה‭ ‬הפטרנליסטית‭-‬מסורתית‭ ‬שאפיינה‭ ‬את‭ ‬עמדת‭ ‬המלך‭ ‬מוחמד‭ ‬החמישי‭, ‬ראתה‭ ‬ביהודי‭ ‬הקהילה‭ ‬נתינים‭ ‬תחת‭ ‬חסותו‭ ‬האישית‭ ‬של‭ ‬השליט‭. ‬מוסד‭ ‬המלוכה‭ ‬מחויב‭ "‬להגן‭ ‬על‭ ‬בניו‭ ‬היהודים‭" ‬כנהוג‭ ‬מדורי‭ ‬דורות‭. ‬בגישה‭ ‬זו‭ ‬יש‭ ‬מידה‭ ‬לא‭ ‬מעטה‭ ‬של‭ ‬סנטימנטליות‭ ‬נטולת‭ ‬ריאל־פוליטיק‭. ‬

‭- ‬יציאת‭ ‬היהודים‭ ‬מן‭ ‬המדינה‭, ‬מיד‭ ‬עם‭ ‬קבלת‭ ‬עצמאותה‭, ‬תערער‭ ‬את‭ ‬יציבותה‭ ‬בתחומי‭ ‬המנהל‭ ‬הציבורי‭, ‬המסחר‭ ‬והכלכלה‭, ‬כיוון‭ ‬שהיהודים‭ ‬ממלאים‭ ‬תפקיד‭ ‬חשוב‭ ‬בתחומים‭ ‬אלה‭. ‬גרסה‭ ‬אחרת‭ ‬לטענה‭ ‬זו‭ ‬מדגישה‭ ‬שעצם‭ ‬הפרסום‭ ‬בעיתונות‭ ‬העולמית‭ ‬על‭ ‬יציאה‭ ‬המונית‭ ‬של‭ ‬יהודים‭ ‬ממרוקו‭ ‬תיצור‭ ‬את‭ ‬הרושם‭ ‬שהמדינה‭ ‬הצעירה‭ ‬מתמוטטת‭ ‬כלכלית‭ ‬ותצייר‭ ‬אותה‭ ‬כבעלת‭ ‬משטר‭ ‬לא‭ ‬הומני‭.‬^{‭ ‬}

‭- ‬התרת‭ ‬יציאה‭ ‬המונית‭ ‬של‭ ‬יהודים‭ ‬תחשוף‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭ ‬בפני‭ ‬דעת‭ ‬הקהל‭ ‬העולמית‭ ‬כמדינה‭ ‬לא‭ ‬דמוקרטית‭ ‬ולא‭ ‬מתקדמת‭ ‬שלא‭ ‬מסוגלת‭ ‬להעניק‭ ‬לאזרחיה‭ ‬הלא‭-‬מוסלמים‭ ‬את‭ ‬התנאים‭ ‬להשתלבות‭ ‬נאותה‭ ‬בחברתה‭. ‬

‭- ‬יציאת‭ ‬יהודים‭, ‬המהגרים‭ ‬ברובם‭ ‬לישראל‭, ‬תפגע‭ ‬ביחסי‭ ‬מרוקו‭ ‬עם‭ ‬מדינות‭ ‬ערב‭ ‬להן‭ ‬היא‭ ‬זקוקה‭ ‬לייצוב‭ ‬מעמדה‭ ‬המדיני‭, ‬בתום‭ ‬מאבקיה‭ ‬בצרפת‭ ‬הקולוניאלית‭. ‬

‭- ‬הגירה‭ ‬מסיבית‭ ‬של‭ ‬יהודים‭ ‬צעירים‭ ‬לישראל‭ ‬תחזק‭ ‬את‭ ‬כוח‭ ‬צה‭"‬ל‭ ‬במלחמתו‭ ‬במדינות‭ ‬אחיות‭. ‬

כך‭ ‬או‭ ‬כך‭, ‬נוצרה‭ ‬במדינה‭ ‬אחדות‭ ‬דעים‭ ‬מקצה‭ ‬לקצה‭ ‬של‭ ‬המפה‭ ‬הפוליטית‭, ‬המתנגדת‭ ‬לנטישת‭ ‬היהודים‭ ‬את‭ ‬המדינה‭. ‬הלך‭ ‬הרוחות‭ ‬במפלגות‭ ‬המקומיות‭ ‬ניכר‭ ‬היטב‭ ‬בדו‭"‬ח‭ ‬מאוגוסט‭ ‬1956‭ ‬של‭ ‬איש‭ ‬המודיעין‭ ‬של‭ "‬המסגרת‭"‬‭ ‬במרוקו‭ ‬ששלח‭ ‬סקירה‭ ‬על‭ ‬המצב‭ ‬לשלמה‭ ‬זלמן‭ ‬שרגאי‭.‬^{‭ ‬}הוא‭ ‬הבחין‭ ‬בשלוש‭ ‬גישות‭ ‬לסוגיית‭ ‬העלייה‭ ‬לארץ‭ ‬בתקופת‭ ‬ממשלת‭ ‬מברכּ‭ ‬בכּאי‭: ‬גישת‭ ‬שמרני‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬בראשות‭ ‬אחמד‭ ‬בלפרג‭' ‬שעיניהם‭ ‬נשואות‭ ‬לקהיר‭ ‬הנאסריסטית‭, ‬גישת‭ ‬מהדי‭ ‬בן־בַּרכָּה‭ ‬שדוגל‭ ‬בקשר‭ ‬למערב‭ ‬ודואג‭ ‬שמרוקו‭ ‬תצטייר‭ ‬חיובית‭ ‬בעיני‭ ‬האומות‭ ‬ולכן‭ ‬מוכן‭ ‬לאפשר‭ ‬הגירה‭, ‬וגישת‭ ‬שר‭ ‬האוצר‭ ‬עבדרחים‭ ‬בועביד‭, ‬הפרו‭ ‬מערבי‭ ‬המתנגד‭ ‬למעורבות‭ ‬מצרים‭ ‬הנאסריסטית‭ ‬בענייני‭ ‬מרוקו‭ ‬ותומך‭ ‬ביציאת‭ ‬העולים‭ ‬ממחנה‭ ‬המעבר‭ "‬קדימה‭". ‬

נציגי‭ ‬ישראל‭ ‬וראשי‭ ‬הארגונים‭ ‬היהודים‭ ‬העולמיים‭ ‬ניסו‭ ‬להשיב‭ ‬לטענות‭ ‬אלה‭ ‬בטענות‭ ‬נגדיות‭. ‬הם‭ ‬ציינו‭ ‬שהגורם‭ ‬הכלכלי‭ ‬אינו‭ ‬כה‭ ‬חשוב‭ ‬כיוון‭ ‬שכשישים‭ ‬אלף‭ ‬יהודים‭ (‬מתוך‭ ‬160000‭ ‬בשנת‭ ‬1960‭) ‬התקיימו‭ ‬רק‭ ‬בזכות‭ ‬סיוע‭ ‬ארגון‭ ‬הג‭'‬וינט‭ ‬היהודי‭-‬אמריקאי‭.‬‭ ‬בשיחותיהם‭ ‬עם‭ ‬השלטונות‭ ‬טענו‭ ‬נציגי‭ ‬ישראל‭ ‬שיציאת‭ ‬בעלי‭ ‬מקצוע‭ ‬יהודים‭ ‬מן‭ ‬המדינה‭ ‬תפנה‭ ‬מקומות‭ ‬עבודה‭ ‬לצעירים‭ ‬מוסלמים‭ ‬משכילים‭. ‬על‭ ‬החשש‭ ‬מתגובת‭ ‬מדינות‭ ‬ערב‭, ‬השיבו‭ ‬שליחי‭ ‬ישראל‭, ‬שגם‭ ‬מדינות‭ ‬חברות‭ ‬הליגה‭ ‬הערבית‭ ‬וגם‭ ‬מדינות‭ ‬הנלחמות‭ ‬בישראל‭ ‬הרשו‭ ‬ליהודי‭ ‬ארצותיהם‭ ‬לצאת‭ ‬לישראל‭, ‬ובניהם‭ ‬משרתים‭ ‬בצה‭"‬ל‭. ‬הכוונה‭ ‬ליהודי‭ ‬מצרים‭, ‬עירק‭, ‬תימן‭, ‬לוב‭ ‬ותוניסיה‭ ‬ואף‭ ‬סוריה‭ ‬ולבנון‭. ‬לדברי‭ ‬נציג‭ ‬הקוגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭, ‬אלכסנדר‭ ‬איסטרמן‭, ‬בעוד‭ ‬עבדל‭ ‬נאצר‭ ‬עודד‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬לצאת‭ ‬ממצרים‭ ‬ואף‭ ‬גירש‭ ‬אותם‭ ‬בשנת‭ ‬1957‭ ‬אחרי‭ ‬מבצע‭ ‬סיני‭ ‬כחלק‭ ‬מחתירתו‭ ‬לאחידות‭ ‬לאומית‭, ‬מרוקו‭ ‬מעודדת‭ ‬גיוון‭ ‬לאומי‭.‬‭ ‬הישראלים^{‭ ‬}הזכירו‭ ‬בחיוב‭ ‬כדוגמה‭ ‬למדיניותו‭ ‬ליברלית‭ ‬את‭ ‬העמדה‭ ‬התוניסאית‭ ‬שעוצבה‭ ‬בידי‭ ‬חביב‭ ‬בורגיבה‭. ‬למרות‭ ‬שהתיר‭ ‬יציאה‭ ‬חופשית‭ ‬מן‭ ‬המדינה‭, ‬היהודים‭ ‬לא‭ ‬התנפלו‭ ‬על‭ ‬שערי‭ ‬היציאה‭.‬^{‭ ‬}

בעיני‭ ‬ההנהגה‭ ‬המרוקנית‭, ‬דמה‭ ‬מעמדם‭ ‬הכלכלי‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬למעמד‭ ‬המתיישבים‭ ‬הצרפתים‭. ‬למרות‭ ‬השוני‭ ‬ביניהם‭ ‬מבחינת‭ ‬הנתינות‭, ‬היהודים‭ ‬היו‭ ‬שוק‭ ‬צריכה‭ ‬לא‭ ‬מבוטל‭ ‬וכוח‭ ‬אדם‭ ‬מיומן‭ ‬למשרות‭ ‬ניהול‭. ‬לדברי‭ ‬ההיסטוריון‭ ‬דניאל‭ ‬ריווֶה‭: "‬לא‭ ‬יהיה‭ ‬מוגזם‭ ‬לקבוע‭ ‬שעזיבת‭ ‬הקהילה‭ ‬תרושש‭ ‬מבחינה‭ ‬אנושית‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭ ‬יותר‭ ‬משובם‭ ‬של‭ ‬האירופים‭ ‬לצפון‭ ‬הים‭-‬התיכון‭".‬‭ ‬אך‭ ‬מעיני‭ ‬היהודים‭ ‬לא‭ ‬נעדר‭ ‬החשש‭ ‬מן‭ ‬העלול‭ ‬לקרות‭ ‬משתתגבר‭ ‬המדינה‭ ‬על‭ ‬קשיי‭ ‬ההסתגלות‭ ‬לעצמאות‭ ‬הכלכלית‭ ‬והמדינית‭. ‬אך‭ ‬עבור‭ ‬רוב‭ ‬היהודים‭ ‬לא‭ ‬הייתה‭ ‬משמעות‭ ‬ממשית‭ ‬לתביעה‭ ‬לחופש‭ ‬התנועה‭ ‬ולהענקת‭ ‬דרכונים‭. ‬דרישות‭ ‬אלה‭ ‬יכלו‭ ‬לכל‭ ‬היותר‭ ‬לספק‭ ‬צורכיהם‭ ‬של‭ ‬סוחרים‭ ‬ובעלי‭ ‬עסקים‭ ‬שביקשו‭ ‬לצאת‭ ‬לאירופה‭ ‬לרגל‭ ‬עסקיהם‭, ‬או‭ ‬לחופשה‭. ‬שתי‭ ‬תביעות‭ ‬אלה‭ ‬לבדן‭ ‬לא‭ ‬יפתרו‭ ‬את‭ ‬בעיית‭ ‬יהודי‭ ‬הכפרים‭ ‬ולא‭ ‬של‭ ‬השכבות‭ ‬העממיות‭ ‬בערים‭. ‬משפחות‭ ‬אלה‭ ‬היו‭ ‬זקוקות‭ ‬לסיועו‭ ‬של‭ ‬גוף‭ ‬שיארגן‭ ‬את‭ ‬יציאתן‭, ‬יטפל‭ ‬בהובלת‭ ‬רכושן‭ ‬וידאג‭ ‬לקליטתן‭ ‬בארץ‭ ‬חדשה‭. ‬אך‭ ‬במינוחי‭ ‬הארגונים‭ ‬היהודיים‭ ‬עדיף‭ ‬היה‭ ‬להזכיר‭ ‬תביעות‭ ‬עקרוניות‭ ‬כחופש‭ ‬תנועה‭ ‬והנפקת‭ ‬דרכונים‭, ‬ולא‭ ‬הענקת‭ ‬רשות‭ ‬למדינה‭ ‬זרה‭ ‬לארגן‭ ‬בשטח‭ ‬מרוקו‭, ‬הגירה‭ ‬שיטתית‭ ‬מאורגנת‭ ‬של‭ ‬אזרחיה‭ ‬היהודים‭, ‬ולקחתם‭ ‬לישראל‭.‬

עם‭ ‬הזמן‭, ‬נאלצו‭ ‬השלטונות‭ ‬לוותר‭ ‬על‭ ‬רצונם‭ ‬לחסום‭ ‬הרמטית‭ ‬את‭ ‬בריחת‭ ‬היהודים‭ ‬מן‭ ‬הממלכה‭ ‬ונקטו‭ ‬מדיניות‭ ‬של‭ ‬העלמת‭ ‬עין‭ ‬יחסית‭, ‬כל‭ ‬זמן‭ ‬שיציאה‭ ‬זו‭ ‬התבצעה‭ ‬בדיסקרטיות‭ ‬ונעלמה‭ ‬מעיני‭ ‬האופוזיציה‭ ‬לארמון‭. ‬כיוון‭ ‬שההתנגדות‭ ‬העקרונית‭ ‬להגירה‭ ‬שימשה‭ ‬נשק‭ ‬פוליטי‭ ‬בידי‭ ‬המפלגות‭ ‬בהתקפותיהן‭ ‬ההדדיות‭ ‬ובהתנגדותן‭ ‬למדיניות‭ ‬הארמון‭, ‬אף‭ ‬צד‭ ‬לא‭ ‬העז‭ ‬לרמוז‭ ‬על‭ ‬הסכמתו‭ ‬ליציאת‭ ‬היהודים‭, ‬אף‭ ‬שבשיחות‭ ‬אישיות‭ ‬לא‭ ‬התנגדו‭ ‬אחדים‭ ‬מהם‭ ‬לכך‭ ‬וגם‭ ‬לא‭ ‬יזמו‭ ‬דבר‭ ‬לחסימת‭ ‬יציאה‭ ‬זו‭. ‬בהדרגה‭, ‬נאלץ‭ ‬הארמון‭ ‬להשלים‭ ‬עם‭ ‬המציאות‭ ‬ולוותר‭ ‬על‭ ‬רצונו‭ ‬להחזיק‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬בעל‭ ‬כורחם‭. ‬קשה‭ ‬היה‭ ‬להציב‭ ‬מחסום‭ ‬מלאכותי‭ ‬לרצון‭ ‬הולך‭ ‬וגובר‭ ‬של‭ ‬יהודים‭ ‬שבלבם‭ ‬גמלה‭ ‬ההחלטה‭ ‬לעזוב‭ ‬את‭ ‬מולדתם‭ ‬ולחפש‭ ‬את‭ ‬עתידם‭ ‬באופקים‭ ‬גיאו‭-‬תרבותיים‭ ‬חדשים‭. ‬יותר‭ ‬מסיבה‭ ‬אחת‭ ‬הביאה‭ ‬לוויתור‭ ‬זה‭ ‬והחשובה‭ ‬שבהן‭ ‬קשורה‭ ‬לעתידו‭ ‬של‭ ‬היהודי‭ ‬במדינה‭ ‬שהאיסלם‭ ‬בה‭ ‬היא‭ ‬דת‭ ‬מדינה‭. ‬לצד‭ ‬הלחץ‭ ‬של‭ ‬דעת‭ ‬הקהל‭ ‬העולמית‭ ‬היהודית‭ ‬והלא‭ ‬יהודית‭, ‬גברה‭ ‬בהדרגה‭ ‬אצל‭ ‬השליטים‭ ‬ראייה‭ ‬פרגמטית‭.‬‭ ‬

שליחי‭ ‬רשת‭ "‬המסגרת‭" ‬שהקים‭ ‬המוסד‭ ‬במרוקו‭ ‬היו‭ ‬ערים‭ ‬לתפקיד‭ ‬שמילאה‭ ‬ההגירה‭ ‬בוויכוח‭ ‬הפוליטי‭ ‬בין‭ ‬המפלגות‭ ‬לארמון‭ ‬ולעובדה‭ ‬שהארמון‭ ‬לא‭ ‬התאמץ‭ ‬להפסיק‭ ‬את‭ ‬ההגירה‭ ‬המחתרתית‭. ‬היטיב‭ ‬לבטא‭ ‬זאת‭ ‬אליעזר‭ ‬שושני‭: "‬בשפת‭ ‬הדיבור‭ ‬הפוליטית‭ ‬של‭ ‬ימינו‭ ‬יש‭ ‬לומר‭ ‬בעניין‭ ‬זה‭ ‬לערך‭ ‬כך‭: ‬לא‭ ‬העזו‭ ‬הממשלות‭ ‬שהיו‭ ‬לה‭ ‬למדינת‭ ‬מרוקו‭ ‬העצמאית‭ ‬להשאיר‭ ‬את‭ ‬שערי‭ ‬היציאה‭ ‬פתוחים‭ ‬לרווחה‭ ‬מפחד‭ ‬האופוזיציה‭ ‬המבקשת‭ ‬עילות‭ ‬למוטט‭ ‬את‭ ‬השלטון‭ ‬ועם‭ ‬זה‭ ‬לא‭ ‬יכלו‭ ‬להיות‭ ‬פסקניות‭ ‬עד‭ ‬הסוף‭ ‬בקו‭ ‬הסגירה‭ ‬המוחלט‭".‬^{‭ ‬}

נושא‭ ‬זכויות‭ ‬היהודים‭ ‬בימי‭ ‬החסות‭ ‬הצרפתית‭ ‬ובמדינה‭ ‬העצמאית‭ ‬העסיק‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬הביטאונים‭ ‬היהודיים‭ ‬של‭ ‬בתקופה‭. ‬בימי‭ ‬השלטון‭ ‬הצרפתי‭ ‬יצאו‭ ‬לאור‭ ‬שני‭ ‬עיתונים‭ ‬יהודיים‭ ‬בשפה‭ ‬הצרפתית‭: ‬L'Avenir Illustré בעל‭ ‬העמדות‭ ‬הציוניות‭, ‬שהופיע‭ ‬בין‭ ‬השנים‭ ‬1940-1926‭, ‬בעריכת‭ ‬יונתן‭ ‬תורץ‭ ‬ו‭- ‬Union Marocaine בשנים‭ ‬1940-1932‭, ‬שנתמך‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬חברת‭ ‬כי‭"‬ח‭ ‬שדגלה‭ ‬עד‭ ‬שואת‭ ‬יהודי‭ ‬אירופה‭, ‬בהתערות‭ ‬בתרבות‭ ‬הצרפתית‭ ‬ובהסתייגות‭ ‬כלשהי‭ ‬מן‭ ‬הציוניות‭ ‬המעשית‭. ‬בשיתוף‭ ‬עם‭ , ‬חברת‭ ‬שרל‭ ‬נטר‭ ‬פרסמה‭ ‬את‭ ‬הביטאון‭ ‬בשפה‭ ‬הצרפתית‭, "‬נוער‭" ‬Noar שיצא‭ ‬לאור‭ ‬בין‭ ‬השנים‭ ‬1954-1945‭ ‬בעריכת‭ ‬פרוספר‭ ‬כהן‭ ‬ואחריו‭ ‬בגרסתו‭ ‬החדשה‭ ‬בניהולו‭ ‬של‭ ‬המשפטן‭ ‬מאיר‭ ‬טולדנו‭.‬^{‭ ‬}בפברואר‭ ‬1950‭ ‬יצא‭ ‬לאור‭ ‬הירחון‭ ‬La Voix des communautés‭, ‬קול‭ ‬הקהילות‭ ‬שהופיע‭ ‬עד‭ ‬שנת‭ ‬1956‭ ‬ולאחר‭ ‬הפסקה‭ ‬של‭ ‬ארבע‭ ‬שנים‭, ‬חידש‭ ‬את‭ ‬הופעתו‭ ‬ב15-‭ ‬בפברואר‭ ‬1961‭, ‬עד‭ ‬אוקטובר‭ ‬1963‭.‬^{‭ ‬}בנובמבר‭ ‬1960‭, ‬פרסם‭ ‬העיתונאי‭ ‬ויקטור‭ ‬מלכה‭ ‬ביוליטין‭ ‬מיוחד‭ ‬שאסף‭, ‬ערך‭ ‬ותרגם‭ ‬בו‭ ‬מאמרים‭ ‬מן‭ ‬העיתונות‭ ‬הערבית‭ ‬במרוקו‭ ‬שנתגלו‭ ‬בהם‭ ‬נימות‭ ‬אנטישמיות‭. ‬הפרסום‭ ‬הופץ‭ ‬בדואר‭ ‬למנויים‭ ‬בלבד‭. ‬שידורי‭ ‬רדיו‭ ‬יהודיים‭ ‬בשפה‭ ‬הצרפתית‭ ‬בניהולו‭ ‬של‭ ‬ג‭'‬ראר‭ ‬ישראל‭ (‬לאון‭ ‬נואל‭) ‬התקיימו‭ ‬שנים‭ ‬אחדות‭ ‬במימון‭ ‬ותכניות‭ ‬על‭ ‬נושאים‭ ‬יהודיים‭ ‬שודרו‭ ‬גם‭ ‬ברדיו‭ ‬הממלכתי‭.‬

בינואר‭ ‬1955‭ ‬התכנס‭ ‬הוועד‭ ‬הפועל‭ ‬של‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭ ‬בבניין‭ ‬אונסקו‭ ‬בפריס‭ ‬לאחר‭ ‬שהעיתון‭ ‬הצרפתי‭ ‬קומבה‭ ‬Combat פרסם‭ ‬את‭ ‬הצהרת‭ ‬ראשי‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭, ‬הטוענת‭ ‬ששלטונות‭ ‬תוניסיה‭ ‬שומרים‭ ‬מקום‭ ‬של‭ ‬כבוד‭ ‬ליהודי‭ ‬ארצם‭ ‬ולעומתם‭ ‬המרוקנים‭ ‬נמנעים‭ ‬מהצהרה‭ ‬מסוג‭ ‬זה‭ ‬על‭ ‬מעמד‭ ‬יהודיהם‭, ‬ראשי‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬והמפלגה‭ ‬הדמוקראטית‭ ‬לעצמאות‭ ‬ביקשו‭ ‬להיפגש‭ ‬אתם‭. ‬הם‭ ‬התלוננו‭ ‬שמעולם‭ ‬לא‭ ‬תמכה‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬המרוקנית‭ ‬בדרישתם‭ ‬לעצמאות‭ ‬ועמדו‭ ‬על‭ ‬אופייה‭ ‬הדמוקרטי‭ ‬של‭ ‬תנועתם‭ ‬הנשענת‭ ‬על‭ ‬חופש‭ ‬ושוויון‭ ‬לכל‭ ‬האזרחים‭, ‬ללא‭ ‬הבדל‭ ‬דת‭ ‬או‭ ‬מוצא‭. ‬בפגישה‭ ‬רשמית‭ ‬ראשונה‭ ‬זו‭ ‬בין‭ ‬שני‭ ‬הצדדים‭ ‬לא‭ ‬התקבלו‭ ‬אמנם‭ ‬החלטות‭ ‬אך‭ ‬נפתח‭ ‬פתח‭ ‬לסדרת‭ ‬פגישות‭ ‬אישיות‭ ‬בפריס‭ ‬ביזמת‭ ‬התנועה‭ ‬הלאומית‭.‬

ב15-‭ ‬באוגוסט‭, ‬נפגש‭ ‬אלכסנדר‭ ‬איסטרמן‭ ‬בחשאי‭ ‬עם‭ ‬מנהל‭ ‬המשרד‭ ‬להסברה‭ ‬ולתיעוד‭ ‬של‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬בניו־יורק‭, ‬אחמד‭ ‬בלפרג‭'. ‬בזכות‭ ‬הפגישה‭ ‬פרסם‭ ‬האחרון‭ ‬הודעה‭ ‬לעיתונות‭ ‬לפיה‭ ‬אין‭ ‬כל‭ ‬בעיה‭ ‬יהודית‭: "‬אל‭ ‬ליהודים‭ ‬לחשוש‭ ‬מגילויי‭ ‬אפליה‭ ‬במרוקו‭ ‬העצמאית‭. ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬כמו‭ ‬המוסלמים‭ ‬הם‭ ‬אזרחים‭ ‬מעשית‭ ‬וחוקית‭ ‬כאחד‭. ‬הם‭ ‬ייהנו‭ ‬מאותן‭ ‬זכויות‭ ‬ויהיו‭ ‬כפופים‭ ‬לאותן‭ ‬חובות‭. ‬אמונתם‭ ‬הדתית‭ ‬לא‭ ‬תיפגע‭. ‬הדבר‭ ‬החיובי‭ ‬שיצמח‭ ‬להם‭ ‬יהיה‭ ‬שחרורם‭ ‬מעול‭ ‬השלטון‭ ‬הקולוניאלי‭ ‬שניצל‭ ‬גם‭ ‬אותם‭. ‬מרוקו‭ ‬היא‭ ‬ארצם‭ ‬העצמאית‭ ‬ומי‭ ‬שעוזר‭ ‬ליהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬עוזר‭ ‬לעצמאות‭ ‬מרוקו‭".‬^{‭ ‬}המזכיר‭ ‬הכללי‭ ‬של‭ ‬המפלגה‭ ‬הדמוקראטית‭ ‬לעצמאות‭, ‬עבדלקדר‭ ‬בן־ג‭'‬לון‭ ‬חיזק‭ ‬בעיתון‭ ‬לובסרווטר‭ ‬בפריס‭ ‬את‭ ‬הצהרת‭ ‬בלפרג‭': "‬ההבטחות‭ ‬הכלולות‭ ‬בהצהרה‭ ‬האחרונה‭ ‬בחתימת‭ ‬אחמד‭ ‬בלפרג‭' [‬‮…‬‭] ‬בהחלטה‭ ‬החד־משמעית‭ ‬להבטיח‭ ‬לכל‭ ‬אזרחי‭ ‬מרוקו‭, ‬ובהם‭ ‬היהודים‭, ‬את‭ ‬אותם‭ ‬זכויות‭ ‬וחובות‭ ‬הן‭ ‬תרומה‭ ‬חשובה‭ ‬לפתרון‭ ‬משבר‭ ‬שמעורר‭ ‬עתה‭ ‬דאגה‭ ‬רבה‭ [‬‮…‬‭] ‬הן‭ ‬מעודדות‭ ‬אותנו‭ ‬לחשוב‭ ‬שמנהיגי‭ ‬התנועה‭ ‬הלאומית‭ ‬ישתמשו‭ ‬בכל‭ ‬השפעתם‭ ‬כדי‭ ‬למנוע‭ ‬את‭ ‬ניצול‭ ‬המשבר‭ ‬למטרות‭ ‬אנטישמיות‭ ‬בידי‭ ‬קיצוניים‭ ‬חסרי‭ ‬כל‭ ‬חוש‭ ‬אחריות‭". ‬הצהרות‭ ‬אלה‭ ‬באו‭ ‬בהשפעת‭ ‬מהומות‭ ‬נגד‭ ‬הצרפתים‭ ‬שנפגעו‭ ‬בהם‭ ‬גם‭ ‬יהודים‭.‬^{‭ ‬}לדברי‭ ‬העיתון‭ ‬ג‭'‬ואיש‭ ‬כרוניקל‭ ‬Jewish Chronicle ראשי‭ ‬המפלגה‭ ‬הדמוקראטית‭ ‬לעצמאות‭ ‬הסכימו‭ ‬לבטל‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬המגבלות‭ ‬הקיימות‭ ‬בחוק‭ ‬נגד‭ ‬היהודים‭ ‬במדינה‭ ‬העצמאית‭, ‬אך‭ ‬נציגי‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬לא‭ ‬התערבו‭.‬‭ ‬ההסכם‭ ‬הסודי‭ ‬בין‭ ‬שני‭ ‬הצדדים‭ ‬הביא‭ ‬לתפנית‭ ‬ביחס‭ ‬מנהיגי‭ ‬הקהילה‭ ‬לשלטונות‭ ‬החסות‭ ‬ומאז‭, ‬על‭ ‬פי‭ ‬הצעת‭ ‬עורך‭ ‬נוער‭ ‬מאיר‭ ‬טולדנו‭, ‬תמכו‭ ‬במלוכה‭ ‬תחוקתית‭-‬פרלמנטרית‭ ‬שהמלך‭ ‬לא‭ ‬ינהל‭ ‬בה‭ ‬בפועל‭ ‬את‭ ‬ענייני‭ ‬המדינה‭. ‬במאמר‭ ‬של‭ ‬טולדנו‭ ‬בעיתון‭ ‬לה־מונד‭ ‬שפורסם‭ ‬גם‭ ‬ב־‭ ‬Jewish Chronicle ציפה‭ ‬הכותב‭ ‬להקמת‭ ‬מדינה‭ ‬שהגורם‭ ‬הדתי‭ ‬בה‭ ‬לא‭ ‬יקבע‭ ‬יותר‭ ‬ושבבא‭ ‬העת‭ ‬תונהג‭ ‬בה‭ ‬חוקה‭ ‬ליברלית‭ ‬ודמוקרטית‭ ‬במקום‭ ‬חוקי‭ ‬הדת‭. ‬השירותים‭ ‬שתעניק‭ ‬המדינה‭ ‬לאזרחיה‭ ‬יהיו‭ ‬שווים‭ ‬למוסלמים‭, ‬לנוצרים‭ ‬וליהודים‭.‬^{‭ ‬}

עוד‭ ‬לפני‭ ‬הרכבת‭ ‬הממשלה‭, ‬דאגו‭ ‬ראשי‭ ‬שתי‭ ‬המפלגות‭ ‬הגדולות‭ ‬להצהיר‭ ‬על‭ ‬תמיכתן‭ ‬גם‭ ‬בחופש‭ ‬הגירה‭ ‬ליהודים‭. ‬בנובמבר‭ ‬1955‭, ‬עבדרחים‭ ‬בועביד‭, ‬מצעירי‭ ‬האיסתיקלל‭, ‬העניק‭ ‬ראיון‭ ‬לעיתון‭ ‬ג‭'‬ואיש‭ ‬אובזרוור‭ ‬Jewish Observer‭, ‬בו‭ ‬התייחס‭ ‬להגירה‭ ‬לישראל‭: "‬חופש‭ ‬התנועה‭ ‬או‭ ‬הזכות‭ ‬לצאת‭ ‬ממרוקו‭ ‬היא‭ ‬אחת‭ ‬מן‭ ‬החירויות‭ ‬האינדיבידואליות‭ ‬שמהן‭ ‬צריכים‭ ‬ליהנות‭ ‬כל‭ ‬אזרחי‭ ‬מרוקו‭, ‬חוץ‭ ‬ממצבים‭ ‬מיוחדים‭ ‬בתקופת‭ ‬מלחמה‭ ‬למשל‭ [‬‮…‬‭] ‬אישית‭, ‬איני‭ ‬רואה‭ ‬שום‭ ‬פסול‭ ‬בעובדה‭ ‬שיהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬ינהלו‭ ‬קשרי‭ ‬משפחה‭, ‬קשרי‭ ‬תרבות‭ ‬ורוח‭ ‬עם‭ ‬קרובים‭ ‬בישראל‭. ‬שאיפתנו‭ ‬הגדולה‭ ‬שישררו‭ ‬במזרח‭ ‬התיכון‭ ‬שלום‭ ‬ושלווה‭ ‬כדי‭ ‬שישובו‭ ‬היחסים‭ ‬בין‭ ‬מוסלמים‭, ‬נוצרים‭ ‬ויהודים‭ ‬להיות‭ ‬נורמליים‭". ‬גם‭ ‬עבדלקדר‭ ‬בן־ג‭'‬לון‭ ‬מזכ‭"‬ל‭ ‬המפלגה‭ ‬הדמוקראטית‭ ‬לעצמאות‭ ‬התייחס‭ ‬לסוגיית‭ ‬ההגירה‭ ‬לפני‭ ‬כתב‭ ‬העיתון‭ ‬בפריס‭: "‬מעולם‭ ‬לא‭ ‬חשבנו‭ ‬לשלול‭ ‬אותה‭ [‬את‭ ‬חופש‭ ‬התנועה‭] ‬מאזרחינו‭ ‬היהודים‭ ‬או‭ ‬להתנגד‭ ‬לחירותם‭ ‬בתחום‭ ‬זה‭. ‬אנו‭ ‬סבורים‭ ‬שהגירת‭ ‬היהודים‭ ‬המרוקנים‭ ‬לישראל‭ ‬נובעת‭ ‬בחלקה‭ ‬מחוסר‭ ‬אמון‭ ‬בעתיד‭ ‬ומעריכים‭ ‬שמקור‭ ‬ההגירה‭ ‬בתעמולה‭ ‬נצלנית‭ [‬‮…‬‭] ‬אנו‭ ‬מדגישים‭ ‬את‭ ‬העובדה‭ ‬שקריאתנו‭ ‬תתרום‭ ‬לכך‭ ‬ש‭[‬היהודים‭] ‬ישתכנעו‭ ‬שכל‭ ‬תחומי‭ ‬החיים‭ ‬המרוקנים‭ ‬פתוחים‭ ‬לפניהם‭ ‬ללא‭ ‬הגבלה‭ ‬ושיחס‭ ‬זה‭ ‬ישכנע‭ ‬אותם‭ ‬להישאר‭ ‬בארצם‭".‬^{‭ ‬}

בתשעה‭ ‬מאמרים‭ ‬בעיתון‭ ‬אלעלם‭ ‬‭(‬העולם‭) ‬שבהם‭ ‬ערכה‭ ‬מפלגת‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬חשבון‭ ‬נפש‭ ‬וביקורת‭ ‬עצמית‭ ‬בעמדותיה‭ ‬הפוליטיות‭ ‬והחברתיות‭, ‬הקדישה‭ ‬מאמר‭ ‬מיוחד‭ ‬ב29-‭ ‬באוגוסט‭ ‬1957‭, ‬לעמדתה‭ ‬בסוגיית‭ ‬השתלבות‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית‭: "‬סוכני‭ ‬הפירוד‭ ‬הקולוניאליסטי‭ ‬ניסו‭ ‬לשוות‭ ‬לארגון‭ ‬אל‭-‬ויפאק‭ (‬ההבנה‭)‬‭ ‬אופי‭ ‬של‭ '‬מלאח‭' ‬יהודי‭ ‬במפלגה‭". ‬המאמר‭ ‬ציין‭ ‬שהעילית‭ ‬היהודית‭ ‬הצטרפה‭ ‬ללא‭ ‬קושי‭ ‬למפלגה‭, ‬קיבלה‭ ‬את‭ ‬פנקסי‭ ‬חבר‭, ‬פועלת‭ ‬בתאיה‭ ‬ברחבי‭ ‬המדינה‭ ‬וגם‭ ‬בבתי־הספר‭ ‬למדריכים‭ ‬של‭ ‬המפלגה‭, ‬המפיצים‭ ‬את‭ ‬תורתה‭: "‬אין‭ ‬לטעון‭ ‬שהעם‭ ‬נכנס‭ ‬לעידן‭ ‬של‭ ‬סדר‭, ‬ארגון‭ ‬ומשמעת‭, ‬אם‭ ‬חלק‭ ‬חשוב‭ ‬מעם‭ ‬זה‭ ‬נשאר‭ ‬בשולי‭ ‬המבנה‭ ‬הלאומי‭. ‬הנוסחה‭ ‬שלנו‭ ‬לעניין‭ ‬אחינו‭ ‬היהודים‭ ‬תביא‭ ‬בהדרגה‭ ‬את‭ ‬הקבוצות‭ ‬האתניות‭ ‬המרוקניות‭ ‬לרוח‭ ‬הנשענת‭ ‬על‭ ‬ססמתנו‭: ‬הדת‭ ‬מאלוהים‭ ‬ומולדת‭ ‬אחת‭ ‬לכולם‭. ‬משיבוצע‭ ‬הדבר‭, ‬נצטרך‭ ‬לסלק‭ ‬את‭ ‬שרידי‭ ‬הדעות‭ ‬הקדומות‭ ‬ואת‭ ‬השפעתן‭ ‬המזיקה‭". ‬הכותב‭ ‬הוסיף‭ ‬שהוא‭ ‬ער‭ ‬לעובדה‭ ‬שתרגום‭ ‬העקרונות‭ ‬הלכה‭ ‬למעשה‭ ‬בחיי‭ ‬היום־יום‭ ‬ידרוש‭ ‬אורך‭ ‬רוח‭ ‬וסבלנות‭.‬^{‭ ‬}

משנת‭ ‬1955‭, ‬חידד‭ ‬עורך‭ ‬כתב‭ ‬העת‭ ‬נוער‭ ‬מאיר‭ ‬טולדנו‭ ‬את‭ ‬עמדותיו‭ ‬לפי‭ ‬התמורות‭ ‬הפוליטיות‭. ‬לצד‭ ‬עמדותיו‭ ‬הפרו־ישראליות‭ ‬שבאו‭ ‬לידי‭ ‬ביטוי‭ ‬במאמרי‭ ‬הביטאון‭, ‬החל‭ ‬להדגיש‭ ‬בהדרגה‭ ‬את‭ ‬תמיכתו‭ ‬בהתערות‭ ‬יהודית‭ ‬בפוליטיקה‭ ‬ובחברה‭ ‬המרוקנית‭. ‬עמדותיו‭ ‬וקשריו‭ ‬עם‭ ‬ראשי‭ ‬התנועה‭ ‬הלאומית‭ ‬הפכו‭ ‬אותו‭ ‬בעיני‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬למועמד‭ ‬אידאלי‭ ‬לשר‭ ‬יהודי‭ ‬בממשלה‭. ‬יריביו‭, ‬ובמיוחד‭ ‬איש‭ ‬העסקים‭ ‬ג‭'‬ו‭ ‬אוחנה‭, ‬שתמך‭ ‬בעקביות‭ ‬בתנועה‭ ‬הלאומית‭, ‬האשימו‭ ‬אותו‭ ‬באופורטוניזם‭ ‬בגלל‭ ‬הסתירה‭ ‬לכאורה‭ ‬בין‭ ‬ציונות‭ ‬לאינטגרציה‭ ‬במדינה‭ ‬העצמאית‭. ‬את‭ ‬עמדותיו‭ ‬העדכניות‭ ‬הביע‭ ‬טולדנו‭ ‬במאמר‭ ‬בעיתון‭ ‬מרוק‭ ‬פרס‭ ‬Maroc Presse בכותרת‭ "‬המטלות‭ ‬של‭ ‬המחר‭" ‬בו‭ ‬תמך‭ ‬בשובו‭ ‬של‭ ‬הסולטן‭ ‬למולדתו‭: "‬העיסוק‭ ‬הכללי‭ ‬באישיות‭ ‬הסולטן‭ ‬אמורה‭ ‬להוכיח‭ ‬לכולם‭ ‬שלכל‭ ‬הדעות‭ ‬נוצרה‭ ‬אחדות־דעים‭ ‬בשאיפת‭ ‬המרוקנים‭ ‬להחלפת‭ ‬שלטון‭ ‬החסות‭ ‬ולהענקת‭ ‬עצמאות‭ ‬למרוקו‭, ‬במסגרת‭ ‬של‭ ‬תלות־הדדית‭ ‬interdépendance ובניית‭ ‬מערכת‭ ‬חיים‭ ‬פוליטיים‭ ‬וחברתיים‭ ‬חדשים‭ ‬במדינה‭. ‬בעיני‭ ‬המרוקנים‭, ‬שאיפות‭ ‬אלה‭ ‬חפפו‭ ‬תמיד‭ ‬את‭ ‬שובו‭ ‬של‭ ‬הסולטן‭ ‬מגלותו‭ ‬לכס‭ ‬השלטון‭ [‬‮…‬‭] ‬הממשלה‭ ‬המרוקנית‭ ‬הראשונה‭ ‬חייבת‭ ‬לזכות‭ ‬בראש‭ ‬ובראשונה‭ ‬באמונו‭ ‬המלא‭ ‬של‭ ‬העם‭ ‬המרוקני‭. ‬בלעדי‭ ‬אמון‭ ‬זה‭, ‬ההסכם‭ ‬שיושג‭ ‬במשא‭ ‬ומתן‭ ‬עם‭ ‬צרפת‭ ‬לא‭ ‬יניח‭ ‬את‭ ‬דעתו‭ ‬ולבסוף‭ ‬ידחה‭ ‬על־ידו‭. ‬להרכבת‭ ‬הממשלה‭ ‬החדשה‭ ‬לא‭ ‬צריך‭ ‬להזדקק‭ ‬לטכנוקרטים‭ ‬אלא‭ ‬למנהיגים‭ ‬הגדולים‭ ‬שלא‭ ‬חששו‭ ‬להקריב‭ ‬קרבנות‭ ‬ולחיות‭ ‬חיי‭ ‬סבל‭, ‬מנהיגים‭ ‬שהציבו‭ ‬את‭ ‬אינטרס‭ ‬המדינה‭ ‬לפני‭ ‬האינטרס‭ ‬האישי‭ ‬וגם‭ ‬זכו‭ ‬באמון‭ ‬העם‭".‬^{‭ ‬}

בר‭ ‬באוקטובר‭ ‬1955‭, ‬פרסם‭ ‬ג‭'‬ו‭ ‬אוחנה^{‭ ‬}מאמר‭ ‬חריף‭ ‬בעיתון‭ ‬מרוק‭ ‬פרס‭ ‬Maroc Presse‭, ‬בכותרת‭ "‬המצפון‭ ‬הלאומי‭". ‬הוא‭ ‬יצא‭ ‬בתקפות‭ ‬חריפות‭ ‬על‭ ‬מוסדות‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭: "‬היהודים‭ ‬מבקשים‭ ‬זכויות‭, ‬כלום‭ ‬ממלאים‭ ‬הם‭ ‬את‭ ‬חובותיהם‭? ‬הם‭ ‬מבקשים‭ ‬ביטחונות‭ ‬דמוקרטיים‭, ‬כלום‭ ‬ידוע‭ ‬להם‭ ‬לפחות‭ ‬מה‭ ‬המושג‭ ‬אומה‭ ‬דורש‭ ‬מהם‭? ‬הבטחות‭ ‬ניתנו‭ ‬להם‭ ‬בהזדמנויות‭ ‬רבות‭, ‬אך‭ ‬הן‭ ‬דורשות‭ ‬תמורה‭ ‬ברורה‭ [‬‮…‬‭] ‬רק‭ ‬עם‭ ‬מילוי‭ ‬חובותיהם‭ ‬הלאומיות‭ ‬ייהנו‭ ‬היהודים‭ ‬ממלא‭ ‬זכויותיהם‭ ‬הלאומיות‭ [‬‮…‬‭] ‬הפטריוטיות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬באה‭ ‬לידי‭ ‬ביטוי‭ ‬בשתיקה‭ ‬חסרת‭ ‬אומץ‭, ‬בה‭ ‬רק‭ ‬קול‭ ‬מנהיגיהם‭ ‬שיקף‭ ‬את‭ ‬תחושותיהם‭ ‬האמתיות‭. ‬מפלגתנו‭ ‬התנגדה‭ ‬למצב‭ ‬שעלול‭ ‬לפגוע‭ ‬קשות‭ ‬באחדות‭ ‬הלאומית‭. ‬היום‭ ‬היהודים‭ ‬חייבים‭ ‬להרים‭ ‬קול‭ ‬להדחת‭ ‬החבורה‭ ‬המעוניינת‭ ‬להפוך‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬למיעוט‭ ‬נבדל‭ ‬וליצור‭ ‬מדינה‭ ‬בתוך‭ ‬מדינה‭. ‬על‭ ‬היהודים‭ ‬לפעול‭ ‬מתוך‭ ‬אחדות‭ ‬ולהגיע‭ ‬לאינטגרציה‭ ‬מהירה‭, ‬טוטלית‭ ‬וסופית‭ ‬באומה‭ ‬המרוקנית‭ [‬‮…‬‭] ‬יש‭ ‬צורך‭ ‬דחוף‭ ‬לחסל‭, ‬פשוטו‭ ‬כמשמעו‭, ‬את‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬היהודיות‭, ‬את‭ ‬ועדי‭ ‬הקהילות‭ ‬ובכלל‭ ‬כל‭ ‬מנגנון‭ ‬ספרטיסטי‭ ‬הגורם‭ ‬להפרדת‭ ‬היהודים‭ ‬מן‭ ‬האומה‭ ‬המרוקנית‭. ‬יש‭ ‬להעביר‭ ‬את‭ ‬תפקידיה‭ ‬המקוריים‭ ‬של‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬לידי‭ ‬מוסדות‭ ‬צדקה‭ ‬לגליים‭, ‬שיטפלו‭ ‬רק‭ ‬בתחום‭ ‬זה‭ [‬‮…‬‭] ‬משיחוסלו‭ ‬המוסדות‭ ‬שהכבידו‭ ‬על‭ ‬צוואר‭ ‬היהודים‭ ‬כאבן־רחיים‭, ‬דבר‭ ‬לא‭ ‬ימנע‭ ‬מהם‭ ‬ליטול‭ ‬חלק‭ ‬פעיל‭ ‬בחיים‭ ‬הציבוריים‭, ‬כאחיהם‭ ‬המוסלמים‭. ‬הגיע‭ ‬הזמן‭ ‬שהיהודים‭ ‬המרוקנים‭ ‬ידעו‭ ‬מה‭ ‬חובותיהם‭. ‬הם‭ ‬רומו‭ ‬דיים‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬נציגיהם‭. ‬אולם‭ ‬עדיין‭ ‬לא‭ ‬מאוחר‭ ‬לפעול‭".‬^{‭ ‬}רוב^{‭ ‬}יהודים‭ ‬האשים‭ ‬את‭ ‬אוחנה‭ ‬בבגידה‭ ‬וראה‭ ‬בו‭ "‬יהודי‭ ‬קתולי‭ ‬יותר‭ ‬מן‭ ‬האפיפיור‭". ‬כידידו‭ ‬הקרוב‭ ‬של‭ ‬בן־בַּרכָּה‭ ‬הצטרף‭ ‬אוחנה‭ ‬לאגף‭ ‬השמאלי‭ ‬של‭ ‬האיסתיקלל‭.‬^{‭ ‬}באחד‭ ‬מביקורי‭ ‬איסטרמן‭ ‬במרוקו‭, ‬שבא‭ ‬לנהל‭ ‬שיחות‭ ‬בעניין‭ ‬הגירת‭ ‬היהודים‭, ‬פרסם‭ ‬מרק‭ ‬סבח‭ ‬בעיתון‭ ‬אל‭-‬איסתיקלל‭ ‬מאמר‭ ‬שכתב‭ ‬בו‭: "‬איזו‭ ‬זכות‭ ‬יש‭ ‬לארגון‭ ‬זה‭ ‬לדבר‭ ‬בשמנו‭? ‬אין‭ ‬לנו‭ ‬צורך‭ ‬בהתערבות‭ ‬זו‭. ‬אנו‭ ‬קודם‭ ‬כל‭ ‬מרוקנים‭ ‬ורק‭ ‬אחר‭ ‬כך‭ ‬יהודים‭".‬^{‭ ‬}

ריבוי‭ ‬ההצהרות‭ ‬למען‭ ‬זכויות‭ ‬היהודים‭ ‬מצד‭ ‬ההנהגה‭ ‬המרוקנית‭ ‬היה‭ ‬עלול‭ ‬להתפרש‭ ‬ברחוב‭ ‬היהודי‭ ‬כדבר‭ ‬מדאיג‭. ‬הדבר‭ ‬בא‭ ‬לידי‭ ‬ביטוי‭ ‬בפגישתו‭ ‬החשאית‭ ‬של‭ ‬השר‭ ‬לאון‭ ‬בן־זקן‭ ‬עם‭ ‬הישראלי‭ ‬עמוס‭ ‬רבל‭, ‬יו‭"‬ר‭ ‬מחלקת‭ ‬העלייה‭ ‬של‭ ‬הסוכנות‭ ‬היהודית‭ ‬במרוקו‭, ‬ב29-‭ ‬בינואר‭ ‬1956‭.‬^{‭ ‬}הפגישה‭ ‬התקיימה‭ ‬ביזמת‭ ‬הפעיל‭ ‬הציוני‭ ‬הוותיק‭ ‬רפאל‭ ‬בן־אזרף‭.‬‭ ‬לפי‭ ‬הדיוול‭ ‬של‭ ‬רבל‭, ‬הוא‭ ‬פגש‭ ‬איש‭ ‬עצבני‭ ‬ומפוחד‭ ‬אף‭ ‬שהסכים‭ ‬להמשיך‭ ‬במגעים‭ ‬קבועים‭ ‬עם‭ ‬נציג‭ ‬ישראל‭ ‬בתיווכו‭ ‬של‭ ‬בן־אזרף‭. ‬השר‭ ‬היה‭ ‬מאוכזב‭ ‬שישראל‭ ‬לא‭ ‬מצאה‭ ‬לנכון‭ ‬לברך‭ ‬את‭ ‬המלך‭ ‬עם‭ ‬שובו‭ ‬למולדתו‭ ‬והמליץ‭ ‬לישראל‭ ‬לפנות‭ ‬אליו‭ ‬דרך‭ ‬גורמים‭ ‬בפריס‭ ‬ולדבר‭ ‬אל‭ ‬ליבו‭ ‬על‭ ‬ההגירה‭ ‬היהודית‭, ‬כמי‭ ‬שעומד‭ ‬בראש‭ ‬מדינה‭ ‬השואפת‭ ‬לדמוקרטיה‭.‬‭ ‬בן־זקן‭ ‬הדגיש‭ ‬שאין‭ ‬להסתיר‭ ‬את‭ ‬ניהול‭ ‬ההגירה‭ ‬מעיני‭ ‬השלטון‭ ‬ולהיות‭ ‬תמיד‭ ‬מוכנים‭ ‬להראות‭ ‬מה‭ ‬נעשה‭ ‬בעניין‭ ‬וכיצד‭ ‬מתבצעת‭ ‬ההגירה‭. ‬הוא‭ ‬הציע‭ ‬גם‭ ‬שהגורמים‭ ‬שיטפלו‭ ‬בהגירה‭ ‬בגלוי‭ ‬ובהסכמה‭ ‬לא‭ ‬יהיו‭ ‬זרים‭ ‬אלא‭ ‬יהודים‭ ‬ממרוקו‭. ‬משהציע‭ ‬רבל‭ ‬להקים‭ "‬אגודת‭ ‬ידידות‭ ‬ישראל־מרוקו‭" ‬לא‭ ‬דחה‭ ‬בן־זקן‭ ‬את‭ ‬הרעיון‭ ‬אך‭ ‬ציין‭ ‬שהדבר‭ ‬מוקדם‭ ‬מדי‭ ‬לביצוע‭. ‬הוא‭ ‬הזכיר‭ ‬לבן־שיחו‭ ‬את‭ ‬ההצהרות‭ ‬הרבות‭ ‬של‭ ‬ראשי‭ ‬המדינה‭ ‬למען‭ ‬זכויות‭ ‬היהודים‭ ‬במדינה‭ ‬העצמאית‭ ‬והוסיף‭: "‬אין‭ ‬צורך‭ ‬למתוח‭ ‬את‭ ‬הדבר‭ ‬יתר‭ ‬על‭ ‬המידה‭ ‬ולדרוש‭ ‬עוד‭ ‬ועוד‭ ‬הצהרות‭ ‬שכן‭ ‬הדבר‭ ‬עלול‭ ‬להזיק‭". ‬הוא‭ ‬מחה‭ ‬על‭ ‬של‭ ‬שנציג‭ ‬הוועד‭ ‬היהודי‭ ‬האמריקאי‭ ‬אברהם‭ ‬קרליקוב‭ ‬לא‭ ‬התייעץ‭ ‬לפני‭ ‬פגישתו‭ ‬עם‭ ‬ראש‭ ‬הממשלה‭ ‬וגם‭ ‬סחט‭ ‬מן‭ ‬האחרון‭ ‬עוד‭ ‬הצהרה‭ ‬על‭ ‬זכויות‭ ‬היהודים‭. ‬השר‭ ‬טען‭ ‬שההכרזה‭ ‬החדשה‭ ‬מיותרת‭, ‬שכן‭ ‬היהודים‭ ‬שואלים‭ ‬את‭ ‬עצמם‭ ‬את‭ ‬השאלה‭ ‬למה‭ ‬מתפרסמות‭ ‬הכרזות‭ ‬חוזרות‭ ‬ונשנות‭ ‬אם‭ ‬הכול‭ ‬בסדר‭. ‬אם‭ ‬ימשכו‭ ‬ההצהרות‭, ‬סבור‭ ‬השר‭, ‬המצב‭ ‬עלול‭ ‬להשתנות‭ ‬ולפגוע‭ ‬בסבלנות‭ ‬המוסלמים‭. ‬בן־זקן‭ ‬גם‭ ‬ביקש‭ ‬מעורך‭ ‬העיתון‭ ‬Le Petit Marocain לא‭ ‬להדגיש‭ ‬בדרך‭ ‬אוהדת‭ ‬מדי‭ ‬את‭ ‬העניינים‭ ‬היהודיים‭ ‬והישראליים‭ ‬ולהצניעם‭.‬

זמן‭ ‬מה‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭, ‬בחודש‭ ‬פברואר‭, ‬פרסם‭ ‬עיתון‭ ‬המפלגה‭ ‬הדמוקראטית‭ ‬לעצמאות‭ ‬אראי‭ ‬אלעם‭ ‬‭(‬דעת‭ ‬הקהל‭) ‬מאמר‭ ‬מערכת‭ ‬על‭ ‬מחנה‭ ‬המעבר‭ ‬לעולים‭ '‬קדימה‭' ‬בו‭ ‬האשים‭ ‬את‭ ‬האימפריאליזם‭ ‬הצרפתי‭ "‬בניתוק‭ ‬היהודים‭ ‬מסביבתם‭ ‬המרוקנית‭, ‬וקבע‭ ‬להם‭ ‬מעמד‭ ‬של‭ ‬מיעוט‭ ‬דתי‭ [‬‮…‬‭] ‬שחי‭ ‬בשולי‭ ‬בעיות‭ ‬האומה‭ ‬המרוקנית‭ ‬כולה‭ [‬‮…‬‭] ‬אף‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬כן‭ ‬הצליחו‭ ‬המרוקנים‭ ‬להוקיע‭ ‬את‭ ‬התמרונים‭ ‬האימפריאליסטיים‭ ‬ולבנות‭ ‬את‭ ‬עצמם‭ ‬כאומה‭ ‬מתקדמת‭, ‬שלא‭ ‬מבחינה‭ ‬במוצא‭ ‬היסודות‭ ‬מהם‭ ‬היא‭ ‬מורכבת‭". ‬כותב‭ ‬המאמר‭ ‬הוסיף‭ ‬שהאימפריאליזם‭ "‬ניצל‭ ‬את‭ ‬בעיית‭ ‬היהודים‭ ‬במרוקו‭ ‬כאמצעי‭ ‬לניתוק‭ ‬אחד‭ ‬מיסודות‭ ‬האומה‭ ‬מן‭ ‬האומה‭ ‬כולה‭". ‬הוא‭ ‬פנה‭ ‬ליהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬ובקשם‭ ‬לא‭ ‬לכרוע‭ ‬בעול‭ ‬הקשיים‭ ‬העומדים‭ ‬לפניהם‭ ‬ולהתגבר‭ ‬על‭ ‬כוונתם‭ ‬לברוח‭ ‬מן‭ ‬הארץ‭. ‬המאמר‭ ‬התקיף‭ ‬את‭ ‬עמוס‭ ‬רבל‭ ‬כמנהל‭ ‬מחנה‭ ‬המעבר‭ ‬לעולים‭ "‬קדימה‭" ‬על‭ ‬זה‭ ‬שאין‭ ‬הוא‭ ‬מאפשר‭ ‬לעיתונאים‭ ‬להיכנס‭ ‬למחנה‭ ‬שליד‭ ‬אלג‭'‬דידה‭ (‬מזגאן‭) ‬וקבע‭ ‬שיש‭ ‬לראות‭ ‬במארגני‭ ‬ההגירה‭ ‬היהודית‭ ‬את‭ ‬אויבי‭ ‬מרוקו‭ ‬ואויבי‭ ‬האומה‭ ‬כולה‭ [‬‮…‬‭] ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬חייבים‭ ‬יותר‭ ‬מכולם‭ ‬לתבוע‭ ‬סגירת‭ ‬מוסדות‭ ‬כאלה‭ ‬ולגרש‭ ‬את‭ ‬בעליהם‭ ‬למקום‭ ‬ממנו‭ ‬באו‭".‬^{‭ ‬}במאמר‭ ‬אחר‭ ‬פירט‭ ‬העיתון‭: "‬אין‭ ‬אנו‭ ‬יכולים‭ ‬לסבול‭ ‬שהציונים‭ ‬האימפריאליסטיים‭ ‬יגייסו‭ ‬יהודים‭ ‬מרוקנים‭, ‬שהם‭ ‬אזרחי‭ ‬המדינה‭, ‬ולעשותם‭ ‬למתנחלים‭ ‬עתידיים‭ ‬באדמה‭ ‬ערבית‭ ‬השייכת‭ ‬לפלסטינים‭. ‬אל‭ ‬לנו‭ ‬להיות‭ ‬שותפים‭ ‬לעוול‭ ‬זה‭. ‬לכן‭, ‬על‭ ‬שר‭ ‬הפנים‭ ‬לנקוט‭ ‬מיד‭ ‬באמצעים‭ ‬המתבקשים‭: ‬לא‭ ‬להעניק‭ ‬יותר‭ ‬דרכונים‭ ‬קולקטיביים‭ ‬ליהודים‭ ‬ולא‭ ‬לאפשר‭ ‬את‭ ‬יציאת‭ ‬מי‭ ‬שבדעתם‭ ‬לנסוע‭ ‬לישראל‭".‬^{‭ ‬}

דמותו‭ ‬של‭ ‬מייסד‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬הצטיירה‭ ‬בעיני‭ ‬רבים‭ ‬כהתגלמות‭ ‬האיבה‭ ‬ליהודים‭ ‬ולזכויותיהם‭. ‬עלל‭ ‬אלפסי‭ ‬בן‭ ‬למשפחות‭ ‬הנכבדות‭ ‬מפס‭ ‬שהיוו‭ ‬את‭ ‬אצולת‭ ‬ההשכלה‭ ‬והמסחר‭ ‬היה‭ ‬סמל‭ ‬לדורשי‭ ‬הלאומיות‭ ‬המרוקנית‭. ‬הוא‭ ‬למד‭ ‬במדרשת‭ "‬קראווין‭" ‬בפס‭ ‬שהתפתחו‭ ‬בה‭ ‬רעיונות‭ ‬המודרניזציה‭ ‬של‭ ‬האיסלם‭ ‬והמאבק‭ ‬במסדרים‭ ‬הסוּפיים‭ ‬שהפיצו‭ ‬אמונות‭ ‬מיסטיות‭ ‬בקרב‭ ‬פשוטי‭ ‬עם‭. ‬אחרי‭ ‬הפרסום‭ ‬הכושל‭ ‬של‭ ‬הדהיר‭ ‬הברברי‭ ‬ב16-‭ ‬במאי‭ ‬1930^{‭ ‬}בידי‭ ‬שלטונות‭ ‬החסות‭, ‬עלל‭ ‬אלפסי‭, ‬מוחמד‭ ‬חסן‭ ‬ואזני‭ ‬ואחמד‭ ‬בלפרג‭' ‬הפיצו‭ ‬את‭ ‬רעיון‭ ‬הרפורמות‭ ‬בשלטון‭ ‬החסות‭ ‬ולאחר‭ ‬מכן‭, ‬גם‭ ‬העלו‭ ‬את‭ ‬התביעות‭ ‬הלאומיות‭ ‬שהביאו‭ ‬לייסוד‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬בינואר‭ ‬1944‭.‬^{‭ ‬}עם‭ ‬שובו‭ ‬של‭ ‬אלפסי‭ ‬למרוקו‭ ‬באוגוסט‭ ‬1956‭, ‬פרסם‭ ‬ביטאון‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬אלעלם‭ ‬מאמר‭ ‬פרי‭ ‬עטו‭ ‬של‭ ‬המנהיג‭ ‬הגולה‭ ‬שניסה‭ ‬שוב‭ ‬לתפוס‭ ‬את‭ ‬מקומו‭ ‬בהנהגת‭ ‬המדינה‭ ‬בתום‭ ‬היעדרות‭ ‬ארוכה‭. ‬הוא‭ ‬הרעיף‭ ‬שבחים‭ ‬על‭ ‬המלך‭ ‬על‭ ‬שמנע‭ ‬הגירת‭ ‬יהודים‭ ‬לפלסטין‭ ‬הערבית‭ ‬המשועבדת‭ ‬לאימפריאליזם‭ ‬הציוני‭ ‬ועל‭ ‬שגרם‭ ‬לפירוק‭ ‬ארגון‭ "‬קדימה‭" ‬שעסק‭ ‬בהגירה‭ ‬היהודים‭ ‬בתקופת‭ ‬החסות‭. ‬אלפסי‭ ‬הגדיר‭ ‬כך‭ ‬את‭ ‬זהות‭ ‬המהגרים‭: "‬ידוע‭ ‬לנו‭ ‬שהמהגרים‭ ‬אינם‭ ‬נמנים‭ ‬עם‭ ‬העניים‭ ‬אלא‭ ‬עם‭ ‬המעמד‭ ‬הבינוני‭ ‬הנוטל‭ ‬עמו‭ ‬כסף‭ ‬שקיבל‭ ‬תמורת‭ ‬רכושו‭. ‬פירוש‭ ‬הדבר‭ ‬שאנו‭ ‬מגישים‭ ‬לישראל‭ ‬מאות‭ ‬ציונים‭ ‬עשירים‭ ‬ובריאים‭ ‬ליישוב‭ ‬ארץ‭ ‬ערבית‭ ‬ולמלחמה‭ ‬באחינו‭ ‬הערבים‭ ‬יש‭ ‬גבול‭ ‬לסלחנות‭. ‬הזכויות‭ ‬שמהן‭ ‬נהנים‭ ‬אחינו‭ ‬היהודים‭ ‬מטילים‭ ‬עליהם‭ ‬חובת‭ ‬נאמנות‭ ‬למולדת‭ ‬על‭ ‬כל‭ ‬יושביה‭ ‬התעמולה‭ ‬הציונית‭ ‬מוליכה‭ ‬שולל‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬ומנסה‭ ‬להוליך‭ ‬שולל‭ ‬גם‭ ‬אותנו‭. ‬אנו‭ ‬פונים‭ ‬אל‭ ‬שר‭ ‬הפנים‭ ‬בבקשה‭ ‬שיסיר‭ ‬מעלינו‭ ‬חרפה‭ ‬זו‭ ‬הפוגעת‭ ‬בציפור‭ ‬נפשה‭ ‬של‭ ‬מרוקו‭ ‬ושלא‭ ‬יתיר‭ ‬מתן‭ ‬דרכונים‭ ‬קיבוציים‭ ‬ולא‭ ‬יאפשר‭ ‬יציאת‭ ‬אלה‭ ‬הרוצים‭ ‬להגר‭ ‬לישראל‭".‬^{‭ ‬}למרות‭ ‬התקפתו‭ ‬על‭ ‬הציונות‭ ‬ועל‭ ‬ישראל‭, ‬אלפסי‭ ‬מכנה‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬בשם‭ "‬אחינו‭" ‬אך‭ ‬מתנה‭ ‬את‭ ‬זכויותיהם‭ ‬בנאמנותם‭ ‬למדינה‭. ‬אף‭ ‬שבן־בַּרכָּה‭ ‬הצטיין‭ ‬ביחסו‭ ‬החיובי‭ ‬ליהודים‭ ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬היסס‭ ‬לכנות‭ ‬את‭ ‬העוזבים‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭ ‬כבוגדים‭. ‬נשיא‭ ‬האספה‭ ‬המייעצת‭ ‬הזהיר‭ ‬בנובמבר‭ ‬1957‭, ‬ש‭"‬הגירה‭ ‬מלאכותית‭" ‬עלולה‭ ‬להסית‭ ‬את‭ ‬המוסלמים‭ ‬נגד‭ ‬היהודים‭ ‬שנשארו‭ ‬במרוקו‭ ‬שיהיו‭ ‬חשופים‭ ‬לפגיעות‭ ‬אנטישמיות‭, ‬שהמהגרים‭ ‬יהיו‭ ‬אשמים‭ ‬בהם‭.‬^{‭ ‬}

עוד‭ ‬ביטוי‭ ‬לעמדתו‭ ‬העקרונית‭ ‬של‭ ‬מנהיג‭ ‬התנועה‭ ‬הלאומית‭ ‬המרוקנית‭ ‬עלל‭ ‬אלפסי‭ ‬לעניין‭ ‬ההגירה‭ ‬היהודית‭ ‬אפשר‭ ‬למצוא‭ ‬בעיתון‭ ‬אלעלם‭, ‬במאמר‭ ‬שכותרתו‭ "‬בן־המולדת‭". ‬הנימוקים‭ ‬להתנגדות‭ ‬מנהיג‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬ליציאת‭ ‬היהודים‭ ‬קשורים‭ ‬בעיניו‭ ‬לסיבות‭ ‬פנימיות‭ ‬וחיצוניות‭. ‬מבחינה‭ ‬פנימית‭, ‬טוען‭ ‬אלפסי‭: "‬אנו‭ ‬חוששים‭ ‬להפרת‭ ‬החלטה‭ ‬זו‭ [‬לפרק‭ ‬את‭ ‬ארגון‭ '‬קדימה‭'] ‬ביציאת‭ ‬יהודים‭ ‬אחדים‭ ‬מטנג‭'‬יר‭ ‬או‭ ‬מקזבלנקה‭, ‬בידיעת‭ ‬האחראים‭ ‬והממונים‭ ‬על‭ ‬הגבולות‭. ‬ידוע‭ ‬לנו‭ ‬שמהגרים‭ ‬אלה‭ ‬לא‭ ‬נמנים‭ ‬על‭ ‬העניים‭ ‬אלא‭ ‬על‭ ‬המעמד‭ ‬הבינוני‭, ‬הנוטל‭ ‬עמו‭ ‬את‭ ‬הכסף‭ ‬שקיבל‭ ‬תמורת‭ ‬רכושו‭". ‬אשר‭ ‬לסיבה‭ ‬החיצונית‭, "‬פירושו‭ ‬של‭ ‬דבר‭ ‬שאנו‭ ‬מגישים‭ ‬לישראל‭ ‬מאות‭ ‬ציונים‭ ‬עשירים‭ ‬ובריאים‭ ‬ליישוב‭ ‬ארץ‭ ‬ערבית‭ ‬ולמלחמה‭ ‬באחינו‭ ‬הערבים‭. ‬יש‭ ‬גבול‭ ‬לסלחנות‭. ‬הזכויות‭ ‬מהן‭ ‬נהנים‭ ‬אחינו‭ ‬היהודים‭ ‬מטילות‭ ‬עליהם‭ ‬חובת‭ ‬נאמנות‭ ‬למולדת‭. ‬מרוקו‭ ‬הערבית‭ ‬לא‭ ‬תוכל‭ ‬לסבול‭ ‬שציונים‭ ‬ישתמשו‭ ‬באדמתה‭ ‬כבסיס‭ ‬לגיוס‭ ‬אנשים‭ ‬ולהכשרתם‭ ‬לפגיעה‭ ‬בפלסטין‭ ‬הערבית‭. ‬גם‭ ‬אם‭ ‬מצדיקים‭ ‬יהודים‭ ‬מרוקנים‭ ‬אחדים‭ ‬את‭ ‬רצון‭ ‬אחיהם‭ ‬לצאת‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭ ‬בנימוק‭ ‬שהם‭ ‬בגדו‭ ‬במולדתם‭ ‬ואין‭ ‬בלבם‭ ‬רגש‭ ‬לאומי‭, ‬עלינו‭ ‬להיזהר‭ ‬לא‭ ‬ללכת‭ ‬שולל‭ ‬אחרי‭ ‬דברים‭ ‬אלו‭. ‬רק‭ ‬התעמולה‭ ‬הציונית‭ ‬מוליכה‭ ‬שולל‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬ומנסה‭ ‬להטעות‭ ‬גם‭ ‬אותנו‭". ‬אלפסי‭ ‬סיים‭ ‬את‭ ‬מאמרו‭ ‬בקריאה‭ ‬לשר‭ ‬הפנים‭ ‬לא‭ ‬להתיר‭ ‬מתן‭ ‬דרכונים‭ ‬קיבוציים‭ ‬ולא‭ ‬לאפשר‭ ‬יציאת‭ ‬יהודים‭ ‬שמתכוונים‭ ‬להגיע‭ ‬לישראל‭.‬^{‭ ‬}

בבחינת‭ ‬עמדות‭ ‬מנהיגי‭ ‬המפלגות‭ ‬המרוקניות‭ ‬נתקשה‭ ‬למצוא‭ ‬ביטויים‭ ‬אנטישמיים‭ ‬מובהקים‭. ‬גם‭ ‬מנהיגים‭ ‬שמרניים‭ ‬כמו‭ ‬עלל‭ ‬אלפסי‭ ‬ואחמד‭ ‬בלפרג‭' ‬לא‭ ‬נסחפו‭ ‬לססמאות‭ ‬אנטישמיות‭ ‬בתקופת‭ ‬משטר‭ ‬וישי‭, ‬ובצרפת‭ ‬ניצלו‭ ‬לא‭ ‬מעט‭ ‬מנהיגים‭ ‬הזדמנות‭ ‬זו‭. ‬למעט‭ ‬בודדים‭ ‬כמו‭ ‬ברהים‭ ‬ואזני‭,‬^{‭ ‬}קשה‭ ‬למצוא‭ ‬במרוקו‭, ‬לא‭ ‬בארמון‭ ‬ולא‭ ‬בהנהגת‭ ‬התנועה‭ ‬הלאומית‭, ‬מטיפים‭ ‬אנטישמיים‭.‬‭ ‬מנהיגים‭ ‬מתקדמים‭ ‬יותר‭ ‬כמו‭ ‬מהדי‭ ‬בן־בַּרכָּה‭, ‬עבדרחים‭ ‬בועביד‭, ‬מחג‭'‬ובי‭ ‬אחרדן‭ ‬ודומיהם‭ ‬ניהלו‭ ‬קשרי‭ ‬ידידות‭ ‬עם‭ ‬יהודים‭ ‬ואף‭ ‬עם‭ ‬ישראלים‭. ‬במאי‭ ‬1956‭, ‬נודע‭ ‬על‭ ‬שיחה‭ ‬שערך‭ ‬נחום‭ ‬גולדמן‭ ‬עם‭ ‬בועביד‭, ‬שהציע‭ ‬בה‭ ‬נשיא‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭ ‬לשגריר‭ ‬המרוקני‭ ‬בפריס‭ ‬שהסתדרות‭ ‬העובדים‭ ‬הכללית‭ ‬בתל־אביב‭, ‬תזמין‭ ‬משלחת‭ ‬מצומצמת‭ ‬של‭ "‬איחוד‭ ‬העבודה‭ ‬המרוקני‭" ‬לסיור‭ ‬בישראל‭. ‬בועביד‭ ‬מוכן‭ ‬היה‭ ‬לטפל‭ ‬בנושא‭, ‬בתנאי‭ ‬שישראל‭ ‬תבטיח‭ ‬את‭ ‬חשאיות‭ ‬ביקור‭ ‬המשלחת‭.‬‭ ‬הוא‭ ‬אף‭ ‬הציע‭ ‬בשנת‭ ‬1958‭ ‬לגמל‭ ‬עבדנאסר‭, ‬כשהחרים‭ ‬כל‭ ‬העולם‭ ‬הערבי‭ ‬את‭ ‬ישראל‭, ‬להפגישו‭ ‬עם‭ ‬גולדמן‭. ‬^{‭ ‬}בחוגי‭ ‬הצבא‭, ‬הייתה‭ ‬לרוב‭ ‬הערצה‭ ‬לישראל‭ ‬בקרב‭ ‬קצינים‭ ‬שקיבלו‭ ‬את‭ ‬הכשרתם‭ ‬בצבא‭ ‬צרפת‭.‬

ב14-‭ ‬בנובמבר‭ ‬1957‭ ‬הגיע‭ ‬לטנג‭'‬יר‭ ‬העיתונאי‭ ‬פרנק‭ ‬ג‭'‬רבזי‭ ‬Frank Gervasi מעיתון‭ ‬ניו‭-‬יורק‭ ‬פוסט‭ ‬ונפגש‭ ‬ברבט‭ ‬עם‭ ‬אנשי‭ ‬ממשל‭ ‬מרוקנים‭, ‬בהם‭ ‬מהדי‭ ‬בן־בַּרכָּה‭, ‬מוחמד‭ ‬לע‭'‬זאוי‭ ‬והשר‭ ‬מוחמד‭ ‬דואירי‭. ‬הוא‭ ‬שוחח‭ ‬אתם‭ ‬על‭ ‬הבעיה‭ ‬היהודית‭ ‬ושמע‭ ‬במפתיע‭ ‬מבן־בַּרכָּה‭ ‬דברים‭ ‬לא‭ ‬מחמיאים‭ ‬על‭ ‬איסטרמן‭. ‬לדברי‭ ‬מנהיג‭ ‬האיסתיקלל‭ "‬תמיד‭ ‬אדם‭ ‬זר‭ ‬הוא‭ ‬שמעורר‭ ‬בעיות‭ ‬בינינו‭ ‬ובין‭ ‬היהודים‭. ‬כך‭ ‬למשל‭ ‬איסטרמן‭ ‬שאפגוש‭ ‬בעוד‭ ‬דקות‭ ‬אחדות‭". ‬לדבריו‭, ‬אם‭ ‬בעבר‭ ‬היו‭ ‬צרות‭ ‬וחיכוכים‭ ‬בין‭ ‬היהודים‭ ‬למוסלמים‭, ‬אשמים‭ ‬בזה‭ ‬הצרפתים‭. ‬בן־בַּרכָּה‭, ‬שהיה‭ ‬ער‭ ‬לטענה‭ ‬שמניעת‭ ‬היציאה‭ ‬מן‭ ‬המדינה‭ ‬מנוגדת‭ ‬להכרזת‭ ‬זכויות‭ ‬האדם‭ ‬של‭ ‬האו‭"‬ם‭, ‬הדגיש‭ ‬שמרוקו‭ ‬מתגאה‭ ‬בקהילתה‭ ‬היהודית‭ ‬החשובה‭, ‬השלישית‭ ‬בגודלה‭ ‬בעולם‭, ‬שהיהודים‭ ‬רשאים‭ ‬לעזוב‭ ‬את‭ ‬המדינה‭ ‬בדרכונים‭ ‬מרוקנים‭ ‬ולעלות‭ ‬לרגל‭ ‬לישראל‭, ‬כשם‭ ‬שהמוסלמים‭ ‬עולים‭ ‬לרגל‭ ‬למכה‭. ‬הבעיה‭ ‬היחידה‭ ‬טען‭ ‬בן־בַּרכָּה‭, ‬היא‭ ‬היציאה‭ ‬ההמונית‭. ‬בעבר‭ ‬הצרפתים‭ ‬אפשרו‭ ‬לארגון‭ "‬קדימה‭" ‬להוציא‭ ‬יהודים‭ ‬רבים‭ ‬מן‭ ‬המדינה‭ ‬אך‭ ‬למרוקו‭ ‬העצמאית‭ ‬יש‭ ‬זכות‭ ‬למנוע‭ ‬יציאת‭ ‬יהודים‭ ‬המונית‭, ‬גם‭ ‬בגלל‭ ‬לחץ‭ ‬הליגה‭ ‬הערבית‭ ‬המאשימה‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭ ‬באפליית‭ ‬היהודים‭ ‬לטובה‭. ‬לטענתו‭ ‬239‭ ‬יהודים‭ ‬שנעצרו‭ ‬ליד‭ ‬Castellejo לא‭ ‬התכוונו‭ ‬לצאת‭ ‬לישראל‭ ‬אלא‭ ‬חיפשו‭ ‬עבודה‭, ‬מחמת‭ ‬האבטלה‭ ‬הפוגעת‭ ‬גם‭ ‬בקהילה‭. ‬אשר‭ ‬לישראל‭ ‬הוא‭ ‬וחבריו‭ ‬אינם‭ ‬מתנגדים‭ ‬למדינה‭ ‬יהודית‭ ‬אך‭ ‬אינם‭ ‬מוכנים‭ ‬להסכים‭ ‬לציונות‭ ‬שהיא‭ ‬מעין‭ ‬אימפריאליזם‭, ‬כיוון‭ ‬שמטרתה‭ ‬להוציא‭ ‬יהודים‭ ‬מארצות‭ ‬אחרות‭. ‬לדעתו‭ ‬צריכה‭ ‬ישראל‭ ‬להיקרא‭ ‬פלשתינה‭. ‬השגריר‭ ‬האמריקאי‭ ‬ברבט‭ ‬עמו‭ ‬נפגש‭ ‬ג‭'‬רבזי‭ ‬טען‭ ‬שאל‭ ‬ליהודים‭ ‬ללחוץ‭ ‬יותר‭ ‬מדי‭, ‬כיוון‭ ‬שהמרוקנים‭ ‬מאפשרים‭ ‬ליהודים‭ ‬לצאת‭ ‬טיפין‭ ‬טיפין‭ ‬ובין‭ ‬כה‭ ‬וכה‭ ‬היהודים‭ ‬יוצאים‭ ‬בסתר‭ ‬ולכן‭ ‬אין‭ ‬צורך‭ ‬בהסדרים‭ ‬פורמליים‭.‬^{‭ ‬}

נציגים‭ ‬ישראלים‭ ‬אחדים‭ ‬ראו‭ ‬בצעירים‭ ‬שכיהנו‭ ‬בוועדי‭ ‬הקהילות‭ ‬גורמים‭ ‬אופורטוניסטים‭ ‬שכל‭ ‬מטרתם‭ ‬לקבל‭ ‬תפקידים‭ ‬בכירים‭ ‬במנהל‭ ‬החדש‭ ‬בזכות‭ ‬פעילותם‭ ‬המפלגתית‭. ‬לדבריהם‭, ‬פעילותם‭ ‬הקהילתית‭ ‬משמשת‭ ‬להם‭ ‬קרש‭ ‬קפיצה‭ ‬להשגת‭ ‬מעמד‭ ‬ציבורי‭ ‬בעיני‭ ‬המוסלמים‭. ‬העיתון‭ ‬Information juive‭, ‬היוצא‭ ‬לאור‭ ‬מטעם‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭ ‬באלג‭'‬יר‭, ‬שימש‭ ‬תקופה‭ ‬ארוכה‭ ‬במה‭ ‬לעמדות‭ ‬ציוניות‭ ‬של‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭. ‬ביטאון‭ ‬זה‭ ‬יצא‭ ‬בהתקפה‭ ‬חריפה‭ ‬נגד‭ ‬וועד‭ ‬הקהילה‭ ‬החדש‭ ‬בקזבלנקה‭: "‬המכנה‭ ‬המשותף‭ ‬לאנשים‭ ‬שגרמו‭ ‬למהפך‭ ‬בהנהגה‭ ‬הוא‭ ‬ההתפרצות‭ ‬הרעשנית‭, ‬אך‭ ‬מצומצמת‭ ‬מבחינה‭ ‬כמותית‭, ‬של‭ ‬קבוצה‭ ‬קטנה‭ ‬שמחפשים‭ ‬רק‭ ‬קרש‭ ‬קפיצה‭ ‬לשאיפותיהם‭ ‬האישיות‭ ‬במסווה‭ ‬ססמאות‭ ‬והצהרות‭ ‬לאומיות‭ ‬קיצוניות‭".‬^{‭ ‬}העיתון‭ ‬הסתייג‭ ‬ממגמת‭ ‬ההשתלבות‭ ‬וטען‭: "‬אין‭ ‬מקום‭ ‬להשתלבות‭ ‬כפויה‭ ‬אלא‭ ‬להשתלבות‭ ‬עם‭ ‬אורך‭ ‬נשימה‭ ‬דומה‭ ‬לזו‭ ‬הקיימת‭ ‬במדינות‭ ‬הדמוקרטיות‭ ‬שיש‭ ‬בהן‭ ‬חופש‭ ‬דת‭, ‬קיימים‭ ‬מפעלי‭ ‬סיוע‭, ‬ומתאפשרים‭ ‬מגעים‭ ‬לגליים‭ ‬ורצופים‭ ‬עם‭ ‬כל‭ ‬העולם‭ ‬היהודי‭ (‬ובהם‭ ‬ישראל‭)".‬^{‭ ‬}בוועידת‭ ‬שהתכנסה‭ ‬בלונדון‭ ‬נחום‭ ‬גולדמן‭ ‬טען‭ ‬שצעירי‭ ‬היהודים‭ ‬במרוקו‭ "‬הורעלו‭" ‬בתחושת‭ ‬החופש‭ ‬ובהזדמנויות‭ ‬שנפתחו‭ ‬לפניהם‭ ‬אחרי‭ ‬אלפיים‭ ‬שנות‭ ‬גלות‭. ‬הם‭ ‬נעשו‭ "‬לאיסתיקללים‭ ‬יותר‭ ‬מן‭ ‬האיסתיקלל‭" ‬ושכחו‭ ‬את‭ ‬מורשתם‭ ‬כדי‭ ‬להתקבל‭ ‬כפטריוטים‭ ‬מרוקנים‭ ‬שלמים‭.‬^{‭ ‬}

בחודש‭ ‬אוקטובר‭ ‬1958‭ ‬נכנעה‭ ‬ממשלת‭ ‬מרוקו‭ ‬בראשותו‭ ‬של‭ ‬אחמד‭ ‬בלפרג‭' ‬ללחצי‭ ‬מצרים‭ ‬והצטרפה‭ ‬לליגה‭ ‬הערבית‭. ‬זמן‭ ‬מה‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭ ‬ב-26‭ ‬בנובמבר‭ ‬פורסם‭ ‬דהיר‭ (‬צו‭) ‬המרוקניזציה‭ ‬שחייב‭ ‬את‭ ‬הכל‭ ‬הגופים‭ ‬הוולונטאריים‭ ‬להירשם‭ ‬מחדש‭ ‬כאגודות‭, ‬דבר‭ ‬שגרם‭ ‬לחששות‭ ‬רבים‭ ‬לארגונים‭ ‬יהודיים‭ ‬במרוקו‭ ‬המנוהלים‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬יהודים‭ ‬בעלי‭ ‬אזרחות‭ ‬זרה‭ ‬והמקבלים‭ ‬חלק‭ ‬מתקציביהם‭ ‬מבחוץ‭. ‬בתחום‭ ‬ההגירה‭, ‬נציג‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭, ‬אלכסנדר‭ ‬איסטרמן‭ ‬ידע‭ ‬שדרכונים‭ ‬אינדיבידואליים‭ ‬אינם‭ ‬פותרים‭ ‬את‭ ‬הבעיה‭, ‬לכן‭ ‬הציע‭ ‬לראש‭ ‬שירותי‭ ‬הביטחון‭ ‬המרוקני‭, ‬מוחמד‭ ‬לע‭'‬זאוי‭, ‬הצעה‭ ‬לפיה‭ ‬היהודים‭ ‬יגישו‭ ‬את‭ ‬בקשותיהם‭ ‬לקבלת‭ ‬דרכונים‭, ‬לא‭ ‬לפקידי‭ ‬משרד‭ ‬הפנים‭, ‬אלא‭ ‬למשרדי‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬ונציגי‭ ‬המועצה‭ ‬יעבירו‭ ‬במרוכז‭ ‬את‭ ‬הבקשות‭ ‬למשרד‭ ‬הפנים‭. ‬בשיטה‭ ‬זו‭, ‬שתופעל‭ ‬בחשאי‭, ‬ביקש‭ ‬איסטרמן‭ ‬להוציא‭ ‬מן‭ ‬המדינה‭ ‬כחמש‭ ‬מאות‭ ‬עד‭ ‬שש‭ ‬מאות‭ ‬יהודים‭ ‬כל‭ ‬חודש‭. ‬להפתעתו‭, ‬לע‭'‬זאוי‭ ‬לא‭ ‬התנגד‭ ‬להצעה‭, ‬אך‭ ‬איסטרמן‭ ‬פקפק‭ ‬בכנותו‭. ‬לעומת‭ ‬לע‭'‬זאוי‭, ‬סגן‭ ‬ראש‭ ‬הממשלה‭ ‬עבדרחים‭ ‬בועביד‭, ‬הנוקט‭ ‬בדרך‭ ‬כלל‭ ‬בעמדות‭ ‬ליברליות‭, ‬טען‭ ‬שמרוקו‭ ‬לא‭ ‬רשאית‭ ‬להתעלם‭ ‬ממחויבויותיה‭ ‬הבינלאומיות‭ ‬ולכן‭ ‬אינה‭ ‬יכולה‭ ‬לאשר‭ ‬הגירה‭ ‬קולקטיבית‭. ‬הוא‭ ‬הזכיר‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬העובדה‭ ‬שממשלת‭ ‬עבדאללה‭ ‬איברהים‭, ‬מן‭ ‬האגף‭ ‬השמאלי‭ ‬של‭ ‬האיסתיקלל‭, ‬עומדת‭ ‬מול‭ ‬אופוזיציה‭ ‬נוספת‭ ‬להתנגדותם‭ ‬לארמון‭. ‬כוונתו‭ ‬לפלג‭ ‬וותיקי‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬השמרנים‭. ‬לטענתו‭, ‬ממשלת‭ ‬השמאל‭ ‬לא‭ ‬מעוניינת‭ ‬לתת‭ ‬בידי‭ ‬יריביה‭ ‬את‭ ‬נושא‭ ‬ההגירה‭ ‬היהודית‭ ‬ככלי‭ ‬לניגוח‭ ‬פוליטי‭. ‬איסטרמן‭ ‬ציין‭ ‬בפסימיות‭: "‬האווירה‭ ‬כולה‭ ‬השתנתה‭ ‬לרעה‭ ‬ומרוקו‭ ‬נתונה‭ ‬יותר‭ ‬ויותר‭ ‬ללחץ‭ ‬הליגה‭ ‬הערבית‭. ‬לחץ‭ ‬הערבים‭ ‬על‭ ‬ההגירה‭ ‬מרומניה‭ ‬אף‭ ‬הוא‭ ‬גורם‭ ‬הפועל‭, ‬אני‭ ‬מניח‭, ‬לרעתנו‭".‬‭ ‬בשובו‭ ‬ממרוקו‭ ‬ב19-‭ ‬באפריל‭ ‬עבר‭ ‬דרך‭ ‬פריס‭ ‬לדווח‭ ‬לשגרירות‭ ‬על‭ ‬פגישותיו‭. ‬העיתונאי‭ ‬שמואל‭ ‬שגב‭ ‬ממעריב‭ ‬פרסם‭ ‬ידיעה‭ ‬על‭ ‬הביקור‭ ‬של‭ ‬איש‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭ ‬אף‭ ‬שנעשו‭ ‬מאמצים‭ ‬לשמור‭ ‬את‭ ‬ביקורי‭ ‬איסטרמן‭ ‬בסוד‭.‬

מראשית‭ ‬שנת‭ ‬1959‭, ‬הפעילו‭ ‬ראשי‭ ‬משרד‭ ‬החוץ‭ ‬הישראלי‭ ‬את‭ ‬נציגויותיהם‭ ‬בבירות‭ ‬המערב‭ ‬להפעלת‭ ‬לחץ‭ ‬שקט‭ ‬על‭ ‬שלטונות‭ ‬מרוקו‭ ‬בהתערבות‭ ‬משלחות‭ ‬ואישי‭ ‬ציבור‭ ‬אחדים‭, ‬כדי‭ ‬לאלצה‭ ‬להעניק‭ ‬חופש‭ ‬הגירה‭ ‬ליהודים‭. ‬לשם‭ ‬כך‭ ‬הם‭ ‬עודדו‭ ‬קיום‭ ‬ביקורים‭ ‬יזומים‭ ‬של‭ ‬עיתונאים‭, ‬של‭ ‬נציגי‭ ‬מוסדות‭ ‬יהודיים‭ ‬עולמיים‭, ‬של‭ ‬רבנים‭ ‬ושל‭ ‬משקעים‭ ‬פוטנציאלים‭ ‬כדי‭ ‬להפעיל‭ ‬את‭ ‬השפעתם‭ ‬על‭ ‬השלטונות‭. ‬לצד‭ ‬פגישותיהם‭ ‬עם‭ ‬אנשי‭ ‬ממשל‭, ‬אנשי‭ ‬ציבור‭ ‬אלה‭ ‬התבקשו‭ ‬לערוך‭ ‬פגישות‭ ‬שמטרתן‭ "‬לעודד‭ ‬את‭ ‬רוח‭ ‬מנהיגי‭ ‬הקהילה‭". ‬חלק‭ ‬משליחים‭ ‬אלה‭ ‬היו‭ ‬ישראלים‭ ‬מוסווים‭ ‬אך‭ ‬כולם‭ ‬יצאו‭ ‬למרוקו‭ ‬בשליחותה‭ ‬ובהדרכת‭ ‬שגרירות‭ ‬ישראל‭ ‬בפריס‭. ‬בשובם‭, ‬התבקשו‭ ‬לפרסם‭ ‬את‭ ‬התרשמויותיהם‭ ‬בעיתונות‭ ‬היהודית‭ ‬והכללית‭ ‬בבירות‭ ‬המערב‭. ‬שליחים‭ ‬אלה‭ ‬מונים‭ ‬את‭ ‬הסוחר‭ ‬היהודי‭ ‬השבדי‭ ‬מרסל‭ ‬שטיין‭ (‬8‭ ‬בנובמבר‭ ‬1957‭), ‬הרב‭ ‬שרפמן‭ (‬12‭ ‬בדצמבר‭ ‬1957‭), ‬דר‭' ‬וולפגנג‭ ‬ברטהולץ‭ ‬מברן‭ (‬22‭ ‬ביולי‭ ‬1958‭, ‬סיור‭ ‬שני‭ ‬ערך‭ ‬ברטהולץ‭ ‬מן‭ ‬ה19-‭ ‬עד‭ ‬ה23-‭ ‬במרס‭ ‬1961‭), ‬העיתונאי‭ ‬האמריקאי‭ ‬הל‭ ‬לרמן‭ (‬אוגוסט‭ ‬1958‭), ‬העיתונאי‭ ‬הישראלי‭ ‬מוריס‭ ‬קאר‭ (‬13‭ ‬בינואר‭ ‬1959‭),‬‭ ‬הרב‭ ‬ב‭"‬מ‭ ‬קספר‭ ‬דיקן‭ ‬הסטודנטים‭ ‬באוניברסיטה‭ ‬העברית‭ ‬בירושלים‭ ‬שיצא‭ ‬למרוקו‭ ‬בדרכון‭ ‬בריטי‭, ‬דרך‭ ‬לונדון‭ (‬28‭ ‬בינואר‭ ‬עד‭ ‬19‭ ‬בפברואר‭ ‬1960‭), ‬העיתונאית‭ ‬רות‭ ‬גרובר‭ ‬כתבת‭ ‬העיתון‭ ‬ניו‭-‬יורק‭ ‬הרלד‭ ‬טריביון‭ ‬‭(‬31‭ ‬ביולי‭ ‬עד‭ ‬5‭ ‬באוגוסט‭ ‬1960‭),‬‭ ‬סאימור‭ ‬רובין‭ ‬מן‭ ‬הוועד‭ ‬היהודי‭-‬אמריקאי‭ ‬שיצא‭ ‬עם‭ ‬עורך‭ ‬הדין‭ ‬הצרפתי‭ ‬אנרי‭ ‬מונריי‭ ‬המייצג‭ ‬את‭ ‬כי‭"‬ח‭ (‬סמוך‭ ‬ל10-‭ ‬בנובמבר‭ ‬1957‭ ‬ובסביבות‭ ‬15‭ ‬בנובמבר‭ ‬1960‭), ‬הרברט‭ ‬פרידמן‭ (‬10‭ ‬באוקטובר‭ ‬1956‭ ‬ו3-‭ ‬באפריל‭ ‬1961‭). ‬לצד‭ ‬שליחים‭ ‬אלה‭ ‬פעלו‭ ‬במרץ‭ ‬רב‭, ‬אנשי‭ ‬העסקים‭ ‬מרסל‭ ‬פרנקו‭ ‬ותאו‭ ‬בן־נחום‭ ‬וגם‭ ‬אחדים‭ ‬שהתנדבו‭ ‬לנושא‭ ‬אך‭ ‬נדחו‭ ‬על־ידי‭ ‬משרד‭ ‬החוץ‭. ‬לצד‭ ‬שליחים‭ ‬מזדמנים‭ ‬אלה‭ ‬פעלו‭ ‬בקביעות‭ ‬שליחי‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭ ‬והוועד‭ ‬היהודי‭ ‬אמריקאי‭ ‬שהגבירו‭ ‬את‭ ‬ביקוריהם‭ ‬במרוקו‭ ‬והפעילו‭ ‬לחץ‭ ‬מתמיד‭ ‬על‭ ‬ראשי‭ ‬השלטון‭.‬

בראשית‭ ‬אפריל‭ ‬1959‭ ‬נפגשו‭ ‬להתייעצות‭ ‬בפריס‭ ‬נציג‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭ ‬אלכסנדר‭ ‬איסטרמן‭, ‬מפקד‭ "‬המסגרת‭" ‬בצפון‭-‬אפריקה‭ ‬שלמה‭ ‬חביליו‭, ‬יעקב‭ ‬צור‭ ‬ועשהאל‭ ‬כדי‭ ‬לדון‭ ‬בדרכי‭ ‬הפעולה‭ ‬לשחרור‭ ‬שלושה‭ ‬מתנדבים‭ ‬של‭ "‬המסגרת‭": ‬מאיר‭ ‬ויזמן‭, ‬ויקטור‭ ‬בן־שבת‭ ‬וג‭'‬ורג‭' ‬אוחיון‭ ‬שנתפסו‭ ‬עם‭ ‬משפחות‭ ‬מהגרים‭ ‬בצאתם‭ ‬ממרוקו‭.‬‭ ‬נראה‭ ‬שזו‭ ‬הפעם‭ ‬הראשונה‭ ‬שנציג‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭ ‬תמך‭ ‬במערכה‭ ‬ציבורית‭ ‬גלויה‭ ‬ונמרצת‭ ‬נגד‭ ‬ממשלת‭ ‬מרוקו‭, ‬בעזרת‭ ‬העיתונות‭ ‬ומוסדות‭ ‬יהודיים‭ ‬בוושינגטון‭. ‬בעבר‭ ‬הסתייגו‭ ‬ראשי‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬מהתקפות‭ ‬גלויות‭ ‬על‭ ‬השלטונות‭ ‬דבר‭ ‬שעלול‭ ‬לחבל‭ ‬במאמציהם‭ ‬הדיפלומטיים‭. ‬גם‭ ‬ראש‭ ‬ממשלת‭ ‬צרפת‭ ‬לשעבר‭ ‬אדגר‭ ‬פור‭ ‬שיגר‭ ‬מכתב‭ ‬אישי‭ ‬למוחמד‭ ‬החמישי‭ ‬בנושא‭ ‬וכך‭ ‬שוחררו‭ ‬ב25-‭ ‬במאי‭ ‬שלושת‭ ‬הפעילים‭, ‬אחרי‭ ‬ששוחררו‭ ‬קודם‭ ‬לכן‭ ‬משפחות‭ ‬המהגרים‭.‬^{‭ ‬}

עיתון‭ ‬אלעלם‭, ‬ניצל‭ ‬את‭ ‬ההזדמנות‭ ‬שסיפור‭ ‬המעצרים‭ ‬התפרסם‭ ‬בהרחבה‭ ‬בעיתונות‭ ‬הצרפתית‭ ‬שהדגישה‭ ‬את‭ ‬השימוש‭ ‬בדרכונים‭ ‬מזויפים‭ ‬והבהיר‭ ‬את‭ ‬עמדתו‭ ‬במאמר‭ ‬מערכת‭ ‬בלתי‭ ‬חתום‭, ‬בכותרת‭ "‬בעיית‭ ‬ההגירה‭ ‬המחתרתית‭" ‬שהתפרסם‭ ‬ב19-‭ ‬באפריל‭ ‬1959‭: "‬תגובות‭ ‬מרוקו‭ ‬יכלו‭ ‬לעתים‭ ‬להיות‭ ‬גסות‭ ‬בשאלה‭ ‬זו‭, ‬כיוון‭ ‬שארצנו‭, ‬הגם‭ ‬שהיא‭ ‬מכבדת‭ ‬את‭ ‬החופש‭ ‬ואת‭ ‬ההכרזה‭ ‬לזכויות‭ ‬האדם‭ ‬של‭ ‬האו‭"‬ם‭, ‬אינה‭ ‬מעוניינת‭ ‬להפוך‭ ‬לשטח‭ ‬שמופעלים‭ ‬בו‭ ‬על‭ ‬תושביו‭, ‬השפעות‭, ‬לחצים‭, ‬ולעתים‭ ‬אף‭ ‬איומים‭ [‬‮…‬‭] ‬עם‭ ‬קבלת‭ ‬עצמאותה‭, ‬מרוקו‭ ‬שמה‭ ‬קץ‭ ‬מיד‭ ‬למעשים‭ ‬אלה‭, ‬משוכנעת‭ ‬שרוב‭ ‬היוצאים‭ ‬לא‭ ‬עזבו‭ ‬את‭ ‬השטח‭ ‬מתוך‭ ‬חופש‭ ‬בחירה‭ [‬‮…‬‭] ‬כי‭ ‬אם‭ ‬גורמים‭ ‬בכוח‭ ‬או‭ ‬בלחצים‭ ‬נפשיים‭ ‬לאזרחים‭ ‬לנטוש‭ ‬את‭ ‬מולדתם‭ ‬למען‭ ‬עתיד‭ ‬בלתי‭ ‬ידוע‭. ‬נמשיך‭ ‬להתנגד‭ ‬לכך‭ ‬ולגרש‭ ‬את‭ ‬הסוכנים‭ ‬הזרים‭ ‬הזורעים‭ ‬ריב‭ ‬ומדון‭ ‬ומעודדים‭ ‬את‭ ‬הבריחה‭". ‬העיתון‭ ‬לא‭ ‬שכח‭ ‬להזכיר‭ ‬פעמיים‭ ‬שהגירת‭ ‬יהודים‭ ‬ממרוקו‭ ‬משרתת‭ ‬את‭ ‬ישראל‭ ‬הנלחמת‭ ‬במדינות‭ ‬ערביות‭ ‬אחיות‭.‬^{‭ ‬}בזמן‭ ‬שמועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬היהודיות‭ ‬ניסתה‭ ‬להרגיע‭ ‬את‭ ‬הרוחות‭ ‬אחרי‭ ‬המעצרים‭, ‬נציגי‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭ ‬הגיעו‭ ‬למסקנה‭ ‬שהצהרות‭ ‬הרגעה‭ ‬מצד‭ ‬השלטונות‭ ‬נעשו‭ ‬לאמצעי‭ ‬סטנדרטי‭ ‬לגינוי‭ ‬אפליות‭ ‬שהם‭ ‬עצמם‭ ‬מקיימים‭ ‬הלכה‭ ‬למעשה‭.‬^{‭ ‬}

למרות‭ ‬החרפה‭ ‬זו‭ ‬במדיניות‭ ‬הנפקת‭ ‬הדרכונים‭ ‬ודעיכתו‭ ‬ההדרגתית‭ ‬של‭ ‬ארגון‭ "‬אל‭-‬ויפאק‭" ‬זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬בקרב‭ ‬השכבה‭ ‬האינטלקטואלית‭ ‬לא‭ ‬פסק‭ ‬מלהשפיע‭. ‬אלברט‭ ‬אפללו‭, ‬אחד‭ ‬מצעירי‭ ‬המשכילים‭ ‬מחסידי‭ ‬ההשתלבות‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית‭, ‬תיאר‭ ‬כך‭ ‬את‭ ‬השקפת‭ ‬עולמו‭ ‬לעניין‭ ‬העתיד‭ ‬במרוקו‭ ‬בשבועון‭ ‬הצרפתי‭ ‬אוונגרד‭ ‬של‭ ‬מפלגת‭ ‬האיסתיקלל‭: "‬עלינו‭ ‬להישאר‭ ‬כאן‭. ‬זכותנו‭ ‬לחיות‭ ‬במרוקו‭ ‬אינה‭ ‬פחותה‭ ‬מזכות‭ ‬המוסלמים‭, ‬מכוח‭ ‬הוותק‭ ‬שלנו‭ ‬במקום‭. ‬מוסלמים‭ ‬רבים‭ ‬מבינים‭ ‬זאת‭ ‬ועלינו‭ ‬לגרום‭ ‬לכך‭ ‬שגם‭ ‬אחרים‭ ‬יבינו‭ ‬זאת‭. ‬הדבר‭ ‬לא‭ ‬יעשה‭ ‬על־ידי‭ ‬בריחה‭. ‬אמנם‭ ‬קל‭ ‬לברוח‭ ‬אולם‭ ‬זו‭ ‬דרכו‭ ‬של‭ ‬הפחדן‭ [‬‮…‬‭] ‬היהודי‭ ‬מוצא‭ ‬תמיד‭ ‬את‭ ‬הדרך‭ ‬להגן‭ ‬על‭ ‬עצמו‭. ‬כך‭ ‬עשה‭ ‬במשך‭ ‬דורות‭. ‬היום‭ ‬יש‭ ‬לו‭ ‬תסביך‭ ‬נטישה‭. ‬בארץ‭ ‬זו‭ ‬נולדנו‭. ‬היא‭ ‬ארץ‭ ‬טובה‭. ‬יש‭ ‬לנו‭ ‬חובות‭ ‬כלפי‭ ‬הארץ‭ ‬שאנו‭ ‬חיים‭ ‬בה‭. ‬זו‭ ‬מולדתנו‭. ‬עלינו‭ ‬להוכיח‭ ‬למי‭ ‬שעולים‭ ‬עלינו‭ ‬כמותית‭ ‬שאנו‭ ‬מרוקנים‭ ‬אמתיים‭. ‬יש‭ ‬לנו‭ ‬אויבים‭ ‬כאן‭ ‬וצריך‭ ‬להתמודד‭ ‬אתם‭ ‬בנחרצות‭. ‬יש‭ ‬לנו‭ ‬חברים‭ ‬כאן‭ ‬ועלינו‭ ‬לעזור‭ ‬להם‭ ‬להיאבק‭ ‬נגד‭ ‬חוסר‭ ‬הסובלנות‭ ‬שאנו‭ ‬נלחמים‭ ‬בה‭. ‬זו‭ ‬הדרך‭ ‬היחידה‭ ‬אם‭ ‬אנו‭ ‬רוצים‭ ‬לחיות‭ ‬בכבוד‭ ‬כבני‭ ‬אדם‭".‬^{‭ ‬}

אפללו‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬ביקורתי‭ ‬רק‭ ‬כלפי‭ ‬הציונות‭ ‬וישראל‭. ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬היסס‭ ‬להגיב‭ ‬במאמרים‭ ‬בעיתונות‭ ‬נגד‭ ‬התקפות‭ ‬כלפי‭ ‬סמלים‭ ‬יהודיים‭. ‬בדצמבר‭ ‬1959‭ ‬התפרסם‭ ‬כרוז‭ ‬אנונימי‭ ‬בארבע‭ ‬שפות‭, ‬ערבית‭, ‬צרפתית‭, ‬אנגלית‭ ‬ואיטלקית‭, ‬שצויר‭ ‬בו‭ ‬סמל‭ ‬מגן‭ ‬דוד‭. ‬מתחת‭ ‬לכותרת‭ ‬הופיעה‭ ‬השאלה‭: "‬המכיר‭ ‬אתה‭ ‬סמל‭ ‬זה‭?". ‬בהמשך‭ ‬הייתה‭ ‬התשובה‭: "‬כוכב‭ ‬זה‭ ‬הוא‭ ‬סמל‭ ‬שנאת‭ ‬היהודים‭ ‬ותוקפנותם‭ ‬כלפי‭ ‬כל‭ ‬הדתות‭. ‬זהו‭ ‬סמל‭ ‬ישראל‭ ‬המתנוסס‭ ‬מעל‭ ‬כל‭ ‬המוסדות‭ ‬הציוניים‭. ‬זה‭ ‬סמלם‭ ‬של‭ ‬הרואים‭ ‬בפלסטין‭ ‬את‭ ‬מרכז‭ ‬הכוח‭ ‬הציוני‭ ‬ואת‭ ‬מרכז‭ ‬ההשתלטות‭ ‬על‭ ‬העולם‭. ‬זה‭ ‬גם‭ ‬מרכז‭ ‬הדוחפים‭ ‬למלחמת‭ ‬עולם‭ ‬שלישית‭ [‬‮…‬‭] ‬מחץ‭ ‬אותו‭ ‬לפני‭ ‬שימחץ‭ ‬אותך‭".‬^{‭ ‬}עיתון‭ ‬אחר‭ ‬פרסם‭ ‬את‭ ‬המדבקה‭ ‬שמופיעה‭ ‬על‭ ‬גבי‭ ‬בקבוק‭ ‬יין‭ ‬כשר‭. ‬מתחת‭ ‬לתצלום‭ ‬נכתב‭: "‬מי‭ ‬שרוצה‭ ‬להאמין‭, ‬שיאמין‭ ‬ומי‭ ‬שרוצה‭ ‬להיות‭ ‬ספקן‭, ‬שיישאר‭ ‬כך‭. ‬פרסומת‭ ‬זו‭ ‬הנושאת‭ ‬את‭ ‬סמל‭ ‬ישראל‭ ‬המודבק‭ ‬באלפי‭ ‬עותקים‭ ‬על‭ ‬בקבוקים‭, ‬לא‭ ‬מודפסת‭ ‬בישראל‭. ‬ממשלת‭ ‬בן־גוריון‭ ‬לא‭ ‬העניקה‭ ‬לה‭ ‬את‭ ‬אישורה‭. ‬הכתובת‭ ‬בקזבלנקה‭ ‬שבתחתית‭ ‬המדבקה‭ ‬מוכיחה‭ ‬זאת‭. ‬רבים‭ ‬היהודים‭ ‬המבטאים‭ ‬את‭ ‬אהדתם‭ ‬לציונות‭ ‬ומדפיסים‭ ‬על‭ ‬סחורותיהם‭ ‬את‭ ‬הכוכב‭ ‬בעל‭ ‬ששת‭ ‬הקדקודים‭, ‬סמלה‭ ‬של‭ ‬ישראל‭. ‬היכן‭ ‬עיני‭ ‬המשטרה‭? ‬היכן‭ ‬האחראים‭?" ‬במאמר‭ ‬שפורסם‭ ‬בעיתון‭ ‬צרפתי‭, ‬אלבר‭ ‬אפללו‭ ‬לא‭ ‬נשאר‭ ‬חייב‭, ‬והיה‭ ‬היחיד‭ ‬ככל‭ ‬הידוע‭, ‬שהשיב‭ ‬למתקיפים‭. ‬הוא‭ ‬הסביר‭ ‬שסמל‭ ‬המגן‭ ‬דוד‭ ‬ליווה‭ ‬את‭ ‬ההיסטוריה‭ ‬היהודית‭ ‬זמן‭ ‬רב‭ ‬לפני‭ ‬הקמת‭ ‬מדינת‭ ‬ישראל‭. ‬היהודים‭ ‬לא‭ ‬אשמים‭ ‬שישראל‭ ‬אימצה‭ ‬סמל‭ ‬יהודי‭ ‬זה‭ ‬בדגלה‭ ‬והיום‭ ‬כבעבר‭ ‬משמש‭ ‬הסמל‭ ‬לציון‭ ‬מאכלים‭ ‬כשרים‭, ‬מסעדות‭ ‬ומוצרים‭ ‬יהודיים‭, ‬זאת‭ ‬מבלי‭ ‬להזכיר‭ ‬את‭ ‬הטלאי‭ ‬הצהוב‭.‬^{‭ ‬}

עיתון‭ ‬אלעלם‭ ‬יצר‭ ‬אף‭ ‬הוא‭ ‬קשר‭ ‬בין‭ ‬ישראל‭ ‬ליהודים‭ ‬במרוקו‭ ‬בעת‭ ‬שנעצרו‭ ‬משפחות‭ ‬מהגרים‭ ‬ליד‭ ‬סבתה‭: "‬ברשות‭ ‬היהודים‭ ‬התגלו‭ ‬דרכונים‭ ‬מזויפים‭, ‬דבר‭ ‬המוכיח‭ ‬שכנופיות‭ ‬ישראליות‭ ‬פועלות‭ ‬במרוקו‭ ‬ומעודדות‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬להגר‭ ‬מארצם‭. ‬חקירת‭ ‬המשטרה‭ ‬העלתה‭ ‬שסחורות‭ ‬ישראליות‭ ‬נמכרות‭ ‬לעתים‭ ‬קרובות‭ ‬בשתי‭ ‬חנויות‭ ‬יהודיות‭ ‬בתטואן‭ ‬ואותיות‭ ‬עבריות‭ ‬נראות‭ ‬על‭ ‬דלתות‭ ‬של‭ ‬בתים‭ ‬יהודיים‭ ‬רבים‭.‬^{‭ ‬}לטענת‭ ‬הח‭'‬ליפה‭ ‬של‭ ‬הרובע‭ ‬היהודי‭ ‬בקזבלנקה‭, ‬ביוני‭ ‬1959‭, ‬הפגינו‭ ‬כחמישים‭ ‬אלף‭ ‬יהודים‭ ‬נגד‭ ‬העברת‭ ‬גופת‭ ‬הצדיק‭ ‬רבי‭ ‬אליהו‭ ‬ממרכז‭ ‬העיר‭ ‬לבית‭ ‬הקברות‭ ‬ברובע‭ ‬בן־מסיכּ‭. ‬הדבר‭ ‬גרם‭ ‬לחשדנות‭ ‬כלשהי‭ ‬בין‭ ‬יהודים‭ ‬למוסלמים‭, ‬אף‭ ‬שההעברה‭ ‬נעשתה‭ ‬באישור‭ ‬ועד‭ ‬הקהילה‭.‬^{‭ ‬}

מסוף‭ ‬שנת‭ ‬1959‭ ‬ועד‭ ‬סוף‭ ‬שנת‭ ‬1960‭, ‬סדרת‭ ‬אירועים‭ ‬טלטלו‭ ‬את‭ ‬מעמדם‭ ‬של‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭, ‬בעיקר‭ ‬בתחום‭ ‬חופש‭ ‬התנועה‭ ‬והקשר‭ ‬עם‭ ‬ישראל‭. ‬בחודש‭ ‬ספטמבר‭ ‬1959‭ ‬נוצר‭ ‬פילוג‭ ‬במפלגת‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬כאשר‭ ‬חלק‭ ‬גדול‭ ‬מן‭ ‬האינטליגנציה‭ ‬היהודית‭ ‬העדיף‭ ‬להצטרף‭ ‬למפלגה‭ ‬השמאלית‭ ‬החדשה‭ "‬האיחוד‭ ‬הלאומי‭ ‬של‭ ‬הכוחות‭ ‬העממיים‭". ‬ב-22‭ ‬של‭ ‬אותו‭ ‬חודש‭ ‬החליטה‭ ‬ממשלת‭ ‬השמאל‭ ‬לנתק‭ ‬את‭ ‬קשרי‭ ‬הדואר‭ ‬בין‭ ‬מרוקו‭ ‬לישראל‭ ‬ויצרה‭ ‬תחושת‭ ‬מחנק‭ ‬בקהילה‭ ‬היהודית‭. ‬ב-17‭ ‬בפברואר‭ ‬החלו‭ ‬מגעים‭ ‬אינטסיביים‭ ‬הין‭ ‬אנדרה‭ ‬שורקי‭ ‬מטעם‭ ‬משרד‭ ‬החוץ‭ ‬הישראלי‭ ‬עם‭ ‬מנהיגה‭ ‬של‭ ‬המפלגה‭ ‬החדשה‭ ‬מהדי‭ ‬בן‭-‬ברכּה‭. ‬האחרון‭ ‬נפגש‭ ‬ב-28‭ ‬במרס‭ ‬1960‭ ‬עם‭ ‬יעקב‭ ‬כרוז‭, ‬יד‭ ‬ימינו‭ ‬של‭ ‬ראש‭ ‬המוסד‭ ‬איסר‭ ‬הראל‭, ‬וביקש‭ ‬ממנו‭ ‬נשק‭ ‬לתפיסת‭ ‬השלטון‭ ‬במרוקו‭.‬‭ ‬ב-15‭ ‬באפריל‭ ‬אותה‭ ‬שנה‭ ‬התקיימה‭ ‬שליחותו‭ ‬של‭ ‬בן‭-‬סאלם‭ ‬גסוס‭ ‬בירושלים‭ ‬נפגש‭ ‬עם‭ ‬שרת‭ ‬החוץ‭ ‬גולדה‭ ‬מאיר‭ ‬כדי‭ ‬לדון‭ ‬בהגירה‭ ‬היהודית‭. ‬זמן‭ ‬מה‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭, ‬ב-11‭ ‬באוגוסט‭, ‬נפגש‭ ‬יורש‭ ‬העצר‭ ‬עם‭ ‬אלכסנדר‭ ‬איסטרמן‭ ‬והביע‭ ‬בפניו‭ ‬לראשונה‭ ‬את‭ ‬הסכמתו‭ ‬העקרונית‭ ‬להגירה‭ ‬יהודית‭ ‬מחוץ‭ ‬למרוקו‭.‬

בראשית‭ ‬נובמבר‭ ‬1960‭, ‬פנה‭ ‬מושל‭ ‬קזבלנקה‭ ‬מוחמד‭ ‬מדבוח‭, ‬לוועד‭ ‬הקהילה‭ ‬בעירו‭ ‬ומחה‭ ‬לפניהם‭ ‬על‭ ‬פרסום‭ ‬קול‭ ‬קורא‭ ‬שהופץ‭ ‬בקהילה‭ ‬בעניין‭ ‬קשרי‭ ‬הדואר‭, ‬הנפקת‭ ‬הדרכונים‭ ‬ומאסר‭ ‬יהודי‭ ‬שביקר‭ ‬בישראל‭. ‬קודם‭ ‬לכן‭ ‬ננזף‭ ‬המושל‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬משרד‭ ‬הפנים‭ ‬על‭ ‬ההקלות‭ ‬אותן‭ ‬הנהיג‭ ‬בעניין‭ ‬הדרכונים‭.‬^{‭ ‬}ב23-‭ ‬באוקטובר‭ ‬התכנסה‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬לדון‭ ‬בהמרת‭ ‬דתן‭ ‬של‭ ‬קטינות‭ ‬יהודיות‭ ‬שביקשו‭ ‬להתחתן‭ ‬עם‭ ‬מוסלמים‭. ‬לצורך‭ ‬הטיפול‭ ‬בעניין‭ ‬פנתה‭ ‬המועצה‭ ‬לשלושה‭ ‬עורכי־דין‭ ‬ידועים‭ ‬ולקבל‭ ‬את‭ ‬חוות‭ ‬דעתם‭ ‬בסוגיית‭ ‬גיל‭ ‬הגיור‭ ‬ועל‭ ‬הדרך‭ ‬לנקוט‭ ‬להפסקת‭ ‬הנגע‭.‬‭ ‬עם‭ ‬ריבוי‭ ‬מעצרי‭ ‬יהודים‭ ‬שניסו‭ ‬לחצות‭ ‬את‭ ‬הגבול‭ ‬שלא‭ ‬לפי‭ ‬החוק‭, ‬החליטה‭ ‬המועצה‭ ‬להקים‭ ‬קרן‭ ‬סיוע‭ ‬לעצורים‭ ‬יהודים‭ "‬מכל‭ ‬סיבה‭ ‬שהיא‭".‬‭ ‬המועצה‭ ‬החליטה‭ ‬עקרונית‭ ‬להוציא‭ ‬לאור‭ ‬את‭ ‬הביטאון‭ ‬קול‭ ‬הקהילות‭ ‬La voix des communautés בעריכת‭ ‬דוד‭ ‬עמר‭ ‬ומרק‭ ‬סבח‭, ‬החלטה‭ ‬ששוב‭ ‬אושרה‭ ‬בישיבה‭ ‬ב18-‭ ‬בדצמבר‭. ‬המימון‭ ‬להוצאת‭ ‬העיתון‭ ‬אמור‭ ‬להגיע‭ ‬בחלקו‭ ‬מן‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭.‬^{‭ ‬}

המסע‭ ‬הציבורי‭ ‬נגד‭ ‬מרוקו‭ ‬בבירות‭ ‬המערב‭ ‬לא‭ ‬נעלם‭ ‬מעיני‭ ‬ראשי‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬שהגיבו‭ ‬במאמר‭ ‬בשבועונם‭ ‬הנושא‭ ‬אותו‭ ‬שם‭, ‬בעריכת‭ ‬מוחמד‭ ‬לייזידי‭ ‬מראשי‭ ‬הפלג‭ ‬הימני‭ ‬של‭ ‬המפלגה‭. ‬במסגרת‭ ‬מסע‭ ‬זה‭ ‬שלחה‭ ‬ישראל‭ ‬את‭ ‬כתבת‭ ‬העיתון‭ ‬ניו‭-‬יורק‭ ‬הרלד‭ ‬טריביון‭ ‬רות‭ ‬גרובר‭, ‬המקיימת‭ ‬קשרים‭ ‬מסועפים‭ ‬בממשל‭ ‬האמריקאי‭, ‬לסיור‭ ‬במרוקו‭ ‬כדי‭ ‬לפרסם‭ ‬את‭ ‬רשמיה‭ ‬על‭ ‬מצב‭ ‬הקהילה‭ ‬במרוקו‭. ‬המאמר‭ ‬בעיתון‭ ‬אל‭-‬איסתיקלל‭ ‬התקיף‭ ‬את‭ ‬ההגירה‭ ‬המחתרתית‭ ‬והאשים‭ ‬בה‭ ‬לא‭ ‬רק‭ ‬את‭ ‬ארגון‭ "‬קדימה‭", ‬בהתכוונו‭ ‬לסוכנות‭ ‬היהודית‭, ‬ואת‭ "‬ההגנה‭" (‬הכוונה‭ ‬למסגרת‭) ‬אלא‭ ‬גם‭ ‬לראשונה‭ ‬את‭ ‬הארגונים‭ ‬היהודיים‭ ‬העולמיים‭. ‬הוא‭ ‬הזכיר‭ ‬את‭ ‬המסע‭ ‬הציבורי‭ ‬שהתנהל‭ ‬למופת‭ ‬מבירות‭ ‬אירופה‭ ‬ומארה‭"‬ב‭ ‬ובפעם‭ ‬הראשונה‭ ‬נדרש‭ ‬העיתון‭ ‬לנושא‭ ‬כדי‭ ‬לומר‭ ‬בניסוח‭ ‬ג‭'‬ו‭ ‬גולן‭ "‬אנחנו‭ ‬לא‭ ‬מסכימים‭ ‬אתכם‭". ‬אחת‭ ‬התוצאות‭ ‬של‭ ‬המסע‭ ‬הציבורי‭ ‬הישראלי‭ ‬היה‭ ‬סירוב‭ ‬שלטונות‭ ‬מרוקו‭ ‬להעניק‭ ‬אשרת‭ ‬כניסה‭ ‬לגולן‭ ‬אחרי‭ ‬שאישרו‭ ‬קודם‭ ‬לכן‭ ‬את‭ ‬בקשתו‭. ‬גולן‭ ‬שחקר‭ ‬את‭ ‬הסיבות‭ ‬לסירוב‭ ‬הגיע‭ ‬למסקנה‭, ‬על‭ ‬סמך‭ ‬דיווחים‭ ‬מחבריו‭ ‬שנפגשו‭ ‬עם‭ ‬אחמד‭ ‬עלאוי‭ ‬ועם‭ ‬טייבי‭ ‬בנהימה‭ ‬מזכ‭"‬ל‭ ‬משרד‭ ‬החוץ‭, ‬שהשלטונות‭ ‬לא‭ ‬מעוניינים‭ ‬בנוכחותו‭ ‬במקום‭ ‬ובניהול‭ ‬שיחות‭ ‬בנושא‭ ‬ההגירה‭ ‬בימים‭ ‬של‭ ‬אי‭ ‬ודאות‭ ‬פוליטית‭.‬‭ ‬הוא‭ ‬הזכיר‭ ‬לגולדמן‭ ‬את‭ ‬נטיית‭ ‬הפוליטיקאים‭ ‬במרוקו‭ ‬להשתמש‭ ‬בנשק‭ ‬ההגירה‭ ‬לניגוח‭ ‬הדדי‭. ‬כך‭ ‬ניצל‭ ‬בעבר‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬את‭ ‬מחנה‭ "‬קדימה‭" ‬כדי‭ ‬להאשים‭ ‬את‭ ‬המפלגה‭ ‬הדמוקראטית‭ ‬לעצמאות‭ ‬בשיתוף‭ ‬פעולה‭ ‬עם‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭.‬^{‭ ‬}

בביטאון‭ ‬אחר‭ ‬של‭ ‬האיסתיקלל‭, ‬אלעלם‭, ‬פרסם‭ ‬מנהיג‭ ‬השמרנים‭, ‬עלל‭ ‬אלפסי‭, ‬מאמר‭ ‬שהתקיף‭ ‬את‭ ‬התעמולה‭ ‬המתבצעת‭ ‬בקהילה‭ ‬היהודית‭: "‬אחרי‭ ‬שמרוקו‭ ‬זכתה‭ ‬בעצמאותה‭, ‬אמנם‭ ‬בא‭ ‬הקץ‭ ‬להגירה‭ ‬החוקית‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬המרוקנים‭ ‬לישראל‭, ‬אך‭ ‬ההגירה‭ ‬נמשכת‭ ‬בדרכים‭ ‬אחרות‭. ‬אנו‭ ‬סבורים‭ ‬שהיהודים‭ ‬אינם‭ ‬עוזבים‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭ ‬מרצונם‭ ‬החופשי‭ ‬והם‭ ‬מוסתים‭ ‬על־ידי‭ ‬הציונים‭. ‬ההתקפות‭ ‬על‭ ‬מרוקו‭ ‬בעיתונות‭ ‬העולמית‭, ‬לא‭ ‬יועילו‭. ‬אם‭ ‬כוונת‭ ‬התקפות‭ ‬אלה‭ ‬לאלץ‭ ‬את‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬לעזוב‭ ‬את‭ ‬מולדתם‭ ‬ולהצטרף‭ ‬לגורמים‭ ‬הפועלים‭ ‬נגד‭ ‬האינטרס‭ ‬הכלל־ערבי‭, ‬אנו‭ ‬נוסיף‭ ‬להתנגד‭ ‬להגירה‭ ‬זו‭ ‬במלא‭ ‬התוקף‭".‬^{‭ ‬}

ב-4‭ ‬בדצמבר‭ ‬1959‭ ‬נפגש‭ ‬שליח‭ ‬משרד‭ ‬החוץ‭ ‬אנדרה‭ ‬שורקי‭ ‬עם‭ ‬מהדי‭ ‬בן־בַּרכָּה‭ ‬ומתח‭ ‬ביקורת‭ ‬על‭ ‬המאמר‭ ‬בעל‭ ‬נימה‭ ‬אנטישמית‭ ‬שפורסם‭ ‬בעיתון‭ ‬מפלגת‭ ‬בן‭ ‬שיחו‭, ‬אתחריר‭ ‬‭(‬השחרור‭). ‬מנהיג‭ ‬השמאל‭ ‬ידע‭ ‬בדיוק‭ ‬במה‭ ‬מדובר‭ ‬וכן‭ ‬את‭ ‬תאריך‭ ‬המאמר‭ (‬20‭ ‬במאי‭) ‬והתנצל‭ ‬שהוא‭ ‬פורסם‭ ‬בזמן‭ ‬שהותו‭ ‬מחוץ‭ ‬למדינה‭, ‬אך‭ ‬כשקרה‭ ‬אותו‭, ‬מחה‭ ‬נמרצות‭ ‬בפני‭ ‬חבריו‭ ‬על‭ ‬עמדות‭ ‬מחברו‭ ‬הנוגדות‭ ‬את‭ ‬האידאל‭ ‬הדמוקרטי‭ ‬שהם‭ ‬מאמינים‭ ‬בו‭, ‬והבטיח‭ ‬לדאוג‭ ‬שמאמרים‭ ‬מסוג‭ ‬זה‭ ‬לא‭ ‬יפורסמו‭ ‬בעתיד‭. ‬להפתעת‭ ‬שורקי‭, ‬עיקר‭ ‬השיחה‭ ‬התנהלה‭ ‬סביב‭ ‬התעניינות‭ ‬מנהיג‭ ‬השמאל‭ ‬בישראל‭. ‬הוא‭ ‬גילה‭ ‬סקרנות‭ ‬רבה‭ ‬בכל‭ ‬הקשור‭ ‬לנושאים‭ ‬דמוגרפיים‭, ‬כלכליים‭ ‬ופוליטיים‭ ‬בישראל‭ ‬אך‭ ‬יותר‭ ‬מכל‭ ‬התעניין‭ ‬בהסתדרות‭ ‬העובדים‭. ‬הוא‭ ‬גילה‭ ‬בקיאות‭ ‬רבה‭ ‬בסיוע‭ ‬שמעניקה‭ ‬ישראל‭ ‬למדינות‭ ‬מתפתחות‭ ‬באסיה‭ ‬ובאפריקה‭ ‬ועקב‭ ‬בעניין‭ ‬בנושא‭ ‬קליטת‭ ‬יוצאי‭ ‬צפון־אפריקה‭ ‬בישראל‭.‬^{‭ ‬}

אחרי‭ ‬פגישתו‭ ‬עם‭ ‬יורש‭ ‬העצר‭ ‬באוגוסט‭ ‬1959‭ ‬חשש‭ ‬איסטרמן‭ ‬שפגישתו‭ ‬עם‭ ‬בן־בַּרכָּה‭ ‬תתגלה‭ ‬לארמון‭, ‬אך‭ ‬לא‭ ‬סירב‭ ‬לבקשת‭ ‬מנהיג‭ ‬האופוזיציה‭ ‬להיפגש‭ ‬עמו‭ ‬לפי‭ ‬המלצות‭ ‬חבריו‭. ‬בן־בַּרכָּה‭ ‬הגיע‭ ‬לפגישה‭ ‬בפריס‭ ‬ב5-‭ ‬באפריל‭ ‬1960‭ ‬בשעות‭ ‬אחר‭ ‬הצהריים‭, ‬שלושה‭ ‬ימים‭ ‬לפני‭ ‬טיסתו‭ ‬לבלגראד‭ ‬ולוועידת‭ ‬קונקרי‭. ‬כשפרש‭ ‬בפניו‭ ‬איסטרמן‭ ‬את‭ ‬הדרישות‭ ‬הרגילות‭ ‬בנושא‭ ‬היהודי‭ ‬כמו‭ ‬הפסקת‭ ‬קשר‭ ‬הדואר‭ ‬והפרסומים‭ ‬העוינים‭ ‬בעיתונות‭ ‬על‭ ‬זיקת‭ ‬היהודים‭ ‬המרוקנים‭ ‬לישראל‭, ‬בן־בַּרכָּה‭ ‬הסכים‭ ‬לטענות‭ ‬בן־שיחו‭, ‬פירט‭ ‬בפניו‭ ‬תכנית‭ ‬להסדרת‭ ‬נושא‭ ‬הדואר‭ ‬אך‭ ‬הטיל‭ ‬את‭ ‬האשמה‭ ‬ביחס‭ ‬ליהודים‭ ‬על‭ ‬הכוחות‭ ‬הראקציונרים‭ ‬במדינתו‭. ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬בטוח‭ ‬בניצחונם‭ ‬של‭ ‬הכוחות‭ ‬הפרוגרסיביים‭ ‬וטען‭ ‬שהמלך‭ ‬יאלץ‭ "‬באמצעים‭ ‬לא‭ ‬אלימים‭" ‬להתפשר‭ ‬עם‭ ‬ממשלה‭ ‬שונה‭ ‬לחלוטין‭. ‬אשר‭ ‬לישראל‭, ‬ציין‭ ‬שהוא‭ ‬כינס‭ ‬ישיבת‭ ‬מערכת‭ ‬של‭ ‬ביטאון‭ ‬מפלגתו‭ ‬אתחריר‭, ‬הורה‭ ‬למשתתפים‭ ‬לא‭ ‬לנקוט‭ ‬בעמדות‭ ‬אנטי‭ ‬ישראליות‭ ‬או‭ ‬אנטי‭ ‬ציוניות‭ ‬במאמריהם‭ ‬והדגיש‭ ‬שסיוע‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭ ‬לתנועתו‭ ‬הוא‭ ‬אינטרס‭ ‬יהודי‭ ‬מובהק‭. ‬כשנשאל‭ ‬על‭ ‬מהות‭ ‬הסיוע‭ ‬המבוקש‭ ‬השיב‭ ‬שכוונתו‭ "‬לסיוע‭ ‬מוסרי‭ ‬וחומרי‭". ‬איסטרמן‭ ‬העדיף‭ ‬לדבריו‭ ‬לא‭ ‬ללחוץ‭ ‬יותר‭ ‬מדי‭ ‬להבהרת‭ ‬הנושא‭.‬‭ ‬

למרות‭ ‬הסתייגותו‭ ‬של‭ ‬איסטרמן‭, ‬נשלח‭ ‬למרוקו‭, ‬ב13-‭ ‬בינואר‭ ‬1959‭, ‬מוריס‭ ‬קאר‭ ‬Maurice Carr כתב‭ ‬העיתונים‭ ‬הארץ‭ ‬וג‭'‬רוזלם‭ ‬פוסט‭. ‬אחרי‭ ‬שהוטלה‭ ‬עליו‭ ‬המשימה‭ ‬לכתוב‭ ‬על‭ ‬העולים‭ ‬שרוכזו‭ ‬בטנג‭'‬יר‭, ‬קיבל‭ ‬תדרוך‭ ‬בשגרירות‭ ‬בפריס‭ ‬והובטח‭ ‬לו‭ ‬שמאמריו‭ ‬יתפרסמו‭ ‬בעיתונים‭ ‬אמריקאים‭ ‬חשובים‭. ‬בסוף‭ ‬החודש‭, ‬העניק‭ ‬לו‭ ‬בן־בַּרכָּה‭ ‬ראיון‭ ‬שהביע‭ ‬בו‭ ‬את‭ ‬עמדותיו‭ ‬בנושא‭ ‬ההגירה‭: "‬היציאה‭ ‬ממרוקו‭ ‬לישראל‭ ‬כרוכה‭ ‬בוויתור‭ ‬על‭ ‬האזרחות‭ ‬וזה‭ ‬דבר‭ ‬חמור‭. ‬אנו‭ ‬זקוקים‭ ‬לכל‭ ‬משאבינו‭ ‬האנושיים‭. ‬אנו‭ ‬מעוניינים‭ ‬שכל‭ ‬הפטריוטים‭ ‬המרוקנים‭, ‬מוסלמים‭ ‬ויהודים‭, ‬יתמסרו‭ ‬למשימה‭ ‬משותפת‭ ‬של‭ ‬שיקום‭ ‬ארצנו‭. ‬אולם‭ ‬אנו‭ ‬מקבלים‭ ‬שהיהודים‭ ‬יפנו‭ ‬מבטם‭ ‬לישראל‭ ‬כשם‭ ‬שאנו‭ ‬מפנים‭ ‬מבטנו‭ ‬למכה‭, ‬אך‭ ‬אם‭ ‬הם‭ ‬רוצים‭ ‬להחליף‭ ‬את‭ ‬אזרחותם‭ ‬זה‭ ‬דבר‭ ‬שלילי‭. ‬יציאת‭ ‬אזרחינו‭ ‬פירושה‭ ‬אבדן‭ ‬דם‭ ‬מרוקני‭. ‬יש‭ ‬במרוקו‭ ‬אחווה‭ ‬אמתית‭ ‬בין‭ ‬מוסלמים‭ ‬ליהודים‭ ‬ויש‭ ‬שוויון‭ ‬לא‭ ‬רק‭ ‬להלכה‭ ‬אלא‭ ‬גם‭ ‬למעשה‭. ‬משעוזבים‭ ‬יהודים‭ ‬אחדים‭, ‬מרגישים‭ ‬הנותרים‭ ‬פחות‭ ‬טוב‭. ‬נוצרת‭ ‬אווירה‭ ‬לא‭ ‬נוחה‭[‬‮…‬‭] ‬איננו‭ ‬יכולים‭ ‬להשלים‭ ‬עם‭ ‬ההגירה‭ ‬החשאית‭ ‬ועם‭ ‬פעולות‭ ‬חתרניות‭ ‬של‭ ‬גורם‭ ‬מחתרתי‭ ‬המבקש‭ ‬לקעקע‭ ‬את‭ ‬האיזון‭ ‬ואת‭ ‬ההרמוניה‭ ‬בין‭ ‬המוסלמים‭ ‬והיהודים‭ ‬במרוקו‭".‬^{‭ ‬}בן־בַּרכָּה‭ ‬רמז‭ ‬כאן‭ ‬על‭ ‬העובדה‭ ‬שפעולות‭ ‬שליחי‭ ‬ישראל‭ ‬במרוקו‭ ‬להברחת‭ ‬יהודים‭ ‬היו‭ ‬ידועים‭ ‬לו‭ ‬ולחברי‭ ‬מפלגתו‭ ‬והאשימם‭ ‬בהתערבות‭ ‬בענייניה‭ ‬הפנימיים‭ ‬של‭ ‬מדינתו‭.‬

דברי‭ ‬בן־בַּרכָּה‭ ‬ובחינת‭ ‬תגובת‭ ‬השלטונות‭ ‬להברחה‭ ‬ולמארגניה‭ ‬מעמידה‭ ‬בספק‭ ‬את‭ ‬מידת‭ "‬מחתרתיותה‭" ‬של‭ "‬המסגרת‭". ‬למעשה‭ ‬הברחה‭ ‬זו‭ ‬הייתה‭ ‬פעולה‭ ‬נסבלת‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬השלטונות‭. ‬שירותי‭ ‬הביטחון‭ ‬לא‭ ‬רק‭ ‬שלא‭ ‬התאמצו‭ ‬לשים‭ ‬לה‭ ‬קץ‭ ‬אלא‭ ‬אף‭ ‬פעלו‭ ‬לפטור‭ ‬בעיות‭ ‬שהתעוררו‭ ‬כאשר‭ ‬נציגי‭ ‬החוק‭ ‬הזוטרים‭, ‬שלא‭ ‬ידעו‭ ‬על‭ ‬הלך‭ ‬הרוחות‭ ‬בדרגים‭ ‬הגבוהים‭, ‬עצרו‭ ‬את‭ ‬משתתפיה‭. ‬העיתונות‭ ‬במרוקו‭ ‬ידעה‭ ‬פרטים‭ ‬מדויקים‭ ‬על‭ ‬מבצעי‭ "‬המסגרת‭" ‬ואף‭ ‬פרסמה‭ ‬אותם‭ ‬ברבים‭, ‬בין‭ ‬השאר‭ ‬בעיתון‭ ‬אלעלם‭: "‬כל‭ ‬הסימנים‭ ‬מצביעים‭ ‬על‭ ‬קיום‭ ‬ארגון‭ ‬מנוהל‭ ‬ראוי‭, ‬שהשיג‭ ‬בזמן‭ ‬האחרון‭ ‬תוצאות‭ ‬ואחת‭ ‬מהן‭ ‬שגיברלטר‭ ‬והשטחים‭ ‬שאינם‭ ‬בפיקוח‭ ‬מרוקו‭ ‬בצפון‭ [‬סבתה‭ ‬ומלייה‭] ‬מהוות‭ ‬סכנה‭, ‬כיוון‭ ‬שהפכו‭ ‬למרכזי‭ ‬ציונות‭. ‬הן‭ ‬משמשות‭ ‬בסיס‭ ‬לריכוז‭ ‬היהודים‭ ‬הזונחים‭ ‬את‭ ‬מולדתם‭. ‬קונסול‭ ‬ישראל‭ ‬בגיברלטר‭ ‬מגיע‭ ‬מידי‭ ‬פעם‭ ‬לשליחויות‭ ‬בתטואן‭, ‬נדור‭ ‬ולערייש‭, ‬ומוסר‭ ‬הוראות‭ ‬לראשי‭ ‬אגודות‭ ‬יהודיות‭. ‬יתכן‭ ‬שבביקורים‭ ‬אלה‭ ‬הוא‭ ‬מתחפש‭ ‬לאיש‭ ‬עסקים‭ ‬כדי‭ ‬למנוע‭ ‬ערנות‭ ‬וחשדות‭. ‬כלום‭ ‬ערים‭ ‬שירותי‭ ‬הביטחון‭ ‬בארצנו‭ ‬למעשים‭ ‬אלה‭?".‬‭ ‬לשאלה‭ ‬זו‭ ‬ניתן‭ ‬להשיב‭ ‬שאכן‭ ‬שירותי‭ ‬הביטחון‭ ‬ידעו‭ ‬על‭ ‬קיום‭ "‬המסגרת‭", ‬על‭ ‬פעולותיה‭ ‬ועל‭ ‬נתיבי‭ ‬ההברחה‭ ‬שלה‭. ‬אך‭ ‬משיקולים‭ ‬פוליטיים‭ ‬ותדמיתיים‭ ‬ובכדי‭ ‬למנוע‭ ‬לחצים‭ ‬מצד‭ ‬הליגה‭ ‬הערבית‭, ‬העדיפו‭ ‬להעלים‭ ‬עין‭ ‬ובאין‭ ‬ברירה‭, ‬לתת‭ ‬לדברים‭ ‬להתנהל‭ ‬בדיסקרטיות‭. ‬לפרקים‭, ‬על‭ ‬פי‭ ‬שיקולים‭ ‬פוליטיים‭ ‬פנימיים‭, ‬התבצעו‭ ‬מעצרים‭ ‬מלווים‭ ‬במשפטי‭ ‬ראווה‭ ‬שכל‭ ‬כוונתם‭ ‬להרתיע‭ ‬מהגרים‭ ‬בפוטנציה‭ ‬ולהוכיח‭ ‬לאופוזיציה‭ ‬שהשלטונות‭ ‬שומרים‭ ‬על‭ ‬האינטרס‭ ‬הלאומי‭. ‬לעיתונאי‭ ‬עבדסלם‭ ‬חג‭'‬י‭ ‬מעיתון‭ ‬אתחריר‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬ספק‭ ‬שבארצו‭ ‬פועלים‭ ‬סוכנים‭ ‬זרים‭: "‬פעולת‭ ‬הציונים‭ ‬במרוקו‭ ‬עומדת‭ ‬בסתירה‭ ‬מוחלטת‭ ‬למשימות‭ ‬הלאומיות‭. ‬אין‭ ‬להכחיש‭ ‬שלציונים‭ ‬יש‭ ‬השפעה‭ ‬וכוח‭ ‬במדינה‭ ‬חברה‭ ‬בליגה‭ ‬הערבית‭ [‬‮…‬‭] ‬בשום‭ ‬אופן‭ ‬אין‭ ‬לתת‭ ‬זכות‭ ‬קיום‭ ‬לארגונים‭ ‬זרים‭ ‬החותרים‭ ‬תחת‭ ‬ביטחון‭ ‬המדינה‭".‬

‭*‬

אחרי‭ ‬התנכלויותיה‭ ‬של‭ ‬משטרת‭ ‬מרוקו‭ ‬בעת‭ ‬ביקורו‭ ‬של‭ ‬נאצר‭ ‬בועידת‭ ‬קזבלנקה‭ ‬בינואר‭ ‬1960‭, ‬ראשי‭ ‬המפלגות‭ ‬לא‭ ‬מצאו‭ ‬לנכון‭ ‬לגנות‭ ‬מעשים‭ ‬פסולים‭ ‬אלה‭ ‬והעדיפו‭ ‬לא‭ ‬להתערב‭ ‬מחשש‭ ‬לפגיעה‭ ‬בדעת‭ ‬הקהל‭, ‬דבר‭ ‬שלא‭ ‬עלה‭ ‬בקנה‭ ‬אחד‭ ‬עם‭ ‬הסתייגותם‭ ‬מן‭ ‬הדמגוגיה‭ ‬הנאצרית‭. ‬עיתון‭ ‬השמאל‭ ‬אתחריר‭ ‬אף‭ ‬פרסם‭ ‬ב4-‭ ‬בינואר‭ ‬הערה‭ ‬עוקצנית‭ ‬כלפי‭ ‬הקהילה‭ ‬בנושא‭ ‬הביקור‭: "‬יש‭ ‬לציין‭ ‬את‭ ‬היעדרותו‭ ‬של‭ ‬הרב‭ ‬הראשי‭ ‬של‭ ‬קזבלנקה‭ [‬מן‭ ‬הטכסים‭ ‬החגיגיים‭ ‬של‭ ‬ביקור‭ ‬נשיא‭ ‬מצרים‭]. ‬יום‭ ‬זה‭ ‬הוכרז‭ ‬כיום‭ ‬אבל‭ ‬על‭ ‬יד‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭. ‬כך‭ ‬ניתקו‭ ‬את‭ ‬עצמם‭ ‬היהודים‭ ‬מכלל‭ ‬האומה‭". ‬שלושה‭ ‬ימים‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭, ‬נאלץ‭ ‬העיתון‭ ‬להודות‭ ‬בטעותו‭ ‬ופרסם‭ ‬את‭ ‬תגובת‭ ‬ועד‭ ‬קהילת‭ ‬קזבלנקה‭, ‬שציינה‭ ‬שרב‭ ‬העיר‭ ‬וראשי‭ ‬הקהילה‭ ‬לא‭ ‬השתתפו‭ ‬בקבלות‭ ‬הפנים‭ ‬כיוון‭ ‬שלא‭ ‬הוזמנו‭ ‬כלל‭ ‬אליהן‭.‬‭ ‬נראה‭ ‬שהשלטונות‭ ‬היו‭ ‬מפוכחים‭ ‬דיים‭ ‬כדי‭ ‬שלא‭ ‬להביך‭ ‬את‭ ‬ההנהגה‭ ‬היהודית‭ ‬עם‭ ‬הזמנה‭ ‬מסוג‭ ‬זה‭. ‬עם‭ ‬זאת‭ "‬איחוד‭ ‬העבודה‭ ‬המרוקני‭" ‬עמד‭ ‬לקיים‭ ‬כנס‭ ‬מוסלמי־יהודי‭ ‬ב10-‭ ‬בינואר‭ ‬ולמחות‭ ‬על‭ ‬פעולות‭ ‬המשטרה‭.‬‭ ‬ההתנכלויות‭ ‬לא‭ ‬אירעו‭ ‬בימי‭ ‬ממשלת‭ ‬השמאל‭ ‬שהואשמה‭ ‬בניהול‭ ‬מדיניות‭ ‬כל־ערבית‭, ‬אלא‭ ‬בימי‭ ‬שלטון‭ ‬מוחמד‭ ‬החמישי‭ ‬ובנו‭, ‬שהיו‭ ‬מסויגים‭ ‬מאישיות‭ ‬נאצר‭ ‬וחששו‭ ‬מחתרנותו‭.‬

סידרת‭ ‬האירועים‭ ‬שהחלו‭ ‬בראשית‭ ‬ינואר‭ ‬עם‭ ‬ההתפרצות‭ ‬האנטי־יהודית‭ ‬בוועידת‭ ‬קזבלנקה‭, ‬אסון‭ ‬טביעת‭ ‬ספינת‭ ‬העולים‭ ‬אגוז‭, ‬ההתקפות‭ ‬בעיתונות‭ ‬הבינלאומית‭ ‬על‭ ‬השלטונות‭ ‬המרוקנים‭ ‬והמעצרים‭ ‬שחולל‭ ‬הכרוז‭ ‬והמעצרים‭, ‬הניעו‭ ‬את‭ ‬ראשי‭ ‬הקהילה‭ ‬לבקש‭ ‬פגישה‭ ‬עם‭ ‬המלך‭ ‬כדי‭ ‬לשטוח‭ ‬בפניו‭ ‬את‭ ‬מצוקתם‭. ‬למעשה‭ ‬התכוונו‭ ‬ראשי‭ ‬הקהילה‭ ‬לנקוט‭ ‬בפעולה‭ ‬שתמנע‭ ‬התפרצות‭ ‬אלימה‭ ‬של‭ ‬ציבור‭ ‬מוסלמי‭ ‬כתגובה‭ ‬להפצת‭ ‬הכרוז‭ ‬הישראלי‭. ‬אחרי‭ ‬מבצע‭ ‬הפצת‭ ‬הכרוזים‭ ‬עמדה‭ ‬רשת‭ "‬המסגרת‭" ‬בפני‭ ‬המשבר‭ ‬הקשה‭ ‬ביותר‭ ‬בתולדותיה‭, ‬שלא‭ ‬התאוששה‭ ‬ממנו‭. ‬למעשה‭ ‬משבר‭ ‬זה‭ ‬הביא‭ ‬לפירוקה‭. ‬שליחיה‭ ‬שנשארו‭ ‬במדינה‭ ‬הוכנסו‭ ‬להקפאה‭ ‬ונדרשו‭ ‬להגביר‭ ‬את‭ ‬כללי‭ ‬החשאיות‭. ‬המפגשים‭ ‬החינוכיים‭ ‬של‭ ‬תנועות‭ ‬הנוער‭ ‬פסקו‭ ‬כל‭ ‬עיקר‭. ‬שלוחת‭ "‬גסטון‭"‬‭ ‬הפסיקה‭ ‬ברוגז‭ ‬רב‭ ‬את‭ ‬שיתוף‭ ‬הפעולה‭. ‬מוקדי‭ ‬הפעילות‭ ‬בבתי־הספר‭ ‬של‭ ‬אורט‭ ‬הפסיקו‭ ‬לפעול‭ ‬וכך‭ ‬גם‭ ‬רוב‭ ‬נתיבי‭ ‬ההברחה‭. ‬חוץ‭ ‬מהפלגות‭ ‬האנייה‭ ‬קוקוס‭, ‬הרשת‭ ‬המחתרתית‭ ‬שפעלה‭ ‬משנת‭ ‬1955‭ ‬סיימה‭ ‬סופית‭ ‬את‭ ‬תפקידה‭ ‬זמן‭ ‬מה‭ ‬אחרי‭ ‬הסכם‭ ‬היציאה‭ ‬הקולקטיבית‭ ‬של‭ ‬אוגוסט‭ ‬1961‭. ‬

באווירה‭ ‬זו‭, ‬ב-16‭ ‬בינואר‭, ‬פירסם‭ ‬עיתון‭ ‬אלפג‭'‬ר‭ ‬‭(‬השחר‭) ‬המבטא‭ ‬את‭ ‬דעת‭ ‬הארמון‭, ‬מאמר‭ ‬חריף‭ ‬יותר‭ ‬מעיתוני‭ ‬האופוזיציה‭. ‬הוא‭ ‬תקף‭ ‬את‭ "‬הציונים‭" ‬ואת‭ ‬היהודים‭ ‬ששיתפו‭ ‬אתם‭ ‬פעולה‭: "‬הענקנו‭ ‬ליהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬שוויון‭ ‬זכויות‭, ‬אף‭ ‬שלא‭ ‬הקריבו‭ ‬עצמם‭ ‬כמונו‭ ‬על‭ ‬מזבח‭ ‬העצמאות‭. ‬הם‭ ‬עשו‭ ‬את‭ ‬ההפך‭. ‬בתמיכת‭ ‬השלטונות‭ ‬הצרפתים‭ ‬הקימו‭ ‬מוסדות‭ ‬ציוניים‭ ‬והפיצו‭ ‬את‭ ‬תעמולתה‭. ‬הם‭ ‬חדרו‭ ‬למנהל‭ ‬הציבורי‭ ‬ותפסו‭ ‬בו‭ ‬משרות‭ ‬בכירות‭, ‬דבר‭ ‬שאיפשר‭ ‬להם‭ ‬נגישות‭ ‬לסודות‭ ‬מדינה‭ ‬אותם‭ ‬יכלו‭ ‬לגלות‭. ‬במקום‭ ‬להשתלב‭ ‬במאבק‭ ‬הלאומי‭, ‬הארגונים‭ ‬היהודיים‭ ‬נעשו‭ ‬לתאי‭ ‬ריגול‭ ‬וחבלה‭ ‬המסכנים‭ ‬את‭ ‬ביטחון‭ ‬המדינה‭. ‬המצב‭ ‬גרוע‭ ‬יותר‭ ‬ממה‭ ‬שתיארנו‭ ‬לנו‭. ‬יש‭ ‬לבדוק‭ ‬אפוא‭ ‬מחדש‭ ‬את‭ ‬השאלה‭ ‬היהודית‭, ‬ולנקוט‭ ‬באמצעים‭ ‬המתבקשים‭ ‬נגד‭ ‬אלה‭ ‬הרומסים‭ ‬ברגל‭ ‬גסה‭ ‬את‭ ‬יוקרת‭ ‬המדינה‭, ‬מפירים‭ ‬את‭ ‬חוקיה‭ ‬ומסכנים‭ ‬את‭ ‬מוסדותיה‭ ‬המקודשים‭".‬

מרק‭ ‬סבח‭ ‬מראשי‭ ‬התומכים‭ ‬בהשתלבות‭,‬‭ ‬התבקש‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬לנסח‭ ‬תשובה‭ ‬לכותב‭.‬^{‭ ‬}סבח‭ ‬התקיף‭ ‬את‭ ‬הפוליטיקאים‭ ‬המכפישים‭ ‬אחרים‭ ‬בשימוש‭ ‬בנושא‭ ‬היהודי‭. ‬מאמרים‭ ‬מסוג‭ ‬זה‭ ‬מלבים‭ ‬את‭ ‬השנאה‭ ‬ומעודדים‭ ‬את‭ ‬המבקשים‭ ‬לשכנע‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬שהם‭ ‬נמצאים‭ ‬בסכנה‭. ‬בסוגיית‭ ‬אירועי‭ ‬קזבלנקה‭, ‬טען‭ ‬סבח‭, ‬התגובות‭ ‬האלימות‭ ‬של‭ ‬המשטרה‭ ‬במלחמתה‭ ‬בציונות‭ ‬לא‭ ‬יסתרו‭ ‬את‭ ‬העובדה‭ ‬שמרוקו‭ ‬היא‭ ‬מולדת‭ ‬היהודים‭ ‬שחיים‭ ‬בה‭ ‬זה‭ ‬אלפיים‭ ‬שנה‭. ‬הוא‭ ‬הכחיש‭ ‬את‭ ‬הטענה‭ ‬שסטודנטים‭ ‬יהודים‭ ‬שקיבלו‭ ‬מלגת‭ ‬לימודים‭ ‬בפריס‭ ‬נסעו‭ ‬לישראל‭ ‬ואף‭ ‬אם‭ ‬יש‭ ‬כאלה‭ ‬אין‭ ‬זו‭ ‬סיבה‭ ‬להאשים‭ ‬בגללם‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬הקהילה‭.‬‭ ‬סבח‭ ‬פנה‭ ‬לעורכי‭ ‬העיתון‭ ‬בדרישה‭ ‬לגלות‭ ‬אחריות‭ ‬בייחוד‭ ‬כיוון‭ ‬שהם‭ ‬נוקטים‭ ‬במדיניות‭ ‬המנוגדת‭ ‬לזו‭ ‬של‭ ‬המלך‭ ‬ומקווה‭ ‬שטרגדיית‭ ‬טביעת‭ ‬ספינת‭ ‬המהגרים‭ ‬שוב‭ ‬לא‭ ‬תתרחש‭ ‬ושבזכות‭ ‬מאמצים‭ ‬משותפים‭ ‬שתי‭ ‬הקהילות‭ ‬יחיו‭ ‬כאחים‭ ‬במרוקו‭.‬

בישיבת‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬שדנה‭ ‬במאמרו‭ ‬של‭ ‬סבח‭, ‬המליץ‭ ‬השר‭ ‬לשעבר‭ ‬ד‭"‬ר‭ ‬לאון‭ ‬בן־זקן‭ ‬להימנע‭ ‬מפרסום‭ ‬מאמר‭ ‬התשובה‭ ‬שכן‭ ‬האווירה‭ ‬נטתה‭ ‬לרגיעה‭ ‬ולכן‭ ‬לא‭ ‬כדאי‭ ‬ללבות‭ ‬את‭ ‬האש‭ ‬ביחסים‭ ‬הבין־קהילתיים‭. ‬כשהתייעץ‭ ‬בנושא‭ ‬זה‭ ‬עם‭ ‬השר‭ ‬רדה‭ ‬גדירה‭, ‬ידידו‭ ‬של‭ ‬הנסיך‭ ‬מולאי‭ ‬חסן‭, ‬סירב‭ ‬השר‭ ‬לנקוט‭ ‬עמדה‭ ‬וטען‭ ‬שהוא‭ ‬לא‭ ‬מעוניין‭ ‬להשפיע‭ ‬על‭ ‬החלטות‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭. ‬אך‭ ‬כיוון‭ ‬שמדובר‭ ‬בהגנה‭ ‬עצמית‭ ‬של‭ ‬הקהילה‭, ‬יש‭ ‬לה‭ ‬זכות‭ ‬מלאה‭ ‬להגיב‭ ‬ולהבהיר‭ ‬את‭ ‬הדברים‭. ‬הוא‭ ‬סיפר‭ ‬שהמלך‭ ‬מוחמד‭ ‬החמישי‭ ‬כעס‭ ‬על‭ ‬האירועים‭ ‬האחרונים‭ ‬ושבדעתו‭ ‬לחדש‭ ‬את‭ ‬הבטחותיו‭ ‬לקהילה‭. ‬בשל‭ ‬דיווח‭ ‬זה‭ ‬הוחלט‭ ‬לא‭ ‬לפרסם‭ ‬את‭ ‬המאמר‭ ‬בעיתון‭ ‬אלפג‭'‬ר‭ ‬אלא‭ ‬בעיתון‭ ‬קול‭ ‬הקהילות‭ ‬בעמוד‭ ‬בשפה‭ ‬הערבית‭ ‬ושבן־זקן‭ ‬יצרף‭ ‬גם‭ ‬מאמר‭ ‬משלו‭.‬‭ ‬בגיליון‭ ‬פברואר‭ ‬של‭ ‬העיתון‭ ‬גינה‭ ‬סבח‭ ‬את‭ ‬האווירה‭ ‬העכורה‭ ‬שהצטיירה‭ ‬ב־אלפג‭'‬ר‭ ‬כלפי‭ ‬היהודים‭. ‬הוא‭ ‬השיב‭ ‬למתקיפים‭ ‬שגם‭ ‬אם‭ ‬יהודים‭ ‬עוזבים‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭ ‬ומהגרים‭ ‬לארצות‭ ‬אחרות‭ ‬הם‭ ‬עדיין‭ ‬משרתים‭ ‬את‭ ‬ארצם‭, ‬אליה‭ ‬הגיעו‭ ‬לפני‭ ‬אחרים‭, ‬והם‭ ‬עדיין‭ ‬קשורים‭ ‬אליה‭: "‬אם‭ ‬היהודי‭ ‬הוא‭ ‬מרוקני‭, ‬הדבר‭ ‬אינו‭ ‬תלוי‭ ‬באיש‭ ‬ואינו‭ ‬זקוק‭ ‬לא‭ ‬לאישור‭ ‬ולא‭ ‬לפסילה‭ ‬מצד‭ ‬איש‭".‬^{‭ ‬}

ביטוי‭ ‬מעשי‭ ‬להבטחות‭ ‬המלך‭ ‬אפשר‭ ‬למצוא‭ ‬בהצהרת‭ ‬שר‭ ‬הפנים‭ ‬מברכּ‭ ‬בכּאי‭ ‬לכתבי‭ ‬העיתון‭ ‬ניו־יורק‭ ‬טיימס‭, ‬ב23-‭ ‬בפברואר‭, ‬כשהתייחס‭ ‬בפומבי‭ ‬להנפקת‭ ‬דרכונים‭ ‬ליהודים‭. ‬בכּאי‭ ‬הביע‭ ‬את‭ ‬תקוותו‭ ‬שיהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬יישארו‭ ‬במולדתם‭ ‬ויפעלו‭ ‬לצד‭ ‬המוסלמים‭ ‬לבניית‭ ‬מדינה‭ ‬חזקה‭ ‬ועשירה‭. ‬הוא‭ ‬הבטיח‭ ‬שלא‭ ‬ימנעו‭ ‬מלתת‭ ‬דרכון‭ ‬לכל‭ ‬דורש‭, ‬אם‭ ‬הוא‭ ‬יענה‭ ‬לדרישות‭ ‬המקובלות‭. ‬היהודים‭ ‬רשאים‭ ‬לנסוע‭ ‬לכל‭ ‬מקום‭ ‬חוץ‭ ‬מישראל‭, ‬אולם‭ ‬מי‭ ‬שיסעו‭ ‬בכל‭ ‬זאת‭ ‬לישראל‭ ‬ישלמו‭ ‬על‭ ‬כך‭ ‬בשלילת‭ ‬אזרחותם‭ ‬המרוקנית‭ ‬ובהחרמת‭ ‬נכסיהם‭ ‬במדינה‭. ‬השר‭ ‬הזכיר‭ ‬הנחיות‭ ‬חד‭ ‬משמעיות‭ ‬שניתנו‭ ‬למושלי‭ ‬המחוזות‭ ‬לא‭ ‬להפלות‭ ‬יהודים‭ ‬בנושא‭ ‬הדרכונים‭ ‬והבטיח‭ ‬שתהליך‭ ‬ההנפקה‭ ‬יזורז‭. ‬הוא‭ ‬הודה‭ ‬שבעבר‭ ‬קרה‭ ‬שחלפו‭ ‬חודשים‭ ‬אחדים‭ ‬לפני‭ ‬שסיפקו‭ ‬דרכונים‭ ‬ליהודים‭, ‬אך‭ ‬גם‭ ‬מוסלמים‭ ‬נתקלו‭ ‬בקשיים‭ ‬דומים‭. ‬הוא‭ ‬הכחיש‭ ‬את‭ ‬השמועות‭ ‬לפיהן‭ ‬מתכוונת‭ ‬הממשלה‭ ‬להפסיק‭ ‬את‭ ‬פעולות‭ ‬מוסדות‭ ‬הסיוע‭ ‬והתרבות‭ ‬היהודיים‭ ‬בטענה‭ ‬שהם‭ ‬מנהלים‭ ‬תעמולה‭ ‬ציונית‭. ‬בכּאי‭ ‬אישר‭ ‬שיהודים‭ ‬אחדים‭ ‬נעצרו‭ ‬בקזבלנקה‭ ‬בזמן‭ ‬ביקור‭ ‬נשיא‭ ‬מצרים‭ ‬ומסר‭ ‬שהחקירה‭ ‬הרשמית‭ ‬הוכיחה‭ ‬שההפגנות‭ ‬היהודיות‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬אלא‭ ‬מעשים‭ ‬חסרי‭ ‬ערך‭ ‬שנשאו‭ ‬בהם‭ ‬צעירים‭ ‬יהודים‭ ‬בהפגנתיות‭ ‬כיפות‭ ‬ואבזרים‭ ‬אחרים‭ ‬בצבעי‭ ‬דגל‭ ‬ישראל‭. ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬הכחיש‭ ‬שהמשטרה‭ ‬נהגה‭ ‬בברוטליות‭ ‬אך‭ ‬התנהגות‭ ‬זו‭ ‬הייתה‭ ‬מקרית‭ ‬ולא‭ ‬שיטתית‭ ‬דבר‭ ‬שעלול‭ ‬להתרחש‭ ‬בכל‭ ‬משטרה‭ ‬בעולם‭. ‬השר‭ ‬בישר‭ ‬גם‭ ‬על‭ ‬הסכמתו‭ ‬לפתוח‭ ‬את‭ ‬ועידת‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬בחודש‭ ‬מרס‭.‬^{‭ ‬}

ב-26‭ ‬בפברואר‭ ‬1961‭ ‬נפטר‭ ‬המלך‭ ‬מוחמד‭ ‬החמישי‭ ‬ומולאי‭ ‬חסן‭ ‬ירש‭ ‬את‭ ‬כיסא‭ ‬אביו‭ ‬ב-3‭ ‬במרס‭. ‬בתום‭ ‬ימי‭ ‬האבל‭, ‬התכנסה‭ ‬ועידת‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬ב19-‭ ‬וב20-‭ ‬במרס‭ ‬בהשתתפות‭ ‬מאתיים‭ ‬חמישים‭ ‬צירים‭ ‬בראשותו‭ ‬של‭ ‬היו‭"‬ר‭ ‬סם‭ ‬בן־אזרף‭. ‬השר‭ ‬בכּאי‭ ‬בירך‭ ‬את‭ ‬צירי‭ ‬הוועידה‭ ‬ועזב‭ ‬לאחר‭ ‬ישיבת‭ ‬הפתיחה‭, ‬אך‭ ‬מתנגדי‭ ‬ההנהגה‭ ‬מיהרו‭ ‬ליחס‭ ‬אותה‭ ‬להצעת‭ ‬התקנון‭ ‬החדש‭ ‬והודיעו‭ ‬על‭ ‬זה‭ ‬לעיתונאים‭ ‬שפרסמו‭ ‬אותה‭ ‬בהרחבה‭.‬^{‭ ‬}בנאום‭ ‬פרוגרמטי‭ ‬הכחיש‭ ‬המזכ‭"‬ל‭ ‬דוד‭ ‬עמר‭ ‬את‭ ‬הטענה‭ ‬שכינוס‭ ‬הוועידה‭ ‬פוגע‭ ‬בתהליך‭ ‬היטמעות‭ ‬הקהילה‭ ‬במדינה‭.‬‭ ‬עמר‭ ‬הצטייר‭ ‬בוועידה‭ ‬כאדם‭ ‬אמיץ‭ ‬שכן‭ ‬לא‭ ‬חשש‭ ‬להזכיר‭ ‬בנאומו‭ ‬נושאים‭ ‬עדינים‭ ‬כחופש‭ ‬התנועה‭ ‬ואפליות‭ ‬אחרות‭. ‬בנמקו‭ ‬את‭ ‬ההצעה‭ ‬לתקנון‭ ‬החדש‭ ‬ציין‭: "‬במדינה‭ ‬תאוקרטית‭ ‬טעות‭ ‬היא‭ ‬לדרוש‭ ‬עבורה‭ ‬מעמד‭ ‬של‭ '‬קונסיסטואר‭' ‬יהודי‭ ‬כבארצות‭ ‬המערב‭". ‬הקונסיסטואר‭ ‬הוא‭ ‬גוף‭ ‬שלא‭ ‬חורג‭ ‬מהגשת‭ ‬שירותי‭ ‬דת‭ ‬ופולחן‭ ‬וקיים‭ ‬בצרפת‭ ‬מאז‭ ‬נפוליון‭, ‬בזמן‭ ‬שהקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬במרוקו‭ ‬טיפלה‭ ‬לא‭ ‬רק‭ ‬בנושאים‭ ‬דתיים‭ ‬אלא‭ ‬גם‭ ‬בנושאים‭ ‬חברתיים‭ ‬וארגוניים‭ ‬של‭ ‬הקהילה‭.‬^{‭ ‬}להערכת‭ ‬משקיפים‭ ‬זרים‭, ‬ובהם‭ ‬עיתון‭ ‬לה‭ ‬מונד‭, ‬משרד‭ ‬הפנים‭ ‬לא‭ ‬יאשר‭ ‬את‭ ‬התקנון‭ ‬החדש‭.‬^{‭ ‬}להערכת‭ ‬העיתונאי‭ ‬ויקטור‭ ‬מלכה‭ ‬שכיסה‭ ‬את‭ ‬דיוני‭ ‬הוועידה‭ ‬מטעם‭ ‬עיתון‭ ‬לרש‭ ‬L'Arche‭, ‬הוועידה‭ ‬הייתה‭ ‬כישלון‭ ‬בכל‭ ‬המישורים‭ ‬שכן‭ ‬במהלכה‭ ‬התחדדו‭ ‬חילוקי‭ ‬הדעות‭ ‬בקהילה‭ ‬ולא‭ ‬נידונו‭ ‬בה‭ ‬הבעיות‭ ‬האמתיות‭ ‬שנדחקו‭ ‬הצידה‭.‬

לא‭ ‬חסרו‭ ‬בוועידה‭ ‬ויכוחים‭ ‬קולניים‭ ‬וגם‭ ‬הפרעות‭ ‬של‭ ‬שלושה‭ ‬צעירים‭ ‬מחוגי‭ ‬השמאל‭ ‬תומכי‭ ‬ההשתלבות‭, ‬בהם‭ ‬יהודה‭ ‬אזואלוס‭ ‬ואלבר‭ ‬אפללו‭ ‬מרבט‭. ‬לטענת‭ ‬האחרון‭ ‬התקנון‭ ‬החדש‭ ‬מעניק‭ ‬למועצה‭ ‬סמכות‭ ‬לייצוג‭ ‬פוליטי‭ ‬של‭ ‬היהודים‭, ‬דבר‭ ‬אנכרוניסטי‭ ‬במדינה‭ ‬שהוכרז‭ ‬בה‭ ‬על‭ ‬שוויון‭ ‬לכל‭ ‬האזרחים‭. ‬העיקרון‭ ‬של‭ ‬שוויון‭ ‬אמת‭ ‬המוענק‭ ‬לכל‭ ‬האזרחים‭ ‬ללא‭ ‬הבדל‭ ‬אינו‭ ‬יכול‭ ‬להשלים‭ ‬עם‭ ‬העובדה‭ ‬שחלק‭ ‬כלשהו‭ ‬מן‭ ‬הקהילה‭ ‬הלאומית‭ ‬יהיה‭ ‬מיוצג‭ ‬פוליטית‭ ‬על‭ ‬בסיס‭ ‬של‭ ‬סגרגציה‭ ‬ועל‭ ‬פי‭ ‬אמונתו‭ ‬הדתית‭. ‬יתר‭ ‬על‭ ‬כן‭, ‬גוף‭ ‬מייצג‭ ‬ייחודי‭ ‬ליהודים‭ ‬יגרום‭ ‬ללא‭ ‬ספק‭ ‬לבדלנות‭ ‬מסוכנת‭ ‬של‭ ‬האוכלוסייה‭ ‬היהודית‭ ‬כשהדאגה‭ ‬לאחדות‭ ‬לאומית‭ ‬דורשת‭ ‬מאוכלוסייה‭ ‬זו‭ ‬להשתלב‭ ‬אינטגרלית‭ ‬במדינה‭. ‬לדעתו‭ ‬תפקיד‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭, ‬ששינתה‭ ‬את‭ ‬שמה‭ ‬לזמן‭ ‬קצר‭, ‬חייב‭ ‬להצטמצם‭ ‬לטיפול‭ ‬במוסדות‭ ‬צדקה‭ ‬וסיוע‭ ‬לנזקקים‭ ‬ולניהול‭ ‬צרכי‭ ‬הפולחן‭ ‬היהודי‭, ‬ועליה‭ ‬לסלק‭ ‬ידיה‭ ‬מכל‭ ‬נושא‭ ‬פוליטי‭. ‬הוועדים‭ ‬הפכו‭ ‬לדעתו‭ "‬מדינה‭ ‬בתוך‭ ‬מדינה‭". ‬בתום‭ ‬הוועידה‭ ‬הכריז‭ ‬לעיתון‭ ‬אלמשהיד‭ ‬הקומוניסטי‭: "‬היהודים‭ ‬אינם‭ ‬זקוקים‭ ‬לנציגים‭ ‬או‭ ‬לדוברים‭ ‬נפרדים‭ ‬משלהם‭, ‬ההנהגה‭ ‬המרוקנית‭ ‬מייצגת‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬המרוקנים‭".‬^{‭ ‬}אפללו‭ ‬שהצטרף‭ ‬למפלעת‭ ‬האיחוד‭ ‬הלאומי‭ ‬של‭ ‬הכוחות‭ ‬העממיים‭ ‬ופרסם‭ ‬סידרת‭ ‬מאמרים‭ ‬בעיתון‭ ‬המפלגה‭ ‬אוונגרד‭ ‬L'Avant Guarde שהופיע‭ ‬מדצמבר‭ ‬1959‭ ‬כמוסף‭ ‬לעיתון‭ ‬אתחריר‭ ‬הערבי‭.‬

לאחר‭ ‬השתתפות‭ ‬דוד‭ ‬אזולאי‭ ‬ומרק‭ ‬סבח‭ ‬בוועידת‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭ ‬שהתכנסה‭ ‬בג‭'‬נבה‭ ‬ב20-‭ ‬באוגוסט‭ ‬1961‭, ‬העיתונים‭ ‬אתחריר‭ ‬של‭ ‬מפלגת‭ ‬השמאל‭, ‬אלעלם‭ ‬של‭ ‬האיסתיקלל‭, ‬אלמוקפיהְ‭ ‬הקומוניסטי‭ ‬ועיתון‭ ‬מרוק‭ ‬אינפורמסיון‭ ‬Maroc Information המקורב‭ ‬לארמון‭ ‬מחו‭ ‬על‭ ‬השתתפות‭ ‬זו‭ ‬שנידונו‭ ‬בה‭ ‬לדבריהם‭ ‬נושאים‭ ‬הנוגדים‭ ‬את‭ ‬האינטרס‭ ‬הלאומי‭ ‬של‭ ‬מרוקו‭. ‬המפלגה‭ ‬הקומוניסטית‭ ‬ביקשה‭ ‬מאזולאי‭ ‬וסבח‭ ‬לפרסם‭ ‬את‭ ‬תוכן‭ ‬דבריהם‭ ‬בוועידה‭ ‬אך‭ ‬השניים‭ ‬התנגדו‭ ‬לכך‭ ‬בטענה‭ ‬שהוועידה‭ ‬עסקה‭ ‬רק‭ ‬בנושאים‭ ‬דתיים‭ ‬של‭ ‬העם‭ ‬היהודי‭. ‬קול‭ ‬הקהילות‭ ‬פרסם‭ ‬בהבלטה‭ ‬הכחשה‭ ‬לפרסום‭ ‬שהאשים‭ ‬את‭ ‬מזכ‭"‬ל‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬בהשתתפות‭ ‬בוועידת‭ ‬בג‭'‬נבה‭ ‬או‭ ‬ששלח‭ ‬נציג‭ ‬רשמי‭ ‬מטעמו‭ ‬לכינוס‭ ‬זה‭. ‬גם‭ ‬מרק‭ ‬סבח‭ ‬ודוד‭ ‬אזולאי‭ ‬נאלצו‭ ‬להגיב‭ ‬ולפרסם‭ ‬את‭ ‬עמדתם‭ ‬בעיתונות‭. ‬לדבריהם‭, ‬החליטו‭ ‬להשתתף‭ ‬בוועידה‭ ‬על‭ ‬בסיס‭ ‬אישי‭ ‬שכן‭ ‬ידעו‭ ‬שלקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭ ‬יש‭ ‬סניפים‭ ‬בכל‭ ‬העולם‭ ‬ושידונו‭ ‬בוועידה‭ ‬במצב‭ ‬יהודי‭ ‬צפון־אפריקה‭. ‬הם‭ ‬ביקשו‭ ‬למנוע‭ ‬שתעמולה‭ ‬המנוגדת‭ ‬לאינטרסים‭ ‬של‭ ‬מרוקו‭ ‬תגיע‭ ‬לדיונים‭ ‬כמידע‭ ‬שגוי‭. ‬הם‭ ‬סברו‭ ‬שלהרצאתם‭ ‬על‭ ‬המצב‭ ‬האמתי‭ ‬תהיה‭ ‬השפעה‭ ‬חיובית‭ ‬יותר‭. ‬לדבריהם‭, ‬חששותיהם‭ ‬אומתו‭ ‬כששמעו‭ ‬דברים‭ ‬שגויים‭ ‬על‭ ‬המצב‭ ‬בארצם‭ ‬והם‭ ‬ביקשו‭ ‬את‭ ‬רשות‭ ‬הדיבור‭ ‬לתיקון‭ ‬העובדות‭. ‬כך‭ ‬שמעו‭ ‬נציגים‭ ‬יהודים‭ ‬מ36-‭ ‬מדינות‭ ‬מכל‭ ‬העולם‭ ‬את‭ ‬עמדתם‭ ‬הלאומית‭ ‬על‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭. ‬דבריהם‭ ‬היוו‭ ‬הפתעה‭ ‬גמורה‭ ‬לרוב‭ ‬משתתפי‭ ‬הוועידה‭ ‬ובסיכום‭ ‬הדיונים‭ ‬מצאו‭ ‬הד‭ ‬לעמדתם‭ ‬בדברי‭ ‬הסיכום‭ ‬של‭ ‬נשיא‭ . ‬

שני‭ ‬המשקיפים‭ ‬ממרוקו‭ ‬הכחישו‭ ‬שהתבקשו‭ ‬לפעול‭ ‬נגד‭ ‬מדיניות‭ ‬החוץ‭ ‬של‭ ‬ארצם‭, ‬אלא‭ ‬להיפך‭. ‬נשיא‭ ‬הוועידה‭ ‬נחום‭ ‬גולדמן‭ ‬ציין‭ ‬ש‭"‬אינו‭ ‬רשאי‭ ‬לפעול‭ ‬אלא‭ ‬תוך‭ ‬כיבוד‭ ‬שאיפות‭ ‬הקהילות‭ ‬היהודיות‭ ‬בכל‭ ‬מדינה‭ ‬במאבקן‭ ‬במדינותיהן‭ ‬למען‭ ‬חיזוק‭ ‬השוויון‭ ‬לאזרחים‭ ‬ללא‭ ‬הבדל‭ ‬דת‭". ‬דבריו‭ ‬היו‭ ‬המשך‭ ‬נאמן‭ ‬לעמדותיו‭ ‬המסורתיות‭ ‬של‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬ממרס‭ ‬1955‭ ‬שתמכו‭ ‬בעצמאות‭ ‬מרוקו‭ ‬ובשובו‭ ‬של‭ ‬המלך‭ ‬למולדתו‭. ‬כך‭ ‬שירתו‭ ‬שני‭ ‬הנציגים‭ ‬את‭ ‬האינטרס‭ ‬העליון‭ ‬של‭ ‬המולדת‭. ‬מדיניות‭ ‬של‭ ‬היעדרות‭ ‬מאירועים‭ ‬בינלאומיים‭ ‬אינה‭ ‬משתלמת‭. ‬שני‭ ‬נציגיה‭ ‬של‭ ‬ההיטמעות‭ ‬היהודית‭ ‬באומה‭ ‬המרוקנית‭ ‬סיימו‭ ‬את‭ ‬מאמרם‭ ‬בהצהרה‭ ‬המשקפת‭ ‬את‭ ‬הסחף‭ ‬שהתרחש‭ ‬בעמדות‭ ‬רוב‭ ‬האינטלקטואלים‭ ‬המייצגים‭ ‬מחנה‭ ‬זה‭: "‬אנו‭ ‬מבינים‭ ‬ומקבלים‭ ‬את‭ ‬העובדה‭ ‬שנוסף‭ ‬על‭ ‬השתייכות‭ ‬המוסלמי‭ ‬למולדתו‭ ‬הוא‭ ‬מרגיש‭ ‬קשר‭ ‬לכל‭ ‬המוסלמים‭ ‬בעולם‭ ‬שכן‭ ‬האיסלם‭ ‬חוצה‭ ‬את‭ ‬גבולות‭ ‬המדינה‭. ‬אין‭ ‬אנו‭ ‬מסכימים‭ ‬שתתייחסו‭ ‬ליהדות‭ ‬כאל‭ ‬אמונה‭ ‬בלבד‭. ‬היהודים‭, ‬יחד‭ ‬עם‭ ‬היותם‭ ‬אזרחים‭ ‬נאמנים‭ ‬לארצם‭, ‬מרגישים‭ ‬סולידריות‭ ‬עם‭ ‬יהודים‭ ‬אחרים‭ ‬בעולם‭. ‬אף‭ ‬מדינה‭ ‬בעולם‭, ‬יהיה‭ ‬משטרה‭ ‬אשר‭ ‬יהיה‭, ‬אינה‭ ‬דורשת‭ ‬מן‭ ‬היהודים‭ ‬שיישארו‭ ‬סגורים‭ ‬בגבולות‭ ‬ארצם‭ ‬ללא‭ ‬קשר‭ ‬רוחני‭ ‬או‭ ‬תרבותי‭ ‬עם‭ ‬בני‭ ‬דתם‭. ‬אנו‭ ‬מצפים‭ ‬שתקבלו‭ ‬את‭ ‬צדקת‭ ‬עמדתנו‭ ‬לפי‭ ‬מסורת‭ ‬האיסלם‭ ‬שפרחה‭ ‬בימי‭ ‬הרמב‭"‬ם‭ ‬ועברה‭ ‬ללא‭ ‬אבחנה‭ ‬מקורדובה‭ ‬לפס‭ ‬או‭ ‬לקהיר‭ ‬מבלי‭ ‬שיהודים‭ ‬או‭ ‬מוסלמים‭ ‬ימצאו‭ ‬בה‭ ‬פגם‭".‬^{‭ ‬}

כחודשיים‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭, ‬באוקטובר‭ ‬1961‭, ‬חמישה‭ ‬יהודים‭ ‬הקומוניסטים‭ ‬התומכים‭ ‬בהשתלבות‭ ‬בלאומיות‭ ‬המרוקנית‭ ‬פרסמו‭ ‬גילוי‭ ‬דעת‭ ‬המגנה‭ ‬את‭ ‬השתתפות‭ ‬מרק‭ ‬סבח‭ ‬ודוד‭ ‬אזולאי‭, ‬אף‭ ‬הם‭ ‬מתומכי‭ ‬ההשתלבות‭, ‬בוועידת‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭ ‬מתוך‭ ‬ניגוד‭ ‬לאינטרס‭ ‬הלאומי‭. ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬פרסמה‭ ‬בביטאונה‭ ‬מכתב‭ ‬גלוי‭ ‬בחתימת‭ ‬רלף‭ ‬בן־הרוש־מאודי‭, ‬רוג‭'‬ה‭ ‬כהן‭, ‬ג‭'‬ו‭ ‬לוי‭, ‬סימון‭ ‬לוי‭ ‬ואברהם‭ ‬צרפתי‭. ‬להערכת‭ ‬החותמים‭, ‬השאלה‭ ‬שעמדה‭ ‬לדיון‭ ‬היא‭ ‬האם‭ ‬נכון‭ ‬לפעול‭ ‬מבחינה‭ ‬לאומית‭ ‬מרוקנית‭ ‬בקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭. ‬מסקנתם‭ ‬הייתה‭ ‬שלילית‭ ‬שכן‭ ‬המדובר‭ ‬בגוף‭ ‬פוליטי‭ ‬שרוב‭ ‬חבריו‭ ‬הם‭ ‬ציונים‭. ‬זאת‭ ‬עוד‭, ‬נחום‭ ‬גולדמן‭ ‬עצמו‭ ‬הוא‭ ‬יו‭"‬ר‭ ‬הנהלת‭ ‬הסוכנות‭ ‬היהודית‭ ‬ורוב‭ ‬נציגי‭ ‬הקונגרס‭ ‬הם‭ ‬נציגים‭ ‬מארה‭"‬ב‭ ‬ומאנגליה‭ ‬המשרתים‭ ‬אינטרסים‭ ‬כלכליים‭ ‬של‭ ‬המערב‭ ‬בעוד‭ ‬שמרוקו‭ ‬מנהלת‭ ‬מדיניות‭ ‬ניטרלית‭ ‬של‭ ‬אי־הזדהות‭. ‬עובדה‭ ‬זו‭ ‬הופכת‭ ‬את‭ ‬הקונגרס‭ ‬לגוף‭ ‬המנוגד‭ ‬לאינטרס‭ ‬הלאומי‭: "‬פעולתו‭ ‬של‭ ‬נשענת‭ ‬על‭ ‬התאוריה‭ ‬השגויה‭ ‬שהיהודים‭ ‬מכל‭ ‬העולם‭ ‬הם‭ ‬עם‭ ‬אחד‭ ‬ושעליהם‭ ‬לתמוך‭ ‬במדינת‭ ‬ישראל‭ ‬כמולדת‭ ‬כל‭ ‬היהודים‭. ‬ההשקפה‭ ‬הציונית‭ ‬מנוגדת‭ ‬לדרך‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬מיעוטים‭ ‬דתיים‭ ‬יהודים‭ ‬בקרב‭ ‬אומותיהם‭. ‬בזכות‭ ‬אידאולוגיה‭ ‬זו‭ ‬מרשה‭ ‬לעצמו‭ ‬להתערב‭ ‬בעניינים‭ ‬פנימיים‭ ‬של‭ ‬מדינות‭ ‬בתואנה‭ ‬של‭ ‬חופש‭ ‬הגירה‭ ‬לישראל‭. ‬עלינו‭, ‬המרוקנים‭ ‬היהודים‭, ‬לפעול‭ ‬למען‭ ‬אינטגרציה‭ ‬מוחלטת‭ ‬של‭ ‬המיעוט‭ ‬היהודי‭ ‬הדתי‭ ‬בקרב‭ ‬האומה‭ ‬המרוקנית‭". ‬לטענת‭ ‬החותמים‭, ‬מבחינה‭ ‬היסטורית‭, ‬כלכלית‭, ‬לשונית‭ ‬ותרבותית‭, ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬הם‭ ‬מרוקנים‭. ‬אם‭ ‬שוויון‭ ‬זכויותיהם‭ ‬מתעכב‭ ‬בתהליך‭ ‬הביצוע‭, ‬אשמים‭ ‬בכך‭ ‬העבר‭ ‬הפאודלי־קולוניאלי‭ ‬של‭ ‬מרוקו‭, ‬הדעות‭ ‬הקדומות‭ ‬והפעילות‭ ‬הרעיונית‭ ‬והפוליטית‭ ‬של‭ ‬הציונות‭ ‬וארגוניה‭. ‬מיזוג‭ ‬שתי‭ ‬הקהילות‭ ‬עובר‭ ‬דרך‭ ‬המאבק‭ ‬בגזענות‭ ‬ודרך‭ ‬המאבק‭ ‬בציונות‭ ‬שברחוב‭ ‬היהודי‭. ‬מאבק‭ ‬זה‭ ‬אינו‭ ‬יכול‭ ‬להתקיים‭ ‬בארגון‭ ‬כמועצת‭ ‬הקהילות‭, ‬שהיא‭ ‬ירושה‭ ‬ממשטר‭ ‬החסות‭ ‬הצרפתי^{‭ ‬}מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬העדיפה‭ ‬לא‭ ‬להגיב‭ ‬ולתת‭ ‬לסערה‭ ‬להירגע‭. ‬היא‭ ‬טענה‭ ‬שההשתתפות‭ ‬שני‭ ‬חבריה‭ ‬בישיבה‭ ‬הייתה‭ ‬על‭ ‬בסיס‭ ‬אישי‭ ‬ולא‭ ‬כנציגי‭ ‬הקהילה‭.‬^{‭ ‬}

בשני‭ ‬מאמרים‭ ‬מתאריך‭ ‬5‭ ‬ו6-‭ ‬בספטמבר‭, ‬הזכיר‭ ‬עבדסלם‭ ‬חג‭'‬י‭ ‬מעיתון‭ ‬אתחריר‭, ‬את‭ ‬המחלוקת‭ ‬שהתגלעה‭ ‬בוועידת‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬בין‭ ‬קבוצת‭ ‬האינטלקטואלים‭ ‬ובין‭ ‬נכבדי‭ ‬קהילה‭. ‬הכותב‭ ‬ניצל‭ ‬את‭ ‬הוויכוח‭ ‬ותקף‭ ‬את‭ ‬פעילות‭ "‬המסגרת‭" ‬במרוקו‭: "‬פעולת‭ ‬הציונים‭ ‬במרוקו‭ ‬עומדת‭ ‬בסתירה‭ ‬מוחלטת‭ ‬למשימות‭ ‬הלאומיות‭. ‬אין‭ ‬להכחיש‭ ‬שלציונים‭ ‬יש‭ ‬השפעה‭ ‬וכוח‭ ‬במדינה‭ ‬חברה‭ ‬בליגה‭ ‬הערבית‭. ‬סובלנות‭ ‬משמעה‭ ‬קיום‭ ‬יחדיו‭ ‬של‭ ‬רוב‭ ‬ומיעוט‭ ‬אולם‭, ‬בשום‭ ‬אופן‭ ‬אין‭ ‬לתת‭ ‬זכות‭ ‬קיום‭ ‬לארגונים‭ ‬זרים‭ ‬החותרים‭ ‬תחת‭ ‬ביטחון‭ ‬המדינה‭". ‬הכותב‭ ‬ערך‭ ‬ניתוח‭ ‬של‭ ‬מצב‭ ‬היהודים‭ ‬במרוקו‭ ‬והפריד‭ ‬בין‭ ‬ציונות‭ ‬ליהדות‭: "‬יש‭ ‬לציין‭ ‬שהמיעוט‭ ‬היהודי‭ ‬לא‭ ‬השתלב‭ ‬באומה‭, ‬למרות‭ ‬המאמצים‭ ‬ברוח‭ ‬זו‭. ‬גם‭ ‬למוסלמים‭ ‬יש‭ ‬חלק‭ ‬באחריות‭ ‬למצב‭ ‬זה‭ [‬‮…‬‭] ‬התעמולה‭ ‬הציונית‭ ‬היא‭ ‬סכנה‭ ‬לקיום‭ ‬בצוותא‭, ‬שכן‭ ‬היא‭ ‬יוצרת‭ ‬את‭ ‬האנטישמיות‭ ‬בחוגים‭ ‬אחדים‭. ‬מעולם‭ ‬לא‭ ‬הייתה‭ ‬מתעוררת‭ ‬מחלוקת‭ ‬לו‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬מעוררים‭ ‬אותה‭ ‬מלאכותית‭. ‬מוטלת‭ ‬אפוא‭ ‬חובה‭ ‬על‭ ‬המשכילים‭ ‬הערבים‭ ‬לנהוג‭ ‬בתבונה‭. ‬אסור‭ ‬להם‭ ‬להתקיף‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬היהודים‭ ‬ללא‭ ‬הבחנה‭ ‬ולומר‭ ‬להם‭ ‬שהם‭ ‬בוגדים‭ ‬בגלל‭ ‬בגידת‭ ‬נציגים‭ ‬יהודים‭. ‬להיפך‭, ‬יש‭ ‬להפריד‭ ‬בין‭ ‬הבוגדים‭ ‬ובין‭ ‬כל‭ ‬היהודים‭ ‬המרוקנים‭ ‬החיים‭ ‬בעוני‭ ‬כמו‭ ‬המוסלמים‭ ‬המרוקנים‭. ‬יש‭ ‬להסביר‭ ‬להם‭ ‬שהם‭ ‬מנוצלים‭ ‬וכי‭ ‬האינטרסים‭ ‬שלהם‭ ‬ושל‭ ‬המוסלמים‭ ‬זהים‭".‬^{‭ ‬}

במאמרו‭ ‬השני‭ ‬פיאר‭ ‬חג‭'‬י‭ ‬בדרך‭ ‬אפולוגטית‭ ‬את‭ ‬היהדות‭ ‬וציין‭ ‬את‭ ‬תרומתה‭ ‬לאנושות‭. ‬יבוא‭ ‬יום‭, ‬טען‭, ‬והמוסלמים‭ ‬יגלו‭, ‬כמו‭ ‬הנוצרים‭, ‬את‭ ‬הנשגב‭ ‬שביהדות‭ ‬שביטאה‭ ‬את‭ ‬שאיפות‭ ‬האנושות‭ ‬להגיע‭ ‬אל‭ ‬המוחלט‭, ‬אל‭ ‬הטוב‭, ‬אל‭ ‬האור‭ ‬ואל‭ ‬מעמקי‭ ‬הנפש‭ ‬האנושית‭. ‬אחרי‭ ‬שהביע‭ ‬תמיכה‭ ‬בפיתוחה‭ ‬של‭ ‬תרבות‭ ‬יהודית‭ ‬במרוקו‭, ‬תקף‭ ‬את‭ ‬נציגות‭ ‬הקהילה‭ ‬בנימוקים‭ ‬חברתיים‭ ‬מתקדמים‭: "‬על‭ ‬הממשלה‭ ‬לבדוק‭ ‬מחדש‭ ‬את‭ ‬עמדתה‭ ‬בנושא‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬שנבחרה‭ ‬רק‭ ‬על־ידי‭ ‬בעלי‭ ‬זכויות‭ ‬יתר‭ ‬המסוגלים‭ ‬לשלם‭ ‬מס‭ ‬חודשי‭. ‬האם‭ ‬יוכלו‭ ‬היהודים‭ ‬הפרולטריים‭ ‬לשלם‭ ‬מס‭ ‬זה‭ ‬גם‭ ‬אם‭ ‬אינם‭ ‬יכולים‭ ‬לספק‭ ‬את‭ ‬צורכי‭ ‬היום־יום‭?". ‬לדעת‭ ‬הכותב‭ ‬מכיוון‭ ‬שהמפלגות‭ ‬מקבלות‭ ‬יהודים‭ ‬בקרבן‭, ‬אין‭ ‬צורך‭ ‬במסגרת‭ ‬נפרדת‭ ‬וסגורה‭ ‬המעוררת‭ ‬שאלות‭ ‬וחשדנות‭. ‬על‭ ‬כלי‭ ‬התקשורת‭ ‬המרוקנים‭ ‬לשכנע‭ ‬קונסטרוקטיבית‭ ‬את‭ ‬המיעוט‭ ‬הלאומי‭, ‬שהוא‭ ‬חלק‭ ‬מהאומה‭, ‬ושהציונות‭ ‬היא‭ ‬סכנה‭ ‬גזענית‭. ‬כשיבינו‭ ‬יהודים‭ ‬ומוסלמים‭ ‬את‭ ‬הסתירה‭ ‬שבין‭ ‬יהדות‭ ‬לציונות‭ ‬לא‭ ‬תהייה‭ ‬כל‭ ‬בעיה‭ ‬יהודית‭. ‬הכותב‭ ‬סיים‭ ‬את‭ ‬מאמרו‭ ‬בקריאה‭: "‬על‭ ‬כל‭ ‬אלה‭ ‬הרוצים‭ ‬לבנות‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭ ‬הסוציאליסטית‭ ‬על‭ ‬צדק‭, ‬אחווה‭ ‬וקידמה‭ ‬לשרש‭ ‬את‭ ‬הרע‭ ‬המכרסם‭ ‬בנו‭. ‬כך‭ ‬נשים‭ ‬קץ‭ ‬לגזענות‭ ‬ולאימפריאליזם‭".‬

עיתון‭ ‬אלעלם‭ ‬של‭ ‬האיסתיקלל‭, ‬מתאריך‭ ‬6‭ ‬בספטמבר‭, ‬ניצל‭ ‬את‭ ‬הפולמוס‭ ‬והאשים‭ ‬את‭ ‬הקהילה‭ ‬ברצון‭ "‬לעברת‭" ‬את‭ ‬מסחר‭ ‬המזון‭ ‬במרוקו‭: "‬התעמולה‭ ‬הציונית‭ ‬של‭ ‬ישראל‭ ‬מתנהלת‭ ‬בחשאי‭ ‬ולאור‭ ‬יום‭. ‬כולם‭ ‬יודעים‭ ‬שיהודים‭ ‬אחדים‭, ‬בסיוע‭ ‬זרים‭, ‬משתדלים‭ ‬להרחיב‭ ‬את‭ ‬השפעתם‭ ‬ואת‭ ‬התעמולה‭ ‬הציונית‭ ‬במרוקו‭. ‬במדינה‭ ‬מתנהלת‭ ‬בשנים‭ ‬האחרונות‭ ‬תסיסה‭ ‬ציונית‭ ‬מאורגנת‭ ‬לטובת‭ ‬מטרות‭ ‬הנוגדות‭ ‬את‭ ‬אינטרס‭ ‬האומה‭. ‬מיותר‭ ‬לציין‭ ‬את‭ ‬תופעת‭ ‬הביטויים‭ ‬הציוניים‭ ‬כמו‭ ‬כתובות‭ ‬בעברית‭ ‬על‭ ‬מצרכי‭ ‬מזון‭ ‬המשווקים‭ ‬בחנויות‭ ‬יהודיות‭ ‬מיוחדות‭ ‬וגם‭ ‬תכניות‭ ‬לימודים‭ ‬במוסדות‭ ‬תרבות‭ ‬יהודיים‭, ‬תכניות‭ ‬שמקורן‭ ‬מבחוץ‭. ‬כל‭ ‬אלה‭ ‬גורמים‭ ‬להרהר‭ ‬בשאלה‭ ‬האם‭ ‬מתרחשים‭ ‬הדברים‭ ‬במרוקו‭ ‬או‭ ‬במקום‭ ‬אחר‭".‬^{‭ ‬}

לרוע‭ ‬מזלם‭ ‬של‭ ‬ראשי‭ "‬המסגרת‭", ‬בחודשי‭ ‬המשא‭ ‬ומתן‭, ‬במהלכו‭ ‬התחייבו‭ ‬להפסיק‭ ‬את‭ ‬פעולות‭ ‬ההגירה‭ ‬הבלתי‭ ‬חוקית‭, ‬התרחשו‭ ‬תקלות‭ ‬מבצעיות‭ ‬אחדות‭. ‬ב15-‭ ‬באפריל‭ ‬נעצרה‭ ‬קבוצת‭ ‬של‭ ‬עשרים‭ ‬יהודים‭ ‬ליד‭ ‬מלייה‭, ‬לפני‭ ‬הגעתם‭ ‬לגבול‭ ‬ליד‭ ‬נדור‭. ‬האחראי‭ ‬על‭ ‬הקבוצה‭ ‬מטעם‭ "‬המסגרת‭" ‬נמלט‭. ‬אחרי‭ ‬שישה‭ ‬ימים‭ ‬שוחררו‭ ‬הנשים‭ ‬והילדים‭ ‬והגברים‭ ‬הועמדו‭ ‬למשפט‭ ‬ונידונו‭ ‬לשלושה‭ ‬חודשי‭ ‬מאסר‭. ‬עיתון‭ ‬אלעלם‭ ‬שדיווח‭ ‬על‭ ‬המקרה‭ ‬דרש‭ ‬להוציא‭ ‬אותם‭ ‬להורג‭ ‬בגלל‭ ‬בגידה‭ ‬במולדת‭ ‬ולחוקק‭ ‬חוק‭ ‬המעניש‭ ‬יהודים‭ ‬המנסים‭ ‬להגר‭ ‬לישראל‭.‬‭ ‬פעילת‭ "‬המסגרת‭" ‬אליס‭ ‬דהן‭ ‬נעצרה‭ ‬במכנס‭ ‬ב27-‭ ‬ביוני‭ ‬והואשמה‭ ‬בעידוד‭ ‬יהודים‭ ‬לצאת‭ ‬ממרוקו‭ ‬ובארגון‭ ‬יציאתם‭ ‬מן‭ ‬המדינה‭. ‬מקבוצת‭ ‬היוצאים‭ ‬נעצרה‭ ‬ליד‭ ‬נדור‭ ‬וגם‭ ‬כאן‭ ‬נידונו‭ ‬ראשי‭ ‬המשפחות‭ ‬לשלושה‭ ‬חודשי‭ ‬מאסר‭.‬^{‭ ‬}‭ ‬ב10-‭ ‬באוגוסט‭, ‬ארגנו‭ ‬שליחי‭ ‬ישראל‭ ‬את‭ ‬יציאת‭ ‬51‭ ‬יהודים‭ ‬והובילו‭ ‬אותם‭ ‬במשאית‭ ‬לכיוון‭ ‬המובלעת‭ ‬הספרדית‭ ‬במלייה‭, ‬מצוידים‭ ‬בדרכונים‭ ‬מזויפים‭. ‬הקבוצה‭ ‬נעצרה‭ ‬על־ידי‭ ‬המשטרה‭ ‬ליד‭ ‬נדור‭, ‬אך‭ ‬המשפחות‭ ‬שוחררו‭ ‬חוץ‭ ‬משישה‭ ‬גברים‭ ‬שהמתינו‭ ‬למשפטם‭.‬^{‭ ‬}באוקטובר‭ ‬עוד‭ ‬קבוצה‭ ‬נעצרה‭ ‬ליד‭ ‬מלייה‭. ‬עקב‭ ‬ריבוי‭ ‬מקרי‭ ‬ההברחה‭, ‬פרסם‭ ‬עיתון‭ ‬האיסתיקלל‭ ‬אלעלם‭, ‬התקפה‭ ‬חריפה‭ ‬נגד‭ ‬העלייה‭ ‬הבלתי־לגלית‭: "‬הגירת‭ ‬היהודים‭ ‬המרוקנים‭ ‬לישראל‭ ‬צריכה‭ ‬לגרום‭ ‬למבצעיה‭ ‬עונש‭ ‬מוות‭, ‬שכן‭ ‬כמוה‭ ‬כבגידה‭ ‬במולדת‭. ‬העונש‭ ‬שהוטל‭ ‬על‭ ‬עשרים‭ ‬יהודים‭ ‬שנעצרו‭ ‬עת‭ ‬ניסו‭ ‬לעזוב‭ ‬שלא‭ ‬כחוק‭ ‬את‭ ‬המדינה‭ ‬ונשפטו‭ ‬שלושה‭ ‬חודשי‭ ‬מאסר‭ ‬על־ידי‭ ‬בית‭ ‬המשפט‭ ‬בנדור‭, ‬הוא‭ ‬בלתי‭ ‬מספיק‭". ‬הקבוצה‭ ‬שוחררה‭ ‬אחרי‭ ‬זמן‭ ‬קצר‭.‬‭ ‬

בגיליון‭ ‬יולי‭ ‬של‭ ‬הירחון‭ ‬קול‭ ‬הקהילות‭ ‬התייחס‭ ‬דוד‭ ‬עמר‭ ‬במאמר‭ ‬מערכת‭ ‬לנושא‭ ‬הדרכונים‭ ‬אך‭ ‬המשיך‭ ‬להתלונן‭ ‬שהמצב‭ ‬עדיין‭ ‬אינו‭ ‬משביע‭ ‬רצון‭. ‬לדבריו‭ ‬הסחבת‭ ‬עדיין‭ ‬נמשכת‭. ‬עמר‭ ‬הזכיר‭ ‬בייחוד‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬שהיו‭ ‬מחוץ‭ ‬למדינה‭ ‬ושאין‭ ‬באפשרותם‭ ‬לחזור‭ ‬למרוקו‭ ‬כיוון‭ ‬שהקונסוליות‭ ‬של‭ ‬המדינה‭ ‬מסרבות‭ ‬להאריך‭ ‬את‭ ‬תוקף‭ ‬דרכוניהם‭: "‬הגיע‭ ‬הזמן‭ ‬שייפסק‭ ‬הדבר‭ ‬ושעמדה‭ ‬החלטית‭ ‬של‭ ‬שר‭ ‬הפנים‭, ‬מלווה‭ ‬בהוראות‭ ‬חמורות‭ ‬ומדויקות‭ ‬לממונים‭ ‬לא‭ ‬תשאיר‭ ‬מקום‭ ‬לאי‭ ‬הבנות‭ ‬ולשרירות‭ ‬לב‭. ‬אחת‭ ‬ולתמיד‭ ‬תאושר‭ ‬מחדש‭ ‬הזכות‭ ‬היסודית‭ ‬שאין‭ ‬לפגוע‭ ‬בה‭ ‬מכל‭ ‬נימוק‭ ‬שהוא‭ ‬ושאי‭ ‬שמירתה‭ ‬גוררת‭ ‬מצב‭ ‬הפוגע‭ ‬באינטרס‭ ‬הכללי‭".‬^{‭ ‬}נראה‭ ‬שדברי‭ ‬עמר‭ ‬משקפים‭ ‬פחות‭ ‬בעיית‭ ‬שטח‭ ‬אמתית‭ ‬ויותר‭ ‬רצון‭ ‬להפגין‭ ‬עמדה‭ ‬נחרצת‭ ‬של‭ ‬הנהגת‭ ‬הקהילה‭ ‬המצהירה‭ ‬על‭ ‬דעתה‭ ‬להיאבק‭ ‬בתקיפות‭ ‬למען‭ ‬זכויות‭ ‬היהודים‭. ‬לשם‭ ‬כך‭ ‬הקדים‭ ‬המזכ‭"‬ל‭ ‬תרופה‭ ‬למכה‭, ‬במקרה‭ ‬ותשתנה‭ ‬המדיניות‭ ‬הליברלית‭ ‬בנושא‭ ‬ההגירה‭.‬

אחרי‭ "‬הסכם‭ ‬הפשרה‭" ‬החשאי‭ ‬עליו‭ ‬סוכם‭ ‬בין‭ ‬נציגי‭ ‬ישראל‭ ‬ומרוקו‭ ‬בראשית‭ ‬אוגוסט‭ ‬1961‭ ‬והתחלת‭ ‬ההגירה‭ ‬הדיסקרטית‭ ‬שהחלה‭ ‬בעקבותיו‭ ‬ב-28‭ ‬בנובמבר‭,‬‭ ‬תכונה‭ ‬רבה‭ ‬של‭ ‬משפחות‭ ‬שנוטשות‭ ‬דירות‭ ‬ועסקים‭, ‬לא‭ ‬יכלה‭ ‬שלא‭ ‬להעיר‭ ‬את‭ ‬תשומת‭ ‬לב‭ ‬ראשי‭ ‬המפלגות‭. ‬שלא‭ ‬כעמדת‭ ‬הארמון‭, ‬האיסתיקלל‭ ‬והמפלגה‭ ‬הדמוקראטית‭ ‬לעצמאות‭, ‬רק‭ ‬מפלגת‭ ‬האופוזיציה‭ ‬השמאלית‭, ‬האיחוד‭ ‬הלאומי‭ ‬של‭ ‬הכוחות‭ ‬העממיים‭, ‬דרשה‭ ‬את‭ ‬סגירת‭ ‬שערי‭ ‬היציאה‭ ‬מן‭ ‬המדינה‭. ‬זרם‭ ‬היהודים‭ ‬שיצא‭ ‬באמצעות‭ ‬שליחי‭ ‬ישראל‭ ‬הפתיע‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬מקורבי‭ ‬הארמון‭ ‬שלא‭ ‬האמינו‭ ‬שפתיחת‭ ‬השערים‭ ‬תגרום‭ ‬לבהלת‭ ‬יציאה‭ ‬בקנה‭ ‬מידה‭ ‬כה‭ ‬גדול‭. ‬למרות‭ ‬מאמצי‭ ‬ישראל‭ ‬להטיל‭ ‬צנזורה‭ ‬על‭ ‬יציאת‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭, ‬פרסמו‭ ‬הניו־יורק‭ ‬טיימס‭ ‬ב8-‭ ‬בדצמבר‭ ‬והג‭'‬ואיש‭ ‬כרוניקל‭ ‬ב15-‭ ‬לחודש‭ ‬ידיעות‭ ‬על‭ ‬זרם‭ ‬ההגירה‭ ‬ועל‭ ‬ההסכם‭ ‬שהושג‭ ‬עם‭ ‬שלטונות‭ ‬מרוקו‭.‬‭ ‬בגלל‭ ‬פרסום‭ ‬המאמרים‭ ‬וכחלק‭ ‬ממאבק‭ ‬מפלגת‭ ‬בן־בַּרכָּה‭ ‬בארמון‭, ‬הצליח‭ ‬עיתון‭ ‬המפלגה‭ ‬אתחריר‭ ‬להגניב‭ ‬צלם‭ ‬לנמל‭ ‬קזבלנקה‭, ‬למרות‭ ‬מאמצי‭ ‬המשטרה‭ ‬למנוע‭ ‬זאת‭, ‬ופרסם‭ ‬בעמודו‭ ‬הראשון‭, ‬ב16-‭ ‬בדצמבר‭, ‬תמונות‭ ‬גדולות‭ ‬של‭ ‬יהודים‭ ‬הממתינים‭ ‬בנמל‭ ‬לעלייתם‭ ‬לאנייה‭ ‬ולהפלגתם‭. ‬העיתון‭ ‬שאל‭ ‬האם‭ ‬אין‭ ‬זו‭ ‬בגידה‭ ‬בעניין‭ ‬הערבי‭ ‬והפלסטיני‭ ‬וטען‭ ‬שבשנת‭ ‬בצורת‭, ‬מכר‭ ‬המלך‭ ‬חסן‭ ‬השני‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬תמורת‭ ‬חיטה‭ ‬אמריקאית‭.‬‭ ‬עיתון‭ ‬האופוזיציה‭, ‬השווה‭ ‬בין‭ ‬הסכם‭ ‬המלך‭ ‬המאפשר‭ ‬הגירת‭ ‬יהודים‭ ‬לקנדה‭, ‬לעסקה‭ ‬שנחתמה‭ ‬עם‭ ‬אייכמן‭: "‬יהודים‭ ‬תמורת‭ ‬משאיות‭". ‬עיתון‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬הכחיש‭ ‬בשפה‭ ‬רפה‭ ‬את‭ ‬ההגירה‭ ‬לישראל‭ ‬אך‭ ‬גם‭ ‬הצדיק‭ ‬אותה‭ ‬בגלל‭ ‬האווירה‭ ‬ששררה‭ ‬במדינה‭ ‬וההתנכלות‭ ‬ליהודים‭.‬‭ ‬

יציאתם‭ ‬המאורגנת‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬כבר‭ ‬הייתה‭ ‬ידועה‭ ‬לכל‭ ‬ונראה‭ ‬שרבים‭ ‬השלימו‭ ‬אתה‭. ‬בניגוד‭ ‬לעמדותיו‭ ‬הקודמות‭, ‬שר‭ ‬הדתות‭ ‬והחבוס‭ ‬עלל‭ ‬אלפסי‭, ‬שעורר‭ ‬חשדות‭ ‬ופחדים‭ ‬בקרב‭ ‬רבים‭, ‬כתב‭ ‬בנימת‭ ‬השלמה‭ ‬בעיתון‭ ‬מפלגתו‭ ‬אלעלם‭ ‬בסוף‭ ‬פברואר‭: "‬הגירת‭ ‬היהודים‭ ‬היא‭ ‬תוצאה‭ ‬טבעית‭ ‬של‭ ‬כיבוד‭ ‬הזכות‭ ‬לחופש‭ ‬התנועה‭". ‬במאמר‭ ‬מערכת‭ ‬הפתיע‭ ‬אלפסי‭ ‬בהערכותיו‭ ‬וגם‭ ‬ביחסו‭ ‬הליברלי‭ ‬כלפי‭ ‬ההגירה‭: "‬זה‭ ‬שבועות‭ ‬אחדים‭ ‬קבוצות‭ ‬יהודים‭ ‬עוזבות‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭ ‬לארצות‭ ‬שונות‭, ‬צרפת‭, ‬קנדה‭ ‬וישראל‭ ‬כמובן‭. ‬ההגירה‭ ‬נושאת‭ ‬אופי‭ ‬קולקטיבי‭ ‬בזכות‭ ‬ביטול‭ ‬המגבלות‭ ‬שהוטלו‭ ‬על‭ ‬הנפקת‭ ‬דרכונים‭ ‬ליהודים‭. ‬מכיוון‭ ‬שהם‭ ‬יכלו‭ ‬לקבלם‭ ‬בעבר‭ ‬רק‭ ‬אם‭ ‬הייתה‭ ‬בידיהם‭ ‬סיבה‭ ‬מוצדקת‭ ‬לכך‭, ‬זאת‭ ‬כדי‭ ‬למנוע‭ ‬מהם‭ ‬להגר‭ ‬לפלסטין‭ ‬השדודה‭. ‬אך‭ ‬המגבלות‭ ‬לא‭ ‬התאימו‭ ‬יותר‭ ‬למטרות‭ ‬שהציבו‭ ‬להם‭ ‬ועקב‭ ‬זה‭ ‬גרמו‭ ‬לתוצאה‭ ‬הפוכה‭. ‬מכיוון‭ ‬שמרוקו‭ ‬הייתה‭ ‬המדינה‭ ‬היחידה‭ ‬שנקטה‭ ‬בצעד‭ ‬זה‭, ‬סוכני‭ ‬ישראל‭ ‬ניצלו‭ ‬זאת‭ ‬כדי‭ ‬להסית‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬לברוח‭ ‬ממרוקו‭ ‬בכל‭ ‬דרך‭ ‬אפשרית‭ ‬ואף‭ ‬בדרך‭ ‬מחתרתית‭. ‬הדבר‭ ‬גרם‭ ‬נזק‭ ‬למעמדה‭ ‬וליוקרתה‭ ‬של‭ ‬מרוקו‭ ‬בחוץ‭. ‬בשל‭ ‬כך‭, ‬ויתרה‭ ‬מרוקו‭ ‬על‭ ‬החלטותיה‭ ‬הקודמות‭, ‬אך‭ ‬המשיכה‭ ‬לבצע‭ ‬את‭ ‬החלטות‭ ‬הליגה‭ ‬הערבית‭ ‬ואוסרת‭ ‬על‭ ‬כל‭ ‬יהודי‭ ‬שנכנס‭ ‬לישראל‭ ‬לחזור‭ ‬למרוקו‭ [‬‮…‬‭] ‬אנו‭ ‬מתנגדים‭ ‬לכל‭ ‬הגבלה‭ ‬המוטלת‭ ‬על‭ ‬אזרחינו‭ ‬היהודים‭ [‬‮…‬‭]"‬‭ ‬

אחרי‭ ‬משאל‭ ‬העם‭ ‬שנערך‭ ‬בדצמבר‭ ‬1962‭ ‬והבחירות‭ ‬לבית‭ ‬הנבחרים‭ ‬במאי‭ ‬1963‭, ‬נאלץ‭ ‬האיסתיקלל‭, ‬שלא‭ ‬מרצונו‭, ‬לעבור‭ ‬לאופוזיציה‭ ‬ובשל‭ ‬כך‭ ‬השתנה‭ ‬בתכלית‭ ‬יחסו‭ ‬לנושא‭ ‬ההגירה‭ ‬היהודית‭. ‬בהרצאה‭ ‬פומבית‭ ‬בפני‭ ‬סטודנטים‭ ‬הכריז‭ ‬השר‭ ‬לעיינני‭ ‬דת‭ ‬וחבוס‭,‬‭ ‬עלל‭ ‬אלפסי‭: "‬אם‭ ‬אתם‭ ‬לא‭ ‬מאמינים‭ ‬למה‭ ‬שסיפרתי‭ ‬לכם‭ ‬בסוגיית‭ ‬הגירת‭ ‬היהודים‭ ‬מן‭ ‬המדינה‭, ‬אם‭ ‬אתם‭ ‬רוצים‭ ‬לשים‭ ‬לב‭ ‬רק‭ ‬לרוח‭ ‬הדמוקרטית‭ ‬ממנה‭ ‬אני‭ ‬שואב‭, ‬אתם‭ ‬יכולים‭ ‬לראות‭ ‬בי‭ ‬יהודי‭".‬‭ ‬עיתון‭ ‬אלעלם‭ ‬שינה‭ ‬את‭ ‬עמדתו‭ ‬כלפי‭ ‬ההגירה‭ ‬שתמך‭ ‬בה‭ ‬קודם‭ ‬לכן‭ ‬והשתמש‭ ‬בה‭ ‬לניגוח‭ ‬יריביו‭ ‬הפוליטיים‭: "‬מתברר‭ ‬עתה‭ ‬בבירור‭ ‬שהממשלה‭ ‬משלמת‭ ‬ליהודים‭ ‬את‭ ‬מחיר‭ ‬תמיכתם‭ ‬במועמדי‭ ‬מפלגת‭ '‬החזית‭ ‬להגנה‭ ‬על‭ ‬המוסדות‭ ‬התחוקתיים‭' ‬בראשות‭ ‬שר‭ ‬הפנים‭ ‬רדה‭ ‬גדירה‭. ‬האחרון‭ ‬ערך‭ ‬לפני‭ ‬הבחירות‭ ‬ביקור‭ ‬בקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬ונתן‭ ‬הוראה‭ ‬ליהודים‭ ‬להצביע‭ ‬ל‭'‬חזית‭'.‬‭ ‬הוראה‭ ‬זו‭ ‬הופצה‭ ‬על־ידי‭ ‬רבנים‭ ‬בבתי‭ ‬הכנסת‭. ‬כך‭ ‬שיתפה‭ ‬פעולה‭ ‬הממשלה‭ ‬עם‭ ‬התנועה‭ ‬הציונית‭ ‬כדי‭ ‬להציף‭ ‬את‭ ‬פלסטין‭ ‬השדודה‭ ‬במהגרים‭ ‬יהודים‭, ‬זאת‭ ‬מבלי‭ ‬להזכיר‭ ‬את‭ ‬התרומה‭ ‬שהיא‭ ‬תורמת‭ ‬לחיזוק‭ ‬מדינת‭ ‬ישראל‭. ‬התחייבויותינו‭ ‬לערבים‭ ‬אוסרות‭ ‬עלינו‭ ‬לבגוד‭ ‬בהבטחותינו‭".‬‭ ‬

מאמר‭ ‬זה‭ ‬עומד‭ ‬כמובן‭ ‬בסתירה‭ ‬עם‭ ‬מאמר‭ ‬המערכת‭ ‬המפוכח‭ ‬שניסח‭ ‬עלל‭ ‬אלפסי‭ ‬בזכות‭ ‬הגירת‭ ‬היהודים‭ ‬מעט‭ ‬יותר‭ ‬משנה‭ ‬קודם‭ ‬לכן‭.‬‭ ‬עובדה‭ ‬זו‭ ‬לא‭ ‬הייתה‭ ‬זרה‭ ‬לראשי‭ ‬הקהילה‭ ‬שפרסמו‭ ‬בביטאונם‭ ‬מאמר‭ ‬ראשי‭ ‬בכותרת‭ "‬נא‭ ‬לכוון‭ ‬את‭ ‬כינורותיכם‭". ‬במאמר‭ ‬נכתב‭: "‬אשר‭ ‬לבעיית‭ ‬היציאה‭ ‬לעבר‭ ‬אופקים‭ ‬חדשים‭, ‬של‭ ‬גורמים‭ ‬יהודיים‭ ‬אחדים‭ ‬שלא‭ ‬הצליחו‭ ‬להתאים‭ ‬את‭ ‬עצמם‭ ‬לקצב‭ ‬הכללי‭ ‬החדש‭ ‬של‭ ‬המדינה‭, ‬הבענו‭ ‬יותר‭ ‬מפעם‭ ‬אחת‭ ‬את‭ ‬דעתנו‭ ‬על‭ ‬זה‭.‬‭ ‬אולם‭, ‬אין‭ ‬אנו‭ ‬יכולים‭ ‬לעמוד‭ ‬בפיתוי‭ ‬להביא‭ ‬את‭ ‬דברי‭ ‬עלל‭ ‬אלפסי‭ ‬עת‭ ‬היה‭ ‬שר‭ ‬ולעומתם‭, ‬את‭ ‬דבריו‭ ‬כשעבר‭ ‬לאופוזיציה‭. ‬אז‭ ‬יתברר‭ ‬מה‭ ‬ההבדל‭ ‬בין‭ ‬מפלגה‭ ‬קואליציונית‭ ‬ובין‭ ‬מפלגת‭ ‬אופוזיציה‭. ‬היהודים‭ ‬אינם‭ ‬נושא‭ ‬למיקוח‭ ‬פוליטי‭ ‬שמנצלות‭ ‬המפלגות‭ ‬לצורכיהן‭ ‬לפי‭ ‬תור‭ ‬והם‭ ‬אינם‭ ‬שעיר‭ ‬לעזאזל‭ ‬שמאשימים‭ ‬בכל‭ ‬התחלואים‭".‬‭ ‬

פסיכוזת‭ ‬הנטישה‭ ‬הלכה‭ ‬וגדלה‭ ‬ככל‭ ‬שהתרבו‭ ‬העזיבות‭ ‬בכל‭ ‬שכונה‭, ‬בכל‭ ‬עיירה‭ ‬ובכל‭ ‬כפר‭. ‬בכל‭ ‬מקום‭ ‬נוצרו‭ ‬חללים‭ ‬ריקים‭ ‬שיצרו‭ ‬תחושת‭ ‬בדידות‭ ‬אצל‭ ‬הנשארים‭, ‬בעיקר‭ ‬בשכבות‭ ‬העממיות‭. ‬הריקנות‭ ‬שיצרו‭ ‬הנוטשים‭ ‬הגבירה‭ ‬את‭ ‬תחושת‭ ‬הניכור‭ ‬אצל‭ ‬קרובי‭ ‬משפחה‭ ‬שלא‭ ‬עזבו‭ ‬עדיין‭. ‬החלל‭ ‬הריק‭ ‬היה‭ ‬הוכחה‭ ‬לעובדה‭ ‬שאין‭ ‬עתיד‭ ‬להמשך‭ ‬קיום‭ ‬היהודים‭ ‬במרוקו‭. ‬הדירות‭ ‬והחנויות‭ ‬מהן‭ ‬יצאו‭ ‬היהודים‭ ‬ואוכלסו‭ ‬על־ידי‭ ‬מוסלמים‭ ‬הזכירו‭ ‬לכל‭ ‬אחד‭ ‬שבמוקדם‭ ‬או‭ ‬במאוחר‭ ‬יהיה‭ ‬גם‭ ‬עליו‭ ‬לצאת‭ ‬לדרך‭. ‬בדרכו‭ ‬החוצה‭ ‬סחב‭ ‬כדור‭ ‬השלג‭ ‬את‭ ‬אחרוני‭ ‬המתלבטים‭ ‬וחיסל‭ ‬סופית‭ ‬את‭ ‬רעיון‭ ‬ההשתלבות‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקאית‭ ‬שהאמינו‭ ‬בו‭ ‬אחדים‭. ‬אפילו‭ ‬המכתבים‭ ‬שקיבלו‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬מקרוביהם‭ ‬בישראל‭ ‬על‭ ‬המצב‭ ‬הקשה‭, ‬על‭ ‬מחסור‭ ‬בעבודה‭, ‬ועל‭ ‬תחושות‭ ‬האפליה‭, ‬לא‭ ‬הצליחו‭ ‬לבלום‭ ‬את‭ ‬הפסיכוזה‭, ‬אלא‭ ‬רק‭ ‬להאט‭ ‬אותה‭ ‬לפרקי‭ ‬זמן‭ ‬קצרים‭. ‬אליעזר‭ ‬שושני‭ ‬שעמד‭ ‬בקשר‭ ‬מתמיד‭ ‬עם‭ ‬שליחי‭ ‬המסגרת‭, ‬היטיב‭ ‬לבטא‭ ‬את‭ ‬הפרדוקס‭: "‬היה‭ ‬יסוד‭ ‬להניח‭ ‬שפסיכוזת‭ ‬עליה‭ ‬מעוררת‭ ‬יהודים‭ ‬לעלות‭. ‬אלא‭ ‬שגם‭ ‬מנהלי‭ ‬הפעולה‭ ‬וגם‭ ‬היהודים‭ ‬המועמדים‭ ‬לעליה‭ ‬היו‭ ‬מתקשים‭ ‬להתיר‭ ‬סבך‭ ‬של‭ ‬מצב‭ ‬שהיה‭ ‬פרדוקסלי‭ ‬למדי‭. ‬מטבע‭ ‬הדברים‭ ‬הוא‭ ‬שסגירת‭ ‬שערי‭ ‬היציאה‭, ‬סכנות‭ ‬הדרכים‭ ‬בעטיין‭ ‬של‭ ‬המשמרות‭ ‬המופקדים‭ ‬על‭ ‬הדרכים‭ ‬וקשיים‭ ‬אחרים‭, ‬יהיה‭ ‬בהם‭ ‬כדי‭ ‬לבלום‭ ‬את‭ ‬העלייה‭, ‬אלא‭ ‬שהמציאות‭ ‬הייתה‭ ‬אחרת‭ ‬בהחלט‭. ‬נמצא‭ ‬שדווקא‭ ‬משום‭ ‬כך‭, ‬חשו‭ ‬היהודים‭ ‬בחריפות־משנה‭ ‬את‭ ‬הדחיפות‭ ‬שבעליה‭, ‬התפרצו‭ ‬לצאת‭ ‬ויצאו‭ ‬בכל‭ ‬פרצה‭ ‬שנבעה‭ ‬בחומה‭ ‬הסוגרת‭ ‬עליהם‭. ‬והיפוכו‭ ‬של‭ ‬דבר‭, ‬רשות‭ ‬ליציאה‭ ‬חופשית‭ ‬כשהגבול‭ ‬פתוח‭ ‬והדרכים‭ ‬אינן‭ ‬בחזקת‭ ‬סכנה‭, ‬מן‭ ‬ההיגיון‭ ‬הוא‭ ‬שיהיה‭ ‬באלה‭ ‬כדי‭ ‬לזרז‭ ‬את‭ ‬היהודים‭ ‬לחסל‭ ‬את‭ ‬עסקיהם‭ ‬ולצאת‭. ‬שוב‭ ‬מתברר‭ ‬שהחיים‭ ‬אינם‭ ‬מתנהלים‭ ‬בדיוק‭ ‬לפי‭ ‬הכללים‭ ‬שההיגיון‭ ‬מכתיב‭ ‬להם‭. ‬נמצא‭ ‬שבשנים‭ ‬1963-1962‭ ‬כאשר‭ ‬הייתה‭ ‬תקופת‭ "‬עליה‭ ‬ג‭'" ‬בעיצומה‭ ‬והיהודים‭ ‬יצאו‭ ‬באלפיהם‭, ‬היו‭ ‬לא‭ ‬מעטים‭ ‬אשר‭ ‬ביקשו‭ ‬לדחות‭ ‬את‭ ‬עלייתם‭ ‬המתוכננת‭ ‬בתואנות‭ ‬שונות‭ ‬ומוכרות‭ ‬למדי‭. ‬דווקא‭ ‬העלייה‭ ‬ברשות‭, ‬החזירה‭ ‬ערכם‭ ‬של‭ ‬רכוש‭ ‬וקשרי‭ ‬מסחר‭ ‬לתודעת‭ ‬היהודי‭ ‬ומטבע‭ ‬הדברים‭ ‬שחיסול‭ ‬נכסים‭ ‬או‭ ‬קשרי‭ ‬מסחר‭ ‬אין‭ ‬החיפזון‭ ‬יאה‭ ‬להם‭".‬‭ ‬ניתן‭ ‬להסיק‭ ‬מדברים‭ ‬אלה‭ ‬ששלטונות‭ ‬מרוקו‭, ‬יותר‭ ‬משהפריעו‭ ‬ליציאת‭ ‬היהודים‭ ‬סייעו‭ ‬בעקיפין‭ ‬לתכניות‭ ‬שליחי‭ ‬ישראל‭.‬

ההיסטוריה‭ ‬של‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬אחרי‭ ‬עצמאותה‭ ‬היא‭ ‬תולדותיו‭ ‬של‭ ‬פינוי‭ ‬כמעט‭ ‬מוחלט‭ ‬של‭ ‬קהילה‭ ‬בת‭ ‬רבע‭ ‬מיליון‭ ‬יהודים‭ ‬והעברתה‭, ‬באופן‭ ‬קבוצתי‭ ‬ומאורגן‭ ‬לישראל‭. ‬ליתר‭ ‬דיוק‭ ‬אין‭ ‬מדובר‭ ‬כאן‭ ‬ב‭"‬יציאה‭" ‬במובן‭ ‬של‭ ‬אקסודוס‭, ‬על‭ ‬משקל‭ ‬יציאת‭ ‬מצרים‭. ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬לא‭ ‬נהרו‭ ‬ביזמתם‭ ‬אחרי‭ ‬מנהיג‭ ‬שיציל‭ ‬אותם‭ ‬מעבדות‭ ‬לחירות‭. ‬ליתר‭ ‬דיוק‭ ‬זהו‭ "‬פינוי‭" - ‬אוואקואציה‭, ‬שנעשה‭ ‬על־ידי‭ ‬גורם‭ ‬חיצוני‭ ‬שהפעיל‭ ‬מנגנון‭ ‬מורכב‭ ‬ומסועף‭ ‬לביצוע‭ ‬העברת‭ ‬אוכלוסין‭ ‬רבת‭ ‬ממדים‭ ‬ממדינה‭ ‬אחת‭ ‬למדינה‭ ‬שנייה‭. ‬ברור‭ ‬שללא‭ ‬גורם‭ ‬חיצוני‭ ‬זה‭, ‬הפינוי‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬מתבצע‭ ‬ותנועת‭ ‬ההגירה‭ ‬הייתה‭ ‬נפרסת‭ ‬על‭ ‬פרקי‭ ‬זמן‭ ‬ארוכים‭. ‬מעבר‭ ‬אוכלוסין‭ ‬זה‭ ‬שם‭ ‬קץ‭ ‬להיסטוריה‭ ‬ארוכה‭ ‬של‭ ‬קהילה‭ ‬מן‭ ‬הגדולות‭ ‬שבתפוצה‭ ‬היהודית‭ ‬שנעשתה‭ ‬בהגיעה‭ ‬לישראל‭ ‬לעדה‭ ‬הגדולה‭ ‬ביותר‭. ‬מבחינה‭ ‬זו‭ ‬השנים‭ ‬שבין‭ ‬עצמאות‭ ‬מרוקו‭ ‬למלחמת‭ ‬ששת‭ ‬הימים‭ ‬הן‭ ‬המפנה‭ ‬הדרמטי‭ ‬ביותר‭ ‬בתולדותיה‭. ‬רוב‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬הבינו‭ ‬שאי‭ ‬אפשר‭ ‬להיאחז‭ ‬מלאכותית‭ ‬בצרפת‭ ‬ובתרבותה‭ ‬במדינה‭ ‬העצמאית‭. ‬חבר‭ ‬ועד‭ ‬קהילת‭ ‬קזבלנקה‭, ‬סלומון‭ ‬בן־ברוך‭, ‬שלא‭ ‬היה‭ ‬בין‭ ‬חסידי‭ ‬ההשתלבות‭, ‬מציין‭: "‬איך‭ ‬ניתן‭ ‬להאמין‭ ‬בתמימות‭ ‬שלא‭ ‬יבוטל‭ ‬המבנה‭ ‬המלאכותי‭ ‬שהקים‭ ‬שלטון‭ ‬החסות‭ ‬הצרפתי‭, ‬שהפסאדה‭ ‬של‭ ‬תרבות‭ ‬צרפתית‭ ‬לא‭ ‬תהייה‭ ‬בלתי‭ ‬קבילה‭ ‬בעיני‭ ‬העם‭ ‬המרוקאי‭, ‬בעיני‭ ‬ראשיו‭ ‬ומנהיגיו‭. ‬איך‭ ‬לא‭ ‬תדחה‭ ‬המדינה‭ ‬גוף‭ ‬זה‭. ‬שום‭ ‬פשרה‭ ‬ושום‭ ‬פטרנליזם‭ ‬לא‭ ‬יכלו‭ ‬להתקבל‭ ‬על‭ ‬הדעת‭. ‬יש‭ ‬לומר‭ ‬בכל‭ ‬הכנות‭, ‬היה‭ ‬צריך‭ ‬להיטמע‭ ‬או‭ ‬ללכת‭".‬

‭ ‬

הערות

The Establishment of Rights for Jews in Morocco (1956-1961)

yigbin — Wed, 18 Aug 2010 20:35:00 GMT

The contribution of World Jewish Organizations

to the Establishment of Rights for Jews in Morocco (1956-1961)

Yigal Bin-Nun

Université de Paris VIII

Journal of Jewish Modern Studies 9:2, Oxford 2010 p. 251-274,

The history of the three-way relationship between Israel, the Moroccan government and Moroccan Jewry could be entitled the "catastrophe that didn’t happen." Carlos de Nesry put it well: "The Jews of this country bring to mind the person who was saved from an explosion and is afterwards surprised to discover that he is healthy and whole. During the days of the protectorate, it seemed to them that independence would be a dramatic revolution with unpredictable results. In the end, they saw it as a sort of apocalypse in which the peace and quiet, which they knew under the French government, could be destroyed forever. The severity of the omens justified this fatalistic fear. When independence was achieved, they learned that it was not all that terrible."

The subject of Jewish emigration from Morocco, or as it has been coined by both parties, the right to freedom of movement, troubled the leaders of the Jewish community regarding difficulties the authorities were creating for Jews seeking to obtain passports. This issue was no less troubling for the leaders of the World Jewish Congress, the government of the State of Israel, the Jewish Agency, and the agents of the Misgeret who worked secretly on behalf of the Mossad in Morocco. Liberal circles within the Moroccan leadership rejected the idea of Jewish emigration because with the advent of Moroccan independence, they wished to create the appearance of a progressive country in which all of its citizens—regardless of their religion—enjoyed equal rights so that none would have any desire to leave. Liberals also opposed emigration because of the concern that if Jews left the country, the economy would suffer. Pan-arabists in the conservative wing of the Istiqlal, for their part, were unhappy that wealthy Jews from Morocco would immigrate to Israel, thus strengthening the Zionist forces there against Arab nations.

t: -.1pt; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;">The history of the Jewish community during the early years of Moroccan independence is one of a continuous worry regarding an unclear future and the possibility of impending disaster. During this period, the Jewish community was forced to address several critical questions, which would ultimately determine the future of Moroccan Jewry as well as the future of individual Jews in the community. While the struggle for independence had been waged without much involvement on the part of the Jewish community, the withdrawal from colonialism presented each Moroccan Jew with fateful options, whether to seek personal and communal success within a democratic progressive country or to escape from the country out of fear of a possible disaster.

The Moroccan monarchy also had to choose between continuing its connection to France, the democratic West and its culture and language, or aligning Morocco with the countries of the Middle East, who had pan-arabist policies and as a result negative relations with their own Jews. At the time, the future of the country’s government and the fate of the Jews’ legal status in Morocco were not at all clear. The Jewish community as a whole had a decision to make. It could, on the one hand, demand the rights of an ethnic minority and receive the isolation that went along with such a status. This would mean experiencing life as a state within a state, while preserving their separate ethnic identity. Alternatively, it could permit itself to be absorbed by the new society, its culture and its language, to the point of total assimilation, as was the case of the Jewish communities of Western Europe. The first option was not very popular, because its potential backers simply preferred to go to Israel. The second option was preferable for only a relatively short period of time among the educated Jewish class. This group was soon forced to deal with an unpleasant truth, as it quickly became clear that what was true for the Jews of France after the French Revolution and, subsequently, for all of Western Europe’s Jews, did not apply in the reality of a new Arab-Muslim state in the twentieth century, even one that had just emerged from a period of French colonial control that had lasted for little over forty years. Most of Moroccan Jewry chose a path, which was midway between a search for complete communal autonomy and an attempt at cultural assimilation. This “golden mean” was most strongly supported by the community’s official leader of that period, David Amar.

Despite many public declarations that they were being fully integrated into Moroccan politics, society and to a certain degree its culture (which was itself in the middle of being formulated), most of the community’s leaders chose to preserve the clearly ethnic public institutions which went beyond any religious function and were more connected to the social, educational and cultural spheres. These were the kind of institutions, which give a community an ethnic identity different from that of the general population. The Jews of Morocco thus had a triple set of loyalties – their first being formal loyalty to the Moroccan homeland, the country in which their fathers had lived even before the advent of Islam, along with faithfulness to its language, society and royal palace. At the same time, the Jews preserved their Jewish identity, not just in religious terms, but with regard to ethnicity and culture as well, and this brought along with it a hidden emotional connection to the state of Israel and a certain pride in its successes. Along with these two national and ethnic loyalties, the Jews of Morocco continued to develop their connection to French cultural, educational and linguistic values, all of which were a guarantee of social advancement.

Three principles guided the leadership of the State of Israel in their relations with the Jewish community in Morocco, and they determined the basic guidelines of the Zionist understanding of the situation: first, that antisemitism is timeless and universal, next, that the ingathering of all of Diaspora Jewry in Israel must eventually be accomplished in order to defeat this eternal antisemitism, and finally, that Israel must take the responsibility for having the Jews brought to Israel preemptively in order to overcome the demographic fear stemming from the regional situation and to strengthen the Jewish base within it. After the Holocaust in Europe, the Jews of North Africa and especially the community in Morocco became the most important Jewish bloc in the world for American Jewry, which wished to mark the tradition of maintaining Jewish existence in the face of the danger of assimilation. They were also an important group for the Jews in Israel, who were interested in this area as a source of emigration and as a potential supplier of human resources for the strengthening in Israel of the economy, and for its industry, agriculture and defence.

The Jewish population of Morocco and emigration after 1948

In the two years following Israel’s declaration of independence a total of 22,900 Jews left Morocco for Israel. Between 1948 to the independence of Morocco, 108,243 Jews immigrated to the young state at an average rate of 3,000 Jews per month. During all of the years in which the Jewish Agency’s Qadima organization functioned in Morocco, approximately 110,000 Jews left the country and about another 120,000 had left by 1961. Altogether, almost 237,813 Jews came to Israel from Morocco in the years 1948-1967.

A census held in November of 1957 showed that the Moroccan Jewish community as a whole numbered 164,216 people, who made up 1.8% of the general population, and that seventy-five percent of them lived in 12 cities or villages. The remaining Jews (a group which numbered at varying times approximately 80,000 people in total) lived in smaller groupings in over 150 communities. In 1956, most of the Moroccan Jewish community lived in cities, with only 40,000 Jews living in 145 small villages. Families were large, and the population was relatively young - the average Jewish family had six family members and children under the age of 16 made up 50.7% of the Jewish population. Only 10.6% of the community was elderly. The Jews were mostly in the cities of Casablanca, Fès, Marrakech, Meknès, Rabat, Tanger, Sefrou, Qenitra, Oujda, Tétouan, Midelt and Erfoud.

The situation three years later was not much different, although the size of the Jewish community had already begun to shrink. In July of 1960, the official Moroccan Ministry of the Interior’s first census was completed, and the Jewish population was given at 160,032, making up only 1.4% of the general population. 71,175 Jews lived in Casablanca alone, where the general population numbered 965,000. Half of the Jews were under the age of 20 and most of the Jewish population was urban. The Jews made up only 2% of the actual population, but they constituted 8% of the country’s industrial workers and artisans, ten percent of all merchants and 5% of the members of the free professions and of those employed in managerial positions. Thirty percent of the general Moroccan population worked in modern industries, while 99% of Jews were employed in such fields. By June 30, 1963, 60,017 Jews had come to Israel from Morocco, which is why it is assumed that 110,000 Jews remained in Morocco as of that date.

Between 1957 and November of 1961, when the government began to permit Jews to leave under collective passports, 29,472 Jews left legally or through various paths of illegal emigration organized by the Israeli security services. If those leaving in 1957 are discounted – a year in which most Jews left the country with legal passports – it appears that the number who left in the context of Misgeret, the Israeli Secret Service’s illegal immigration program, came to a little less than 10,200 Jews. From November of 1961 through the end of 1963, more than 72,500 Jews left Morocco legally. By 1964, when the Yakhin campaign ended, a total of 83,707 Jews had left. In 1965, 55,000 Jews remained in Morocco, but by 1972 no more than 30,000 were living there. By 2003 the community numbered under 5000. Because of the limitations created by Israel’s policy - adopted in 1953 - of only allowing “selected” Moroccan Jews to emigrate, there was a negative balance in terms of immigration to Israel during the year of the policy’s adoption: the number of Jews who returned from Israel to Morocco was greater than the number who immigrated to Israel.

One anti-Jewish incident which more than any other had left its mark on the Jewish community took place on June 7, 1948 – three weeks after the establishment of the state of Israel and the beginning of its war with the neighboring Arab states. A few days after the declaration of Israel’s establishment, on May 23, Sultan Mohammed Ben Youssef understood what the results might be of a Jewish-Arab war in the Middle East for his country and he appealed to the country with a reminder of his undertaking to protect his Jewish subject. He addressed the Jewish community as well with a plea that they not engage in displays of Zionist solidarity with the new Jewish state. Despite the messages to the Moroccan people from the Sultan, anti-Jewish riots broke out the eastern city of Oujda and in a neighboring town (located 46 kilometers away) Jerrada.

These riots remained strongly etched in the general memory of the population for many years, and they were especially significant because in those days, Oujda served as a transit station for Jews who left Morocco on their way to Israel through nearby Algeria. Since these events took place in 1948, while the Moroccan revolt against the French occupation was already taking place, the Muslims had attacked the French authority’s Jewish "partners" as revenge for Israel’s war against the Arabs. Four Jews were killed in Oujda and a Muslim who attempted to protect them was killed as well. In Jerrada, 36 Jews were murdered, among them the community’s rabbi – Moshe Cohen. In May already, the head of Oujda’s Jewish community – Obadia – had notified the French authorities of agitation against the Jews in the city, but the regional colonial governor of the city had left the place one day before. This fact gives rise to a suspicion that the French authorities were involved in planning the attacks on the Jews in order to create friction between different groups within the population. In this aspect as well, the motivation for the attack was connected to Israel and the general Middle East situation and not to local factors.

Another anti-Jewish incident took place on August 3, 1954 in the town of Sidi Qassem (Petit Jean), in which six Jewish merchants from Meknès were killed. This incident had no connection to the Arab-Israeli conflict. No more than approximately 50 Jews lived in this town, and Jews from nearby Meknès also came there to trade. The reason for the massacre was connected to the demand by the Nationalist Moroccan Movement to close stores on Fridays, and the opposing pressure from the French authorities who wished to have the stores open, despite the threats. Moroccan demonstrators affixed pictures of the exiled king to the front windows of stores, including those of Jewish businesses. A French policeman who tried to remove the pictures was saved without being hurt but the mob vented its rage on Jewish merchants who were nearby and who were accused of breaking the strike. The bodies of the six Jews who were killed (after having been cruelly tortured) during the riots were burned by the mob. Afterward, Prosper Cohen, the secretary-general of the Zionist Federation was called in by the representatives of the professional unions in Morocco to intervene on behalf of those who had been arrested.

This tragic event was not mentioned in contemporary Israeli newspapers, even though the Foreign Ministry had received pictures and a report from the field. However, the political instability and uncertainty regarding the future and the administration’s declarations of arabization, reminded many of the two events and pushed them to leave the country that could offer them no guarantees of security.

A conviction that a disaster was coming after the French left Morocco and independence was obtained was what fed the policies adopted by Israeli leaders and the activities of its emissaries. Many Jews in Morocco also had a fear of an apocalypse that would damage the Jews’ status and their future in the country. But the disaster did not happen but the fear of it took its toll. Those who foresaw only the negative were convinced that the disaster had only been delayed for a limited time and that it would undoubtedly still take place were forced to acknowledge that independence had not hurt the Jews but had only opened a new era for them that reminded some of the golden age in the relations between Jews and Muslims. Among the educated classes, the euphoria was predominant. The mistakes made by the Israeli government and its emissaries burst this bubble and ended the social-political-economic flowering from which all the Jews were beginning to benefit. The Jewish community of Morocco was comforted by the fact that even though Israel had unintentionally upset their social advancement in the short run, it gave them a sense of security in the long-term and a clearer sense of their future.

The World Jewish Congress and the Moroccan Nationalist Movement

The relationship between the leadership of the Moroccan Nationalist Movement and the representatives of the international Jewish organizations began long before the country achieved independence. In June of 1952, the leaders of the World Jewish Congress had already held their organization’s first North-African conference, the intention of which was to prepare the local Jewish leadership for the changes expected in light of the probability that the countries of the region would soon be achieving independence.

The goal was to enable the North African communities to avoid the experience of their sister communities in Middle Eastern countries, where there had been considerable anti-Jewish oppression and even violence. According to the leaders of the World Jewish Congress, they were surprised to discover that the region’s community leaders had an unreasonable sense of security and could not imagine the political changes that would, sooner or later, change their way of life. At this time, in 1952, Nahum Goldmann invited a group of young members of the Zionist youth movements in Morocco to a meeting in order to convince them to support the nationalist movement in their country. Meyer Toledano, Salomon Azoulay and their colleagues travelled to Geneva and heard Goldmann tell them of his forecast for the future in Morocco after it achieved independence. The French authorities were convinced that they would remain in North Africa for a long time. Goldmann was able to persuade the group of young Moroccan Jews, however, and upon their return to Morocco, they contacted activists within the nationalist movement and collected funds for them from the Jewish merchants in Casablanca.

Also beginning in 1952, the leaders of the WJC made a series of visits to Morocco and noticed that the situation there was more serious than that in Tunisia. Attacks carried out by the nationalist movement against the colonial authorities caused considerable unease and fear among many groups within the Jewish community, which in turn created pressure for increased emigration. The WJC leaders reached the conclusion that the Moroccan Jewish community had two options in order to prevent a disaster: to emigrate or to negotiate with the nationalist movement.

During the summer months, the WJC Coordinating Committee met to establish a policy regarding the community’s fate. The goal was to establish the necessary conditions for a harmonious transfer from one historical period to another. At the time, it was not at all clear that the transfer would necessarily take place without violence and bloodshed. Nevertheless, the World Jewish Congress was the only organization that could envision a future for the Jews in Morocco. The rest of the Jewish organizations, in the United States, France and Israel, were indebted in various ways to the French authorities and therefore supported its policies in North Africa. Despite this unique perspective, the World Jewish Congress’ leadership insisted that the French authorities should be notified of the direct contacts with the Moroccan nationalist movement before they took place. With this purpose in mind, Nahum Goldmann met with the French Foreign Minister Mendes-France and notified him and those of his ministers who were dealing with Moroccan and Tunisian affairs - among them Christian Fouché, Pierre July and Alain Savary - regarding his organization’s wish to establish contacts with representatives of the Moroccan nationalist movements. The goal the World Jewish Congress in doing this was to ensure the safety of the Jews, as well as to secure their status and emigration rights, without having the meeting with the nationalists interpreted as reflecting any anti-French feeling. Mendes-France assured him that the rights of the Jews and of all national minorities would be taken into consideration in any future negotiations. The French Foreign Ministry encouraged the representatives of the WJC to maintain contact with the nationalists, and promised to update them regarding any developments.

In November of 1954, the Moroccan prime-minister designate, Mbark Bekkay, met with the representatives of the American Jewish Committee and indicated to them that he shared the position taken by writer André Chouraqui regarding the future status of the Jews in the as yet to be created independent state. This status was to be based on brotherly relations between the various groups within the country’s population. Bekkay’s declaration earned him considerable respect among the various Jewish organizations. Two months later, in January of 1955, the World Jewish Congress’ Action Committee met in the UNESCO building in Paris. After the French newspaper "Combat" published the WJC’s leadership’s declaration - which noted that while the Tunisian authorities treated their country’s Jews with respect, the Moroccans, in contrast, had refused to make any statements regarding the status of Moroccan Jewry - the leaders of Istiqlal and the PDI (Parti Démocratique pour l’Indépendance) asked to meet with them. They complained that the Moroccan Jewish community had never supported their demands for independence. They stressed the democratic nature of their movement, which was based on the idea of granting freedom and equality to all citizens regardless of religion or ethnic origin. Although no decisions were made at the first official meeting between the Moroccan nationalist leaders and the WJC, it did lead to a series of personal meetings in Paris, all of which were held at the initiative of the nationalist movement.

Thus, thanks to Jo Golan’s contacts, Mbark Bekkay held a lunch meeting at the beginning of February at a Paris restaurant with the participation of leaders of the WJC, Istiqlal and the PDI, in order to discuss the issue of Moroccan Jewry. Jo Golan of Paris attended, as did Gerhart Riegner oof Geneva, the WJC’s legal counsel, Morris Perlzweig of New York, Alexander Easterman of London and Armand Kaplan of Paris. The participating Moroccans were Abderahim Bouabid, Mehdi Ben Barka, Mohammed Bouceta, Abdelqader Benjelloun and Ahmed Ben Souda. The WJC leaders asked the nationalist movement leaders to see to it that the commanders of the Liberation Army’s field units refrained from injuring innocent Jews. At the recommendation of Bouabid, a promise was given and the armed forces were sent explicit instructions to respect the Jewish population. On this same occasion, the Moroccan nationalist leaders announced their intention to appoint a Jew as a minister in the future government. Upon his return to Geneva, Riegner met PDI leader Mohammed Hassan Ouazzani and discussed with him the legal status of the Jews in a future independent Morocco.

On May 1, 1955, economist Felix Nataf called a secret meeting that was held in the home of Mohammed Dadi, one of the leaders of the "Amitiés Marocaines" movement. At the meeting, Nataf introduced a group of young Jews to Mehdi Ben Barka, one of the young leaders of Istiqlal. Participants included Meyer Toledano, Jacques Perez and Salomon Azoulay. During the negotiations with the French regarding Moroccan independence, the leaders of Istiqlal asked the representatives of the World Jewish Congress to use their contacts in the United States Congress to persuade President Eisenhower to put pressure on the French concerning their demands for independence. Easterman reported these conversations to Israeli Prime Minister Moshe Sharet on May 4, 1955. Sharet supported the maintenance of these contacts but conditioned Israeli assistance on the granting of freedom of emigration and equal rights for Jews in the future independent Moroccan state.

On the 15^th of August, Easterman met secretly with Ahmed Balafrej, the director of Istiqlal’s public relations and documentation office in New York. After this meeting, Balafrej published an announcement according to which there was no Jewish "problem" regarding Morocco at all: "The Jews need have no concern that they will suffer from any form of discrimination in an independent Morocco. The Jews of Morocco, like its Muslims, are both de jure and de facto citizens. They will enjoy the same rights and will be subject to the same obligations. Their religious faith will not be affected. The positive development that they will see will be their release from the burden of colonial control that exploited them as well. Morocco is their independent country and whoever helps the Jews of Morocco helps Moroccan independence as well."

Morocco’s "Conseil des Communautés Juives" (Council of Jewish Communities) took part in talks held with the French government in Aix-les-Bains on the 20^th of August - conversations in which representatives of the nationalist movement also took part - for the purpose of finding solutions to the "crisis in Morocco." In conformance with the French policy of separating the Jewish and Muslim populations of Morocco, the Jewish delegation took part in these talks separately. The Jewish delegation even met separately with the French delegation. The French "Résidence" (The French government in Morocco) had approved the composition of the Jewish delegation, which included the President of the Jewish Community Jacques Dahan and his deputy Sam Nahon, the treasurer Joseph Berdugo and his deputy Albert Levi and Georges Benabou. The Commission agreed to add Dr. Léon Benzaquen to these representatives- on a "personal" basis - as well as Attorney Meyer Toledano, also to be included as participating "privately", with Easterman and Pierre Dreyfus-Schmidt taking part on behalf of the World Jewish Congress. The official Jewish delegation was not especially well supported by the nationalist movement. At the same time, the French authorities encouraged the Moroccan delegation to establish contacts with the World Jewish Congress. French Prime Minister Edgar Faure, who wished to consult with the delegation regarding Morocco’s future received the Jewish delegation from Morocco. At the end of the meeting, the delegation still did not see fit to express clear support for the claims of the Moroccan nationalists and preferred to use evasive language. After mentioning the community’s ancient roots in the country, the Jewish delegation added the following to their official public statement: "We hope that our country is able to escape from the serious crisis in which it now finds itself and that all political movements in Morocco are able to find a place for themselves to live in peace and in unity."

The heads of the community continued to give cautious support to the colonial government, but the World Jewish Congress delegation, in contrast, evoked positive responses from the Moroccans because it did not oppose their avowed intentions to achieve independence. Because of this supportive position, René Cassin invited Easterman and Riegner and asked them to explain their position. The two did not see fit to announce to the president of the "Alliance Israélite Universelle" that the French government knew of their contacts with the Moroccans. According to Riegner, Cassin’s deputy Jules Brunshvig admitted to him years later that the World Jewish Congress’ leaders' views were more correct in those days than were those of the Alliance’s leaders.

On September 2, Golan and Easterman organized a meeting between the leaders of the nationalist movement and the members of the Conseil des Communautés Juives in order to bring about a change in the Jewish communities’ leaders’ position of not supporting the nationalists. The independence fighters accused the Jewish community leaders of lining up behind the French political authorities and supporting its traditional imperialistic policy of using the "divide and conquer" method to control the general population in its colonies. The president of the community, Jacques Dahan, denied the accusations and argued that the community had never made any statement against the Moroccan claims for independence. The Jews responded to the accusation that they had never joined in the struggle for by pointing out that the restrictive Vichy laws had forced them to be extra cautious and to refrain from making any public statements regarding the issue. In response to comments published in the "Jewish Chronicle", the leaders of the PDI agreed to cancel all the existing legal restrictions imposed on the Jews after the country obtained independence, but the Istiqlal leadership did not get involved.

The secret agreement between the PDI and the leadership of the Jewish community led to a turning point in the relations between the community’s leaders and the colonial authorities. Beginning with the entry into force of this agreement, the Moroccan Jewish leaders began, in accordance with Meyer Toledano’s suggestion, to support the concept of a parliamentary monarchy in which the king would not actually conduct the affairs of state. In an article that Toledano published in "Le Monde" and re-published in the "Jewish Chronicle", the writer spoke of his vision of an independent state in which the religious element would no longer be determinative and which would be governed by a liberal democratic constitutional system, rather than by religious law. The state would provide the same services to Muslims, Christians and Jews.

As was the norm in his meetings with representatives of the Moroccan nationalist movements, Easterman was impressed by the high level of the representatives of the nationalist movement at the conference, by their perseverance and by the righteousness of their struggle. He appreciated the fact that the French government had invited them to talks and did not relate to them as primitive hotheads. According to him, even though the Jews had not taken part in the Moroccan nationalist struggle in the past, they had not supported either side and although they had not objected to French influence, they felt completely Moroccan. Easterman called on the Moroccan leadership to look out for Jewish interests in the new Morocco.

In anticipation of the king’s return from exile in Madagascar, the "Coordinating Committee of the Jewish Organizations in Morocco" met in Paris on the 19^th of September. This committee included the Moroccan branch of the "Alliance Israélite Universelle", the organization of "Alliance" graduates, and the council of Moroccan Jewish communities. The World Jewish Congress representatives announced at this meeting that the Jewish question had been raised in talks that were held in Madagascar between Sultan Sidi Mohammed Ben Youssef and the prime minister designate Mbark Bekkay and Abdelqader Benjelloun. The sultan informed them that the new government would grant Jews rights equal to those of Muslim citizens, that there would be no limitation on emigration rights and that any citizen would be able to leave the country if he wished to do so. Benjelloun reported to Easterman regarding these talks with the sultan, and noted that the monarch had stressed that he would regret the emigration of every single Jew, but that he would not prevent anyone from leaving, as he would be taking into consideration the freedom of the individuals involved.

The heads of the World Jewish Congress, Golan, Easterman, Riegner and Jacques Lazarus reached Morocco on October 13. They stayed there for 12 days and attempted to persuade the official Jewish organizations to adopt the claims of the nationalist movement, in anticipation of the expected independence. Their intention was to draft a charter to be signed by all the Jewish bodies, within the framework of the "Coordination and Research Committee" which Dahan had initiated. The charter would include all the demands regarding the subject of the community’s future status. Despite the efforts of the World Jewish Congress representatives, the language of the charter reflected the many doubts the community leaders had regarding the future that they anticipated for Morocco. This resulted from the position taken by the leaders of the "Alliance" in Europe, and especially from that adopted by its president René Cassin. Nevertheless, the fast pace at which political developments began to unfold, along with the Sultan’s return, led to the charter quickly becoming outdated.

While bloody attacks shook up the general Moroccan society during the process in which it obtained independence and afterward, the Jewish community was hardly affected. The liberation armies, Jish attahrir in the various regions of Morocco and the various types of the Munaddama siriyya and the Hilal al-aswad (Black Storm) terrorist organizations were careful not to hurt Jews who had collaborated with the French colonial commission. They refrained from "punishing" such Jews, even though they executed Muslims who were suspected of similar collaboration. Paradoxically, even though the Jews generally preferred to refrain from supporting the struggle for national liberation and even though their formal organizations even coordinated their positions with the policies of the French Commission, the returning Sultan and the heads of the political parties did not hold a grudge against them. At every opportunity, the monarch declared that the newly independent Morocco needed the Jews’ talents in order to develop as a progressive state. It was not only the royal house that treated them in this fashion. A similar stance was taken by the leadership of the state, which opened its arms to the Jewish community with warmth - even to those who had collaborated with the occupying authorities. Thus began a period - which lasted several years - in which the Jews enjoyed a clear preference in obtaining government positions. Jewish doctors and lawyers were able to obtain preferred clients. This period of understanding, which marked the golden age of Muslim-Jewish relations in Morocco, became weaker as the political struggle between the palace and the parties strengthened, as Jewish emigration came to serve as a tool in the ensuing political infighting.

The turnaround in the relationship of the community leadership with the future leadership of independent Morocco began only during the last days of the French presence. On October 30, 1955, the day after the Sultan Ben-Arafa gave up his thrown and escaped to Tanger, the leaders of the "Conseil des Communautés Juives" met in Rabat and made a sharp change n their declarations. Their first announcement expressed great joy at the return of His Excellency Sidi Mohammed Ben Youssef and of his exalted family members. The Jewish population was called upon to join their Muslim brothers in celebrating his return to the throne. On his part, the re-instated Sultan made significant efforts to allay the Jewish community’s concerns. After meeting with the heads of the Istiqlal and the PDI upon his arrival at Saint Germain en Laye, the king received several Jewish delegations. Prince Hassan served as a translator during the king’s talks with the Jewish groups. Mohammed V declared to Easterman, Golan and Riegner of the World Jewish Congress as follows: "I have always seen my Jewish subjects as completely free citizens, and as Moroccans who are completely equal to my Muslim subjects. This is the policy that I will take in the future. All of my subjects will benefit from equal rights and share equal obligations, without regard to their religious beliefs. You can be certain that my intentions will be fully carried out in practice upon my return to Morocco".

On the Moroccan side, the leadership’s various arguments against Jewish emigration reflect the differences in political culture that existed among the factions making up that leadership. Thus, there were several different reasons for their opposition:

- The paternalistic-traditional approach, which characterized the King’s attitude, saw the Jews of the community as having been placed under the personal protection of the ruler. The monarchy saw itself as being obligated to “protect its Jewish sons” as it had done for generations. This approach involved a certain degree of sentimentality, which was of any realpolitik.

- Another argument against emigration flowed from the view that the Jews’ exit from the country immediately upon its attaining independence would de-stabilize the country in terms of its public administration and commerce and economics. This argument was based on the factual matter of the important economic and administrative role played by the Moroccan Jews as a group. Another version of this argument was one that emphasized that such a mass exodus of Jews would certainly be covered in the international media and would create the impression that the young state was collapsing economically. Furthermore, those putting forth this argument feared that such coverage would portray Morocco as a country governed by intolerant rulers.

- Others argued that allowing the Jews to leave en masse would expose Morocco to world public opinion as an undemocratic, non-progressive country whose government was unable to provide its non-Muslim citizens with the conditions necessary for proper integration into Moroccan society.

- An additional reason given for opposing Jewish emigration was that most of the Jews would immigrate to Israel, and their departure from Morocco would therefore impact on Morocco’s relations with the Arab countries which it needed for the sake of stabilizing its political condition as its struggle against colonial France came to an end.

Finally, the argument was made that the massive emigration of young Jews to Israel would strengthen the Israeli Defence Forces in its war with Morocco’s fellow Arab countries

Jewish Delegations to Morocco during the late 1950’s

Against the background of the Middle Atlas rebellion and the struggles between the various power centers in the country, and while the Mossad was already smuggling the Jews out, Alexander Easterman and André Jabès came to Morocco on June 27, 1957, in order to meet with the Prime Minister Bekkay, with Minister of the Interior Driss Mhamdi and again with the head of the security services Mohammed Laghzaoui. This was the first time that Easterman had returned to Morocco after his five months stay during the previous year, when the subject had been the treatment of the Qadima transit camp.

Because of the socio-political situation in the country, and despite their many efforts, the World Jewish Congress representatives were unable to schedule the meetings for which they had hoped. An American Jewish Committee delegation, headed by Zacharia Schuster, also came to Morocco at this time, arriving on July 2 for a trip that lasted only 36 hours. Unfortunately for both delegations, an "unexpected bombshell" - as Easterman termed it - exploded just at that time. On the 30^th of June, the Misgeret organized a group of 500 Jews to be smuggled out of the country illegally. Those intending to escape were caught by the police in the city of Tanger on their way to Sebta (Ceuta) and British Gibraltar. The communities of Tanger and Tétouan had organized temporary shelter for the families who had already left their homes and sold their property. Approximately 70 people returned to their homes and the others stayed in the area to await trial.

It was obvious that in such an atmosphere, the delegations would have trouble speaking with the authorities about the granting of passports to Jews on the basis of promises that had been given to the World Jewish Congress representatives a year before. Easterman was angered by the "unorthodox activities" carried out by the Mossad, which he saw as serving only to enrage the authorities and undermine the various diplomatic efforts being made on behalf of the Jews’ emigration rights. According to Easterman, activities of this type had increased over the course of the previous year and the Moroccan authorities were aware that they were going on. He was convinced that the country’s leaders would not believe that he had not taken part in these "unorthodox activities" and would reject his proposals for an agreement arranging the legal emigration of Moroccan Jews. He also felt helpless in terms of his ability to help the Jewish arrestees in Tanger. Despairing of the situation, he wrote an angry letter to Goldmann and told him that he had not choice but to leave the area quietly.

However, Israel’s ambassador to France Yaaqov Tsur did not concur with respect to Easterman’s feelings and argued that the concentration of emigrants in Tanger did not have to interfere with the representative World Jewish Congress, since the government of Morocco had itself failed to keep its promises, and Israel was therefore under no obligation towards the Moroccans. In the end, Easterman did not leave and on July 2 met with Ben Barka, Minister Bouabid, Minister Benzaquen and with Bensalem Guessous.

Because of the political tension and economic difficulties, Easterman noted that during the second year of Moroccan independence, the stress regarding the Jewish issue disappeared, and it was even possible to sense an atmosphere of less emotionalism, less demagoguery and less aggression. He appreciated the position taken by the authorities because despite the unemployment and the increase in the cost of living, the government did not attempt to distract the attention of the population from domestic problems through reference to foreign issues such as the Israeli-Egyptian war. The traditional leader of the Istiqlal, the pan-Arabist, even spoke moderately regarding Morocco’s relations with France. But the matter that surprised Easterman especially was the objective reporting he heard on the radio and read in the newspapers regarding the Israeli-Arab dispute. Despite the caution with which the Moroccans handled their relations with Egypt, the government and the palace both ridiculed President Nasser’s intentions of ruling the Arab world.

In the presence of Easterman and Jabès, the Postmaster-General Léon Benzaquen spoke bitterly about the government’s policy regarding the granting of passports, which he saw as constituting government discrimination. He told his interlocutors about two Jewish students who had applied for passports. He had personally lobbied on behalf of one of them and received approval immediately. However, his friend was denied the passport, which bothered the Minister. Easterman strengthened his sense of insult at the discrimination practiced against the Jews and the minister promised to raise the subject with the cabinet and with the king. When Easterman and Jabès met with Abderahim Bouabid the Minister of Finance promised to bring to the attention of the Minister of the Interior, Driss Mhamdi the facts and claims with which he had been presented to the two Jewish representatives. On the one hand, he opposed discrimination against the Jews with respect to the granting of passports, and on the other hand, he also condemned the illegal emigration.

Bensalem Guessous was one of the Istiqlal leaders in Fès, the chairman of the economic committee of the advisory council and close to the liberal Minister Reda Guedira. He told the World Jewish Congress representatives that on the basis of an earlier conversation he had had with André Jabès and with the heads of the Jewish community in Fès, he had had a difficult conversation with Ben Barka and had criticized him sharply, telling Ben Barka that he could not "change Morocco into a prison for its citizens." During this conversation, Ben Barka did not deny that the Jews had been prevented from receiving passports, but he added that the issue was sensitive and complicated. Guessous responded to Ben Barka that preventing emigration was a negative move that would cause damage to the country, primarily in terms of foreign affairs, and Ben Barka had promised to raise the subject with the executive board of his party. The Istiqlal did indeed hold a long discussion about the subject, and authorized Minister Bouabid to bring up the subject for discussion within the cabinet.

The president of the Moroccan national Advisory Council, Mehdi Ben Barka, on his part, repeated to Easterman and Jabès, without enthusiasm, the well-known three reasons for the authorities’ objection to illegal emigration: the fear that Jewish capital would be leaving the country, the country’s need for the Jewish contribution to its economy and the objection to the departure of skilled manpower from Morocco to Israel - a country which was involved in a military dispute with the Arab countries. He advised his interlocutors to stop the illegal emigrants; about which the authorities were aware anyway, and promised that the Jews’ exodus from the country would resume upon the conclusion of the Arab-Israeli conflict. He asked the two of them to wait in Morocco for an additional, longer meeting with him to be held on July 8, by which he would study the subject more intensively by reviewing additional information given to him by the World Jewish Congress representatives. Because of the rivalry that existed between the World Jewish Congress leaders and the representatives of the American Jewish Committee, the latter group avoided meeting with Easterman despite his efforts to contact them in their hotel, and they did not report to him about their meetings.

Ironically, in contrast to Easterman whose contacts with the Moroccan leadership were well-known, the American Jewish Committee delegation succeeded in meeting with the Prime Minister and even discussed with him the "bombshell" of the Jews who had been stopped in Tanger and the subject of illegal emigration in general. Without mentioning Israel, they argued that such phenomena were taking place precisely because the Jews’ freedom of movement was being denied. The Prime Minister used the opportunity to ask for their help in encouraging capital investment on the part of private American interests. The delegation also met with Finance Minister Bouabid and with Ben Barka. The two told the delegation that they would honor the Jews’ freedom of movement in accordance with the national economic interest, and stressed their sensitivity to American public opinion.

Easterman returned to Morocco for yet another round of talks in January of 1958. The second time Easterman’s delegation was going to collide with Zacharia Shuster’s American Jewish Committee delegation yet again but Shragay succeeded in preventing Shuster from leaving so that he couldn’t damage Easterman’s mission. As an alternative to the meeting, the Committee’s representatives submitted a memorandum to Foreign Minister Balafrej. At Easterman’s meeting with Balafrej and Laghzaoui, the head of the security services differentiated between two types of passports the issuance of which would be handled in the capital city: regular passports and emigration passports. The second type would be issued only upon instructions from the government. The minister of finance Bouabid, as was his custom, was more generous and supported the principle of issuing up to about 500 to 600 passports a month under the express condition that no centralized activity would be carried out to encourage mass emigration. The Prime Minister agreed to this proposal and promised to raise the issue with the cabinet quickly and to discuss the issue of the quota. The Istiqlal also supported a positive decision regarding this subject. The Israeli embassy in Paris had already agreed to an additional visit by Easterman in Morocco, which took place on the 7^th of March.

One can follow the frequent visits made by Easterman held in Morocco during the five months from May until September of 1956, and see that those in the Israeli embassy in Paris who sent him did not let up and asked him to continue to pressure the Moroccans and to meet the same people frequently and to make new claims in discussions with them. The Israelis believed that it was important that the pressure not let up, even if there was no chance at arriving at an agreement. After his visit on the 26^th of June in 1957, we find the wandering ambassador in Morocco around the 5^th of September on a visit that was described as a failure since he was not able to raise the issue of the recognition of the Jewish organization that was supposed to deal with emigration from within Morocco. Close to the 7^th of November, Easterman meet again Ben Barka and Bouabid. In anticipation of his meeting with Mohammed V in the United States, Easterman held another meeting close to the 26^th of November - a meeting that was also defined as a failure after a conversation with Ben Barka. On January 10, 1958, Easterman returned to Morocco in order to apply for a fixed emigration quota and was able to obtain an agreement in principle. During April, in the middle of a government crisis, he returned to Morocco to have the promise put into effect, at which time he met with Laghzaoui but returned without obtaining any results.

At the end of the Balafrej government’s term of office, in October of 1958, more than two years after independence and after several hesitations, Morocco was prepared to join the Arab League, and afterwards, the office of the Arab boycott. The Balafrej government had concluded its term of office prematurely, after only six months. A short time before the 7^th of November 1958, Golan and Riegner came to Morocco for a round of talks. The two joined a representative of the Israeli Foreign Ministry, one of the founders of the intelligence community, Akiva Levinsky, who had arrived in Morocco on his Swiss passport. Easterman did not join the delegation because of a lengthy illness. Jo Golan, as was his custom, had entered Morocco on his Israeli passport. Apparently, this was the only case in which an Israeli was allowed to enter Morocco at that time, despite the fact that the authorities refused to allow Jews to return to Morocco after they had visited Israel, and even though Morocco had just joined the Arab League. Upon Golan’s intervention, his entry visas were stamped on the passports, and not on separate pages, as they had earlier been told would be done. Levinsky was impressed by Golan’s contacts with the Moroccan leadership and was also surprised that their movements were not followed at all while they were in Morocco.

The members of the delegation again strove to have the promise made in January regarding a quota of personal passports of approximately 600 Jews per month put into effect. They also wished to determine whether Morocco’s policy had changed after it had joined the Arab League and how the crisis of the Balafrej government - a sharp clash between conservatives and the leftist party - had impacted on the Jewish community. The delegation met with Jewish activists in the progressive branch of the Istiqlal - including Meyer Toledano, Marc Sabbah and David Benazeraf - as well as with the Secretary General of the "Conseil des Communautés", David Amar. They also met with Léo Toledano of the Finance Ministry, with Jacques Sabbah - the Director-General of the Postal Authority, and with the director of the Joint Distribution Committee in Morocco, Henry Kirsh. The latter was accused more than once by Israeli sources of causing up to the authorities. According to Riegner, even though the struggle inside the Jewish leadership had calmed down, and most of the supporters of radical integration had modified their positions and become more practical, the political tension in the country did not allow for the conduct of negotiations regarding the subject of the Jews. Nevertheless, Riegner did not foresee any danger whatsoever for the Jewish community in Morocco. This conclusion led to a disagreement between the World Jewish Congress and the representatives of the Israeli Foreign Ministry.

At the time that the Golan-Riegner delegation met with Ben Barka and Bouabid in November 1958, there was significant tension between Balafrej and Allal Alfassi, on the one hand, who were accused of being too conservative, and between the younger leftists led by Bouabid and Ben Barka, on the other. The latter two informed the World Jewish Congress representatives that this was not the ideal time to resolve the Jewish problem, because of the crisis in the Balafrej government. However, according to them, Morocco’s membership in the Arab League would not change anything in terms of the authorities’ treatment of the fundamental rights of Moroccan Jews. The proof was that Meyer Toledano had been sent to Egypt to conduct negotiations. Ben Barka’s principles had not changed - every citizen must be granted the freedom to emigrate, but there was a concern that the Jews’ emigration would lead to their capital being taken out of the country, which would in turn weaken the country’s economy and have a negative impact on public administration. Even though the party representatives that they spoke to insisted that they all wished separate between the treatment of the Jewish community in Morocco and the general Arab policy regarding the Middle East conflict, the WJC delegation was not convinced that a change could be expected in the policy regarding the issuance of passports for Jews.

As expected, Golan and Riegner, this time joined by Levinsky, met with Laghzaoui as well in order to discuss his promise to issue 500 passports for Jews each month. This time, the head of the security services had more pleasant things to say. He pointed out that times had changed since the incident of the evacuation of the Qadima camp and that he could now act differently. He could now agree to certain matters those two years before he had absolutely ruled out. He justified this by saying that at that time, the government was still new and not in full control of the situation, and could therefore not accept the activities of the Qadima organization. The matter was likely to have led to complications. The special problem that required an urgent resolution was the fate of the 100 arrested Jews in Tanger who were waiting for a decision regarding their future; the problem of the Jews seeking to return to Morocco was also an issue. According to Laghzaoui, it was not a simple matter to prohibit the return to Morocco of anyone who had been in Israel. Difficult family problems would have to be resolved occasionally, and in effect, he no longer saw a visit to Israel as constituting a crime.

To the surprise of his interlocutors, Laghzaoui had prepared a file for them regarding the subject of the selection of the Jewish emigrants and accused Israel of bringing in Moroccan Jews to serve as canon fodder. According to him, Morocco would not support this trend and would not allow young Moroccans to be drafted into foreign armies. Nevertheless, he assured the two that any Jew who submitted an application for a passport and paid 1,600 francs would be allowed leave the country: "We will not hold up anyone […] you must understand that I am interested in only one thing: that there should not be any noise [about the emigration] and that there shouldn’t be any problems […] I have therefore opened the stream somewhat and I am closing my eyes [regarding the numbers of the emigrants]. But everything has to be done in moderation." He promised to personally handle any incident of a passport not being issued that was brought to his attention, and he also instructed the border police not to detain anyone holding a passport. He told Golan, Reigner and Levinsky that he had charged those serving under him in the police to handle all Moroccans in an equal manner and not to distinguish between Jews and Muslims. He also told them that he did not wish encourage profiteering in passports or in causing anyone to suffer, although according to him, there were those who made money in this way during the days of Qadima.

Levinsky was impressed by the security forces’ director’s intellectual level and from his cleverness, but in his view, there was no substantial difference between the positions held by the two Istiqlal factions regarding emigration. It could be that the leftist leaders were more hostile due to the rise of their more conservative colleagues. Levinsky told his fellow Mossad agents in Paris that after Laghzaoui had announced to them that every Jew seeking a passport was entitled to receive it, the wind was taken out of the delegation’s sails. Riegner also acknowledged that he did not dare to bring up the issue of an organization that would work on emigration from within Morocco, a subject that was their undeclared goal, out of a concern that he would thus ruin the atmosphere that prevailed during their conversation. Levinsky added: "I was especially shocked by the fact that after we had questioned tens of Jews, we could not find any incidents in which passports had been denied. No one would actually point to such incidents. We didn’t receive any information regarding the subject. The representatives of the various communities always spoke about passport problems, but when they were asked, they were not willing to point to actual facts." Approximately 10 days after his meeting with Laghzaoui, Easterman sent him a letter summarizing the talks held with his colleagues, and promised him that he would soon return to Morocco.

In January of 1959, all groups dealing with the subject of emigration met in Jerusalem and in New York in order to encourage Easterman to again leave for Morocco. The aim was still to clear up the problem of the Jews who were collected in Tanger, which had turned into a miniature Qadima camp and used as a means of pressure against the authorities who were trying to minimize its importance. The emigrants were living in a garage and in three small hotels, under difficult and crowded conditions. A consultation was held in New York on the 19^th of January, in which Goldmann, Easterman, Perlzweig and Riegner and various Israeli embassy personnel - Avraham Harman and Shimshon Arad - participated. Those present asked Easterman to make his visit to Morocco on the first of February, in accordance with a message that had been given to the Moroccans by Golan and Riegner. The purpose of the visit was to "conduct negotiations regarding legal departures from Morocco" and regarding the establishment of a permanent WJC legation in the country. Goldmann and Riegner preferred that Golan and Levinsky join Easterman in Morocco, but Easterman opposed this and asked that only André Jabès assist him in his meetings with the Jewish community.

Jews who had received passports was a proof that the Moroccan authorities were indeed complying with the principle of freedom of emigration for individuals. As Riegner noted: "The Moroccan authorities never denied the principle of freedom of emigration, but they opposed organized collective emigration. The difficulties were created at the lower levels." It should be noted that the Moroccans’ success in convincing their listeners that every Jew who wished to leave Morocco could do so forced the representatives of the World Jewish Congress to change the language of their appeals and to drop hints regarding collective departures as opposed to individual emigration, which did not solve the problem of the lower classes who were the main group who would be emigrating. The groups dealing with emigration stopped using the principle of freedom of movement and the basic right to leave the country with a passport, and they gradually began to hint about an external body that would organize emigration in Morocco in a collective fashion in accordance with agreed emigration quotas. Very delicately, they hinted to the authorities that such a body must be established in order to deal with the poor and uneducated Jews who wished to emigrate in a spontaneous fashion. The representatives of the Jewish Agency also changed their language and began to talk about "assisted individual emigration" as an interim measure. Those conducting the negotiations quickly understood that passports could at most solve the problems of merchants and students, but this was not their goal. In order to take out the village dwellers in significant numbers it would be necessary to operate a system that would deal with them collectively. This, the authorities were not likely to approve, for reasons that were understood.

Without the Israeli embassy in France’s knowledge, a meeting was to be held with the Crown Prince on July 29, 1959 with Golan, Easterman and Jabès attending. The three of them intended to bring up various topics with him relating to continued Jewish life in the country, as well as the approval of the by-laws of the "Conseil des Communautés" and the re-opening of the World Jewish Congress’ office in Morocco. According to Goldmann, the Crown Prince refused to receive Easterman and Riegner, on the ground that he did not know them. He asked why Golan did not join them and when Easterman responded that Golan was ill, the prince asked the two of them to wait until Golan recovered, at which time he would receive them. Easterman and Jabès were forced to return from Morocco as they had arrived without having met the Prince. They were angry that the ambassador had not approved Golan’s departure, and as a result they refused to report to him regarding their visit in Morocco.

Thus, in the fall of 1960 there were a variety of groups who were running back and forth between the palace and the opposition in order to obtain advantages and improvements for the Jews of Morocco and approval of their departure from the country. At the same time, efforts were being made by the Israelis to distance the young country from the Pan-arabist bloc. Several brokers took part in these contacts, including André Chouraqui, Sam Benazeraf, Isaac Cohen-Olivar, Marcel Franco and David Amar. In August of 1961, these people succeeded in realizing their goal in two areas: The Jews were allowed to leave on a collective basis and the State of Israel retained a channel of direct communication for cooperation with the head of the Moroccan government in the areas of security and intelligence which continued to develop with time until they were formally recognized in the 1970’s.

Why the Jews left Morocco ?

There are many answers to the critical question as to why the Jews of Morocco left. Some of the reasons were substantive and were based on matters of fundamental importance, and some were circumstantial – resulting form the specific time at which the Jews left during the early 1960’s. The Jewish community, the international Jewish organizations and the State of Israel were all concerned because, despite all the calming declarations put out by the Moroccan authorities, it was impossible to deny the basic fact that the independent Moroccan state was defined by its constitution as an Islamic state. But the problem was not connected to legal definitions alone. Post-colonial Moroccan society was characterized by a lifestyle in which religion played an important role, and all of its culture was based on the Muslim experience. This socio-cultural situation did not leave any room for those who were not Muslims, or for those who were secular in the style of many West European societies since the French Revolution.

With this as a starting point, any attempt to overcome the problem of the existence of a Jewish community within a Muslim society was doomed. It is true that some of the Jewish intelligentsia tried to ignore the problem for a time while the initial excitement generated by independence continued, but they were forced to face reality only soon enough. It was true that the leadership of the independent state had for some time been torn between its wish to adopt the progressive principles of the democratic West on the one hand, and on the other - its sense of kinship with the flag-bearers of the pan-arabist ideology then sweeping the area and Morocco as well. Despite the leadership’s early wavering, it became obvious that the pan-arabists had won the day shortly after independence was achieved.

Morocco joined the Arab League, cut off its postal ties with Israel, and began a process of moroccanization and arabization of the government administration, all of which, together, tipped the scales for the Jews, and eliminated the possibility that the status of the country’s Jews would be similar to that of the Jews in the secular democratic countries of Western Europe.

The Arab-Israeli conflict only aggravated a problem that would have existed anyway. The fear of a loss of the advantages given them by their education as a result of the Arabization process put the Jews into a state of chronic discomfort and uncertainty, which only increased with time. Since Morocco could not offer any guarantee that the future would be better for its Jewish citizens in an Arab-Muslim state, the Jews had no choice but to leave.

It is true that the Middle East conflict – which was one of the reasons for the urge to emigrate – was an important element in the deterioration of relations between Jews and Muslims. The conflict raised concerns on both an emotional and a religious level. But sooner or later the conflicts between the Jewish and Muslim communities within Morocco would have become much more critical and the Jews’ status within society would have been seriously weakened. The experience of Jews in other Arab countries did not encourage the development of good neighbourly relations between Jews and Muslims in Morocco.

Along with the intrusion of the Middle Eastern conflict into the Jewish-Muslim relationship in Morocco, another concern arose regarding the loss of the advantages, which the Jews had enjoyed in the past, relative to the Muslim public. The ending of these advantages was due to the country’s adoption of the arabization process which was to cause the Jews’ to lose the preferences they had previously enjoyed in terms of obtaining management positions, preferences which came from their having benefited from French education. Financial shocks, which flowed from the departure of the French, also impacted on the Jewish merchants and artisans. A fear grew among the Jewish bourgeoisie and among the free professionals that they would indeed have to choose between French language and culture, to which they had been so open in the past, and the process of expected arabization, which would bring along with it Muslim cultural baggage in which the Jews would be at a disadvantage. Many of Morocco’s Jews understood that it would not be possible to hold onto France and the artificial imposition of its culture in the post-colonial independent state. The formal Jewish leadership remained relatively weak because of its dual loyalty to both France and Morocco. David Amar, for example, was forced to say one thing and then the opposite so as to avoid conflict with the authorities while still following his true wishes as a Jewish leader. The Hebrew-Israeli option was not ideal from this perspective, but it was still better than a Jewish future in an Arab-Muslim state, which was attempting to determine its future character.

It is important to note that the Jews’ departure from Morocco was also part of a social process that had begun long before Moroccan independence. This historical trend toward migration was an integral part of a natural demographic process that had been going on for a long time within the Moroccan population in general and even more within the country’s Jewish community. The strength of this movement among the Jews was due to the socio-economic status, which they enjoyed. The process existed in the 18^th and 19^th centuries and was accelerated even more during the period of French control. This demographic change was basically a trend, which began with the abandonment of villages in the direction of a nearby town, and then progressed to the move from towns to the medium-sized cities and the largest cities. With the transformation of Casablanca in a most important economic center, villagers began to migrate directly from their distant and remote homes to this new center. It should be recalled that the villagers numbered more than 30,000 people out of a total population of 250,000 Jews. Along with the exodus from the villages and the small cities to Casablanca, there was also a movement of Jews out of Morocco, even before the establishment of the State of Israel. The Jews of Morocco moved not only to France and Spain but also to Brazil and to Venezuela, British Gibraltar, Great Britain, United States and Canada.

The departure from Morocco to more attractive locations that promised, in the long run, an improved quality of life was thus a part of an eternal demographic process that grew in strength with the passage of time. The migration to Israel, France, Canada and South America should thus be seen in this historical demographic perspective which itself took place as part of the process of educational and cultural development which France had brought to the Jews of Morocco. Within a relatively short time, the Jewish community had so absorbed the advantages of French civilization that a large gap between them and their Arab-Muslim geo-social environment was created, a fact that motivated them to continue the migration process in the direction of new horizons. The relative backwardness of Moroccan society would sooner or later have pushed the Jews out of independent Morocco. It was an inevitable process for the country’s Jews, who sought to improve their social status and to be concerned about their children’s cultural future.

The assistance offered by the emissaries of the Mossad to the Jewish community should not be discounted either. This led to a sense of obligation, which the emissaries succeeded in creating among part of the community’s leadership. An entire generation of young Jews which experienced the DEJJ (Département Éducatif de la Jeunesse Juive of Charles Netter Association), youth movement, the Jewish scouts, the Alliance schools and the Israeli youth movements absorbed a great affection for the young State of Israel. The young Jewish state enlivened their imagination through its victories, its scientific achievements and the almost magical sense with which terms like qibbuts, moshav, TSAHAL, halutsim (pioneers), "Jerusalem" and others lit up their imaginations. On this foundation, a few sentences from the Jewish prayers and from Scripture were mixed up with abstract mystical longing for the Holy Land. Thus, fertile ground was laid for a departure to a foreign land, even if the push for such a departure was somewhat mixed with longing for a homeland in which generations of ancestors had been buried.

Regarding the circumstances of the departure which took place in the period between November 1961 (in the wake of the "Compromise Agreement" which was reached with the Moroccan authorities in august 1961) and the Six-Day War, it should be noted that the conditions of the departure themselves created a strong sense of having been abandoned – a sensation which was felt by many Jews. Since during this period those who left did so in an atmosphere of secrecy, no one person in the community knew the actual size of the migration. For obvious reasons, no one was interested in publicizing the statistics regarding the numbers of those leaving, so that the "Jew-on-the-street" knew only what he saw with his own eyes and what he felt as fear in his own heart. In the minds of the individual Jews, the pace of the migration reached proportions that were so high they caused each person to believe that all his relatives and acquaintances had left, and that he was the only one who had stayed behind. Those who had not yet left sensed that, sooner or later, they would also be going.

Moreover, and paradoxically, the very same Moroccan authorities that had sought to prevent it created the departure psychosis. The more they made the Jews’ emigration difficult and tried to seduce them into staying, the greater was the Jews’ desire to leave before it became impossible to go. Since independence, the Jews were concerned by the question of whether Morocco could, in the long run, be tolerant of their presence. Even though there was no actual injury was done to them, the doubt regarding the future was sufficient to ignite the push to depart. The doubt, the fear and the panic transformed faithful citizens into emigrants, primarily as a result of the obstacles the government had placed in the way of their departure.

Since the Jews of Morocco were not able to receive French citizenship as the Algerian Jews did, Israel was one of the significant destinations to which Jews turned. The heroic image of the Israeli sabra society that had developed in the Jewish state, its victories over the Arab armies, worked a charm on the Jews of Morocco and was a major attraction for the younger generation. Israel thus provided an available and appealing alternative to other possible destinations, despite the economic difficulties that those who arrived there could expect. The thought of a new life and a source of hope in Israel became the antithesis of a fear of an uncertain future in Morocco.

As to the cardinal question of why the Jews left Morocco, there is a short answer: a psychosis of abandonment had been created. Since, during this period, emigration took place in an atmosphere of secrecy, no one in the community knew what the levels of emigration actually were. As a matter of course, no one was interested in publicizing statistics regarding this subject, so that everyone was informed only by what he saw and what he feared in his heart. In the minds of the Jews, the rate of emigration had reached proportions that caused everyone to feel that all of his relatives and acquaintances had left and only he had remained behind. Even those who had not left knew that sooner or later, he would leave. Thus, paradoxically, the psychosis of departure was created not only by Israel’s agents who wished to instigate it but also by the Moroccan government, which wished to stop it.

The more they made it difficult for Jews to leave and tried to persuade them to stay, the desire on the part of the Jews to leave as soon as possible before it became impossible to do so only grew. From the time that independence was achieved, the Jews were bothered by the question of whether Morocco could be tolerant of their existence in the long run. Although there was never an actual attack on the Jews, this doubt was sufficient to incite the desire to leave. Doubt, fear and panic turned loyal citizens into a source of emigration, due to the obstacles with which their departure was blocked.

Were it not for the emigration psychosis, the Jews could have taken full advantage their preferred status and used it for economic and social purposes. This process would no doubt have weakened when educated Muslims completed their studies and began to seek positions in the country’s administration, commerce and economy. Friction might have developed between the long-time Jewish bureaucrats and Muslims who wished to take for themselves various public positions. But this would have happened gradually, and only after a period in which the Jews would have been able to exploit the advantages of their relatively high level of education. Had it not been for the overly rapid acceleration of emigration, it could be that the Jews of Morocco would have reached to Israel with their economic-educational status much improved.

At the same time, the state of Israel would have been better prepared to absorb them. The departure from Morocco could have been spread over a longer period of time. Had that happened, it might have been possible to avoid the social crises that developed in Israel, and which were expressed in the riots in Wadi Salib and in those led by the "Israeli Black Panthers" among whom there were so many Moroccan immigrants.

1. Report submitted by Hayim Yahil, Deputy Director-General, Israel Foreign Ministry, regarding his conversation with Marcel Stein who had returned from talks in Morocco, November 8, 1957, Israel National Archives, Foreign Ministry II 4317/10.

1. C. de Nesry, Les Israélites marocains à l’heure du choix, Tanger 1958, p. 18.

2. The Mossad had established a network in Morocco, which it called Misgeret (Framework). The network dealt with the subject of Jewish self-defense, and later on, the issue of illegal emigration. Cf. Y. Bin-Nun, « Le rapport des émissaires israéliens du Mossad à la communauté juive du Maroc » REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïques n°9, Paris 2004, p. 57-70.

3. The Istiqlal Party – the word means “independence – was established after the publication of the proclamation of independence in Fès. Its 58 signatories made up a group of young people who had already in 1934 formed a group called Action du Peuple, which demanded reforms from the colonial administration. Allal Al Fassi and Ahmed Balafrej headed the party.

4. Qadima (1949-1956) was the Jewish Agency’s organization in Morocco. It was also the name of the transit camp run by the Jewish Agency near Al Jadida, which housed emigrating Jews before they left for Israel.

5. H. Saadon, "The Palestinian Element in Islamic Countries," Peamim 63 (heb.). In this article, Saadon stresses the connection between the Oujda and Jerrada incident and the topic of the Middle East, the establishment of the State of Israel and the emigration from Morocco to Israel via Oujda. A. Ben-Haim, "The Eretz Israel Mission to North-Africa: First Period, 1943-49, The Organization of Underground Activists in North Africa, Vol. 1, Tel Aviv 1994. p. 13. In his book, Yaakov Caroz notes that the number of those killed was 39 and not 36 – of whom 10 were children – and that there were 25 wounded. Caroz, The Man With Two Hats, (heb.), p. 66. See also Prosper Cohen, La grande aventure, p. 54.

6. Y. Bin-Nun, « Anti Jewish Campaigns in the Moroccan Press in the Years 1962-1963 », Qesher n°36, (heb.), automne 2007, p. 123-130.

7. Y. Tsur, A Torn Community, (heb.), p. 394-396.

8. Y. Bin-Nun, « Entre euphorie et psychose, La communauté juive marocaine après l’indépendance », Gesher 148, Jérusalem 2004, (heb.), p. 45-59.

9. G. Riegner, Ne jamais désespérer, Éditions du Cerf, Paris 1998, p. 529-533.

10. Personal testimony in a conversation with the author, S. Azoulay, Paris, June 11, 2001.

11. G. Riegner, Ne jamais désespérer, p. 535-543. Armand Kaplan, WJC representative to N. Goldmann, in M. Laskier, "The State of Israel and the Jews of Morocco in the Mix of Moroccan Politics", Mikhael 14, Tel Aviv University, 1994, p. 252, (heb.).

12. Chouraqui was especially familiar with the Jewish community as a separate ethnic community with a legal status different from that of the general Muslim population. This was in contrast to the situation regarding the status of Jews as individuals in the West European countries, in which religion alone separated the Jews from others in the society of which they were a full and equal part. Cf. Y. Bin-Nun, « Chouraqui diplomate, Débuts des relations secrètes entre le Maroc et Israël », Perspectives 12, Revue de l’Université Hébraïque de Jérusalem, ed. Fernande Bartefeld, Éditions Magnes 2008, p. 169-204.

13. Jo Golan (Joseph Guldin, 1922-2003) was born in Alexandria and grew up in Damascus. He spoke Arabic in addition to English and French. Because he knew the Arab countries so well, he was drafted in 1940 to work for the Hagana’s intelligence agency and for the Jewish underground organization in Cairo. Upon the establishment of the State of Israel, he joined Israeli intelligence and was slated to be appointed as Isser Harel’s deputy. (The appointment was never actually carried out.) He studied law and political science in Paris from 1949 until 1953 and was chosen there to be the Director-General of the "Students Against Colonialism" organization. At the recommendation of Moshe Sharret, he was appointed to serve as Nahum Goldmann’s political secretary from 1954-1971. After Golda Meir confiscated his Israeli passport in retribution for his having disobeyed orders by warning Algerian Jewish leaders of an impending attack by the Algerian Liberation Organization in the city of Constantine, he served for several years as an economic adviser to several African states, received Senegalese citizenship. Six months after the confiscation, his passport was restored, and he lived in Europe for the rest of his life. He died in the summer of 2003 while visiting Morocco; the authorities there arranged to have his body flown to Israel. Cf. Y; Bin-Nun, « Un diplomate non conformiste », Préface du livre de Jo Golan : Pages from a Diary, Editions Carmel, Jérusalem, 2005, p. 7-15.

14. Gerhart Riegner (1911-2001) was born in Germany. He was the World Jewish Congress’ representative in Geneva during World War II. In August of 1942, he provided the deputy American consul in that city with information that he had received from a German industrialist regarding the Nazis’ plan to exterminate millions of Jews. The message was transferred to the United States and to England, but the authorities in those countries did nothing with it. After the war, Riegner directed the World Jewish Congress’ liaison office and was eventually named as the WJC’s Secretary General. He contributed to the strengthening of the relationship between the Vatican and the State of Israel. He wrote a memoir, Ne jamais désespérer, Soixante années au service du peuple juif et des droits de l’homme, published by Editions du Cerf, Paris 1998.

15. Dr. Morris Perlzweig was the director of the World Jewish Congress’ International Department in New York.

16. G. Riegner, Ne jamais désespérer, op. cit., p. 535-543.

17. I.M.H. Ouazzani, Entretiens avec mon père, Fondation MHO, Fes 1989, p. 213-218.

18. Jacques Perez was deputy as Secretary-General of the Conseil des Communautés Juives and one of the six Jewish representatives in the Government Council that the French colonial authority had established after the Second World War in Morocco.

19. F. Nataf, L’indépndence du Maroc, témoignages d’actions 1950-1956, Plon, Paris 1975, p. 208-212. Personal testimony in a conversation with the author, S. Azoulay, Paris, June 11, 2001.

20. S. Segev, Operation Yakhin, Tel Aviv 1984, p. 87. (heb.).

21. Phil Baum and Herbert Foster, Memorandum Regarding Morocco, International Council of the World Jewish Congress, January 30, 1961, Israel National Archives, Foreign Ministry, 4318/4/III.

22. R. Assaraf, Mohammed V et les Juifs du Maroc,Plon, Paris 1997, p. 218. Y. Tsur to N. Goldmann, September 19, 1959, Israel National Archives, Foreign Ministry, 2525/9.

23. G. Riegner, Ne jamais désespérer, op. cit., p. 542. As a leading France-based international Jewish organization, the "Alliance" took a pro-French anti-nationalist position with regard to Morocco.

24. G. Ollivier, L’Alliance Israélite Universelle 1860-1960, AIU, Documents et temoignages, Paris 1959, p. 225-228.

25. R. Assaraf, Mohammed V et les Juifs du Maroc, Plon, Paris 1997. p. 218.

26. I.M.H. Ouazzani, Entretiens avec mon père, Fondation MHO, Fes 1989, p. 213-218. Easterman’s comments in London during a BBC broadcast, August 30, 1955, 9:15 p.m.

27. Y. Bin-Nun, « La culture française dans la communauté juive du Maroc indépendant » REEH, Revue Européenne d’Études Hébraïque n°7, Paris, 2003, p. 19-41.

28. R. Assaraf, Mohammed V et les Juifs du Maroc, p. 219-20. Assaraf calls the PDI‘s Secretary-General Ahmed, not Abdelqader. However, it could be that he is not referring to Abdelqader Benjelloun, the future Finance Minister, but to Abdelkrim Benjelloun, the first Minister of Justice.

29. R. Assaraf, Mohammed V et les Juifs du Maroc, Plon, Paris 1997. p. 220. See also Y. Bin-Nun, « Trois entretiens de Joe Golan avec Mohamed V », Brit n° 28, ed. A. Knafo, Ashdod 2009, (heb.), p. 80-87.

30. Phil Baum and Herbert Foster, Memorandum Regarding Morocco, International Council of the World Jewish Congress, January 30, 1961, Israel National Archives, Foreign Ministry, 4318/4/III. G. Riegner, Ne jamais désespérer, op. cit., p. 535-43.

31. Phil Baum and Herbert Foster, Memorandum Regarding Morocco, International Council of the World Jewish Congress, January 30, 1961, Israel National Archives, Foreign Ministry, 4318/4/III.

32. Report of Dr. Wolfgang Bertholz from Berne, June 22, 1958, Israel National Archives, Foreign Ministry, 4317/10/II.

33. A. Easterman to N. Goldmann at the King David Hotel in Jerusalem, July 1, 1957, Israel National Archives, Foreign Ministry, 2525/9.

34. Y. Tsur, July 26, 1957, Israel National Archives, Foreign Ministry, 4317/10/II.

35. Report of A. Easterman from Casablanca, July 4, 1957, Israel National Archives, Foreign Ministry, 3113/9. See also Y. Bin-Nun, « The Israeli Press Campaign Against Morocco After the Siking of the Pisces in Januaru 1961», Qesher n°38, (heb.), printemps 2009, p. 55-65.

36. Ibid.

37. Ibid.

38. Ibid. Summary of report of A. Easterman, July 3, 1957, Israel National Archives, Foreign Ministry, 2525/9. A. Easterman’s report regarding his visit to Morocco from June 27 through July 4, 1957, Central Zionist Archives, Z6/1763.

39. Conversation between Assael of the Jewish Agency Immigration Department in Paris and Z. Shuster, July 11, 1957, Israel National Archives, Foreign Ministry, II 4317/10.

40. Cable from Y. Tsur, February 27, 1957, Israel National Archives, Foreign Ministry, II 4317/10.

41. Cable from M. Shneurson after a conversation with Easterman, January 19, 1958, Israel National Archives, Foreign Ministry, II 4317/10.

42. Cable from Y. Tsur, February 27, 1957, Israel National Archives, Foreign Ministry, II 4317/10.

43. Various cables. Israel National Archives, Foreign Ministry, II 4317/10.

44. A. Levinsky at a meeting of Mossad agents in Paris, November 7, 1958, Israel National Archives, Foreign Ministry, II 4317/10.

45. G. Riegner to N. Goldmann, November 12, 1958. Central Zionist Archives, Z6/1485.

46. A. Levinsky at a meeting of Mossad agents meeting in Paris, November 7, 1958, Israel National Archives, Foreign Ministry, II 4317/10. G. Riegner to N. Goldmann, November 12, 1958. Central Zionist Archives, Z6/1485.

47. A. Levinsky at a meeting of Mossad agents meeting in Paris, November 7, 1958, Israel National Archives, Foreign Ministry, II 4317/10.

48. A. Easterman to Mohammed Laghzaoui, November 26, 1958, Israel National Archives, Foreign Ministry, II 4318/10.

49. Phil Baum and Herbert Foster, Memorandum Regarding Morocco, International Council of the World Jewish Congress, January 30, 1961, Israel National Archives, Foreign Ministry, 4318/4/III.

50. S. Arad to M. Gazit in Jerusalem, January 21, 1959, Israel National Archives, Foreign Ministry, 4318/1/II.

51. G. Riegner, Ne jamais désespérer, op. cit., p. 542. Cf. Y. Bin-Nun, « La négociation de l'évacuation en masse des Juifs du Maroc», in La fin du Judaïsme en terres d'Islam, dir. Sh. Trigano, Denoël Médiations, Paris 2009, p. 303-358.

52. H. Lehrman, "L’El Wifak chez les Juifs marocains, entente cordiale ou collaboration," L’Arche, No. 20, 21, August-September 1958.

53. G. Riegner from Geneva to N. Goldmann, November 12, 1958, Central Zionist Archives, Z6/1485.

54. Cable from Z. Shakh to H. Yahil, Director-General of the Foreign Ministry, August 11, 1960, Israel National Archives, Foreign Ministry, 941/6, L. Castel to Y. Meroz, September 5, 1960, Israel National Archives, Foreign Ministry, 941/6. An extra copy is located in file 4318/4/I. Easterman had his second meeting with the Crown Prince on the same day.

55. Y. Bin-Nun, « Le rapport des émissaires israéliens du Mossad à la communauté juive du Maroc » REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïques n°9, Paris 2004, p. 57-70.

56. Y. Bin-Nun, « La négociation de l'évacuation en masse des Juifs du Maroc», in La fin du Judaïsme en terres d'Islam, dir. Sh. Trigano, Denoël Médiations, Paris 2009, p. 303-358.

Bibliography

R. Assaraf, Mohammed V et les Juifs du Maroc, Plon, Paris 1997.

E. Ben-Haim, "The Eretz Israel Mission to North-Africa: First Period, 1943-49, The Organization of Underground Activists in North Africa, Vol. 1, Tel Aviv 1994.

Y. Bin-Nun, “A new approach to the problem of selection of the Jews of Morocco on the eve of independence”, Brit n° 27 A. Knafo, ed., Ashdod 2008, p. 102-108.

Y. Bin-Nun, “A Non-Conformist Diplomat”, in Jo Golan, Pages from a Diary, Carmel Editions, Jerusalem, 2005, p. 7-15.

Y. Bin-Nun, “Anti Jewish Campaigns in the Moroccan Press in the Years 1962-1963”, Qesher n°36, (heb.), 2007, p. 123-130.

Y. Bin-Nun, “Between Euphoria and Disappointment, The Moroccan Jewish Community After Independence”, Gesher 148, Jerusalem 2004, (heb.), p. 45-59.

Y. Bin-Nun, “Chouraqui diplomate, Débuts des relations secrètes entre le Maroc et Israël”, Perspectives 12, Revue de l’Université Hébraïque de Jérusalem, ed. Fernande Bartefeld, Éditions Magnes 2008, p. 169-204.

Y. Bin-Nun, “French culture in the Jewish community of independent Morocco” (heb.), REEH, Revue Européenne d’Études Hébraïque n°7, Paris, 2003, p. 19-41.

Y. Bin-Nun, “La quête d'un compromis pour l'évacuation des Juifs du Maroc”, L'exclusion des Juifs des pays arabes, Pardès n°34, In press éditions 2003, p. 75-98.

Y. Bin-Nun, “La négociation de l'évacuation en masse des Juifs du Maroc», in La fin du Judaïsme en terres d'Islam, dir. Sh. Trigano, Denoël Médiations, Paris 2009, p. 303-358.

Y. Bin-Nun, “The relationship between the emissaries of the Israeli Mossad and the Jewish community of Morocco” (heb.), REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïques n°9, Paris 2004, p. 57-70.

Y. Bin-Nun, “The Israeli Press Campaign Against Morocco After the Sinking of the Pisces in January 1961», Qesher n°38, (heb.), 2009, p. 55-65.

Y. Bin-Nun, “Three interviews between Joe Golan and Mohamed V”, Brit n° 28, ed. A. Knafo, Ashdod 2009, (heb.), p. 80-87.

A. Boubia, “Les Juifs du Maroc : histoire d’une catastrophe qui n’a jamais eu lieu”, Le Journal Hebdomadaire n° 341, du 15 au 21mars 2008, Casablanca, p. 56-57.

Y. Caroz, The Man With Two Hats, (heb.) M. of D. Editions, Tel Aviv 2002.

P. Cohen, La grande aventure, Jerusalem 1993.

M. Fahim, “Juifs marocains, Le prix de l'exil”, Le Journal Hebdomadaire n°390, 4-10 avril 2009, Casablanca, p. 54-57.

M. Laskier, "The State of Israel and the Jews of Morocco in the Mix of Moroccan Politics", Mikhael 14, Tel Aviv University, 1994, (heb.).

M. Laskier, Israel and Jewish Immigration from North Africa 1948-1970, Ben-Gurion University of the Negev Press, Jerusalem 2006, (heb.).

H. Lehrman, "L’El Wifak chez les Juifs marocains, entente cordiale ou collaboration", L’Arche, N°. 20, 21, August-September 1958.

V. Malka, David Amar ou la passion d'agir. Biblieurope, Paris 2003, p. 147-163.

F. Nataf, L’Independence du Maroc, témoignages d’actions 1950-1956, Plon, Paris 1975.

C. de Nesry, Les Israélites marocains à l’heure du choix, Tanger 1958.

G. Ollivier, L’Alliance Israélite Universelle 1860-1960, AIU, Documents et temoignages, Paris 1959, p. 225-228.

I.M.H. Ouazzani, Entretiens avec mon père, Fondation MHO, Fes 1989.

G. Riegner, Ne jamais désespérer, Éditions du Cerf, Paris 1998.

H. Saadon, "The Palestinian Element in Islamic Countries", Peamim 63 (heb.).

S. Segev, Yakhin Operation, (heb.), M. of D. Editions, Tel Aviv 1984.

Y. Tsur, A Torn Community, The Jews of Morocco and Nationalism 1943-1954, (heb.), Am Oved Publishers Ltd, Tel Aviv 2001.

N. Weinstock ‪, Une si longue présence: comment le monde arabe a perdu ses Juifs, 1947-1967‬, Plon, Paris 2009.

Jo Golan - Un destin marocain

yigbin — Wed, 18 Aug 2010 20:19:00 GMT

Yigal Bin-Nun
Jo Golan - Un destin marocain
Publié dans Brit 29, p. 78-85, Ashdod 2010

Jo Golan est mort dans son sommeil près d’El Jadida (Mazagan), au Maroc, le 11 août 2003. Les autorités marocaines ont pris en charge le rapatriement de son corps du Maroc à Paris, puis au village d’Avihaïl, en Israël, où il fut inhumé. C'est au nom du gouvernement marocain que son ami, l’ancien ministre des affaires étrangères marocain Mohamed Cherqaoui, beau-frère du roi Hassan II, a veillé à faire transférer le corps dans un cimetière juif et à régler toutes les problèmes techniques. Golan est décédé à l’âge de 81 ans, entouré de sa famille qui l’avait accompagné en vacances au Maroc où ils avaient été invités par le ministre Cherqaoui. Le destin a voulu qu’il trouvât la mort dans le pays dont il avait aidé les dirigeants à accéder à l’indépendance tout en aidant les Juifs à préserver leurs droits. Il est mort à quelques kilomètres d’El Jadida, à l’endroit même où se trouvait à l’époque le camp de transit pour émigrants Qadimah. Quarante-huit ans auparavant, il s’était occupé de l’évacuation de ses occupants vers Israël.
Tout au long de sa carrière publique, Golan aura été un visionnaire qui savait œuvrer à contre-courant comme en ont témoigné après coup ses rivaux. Son caractère était celui d’un sabra dont la mentalité n’a que peu à voir avec celle d'un Juif de la diaspora. Ce fut celui d’un homme très impliqué dans la vie du monde arabe et d’un bon connaisseur de sa culture. Sa méthode préconisait l’action diplomatique pour régler les conflits. Il savait par-dessus tout entretenir des liens d'amitié avec les dirigeants arabes et gagner leur confiance. La liste de ses relations et contacts est variée. Elle comporte des conversations intimes avec le roi Mohamed V, une amitié avec la veuve du président Roosevelt et avec le maire de la ville de Florence, Giorgio La Pira, des rencontres avec les Égyptiens Mohamed Hasanin Heikal et le colonel Sarouate Oqacha, avec le dirigeant du FLN algérien Krim Belqacem et avec le chef de l’Armée de Libération Marocaine, le docteur Abdelkrim Khatib. Il entretint des négociations avec Mohamed Laghzaoui, chef des services de sécurité du Maroc. Il tissa des liens solides avec le premier chef du gouvernement marocain, Mbark Bekkaï, avec les dirigeants de l’aile gauche de l’Istiqlal, Abderahim Bouabib et Mehdi Ben Barka, avec les dirigeants du Parti Démocratique pour l’Indépendance, Abdelqader Benjelloun, Mohamed Cherqaoui et Abedelhadi Boutaleb, avec Bensalem Guessous et avec le dirigeant du Mouvement Populaire (berbère) Mahjoubi Aherdane. Il rencontra aussi des dirigeants plus conservateurs comme Allal Alfassi, Hadj Omar ben Abdeldjalil, Ahmed Balafrej, Moulay Ahmed Alaoui et le docteur Mohamed Alfassi. Ces relations, et bien d’autres encore, ont fait de Golan un médiateur incontournable aux services duquel tout organisme étranger devait avoir recours pour établir des contacts avec des protagonistes du monde arabe.
Toutefois, le chef du Mossad, Isser Harel, reprochait à Golan de trop faire confiance à ses interlocuteurs arabes, qu’il ne comprenait pas que la catastrophe était imminente au Maroc et qu’il fallait à tout prix faire sortir les Juifs avant qu’il ne soit trop tard. De son point de vue, les Marocains n’étaient pas meilleurs que les Syriens, les Irakiens, les Égyptiens ou les Yéménites qui expulsèrent les Juifs de leurs pays. Il accusa Golan d’avoir incité les membres du Congrès juif mondial à trop faire confiance aux Arabes et d’avoir exposé les Juifs du Maroc à de graves dangers. Quant au caractère de Golan et à ses rapports avec ses collègues, le dirigeant du Congrès juif mondial à Genève, Gerhardt Riegner, traça ainsi son portrait : « Il avait un grand intérêt pour les mouvements nationalistes arabes. Il parlait couramment l’arabe et avait un don particulier pour ouvrir des portes et établir des contacts même dans les situations les plus difficiles. Le Congrès juif mondial lui a confié la mission de nouer les premiers liens avec les milieux nationalistes de l’Istiqlal et du Parti Démocratique pour l’Indépendance. Golan n’était pas dépourvu de charme et il en usait volontiers. Il savait aussi plaisanter, ce qui lui a sûrement facilité ses missions mais ne l’a pas rendu populaire chez mes amis conseillers politiques » .
Au Maroc, qui fut le théâtre principal de ses activités dans les années 1950, Golan favorisa l’option diplomatique. C’est elle et seule qui a permis l’émigration des Juifs À l’encontre de cette méthode, l’activisme excessif de ses rivaux fut cause de désastres et causa des morts et des blessés. Harel avait l’habitude d’établir une distinction schématique entre deux conceptions opposées : d’un côté celle des partisans de l’émigration clandestine, qui mettaient souvent en danger des vies humaines, et de l’autre celle des tenants de la diplomatie discrète, tolérants envers les autorités marocaines. En réalité, ce clivage était plus complexe et diverses considérations entrent en jeu. Les activistes étaient persuadés que les Juifs du Maroc couraient un grand danger. Il fallait donc forcer les autorités marocaines, par tous les moyens, à les laisser partir. Mais même le représentant de cette méthode, Barukh Duvdevani, de l’Agence juive, a été obligé d’admettre l’efficacité de la méthode Golan. « Notre conception était sioniste. Nous avons souvent pris des décisions lourdes de conséquences. Nous étions persuadés qu’il n’y avait pas d’autre avenir pour le judaïsme marocain que l’émigration en Israël et nous avions réellement l’impression qu’il s’agissait d’un cas d’extrême urgence. Il n’en était pas de même pour les membres du Congrès juif mondial qui s’efforçaient de trouver des solutions ad hoc pour remédier aux problèmes de la vie communautaire juive. En outre, il faut dire en leur faveur que les liens d’amitié qu’ils ont tissés avec de nombreux membres du gouvernement évitèrent une effusion de sang dans la communauté dans une période de transition et de passation de pouvoir. Ces liens permirent aussi d’améliorer les conditions de vie dans le camp de transit près de Casablanca »
De l’avis de Golan, l’émigration dite « clandestine » n’a en fait jamais existé au Maroc. Cette émigration ne pouvait s’effectuer qu’avec le consentement et l’approbation tacite de la classe dirigeante marocaine. La seule condition à cet arrangement était que les départs s’effectuent discrètement : « Comment peut-on prétendre, rétorque Golan, faire sortir des dizaines de milliers de familles de quartiers surpeuplés, au su des voisins, de liquider des affaires et de vendre tous ses biens, tout cela clandestinement et sans que personne ne s’en rendre compte ? » En outre, Jo Golan témoigne d’un entretien entre le gouverneur de Tanger, Bensalem Guessous et un représentant de la Misgeret , au cours de laquelle Guessous avait averti les responsables du bateau Egoz (Pisces) au nord du pays, que les conditions atmosphériques n’étaient pas favorables pour les embarquements en haute mer et leur conseilla impérativement de ne pas poursuivre l’opération .
Un exemple des divergences entre les chefs du Mossad et Golan concerne l’attitude des premiers à l'égard des caches d’armes que le réseau de la Misgeret, affilié au Mossad, avait installées au Maroc. Ces dépôts d’armes, assez nombreux, mettaient en danger la communauté locale. De l’avis de Golan : « Ils ont fait des choses insensées. Un des représentants [du Mossad] a envoyé des jeunes Juifs marocains s’entraîner dans des camps militaires en Israël et les a ramenés dans leurs villages d’origine, munis d’armes individuelles introduites clandestinement au Maroc pour l’autodéfense des Juifs. Personne n’avait pensé qu’ils deviendraient suspects aux yeux de la population locale qui aurait vite compris la nature de leur activité ». Le Mossad n’avait pas tiré les leçons de l’échec du réseau israélien en Égypte, « la hasardeuse affaire », et continuait à commettre les mêmes erreurs. De même, le recours excessif des Israéliens à proposer des pots-de-vin au Marocains scandalisait Golan . Les représentants du Ministère des Affaires Étrangères israélien et ceux du Mossad étaient tellement habitués à proposer des pots-de-vin, que cette coutume devint un réflexe spontané à chaque rencontre avec un dirigeant marocain, comme c’était le cas avec Bensalem Guessous. Selon Jo Golan, un ami de Guessous, celui-ci était loin d’être une cible convenable à la corruption à des fins politiques . Les émissaires israéliens étaient persuadés qu’on ne pouvait accéder à un renseignement ou recevoir un service qu’en ayant recours à la corruption de fonctionnaires. Fidèles à cette conception, ces émissaires se conduisaient ainsi dans tous leurs rapports avec l’administration marocaine et proposèrent souvent des gratifications alors que ce n’était point nécessaire : « Je n’ai jamais donné le moindre centime pour qu’un Juif quitte le Maroc. Après mon départ, la corruption de fonctionnaires devint monnaie courante chez les émissaires du Mossad dans leurs relations avec les autorités » .
En ce qui concerne les contacts avec les pays arabes, Golan devint pratiquement incontournable pour établir des médiations avec les autorités locales, les organismes officiels étant incapables de les effectuer elles-mêmes. La liste des institutions qui, à contrecœur, sollicitèrent son intervention est impressionnante. Elle compte le ministère des Affaires étrangères à Jérusalem, l’ambassade d’Israël à Paris, ses amis du Congrès juif mondial, les délégués de l’Agence juive, les chefs du Mossad et même les dirigeants de la communauté juive au Maroc. L’establishment israélien n’aimait pas les médiateurs expérimentés de son genre, qui constituaient une preuve trop évidente de sa propre incapacité. C’est la raison pour laquelle on essaya à plusieurs reprises d’écarter Golan, ainsi qu’André Chouraqui, de la scène de ces opérations, mais sans grande réussite.
Quant à l’attitude de Golda Meir envers Golan, empreinte de méfiance, contrairement à celle de Moulay Hassan et à celle des Marocains en général, on peut s’en faire une idée grâce à l’épisode suivant. Le 4 août 1960, une délégation du Congrès juif mondial était sur le point de partir au Maroc pour s’entretenir avec le prince héritier. La délégation devait être constituée d’Alexandre Easterman, d’André Jabès et de Jo Golan. À la veille de leur départ, un télégramme de Golda Meir les informa qu’elle s’opposait au voyage de Golan sous prétexte qu’il n’existait pas de relations diplomatiques entre le Maroc et Israël. Golan étant le seul Israélien de la délégation, elle ne pouvait garantir sa sécurité. Le jour du départ, Easterman s’entretint avec l’ambassadeur d’Israël à Paris, Walter Eitan, pour le convaincre que la participation de Golan à cette mission au Maroc était indispensable. Mais l’ambassadeur avait reçu de son ministère, à Jérusalem, des instructions pour empêcher Golan de partir, et il lui fit savoir que, s'il partait quand même au Maroc, il le faisait à ses risques et périls et contre l’avis de l’ambassade. Il était évident que les diplomates israéliens ne se souciaient guère de la sécurité de Golan. Ils étaient plutôt préoccupés par ses opinions sur la politique à mener envers les pays nord-africains. Qui plus est, quelques mois plus tôt, Golda Meir et l’ambassadeur Eitan avaient eux-mêmes sollicité l’intervention de Golan auprès des Marocains en faveur du voyage au Maroc de l’Israélien Aqiva Levinski, en dépit de l'absence de relations diplomatiques entre les deux pays. Ils savaient aussi qu'en fournissant à Golan un visa sur son passeport israélien, les autorités marocaines se portaient garantes de sa sécurité. En outre, cet acte prouve bien que les Marocains ne considéraient pas Israël comme un pays hostile. De fait, le couple Esther et Jo Golan détenaient des passeports israéliens sur lesquels étaient appliqués des visas d’entrée numéros 6 et 7 du nouvel état marocain. Par loyauté envers le ministère, Golan décida d’annuler son départ jusqu’à nouvel ordre. Quel fut l’étonnement de Golda Meir en lisant, dans le rapport de Goldmann, qu'à l'arrivée de la délégation à Rabat, Moulay Hassan s’étonna de l’absence de Golan. Easterman s’en étant excusé, prétextant que ce dernier était malade, le prince conseilla d’attendre sa guérison pour entamer les pourparlers. La délégation quitta donc le Maroc bredouille
Jo Golan pouvait être fier de ses réussites, qui ne furent pas de moindre importance, aussi bien sur la scène marocaine que pour la sécurité du judaïsme algérien. Un de ses plus grands succès fut l’accord appelé « Golan-Laghzaoui », dans le cadre duquel il conclut avec les services de sécurité marocains l’évacuation de milliers d’émigrants du camp de transit Qadimah, près d’El Jadida. Parmi ses autres succès, il faut rappeler l'initiative qu'il prit de persuader les dirigeants de la communauté juive de soutenir, à la veille de l’indépendance, le mouvement nationaliste marocain. Grâce à ses contacts avec les chefs de l’Armée de Libération, il a ainsi pu garantir la sécurité de la communauté lors des troubles politiques qui suivirent le départ des Français du Maroc. Contrairement à Goldman, Golda était persuadée que les autorités marocaines utilisaient abusivement leurs relations avec Golan et grâce à eux prouvaient que le Maroc accordait les pleins droits aux Juifs.
Faut-il rappeler aussi l’organisation des trois « Conférences méditerranéennes pour la culture» qui se tinrent à Florence à partir d’octobre 1958 à l’initiative de Golan et du maire de la ville, Giorgio La Pira ? Le but de ces conférences était d’établir des contacts entre intellectuels israéliens et arabes pour une solution du conflit au Moyen-Orient. Le prince Moulay Hassan arriva à Florence flanqué des dirigeants des deux ailes de l’Istiqlal, Allal Alfassi et Mehdi Ben Barka, dont le parti constituait le gouvernement de l’époque, présidé par Ahmed Balafrèj, Bensalem Guessous et Mohamed Dadoun, président du Wifaq Du côté israélien participèrent le philosophe Martin Buber, Uriel Hed directeur du département de littérature à l’université hébraïque, l’orientaliste M. Plessner, l’historien Yehoshua Prawer, l’ancien chef du Mossad Reuven Shiloah, le secrétaire général adjoint du Ministère des Affaires Étrangères Maurice Fisher, le directeur du département politique de la Histadrut Reuven Barqat, ainsi qu’un député à la Knesset Rustum Bastuni (Mapam) . Ces conférences furent accompagnées par la publication de la revue Les Études méditerranéennes, à laquelle collaborèrent des intellectuels de pays arabes et d’Europe. Elles permirent aussi à des hommes politiques des deux camps de se rencontrer et constituèrent un précédent aux pourparlers secrets entre Israéliens et Palestiniens pour la résolution du conflit.
Golan est né à Alexandrie en 1922. L’éducation qu’il reçut à Damas et à Beyrouth en arabe, en anglais et en français lui permit de remplir des fonctions délicates dans sa carrière de diplomate. Installé en 1940, avec ses parents, au mochav Avihaïl, dans la plaine du Sharon, il s'engagea dans l’armée britannique et fut envoyé en Libye et en Italie, puis mobilisé par la suite dans les services de renseignement de la Haganah. Juste avant la création de l’État d’Israël, la police égyptienne l’arrêta au Caire alors qu’il formait de jeunes juifs à l’autodéfense. Il fut libéré trois semaines plus tard. Après la guerre d’indépendance d’Israël, il servit dans les renseignements militaires de Tsahal. De 1949 à octobre 1953, Golan fit des études de droit et de sciences politiques à la Sorbonne. Sa sensibilité aux problèmes du tiers monde et du colonialisme le conduisit à nouer des liens d’amitié avec des étudiants africains et arabes. Avec eux, il créa la « Ligue des étudiants français contre le colonialisme » dont il fut le secrétaire général. À cette époque, la présence française en Afrique du Nord était bien ancrée dans les consciences et beaucoup pensaient qu’il s’y maintiendrait à jamais . Alors que tous les protagonistes israéliens et les organismes juifs internationaux soutenaient inconditionnellement la France et sa politique coloniale, Golan sympathisait avec la future classe dirigeante nord-africaine. L’aide qu’il apporta au mouvement nationaliste marocain lui valut plusieurs interpellations par les services de sécurité français.
Sur la recommandation du premier Ministre, Moshe Sharet, et du directeur général du ministère des Affaires étrangères, Walter Eitan, Nahum Goldmann le nomma conseiller politique, responsable du dossier arabe, au Congrès juif mondial. À ce titre, il commença à nouer des liens secrets avec de nombreux dirigeants du monde arabe et avec les milieux libéraux et anticolonialistes en Europe. Les tentatives de Golda Meir de lui confisquer son passeport israélien à cause de ses contacts avec les chefs du FLN et de l’avertissement qu’il fit parvenir aux chefs de la communauté juive algérienne en 1961 constituent un des chapitres les plus délicats de l’histoire de la diplomatie israélienne. En Algérie, contrairement au Maroc, un vrai danger menaçait la communauté juive qui soutenait en grande partie la présence française dans le pays. Golan inscrivit aussi son nom dans l’histoire des relations du judaïsme avec le Vatican. À l’issue de ses contacts avec les dirigeants de l’Église catholique, ces derniers acceptèrent de supprimer les mentions antijuives de la prière du Vendredi saint.
En 1982, Golan rédige en français ses mémoires à partir des nombreuses pages du journal qu’il tenait à l’issue de ses pourparlers. La valeur historique de ce témoignage est d’autant plus importante qu’il émane d’un témoin direct qui prit une part active aux événements. Plusieurs autres faits et gestes de Golan n’ont pas été inclus dans son livre Pour certains, Golan a préféré les ignorer par modestie ou parce qu’il n’avait pas en sa possession la documentation nécessaire pour les reconstituer. Son livre n’échappe pas à la subjectivité et comporte des partis pris opposés au conformisme en vigueur à l’époque. C’est la raison pour laquelle de nombreux épisodes, comme ses relations avec le chef de l’opposition au Maroc, Mehdi Ben Barka, n’ont pas encore été publiés. Dans les archives nationales d’Israël sont conservés sous le sceau du secret des dossiers qui concernent Golan : « Yossef Golan 1960-1961, ANI AE - Archives Nationales d’Israël, ministère des Affaires Étrangères, dossier 939/9 ; « Golan 1962-1963, ANI AE, dossier 947/4 », « Jo Golan, Nahum Goldmann, janvier 1960 à décembre 1966, ANI AE, quatre dossiers 4332/9, 2,11,01 ». Dans d’autres dossiers secrets se trouvent vraisemblablement des correspondances et de nombreux rapports sur les activités de Golan. Plus de quarante ans après la fin de l’évacuation organisée des Juifs du Maroc, il est temps, à mon avis, de lever le secret sur l’ensemble des dossiers qui touchent ce domaine.
En juillet 2003, Golan m’appela de Rome à Paris où j'étais et me demanda comment progressaient mes recherches sur les relations secrètes entre Israël et le Maroc. Mon livre en était alors aux derniers stades de sa rédaction et il voulait lire le manuscrit avant sa publication Je lui répondis que je serais ravi de le mettre à sa disposition pour profiter de ses remarques et suggestions. Je savais aussi qu’il y trouverait de nombreux faits et gestes auxquels il fut impliqué mais dont il ne connaissait pas les revers de la médaille. J’étais très intéressé à lui faire découvrir, par exemple la rencontre avec le prince héritier, le 4 novembre 1960. Nous avions décidé de nous rencontrer tous deux en Israël, à son domicile face à la vieille ville de Jérusalem. Deux semaines plus tard, alors que j’imprimais un exemplaire pour le lui remettre, j’appris la nouvelle de sa mort au Maroc. J’ai beaucoup regretté qu’il n’ait pas lu ce livre, qui, à plusieurs égards, reflète sa contribution cardinale à l’immigration en Israël du judaïsme nord-africain. Grande fut ma tristesse.
Yigal Bin Nun
Université de Paris VIII

Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc

yigbin — Wed, 18 Aug 2010 20:18:00 GMT

Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc

Yigal Bin-Nun

Publié dans Brit 29, p. 17-20 ; 46-47, Ashdod 2010

Avant de parler des Juifs espagnols, il faut d’abord traiter de l’origine des Juifs du Maroc. Il faut aussi rappeler que les habitants de l’Afrique du Nord sont tous à l’origine des Berbères. La conquête arabo-musulmane n’a laissé sur place que peu de soldats venus de l’Arabie et de l’Orient arabisé. Néanmoins, la civilisation arabe et la religion musulmane réussirent à s’implanter dans les villes, à les arabiser, et à les islamiser. Par contre, de grandes franges de la population autochtone sont restées berbérophones jusqu’à ce jour. Il va sans dire que la scolarisation et les media tendent à propager de plus en plus l’arabisation officielle, qui souvent s’affronte à un mouvement de renouveau berbériste. Je n’utilise le terme de berbère, que pour plus de commodité, à la place du terme plus précis, des Imazighen.

Quand à l’origine des Juifs d’Afrique du Nord, il est impératif d’élucider un mythe assez répandu dans les medias actuels. Est-il nécessaire de préciser qu’une présence juive en Afrique du Nord ne peut être possible avant l’époque romaine, pour la bonne raison qu’un judaïsme, dans le sens propre du terme, n’existait point avant cette époque ? La présence de Sidoniens, de Phéniciens ou de Puniques sur les côtes méditerranéennes n’a rien avoir avec la religion monothéiste juive. Il en est de même pour les colonies Israelites ou J udéennes à Yeb (Éléphantine) ou en Basse Égypte qui ne sont qu’un reflet du culte monolâtrique israélite de l’époque monarchique pré deutéronomiste. Par contre, avant même la destruction de Jérusalem et de son temple en l’an 70 par les Romains, et la perte de l’indépendance, une diaspora judéenne florissait déjà en Afrique du Nord, surtout à Alexandrie où fut traduite la Bible trois cent ans environ avant n. e. et en Cyrénaïque. En plus de ces Judéens, il faut prendre en compte l’attrait qu’avaient les gentils, ou les païens, pour l’antique culte judéen, ses traditions ancestrales, sa longue histoire et ses fêtes. Cet attrait engendra un vaste mouvement de conversion à la religion juive, qui fut aussi renforcé par de nombreux païens, des sebomenoï, ou des « craignant Dieu », à la marge de ces convertis, qui avaient une grande admiration pour le Judaïsme, mais qui ne s’étaient pas convertis.

L'accroissement progressif des adhérant à la secte des « partisans de Jésus », devenus plus tard, les Chrétiens, terme qui n’existe quasiment pas dans les textes du Nouveau Testament, est due entre autres au passage de la plupart de ces nouveau Juifs et des « craignant Dieu », sous les règnes des empereurs Constantin et Justinien, du Judaïsme au Christianisme, qui était moins exigeant dans ses pratiques rituelles. Il ne fait plus de doute, comme le précise Maurice Sartre, qu’un grand mouvement de conversions au judaïsme traversait tout le monde romain. Plus de 10% de la population de ce monde, surtout en Afrique du Nord et en Orient, sont Juifs, sans compter les sympathisants de cette religion. Néanmoins on ne peut parler du Judaïsme de l’époque comme d’une religion prônant un prosélytisme actif, ceci, malgré quelques judaïsations forcées en Galilée et en Judée, sous les rois hasmonéens. Mais contrairement à l’avis de l’historien Shlomo Sand et du linguiste Paul Wexler, rien ne prouve que tous ces nouveaux convertis réussirent à surmonter les pressions de l’empereur Justinien au VI^e siècle, et de la conquête militaire musulmane, et restèrent juifs. Les seuls qui pouvaient, à la rigueur, s’accrocher à leur religion ne pouvaient être que les Juifs qui l’étaient par ascendance familiale et non par adoption tardive.

Avec l’avènement de l’Islam au VII^e siècle, la majeure partie des habitants autochtones de l’Afrique du Nord, les Imazighens, convertis d’abord au Judaïsme, puis au Christianisme, furent pratiquement tous contrains à s’islamiser. Ce qui rend très probable, à mon avis, la constatation que les seuls nord-africains qui sont restés juifs ne devaient être que ceux qui, à l’origine, avaient émigrés de la Judée et de la Galilée. Aussi, la thèse défendue par l’historien tunisien Ibn Khaldoun (1332-1406) dans son livre l'Histoire des Berbères et des dynasties musulmanes de l'Afrique septentrionale, selon laquelle les Berbères seraient des descendants de Cananéens et que le personnage de Dihya el Kahina serait d’origine juive a été largement réfutée par les historiens Abdelmajid Hannoum et Gabriel Camps. Malgré le mouvement berbériste qui cherche à s'affranchir du joug de la culture arabo-musulmane, en mettant en avant les origines juives des Berbères ou l’origine berbère des Juifs nord-africains, il faut se rendre à l’évidence et ne pas prendre des mythes pour des vérités historiques. Malgré la sympathie que ressentent actuellement les Juifs d’Afrique du Nord pour certains de ces mouvements représentés dans le Web, les Juifs nord africains, dans leur grande majorité, ne seraient donc pas des Berbères convertis mais principalement des anciens Israelites et Judéens émigrés de leur pays, avant et surtout après la révolte contre les Romains.

Dernièrement, Shlomo Sand dans un livre pamphlétaire prôna l’inexistence d’un peuple juif qui à son avis fut inventé de toute pièce par le mouvement sioniste. Ce qui assez dissimulé dans son livre c’est le fait qu’il ne fait que répéter ce qu’avaient déjà dit quasiment tous les historiens du peuple juif bien avant lui. En outre, aucun historien sioniste n’a jamais prétendu que les origines des Juifs étaient ethniquement, biologiquement ou génétiquement exclusives ou que tous les Juifs devaient obligatoirement avoir des ascendants remontant aux populations des royaumes d’Israël et de Juda. Les brassages constants de populations à travers les siècles ont effacé toute possibilité d’évoquer une définition à base ethnique du peuple juif et de quasiment toutes les populations des états-nations actuelles. Il serait aussi ridicule, comme essaient de le faire certains généticiens peu scrupuleux de la rigueur scientifique, de vouloir prouver à tout prix l’existence d’un dominateur génétique commun à tous les Juifs du monde actuel.

Durant tout le Moyen âge, l’Afrique du Nord et l’Espagne ne formaient qu’un seul domaine culturel et les lettrés juifs à l’époque voyageaient facilement d’une communauté à l’autre. Ce brassage de population ne permet plus de distinction ethnique entre les Juifs d’Espagne et ceux de l’Afrique du Nord. Cependant, avec l’expulsion des Juifs d’Espagne et du Portugal, après 1492, les Juifs de la péninsule ibérique, devenue chrétienne, émigrèrent en partie en Afrique du Nord et composèrent une communauté distincte par ses origines et son particularisme. On les appelle les megorashim, les expulsés, par rapport aux toshabim, les autochtones, termes que l’on retrouve principalement dans les actes de mariages, les ketubot. Grace à ces nouveaux venus qui constituèrent une aristocratie locale, le dialecte judéo-arabe marocain, dans toute sa diversité, est encore truffé d’espagnol dans le domaine lexical. Jusqu’au XIX^e siècle, on continua même de traduire à Meknès dans des textes du droit juif, dans les responsa (les she’elot u-teshubot), certains termes de l’hébreu en espagnol, pour qu’ils soient mieux compris par le lecteur.

Bien avant le protectorat espagnol de 1912, l’Alliance Israélite Universelle établit des écoles françaises au nord du Maroc. Sa première école fut construite à Tétouan en 1862. Vinrent après celle de Larache en 1864, et de Tanger en 1902. Cet avantage qu’avait la communauté juive du Nord du Maroc dans le domaine de la francisation scolaire entraina, après la guerre, une émigration vers la ville moderne de Casablanca. Il est généralement admis que le processus inégal de scolarisation engendra inévitablement des écarts sociaux-culturels entre les communautés du Maroc et surtout entre les divers quartiers de la ville de Casablanca où habitaient les Juifs. Ce qui est relativement méconnu, sont les vastes activités sociales et les œuvres de bienfaisances, aussi bien traditionnels que modernes, que déployèrent les dirigeants des communautés en faveurs des couches sociales déshérités, surtout dans les Mellahs des villes. C’est ainsi que l’on peut trouver des originaires de Tétouan, Tanger, Ceuta, Larache et Melilla à la tète de la plupart des institutions sociales et culturelles juives à Casablanca.

Citons principalement S. D. Levy qui fonda la plupart des institutions sociales et éducatives de la communauté ; Alfonso Sabbah qui avec Jo Lasry et Daniel Levy qui étaient à la tête de l’association Charles Netter et regroupait en son sein tous les Mouvements de la jeunesse juive ; les écrivains Carlos de Nesry et Raphael Benazeraf ; le ministre du premier gouvernement marocain le docteur Léon Benzaquen ; les hommes politiques de gauche : Meyer Toledeno, Marc Sabbah et David Benazeraf ; les militants communistes Sam Benharroch, Ralph Benharroch-Maudi , Jo Bendellac et Abraham Serfaty, Les juristes qui défendaient la cause juive Helène Cazes Benattar, Akiba Benharroch et Salomon Benchabat. Enfin deux personnalités juives restées dans l’ombre : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar, qui grâce à leur médiation, fut conclu « l’accord de compromis » pour l’évacuation des Juifs du Maroc, en aout 1961.

Brève bibliographie

Camps Gabriel, Berbères, mémoire et identité, Actes Sud, Paris 2007, publié précédemment aux éditions Errance, 1987.

Hannoum Abdelmajid, « Historiographie et légende au Maghreb : la Kâhina ou la production d'une mémoire », in L’invention historiographique, Annales. Histoire, Sciences Sociales, 54^e année, n° 3, mai, juin 1999, p. 667-686.

Le Bohec Yann, « Bilan des recherches sur le judaïsme au Maghreb dans l'Antiquité », Espacio, Tiempoy Forma, Série II, H. Antigua, t.6, 1993, p. 551-566.

Oufkir Raouf, Kahena la princesse sauvage, Tome I, L'impératrice des songes, Flammarion, Paris 2010

Sand Shlomo, Comment le peuple juif fut inventé, Fayard, Paris 2008

Sartre Maurice, L’Orient romain. Provinces et sociétés provinciales en Méditerranée orientale d’Auguste aux Sévères (31 avant J.-C. – 235 après J.-C.), éd. Le Seuil, Paris 1991

Schroeter J. Daniel, La découverte des Juifs berbères, in Relations Judéo-Musulmanes au Maroc : perceptions et réalités, edited by Michel Abitbol, Éditions Stavit, Paris 1997, p. 169-187

Wexler Paul, The Non-Jewish Origins of the Sephardic Jews, State University of New York, Albany 1996

Texte d’une conférence à Marseille le Mercredi 5 mai 2010 à 19h30, Au Centre Culturel Edmond Fleg JUDAÏ-CITE, 4 Impasse Dragon 13006 Marseille, diffusé à Radio JM à cette occasion

Trois photographies du départ des Juifs du village juif berbère de Ighi Nogho vers Israël en été 1962. Photographies de David Danan, Ashdod, qui participa à l’organisation de ses départs dans le cadre de l’HIAS.

Samuel Daniel Lévy

Une figure emblématique du Judaïsme marocain d’origine espagnol

Yigal Bin-Nun

Université de Paris VIII

S.D. Levy, archives Raphy Abitbol

Samuel Daniel Lévy naquit à Tétouan le 4 décembre 1874. Il était de nationalité britannique qu’avait reçu son père installé à Gibraltar. Il fit ses études dans sa ville natale et à l’âge de quinze ans les continua à Paris, à l'école Normale Israélite Orientale d'Auteuil.

En 1893, il fut nommé instituteur à Tunis où il enseigna pendant un an, à Sousse pendant deux ans, à Tanger trois ans, et quatre ans à Casablanca où il fut directeur d’école. Dans cette ville il fonda la première école de filles au Maroc.

En 1900, il créa l’Association des Anciens Élèves de l'Alliance. Deux ans après, il fut nommé directeur puis inspecteur de la colonie Mauricio, dans la province de Buenos-Aires, en Argentine où il dirigea les écoles agricoles fondées par le Baron de Hirsch (Jewish Colonization Association). Sa carrière sociale et culturelle commença au lendemain de la première Guerre Mondiale. De retour au Maroc en 1913, pendant quarante ans et parallèlement à une carrière d'homme d'affaires, il créa ou participa à la création d'un nombre considérable d'œuvres sociales : l'association « Aide Scolaire » qui fournissait des repas aux enfants de familles déshéritées, des cours du soir et une des cours d'apprentissage. À partir de 1936 il s’attela à la fondation de centres médicaux comme le Centre Anti-Tuberculose, le Préventorium de Ben-Ahmed ainsi que la Maternelle et la Garderie.

Entre 1914 et 1918 il siégea comme membre du comité de la communauté juive de Casablanca. En 1916 il participa avec Jonatan Thurz à la création du journal L’Avenir Illustré. Au printemps 1935, il entrepris un premier voyage en Palestine sous mandat britannique en compagnie de Raphael Benazeraf et de Salomon Kagan. Il effectua un second voyage en Israël en 1955 à la veille de l’indépendance du Maroc. Samuel Daniel Lévy a aussi milité pour la consolidation d'un Foyer National Juif et fut pendant 35 ans le président du Keren Kayemeth Leisrael. Dans le cadre de son activité sioniste, il assista aux assises du premier Congrès Juif Mondial en 1936 à Genève. En juillet 1944, il démissionna de la présidence de la Fédération Sioniste du Maroc et céda sa place à Paul Calamaro et Salomon Kagan. En novembre 1944, l’assemblée générale des associations juives marocaines nomma Samuel Daniel Levy comme chef de la délégation marocaine à la conférence du Congrès Juif Mondial qui s’est réunie à Atlantic City en décembre de la même année. À cette délégation prirent part Prosper Cohen, Menahem Murciano, Joseph Tolédano et Jacques Pinto. Les deux derniers étaient déjà des citoyens américains qui finançaient des œuvres de bienfaisances juives du Maroc. Lors de cette conférence Levy fut élu vice-président de la Commission Politique. C’est à cette époque que son idéal sioniste évolua en faveur de l’émigration vers Israël à laquelle il s’était opposé auparavant. Grace aux contacts qu’il établit aux USA, il fonda en 1945 les écoles professionnelles de l’ORT et un an après les dispensaires médicaux de l’OSE. En 1952 il retourna aux USA pour une collecte de fonds destinés au fonctionnement de ces institutions.

Pour la diffusion de la langue hébraïque moderne, il créa en 1944 l’association Magen David, et au lendemain de la Seconde Guerre mondiale, en 1946, il fonda l'École Normale Hébraïque au quartier Oasis de Casablanca après que ses requêtes auprès de l’Agence Juive à Jérusalem restèrent sans effets. Cette école, sous la direction du rabbin Isaac Rouche à qui succéda Emil Sebban, forma de jeunes maîtres d'hébreu répandus au Maroc, en Europe et au Canada. À la mémoire de son professeur à l’école de Tétouan Abraham Ribbi, il créa un fond de Bourses pour étudiants. C’est aussi Levy qui créa la Fédération des Associations d'Anciens Élèves de l'A. I. U. au Maroc, le Centre Social du Mellah, l'Union des Association Juives de Casablanca et le Comité d'Études Juives.

Samuel Daniel Lévy mourut à Casablanca à l'âge de 97 ans, le 16 avril 1970. Un an après, à l’initiative du Président de la Communauté Israélite de Casablanca, l’ancien ministre Léon Benzaquen, l’institution « Home de Vieillards » prit le nom de S. D. Lévy. Avec ses prédécesseurs Moïse Nahon, Haïm Tolédano et Isaac Larédo, il reste une des figures les plus emblématiques du Judaïsme marocain du début du XX^e siècle. À l'occasion de son 80^e anniversaire, E Sikirdji publia une brochure éditée à Casablanca, sur l'essentiel de son œuvre : S. D. Lévy, Une belle figure du Judaïsme marocain.

Yigal Bin-Nun

Université de Paris VIII

Photo: Visites des institutions juives en juin 1937 à Casablanca. Archives Gérard Levy, Paris.

Pubications פרסומים

yigbin — Fri, 13 Feb 2009 01:18:00 GMT

ד‭"‬ר‭ ‬יגאל‭ ‬בן‭-‬נון‭, ‬רחוב‭ ‬הלסינקי‭ ‬10‭ ‬תל‭ ‬אביב‭ ‬62996‭, ‬טל‭' ‬0722611296‭ ‬

Yigal Bin-Nun, 4 Rue de Belfort 75011 Paris, Tel 0148063288

Université de Paris VIII

École Pratique des Hautes Études

רשימת‭ ‬פרסומים

BIN-NUN Yigal, « The contribution of World Jewish Organizations to the Establishment of Rights for Jews in Morocco (1956-1961), Journal of Jewish Modern Studies 9:2, Oxford 2010, p. 251-274.

BIN-NUN Yigal, « Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc », Brit 29, Ashdod 2010, p. 17-20 ; 46-47

BIN-NUN Yigal, « Jo Golan - Un destin marocain », Brit 29 Ashdod 2010, p. 78-85

BIN-NUN Yigal, « La négociation de l'évacuation en masse des Juifs du Maroc », in La fin du Judaïsme en terres d'Islam, dir. Sh. Trigano, Denoël Médiations, Paris 2009, p. 303-358.

BIN-NUN Yigal, « La quête d'un compromis pour l'évacuation des Juifs du Maroc », L'exclusion des Juifs des pays arabes, Pardès n°34, In press éditions 2003, p. 75-98.

BIN-NUN Yigal, « Lady Luck », Herald Tribune Haaretz 8-4-2007, p. B7.

בן־נון‭ ‬יגאל‭, ‬זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית‭ ‬1967-1956‭, ‬פעמים‭, ‬גיליון‭ ‬127-125‭, ‬קובץ‭ ‬מיוחד‭: ‬יהודים‭ ‬ערבים‭? ‬פולמוס‭ ‬על‭ ‬זהות‭, ‬עורכים‭ ‬אבריאל‭ ‬בר‭-‬לבב‭, ‬מרים‭ ‬פרנקל‭ ‬ויאיר‭ ‬עדיאל‭, ‬מכון‭ ‬בן‭-‬צבי‭,‬‭ ‬ירושלים‭ ‬2011‭, ‬עמ‭' ‬284-235‭.‬

בן־נון‭ ‬יגאל‭, ‬הוויכוח‭ ‬בעיתונות‭ ‬המרוקנית‭ ‬בעניין‭ ‬זכויות‭ ‬היהודים‭ ‬והגירתם‭ ‬1965-1955‭, ‬קשר‭ - ‬כתב‭ ‬עת‭ ‬לחקר‭ ‬תולדות‭ ‬העיתונות‭ ‬בעולם‭ ‬היהודי‭ ‬ובישראל‭,‬‭ ‬חוברת‭ ‬מס‭' ‬40‭, ‬אוניברסיטת‭ ‬תל‭ ‬אביב‭, ‬עמ‭' ‬101-86

בן־נון‭ ‬יגאל‭,‬‭ "‬שלוש‭ ‬שיחות‭ ‬של‭ ‬ג‭'‬ו‭ ‬גולן‭ ‬עם‭ ‬מוחמד‭ ‬החמישי‭", ‬ברית‭ - ‬כתב‭ ‬עת‭ ‬בעריכת‭ ‬אשר‭ ‬כנפו‭, ‬חוברת‭ ‬28‭, ‬אשדוד‭ ‬קיץ‭ ‬2009‭, ‬עמ‘‭ ‬87-80‭.‬

בן־נון‭ ‬יגאל‭,‬‭ "‬הומג‭' ‬לסם‭ ‬אביטל‭", ‬ברית‭ ‬‭- ‬כתב‭ ‬עת‭ ‬בעריכת‭ ‬אשר‭ ‬כנפו‭, ‬חוברת‭ ‬28‭, ‬אשדוד‭ ‬קיץ‭ ‬2009‭, ‬עמ‘‭ ‬79-77

בן־נון‭ ‬יגאל‭,‬‭ "‬המתקפה‭ ‬התקשורתית‭ ‬הישראלית‭ ‬על‭ ‬מרוקו‭ ‬אחרי‭ ‬טביעת‭ ‬ספינת‭ ‬המעפילים‭ "‬אגוז‭" ‬בינואר‭ ‬1961‭" ‬קשר‭ - ‬כתב‭ ‬עת‭ ‬לחקר‭ ‬תולדות‭ ‬העיתונות‭ ‬בעולם‭ ‬היהודי‭ ‬ובישראל‭, ‬חוברת‭ ‬38‭, ‬אביב‭ ‬2009‭, ‬עמ‘‭ ‬65-55‭.‬

בן־נון‭ ‬יגאל‭,‬‭ "‬על‭ ‬מקורותיה‭ ‬הראשוניים‭ ‬של‭ ‬המימונה‭", ‬פעמים‭, ‬גיליון‭ ‬117‭. ‬מכון‭ ‬בן‭-‬צבי‭ ‬ירושלים‭, ‬עמ‭' ‬166-141‭.‬

בן־נון‭ ‬יגאל‭, "‬סיפור‭ ‬הממלכה‭ ‬המאוחדת‭ ‬כרומן‭ ‬תעמולה‭ ‬פן‭-‬ישראלי‭", ‬קשת‭ ‬החדשה‭ ‬23‭, ‬תל‭ ‬אביב‭, ‬אביב‭ ‬2008‭, ‬עורך‭ ‬אהרון‭ ‬אמיר‭, ‬עמ‭' ‬108-102‭. ‬

בן־נון‭ ‬יגאל‭, "‬בחינה‭ ‬מחודשת‭ ‬של‭ ‬סוגית‭ ‬הסלקציה‭ ‬של‭ ‬העולים‭ ‬ערב‭ ‬עצמאותה‭ ‬של‭ ‬מרוקו‭", ‬ברית‭ ‬27‭, ‬עורך‭ ‬אשר‭ ‬כנפו‭, ‬אשדוד‭ ‬2008‭, ‬עמ‭' ‬108-102‭.‬

בן־נון‭ ‬יגאל‭, "‬המאבק‭ ‬בגילויים‭ ‬אנטי‭-‬יהודיים‭ ‬בעיתונות‭ ‬המרוקנית‭ ‬בשנים‭ ‬1963-1962‭" ‬קשר‭ - ‬כתב‭ ‬עת‭ ‬לחקר‭ ‬תולדות‭ ‬העיתונות‭ ‬בעולם‭ ‬היהודי‭ ‬ובישראל‭, ‬חוברת‭ ‬36‭, ‬סתיו‭ ‬2007‭, ‬עמ‘‭ ‬130-123‭.‬

בן־נון‭ ‬יגאל‭,‬‭ "‬חג‭ ‬למימונה‭ ‬הגבירה‭, ‬אשת‭ ‬שד‭ ‬המזל‭", ‬המוסף‭ ‬לספרות‭, ‬הארץ‭, ‬8-4-2007‭.‬

בן־נון‭ ‬יגאל‭,‬‭ "‬דיפלומט‭ ‬נון־קונפורמיסט‭", ‬הקדמה‭ ‬לספרו‭ ‬של‭ ‬ג’ו‭ ‬גולן‭, ‬דפים‭ ‬מיומן‭, ‬הוצאת‭ ‬כרמל‭ ‬2006‭, ‬ירושלים‭, ‬עמ‭' ‬15-7‭.‬

בן־נון‭ ‬יגאל‭, "‬דמותה‭ ‬של‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬במרוקו‭ ‬העצמאית‭ ‬בעיני‭ ‬שליחי‭ ‬ישראל‭", ‬ראה‭ ‬REEH כתב‭ ‬עת‭ ‬לחקר‭ ‬העברית‭ ‬באירופה‭, ‬גיליון‭ ‬מס‭' ‬9‭, ‬פריס‭ ‬2005‭, ‬עמ‭' ‬70-57‭.‬

בן־נון‭ ‬יגאל‭, "‬התרבות‭ ‬הצרפתית‭ ‬וסוגיית‭ ‬החינוך‭ ‬היהודי‭ ‬במרוקו‭ ‬העצמאית‭", ‬ראה‭ ‬REEH כתב‭ ‬עת‭ ‬לחקר‭ ‬העברית‭ ‬באירופה‭, ‬גיליון‭ ‬מס‭' ‬7‭, ‬פריס‭ ‬2003‭, ‬עמ‭' ‬41-19‭.‬

בן־נון‭ ‬יגאל‭, "‬בין‭ ‬אופוריה‭ ‬לאכזבה‭: ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬אחרי‭ ‬עצמאות‭ ‬מרוקו‭", ‬גשר‭, ‬כתב‭ ‬עת‭ ‬לעניינים‭ ‬יהודים‭, ‬גיליון‭ ‬מס‭' ‬148‭, ‬ירושלים‭ ‬2004‭, ‬עמ‭' ‬59-45‭.‬

סקירה‭ ‬על‭ ‬ספרו‭ ‬של‭ ‬ירון‭ ‬צור‭: ‬סיפור‭ ‬תרבות‭, ‬יהודי‭ ‬תוניסיה‭ ‬וארצות‭ ‬מוסלמיות‭ ‬אחרות‭, ‬גשר‭, ‬כתב‭ ‬עת‭ ‬לעניינים‭ ‬יהודים‭, ‬גיליון‭ ‬מס‭' ‬150‭, ‬ירושלים‭ ‬2004‭, ‬עמ‭' ‬135‭.‬

לקראת‭ ‬פירסום

מאמר‭ - "‬סניף‭ ‬פאס־מכנאס‭ ‬של‭ '‬המסגרת‭' ‬והתמוטטותו‭ ‬אחרי‭ ‬חלוקת‭ ‬הכרוז‭ ‬הישראלי‭ ‬בפברואר‭ ‬1961", ספר‭ ‬כנס‭ ‬יהדות‭ ‬פס‭ ‬2004‭, ‬אוניברסיטת‭ ‬בר‭-‬אילן‭, ‬מרכז‭ ‬דהן‭, ‬עורך‭ ‬משה‭ ‬בר‭ ‬אשר‭.‬

מאמר‭ - "‬חסן‭ ‬השני‭ ‬מלך‭ ‬מרוקו‭ ‬ויחסיו‭ ‬החשאיים‭ ‬עם‭ ‬ישראל", ג‭'‬מאעה‭, ‬אוניברסיטת‭ ‬בן‭-‬גוריון‭, ‬באר‭ ‬שבע‭. ‬

מאמר‭ - "‬המהלכים‭ ‬המדיניים‭ ‬בין‭ ‬ישראל‭ ‬למרוקו‭ ‬שהביאו‭ ‬לפינוי‭ ‬מוסכם‭ ‬של‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬מן‭ ‬המממלכה‭ ‬המרוקאית", עורך‭ ‬אבריאל‭ ‬בר‭-‬לבב‭.‬

מאמר‭ - "‬טביעת‭ ‬ספינת‭ ‬העולים‭ ‬אגוז‭ ‬בחופי‭ ‬מרוקו‭ ‬בינואר‭ ‬1961‭ ‬והמהלכים‭ ‬שקדמו‭ ‬לה‭ ‬והסיבות‭ ‬לטביעתה", ספר‭ ‬כנס‭ ‬מדריד‭ -‬מרוקו‭ ‬2009‭, ‬אוניברסיטת‭ ‬בר‭-‬אילן‭, ‬מרכז‭ ‬דהן‭, ‬עורך‭ ‬אפרים‭ ‬חזן‭.‬

מאמר‭ - "‬זיקת‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬במרוקו‭ ‬לצרפת‭ ‬ערב‭ ‬עצמאותה1961", ספר‭ ‬כנס‭ ‬יהדות‭ ‬צרפת‭ ‬2004‭, ‬אוניברסיטת‭ ‬בר‭-‬אילן‭, ‬מרכז‭ ‬דהן‭, ‬עורך‭ ‬אריק‭ ‬כהן‭.‬

מאמר‭ - ‬היחס‭ ‬האמביוולנטי‭ ‬של‭ ‬הנהגת‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬לצרפת‭ ‬ולתרבותה‭ ‬בשנים‭ ‬הראשונות‭ ‬לעצמאותה‭ ‬של‭ ‬מרוקו‭ (‬1961-1956‭) ‬ספר‭ ‬כנס‭ ‬צרפת‭-‬מגרב‭ ‬2010‭, ‬סורבון‭, ‬אוניברסיטת‭ ‬בר‭-‬אילן‭, ‬מרכז‭ ‬דהן‭, ‬עורך‭ ‬שמעון‭ ‬שוורצפוקס

‭*‬

ספר‭ ‬בהכנה‭: "‬היחסים‭ ‬הדיפלומטיים‭ ‬החשאיים‭ ‬בין‭ ‬ישראל‭ ‬למרוקו‭ ‬ופרשת‭ ‬בן־ברכּה‭" (‬1970-1963‭)‬

ספר‭ ‬בהכנה‭: "‬היחסים‭ ‬החשאיים‭ ‬בין‭ ‬ישראל‭ ‬למרוקו‭ ‬וההגירה‭ ‬היהודית‭" (‬1965-1955‭)‬

ספר‭ ‬בהכנה‭:‬‭ ‬מילון‭ "‬המסגרת‭"‬

פרסומים‭ ‬המסתמכים‭ ‬על‭ ‬מחקרי

MALKA Victor, David Amar ou la passion d'agir. Biblieurope, Paris 2003, p. 147-163.

OUFKIR Raouf, Les invités, Vingt ans dans les prisons du Roi, Flammarion, Edition de poche revue et corrigée, J‘ai lu, Paris 2005, p. 370-373.

BOUBIA Amina, « Les Juifs du Maroc : histoire d’une catastrophe qui n’a jamais eu lieu », Le Journal Hebdomadaire n° 341, du 15 au 21mars 2008, Casablanca, p. 56-57.

FAHIM Majda, « Juifs marocains, Le prix de l'exil », Le Journal Hebdomadaire n° 390 du 4 au 10 avril 2009, Casablanca, p. 54-57.

ABDOU Meriem « Nos contacts avec le Maroc datent de la guerre des Sables », Le Courrier d'Algérie n° 1682, Alger 14 Septembre 2009.

WEINSTOCK Nathan, Une si longue présence: comment le monde arabe a perdu ses Juifs, 1947-1967, Plon, Paris 2009

SCHNALL David J., Radical dissent in contemporary Israeli politics: cracks in the wall, Praeger Publishers, New York 1979.

GABIZON Cécilia& WEISZ Johan, OPA sur les juifs de France: enquête sur un exode programmé (2000-2005), Bernard Grasset, Paris 2006

VERMEREN Pierre, Le Maroc de Mohammed VI, La transition inachevée, Cahiers libres, La Découverte, Paris 2009

DALLE Ignace, Hassan II entre tradition et absolutisme, Fayard, Paris 2011

Publications

1 - Article : « La quête d'un compromis pour l’évacuation des Juifs du Maroc », Sh. Trigano ed., L'exclusion des Juifs des pays arabes, Pardès n°34, In press éditions 2003, p. 75-98.

2 - Article : « Entre euphorie et décéption, La communauté juive marocaine après l’indépendance », Gesher 148, Jérusalem 2004. p. 45-59.

3 - Article : « La culture française dans la communauté juive du Maroc indépendant » REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïque n°7, Paris, 2003, p. 19-41.

4 - Article : « Le rapport des émissaires israéliens du Mossad à la communauté juive du Maroc » REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïque n°9, Paris 2004, p. 57-70.

6 - Article : « Un diplomate non conformiste », Préface du livre de Jo Golan : Pages from a Diary, Editions Carmel, Jérusalem, 2005, p. 7-15.

7 - Article : « Lady Luck », Herald Tribune, Haaretz, 8-4-2007, p. B7.

8 - Article : « La réaction de la communauté juive aux allusions anti juives dans la presse marocaine en 1962-1963 », Qesher n°36 (heb.), automne 2007, p. 123-130.

9 - Article : « Une nouvelle approche du problème de la sélection des Juifs du Maroc à la veille de l’indépendance », Brit n° 27 A. Knafo, ed., Ashdod 2008, p. 102-108.

10 - Article : « Le royaume unifié comme roman de propagande pan israélite » Qeshet ha hadasha n°2 », A . Amir ed., Tel Aviv 2008, p. 102-108.

12 – Article : « Les sources premières de la Mimouna », Péamim 117, Institut Ben Zvi, Jérusalem, p. 141-166.

13 - Article: « La négociation de l'évacuation en masse des Juifs du Maroc», in La fin du Judaïsme en terres d‭'‬Islam‭, ‬dir‭. ‬Sh‭. ‬Trigano‭, ‬Denoël Médiations‭, ‬Paris 2009‭, ‬p‭. ‬303-358‭.‬

14 - Article : « La campagne de presse israélienne contre le Maroc après le naufrage du Pisces en Janvier 1961», Qesher n°38 (heb.), Tel Aviv printemps 2009, p. 55-65.