המאבק בגילויים אנטי-יהודיים בעיתונות המרוקנית בשנים

 

המאבק בגילויים אנטי-יהודיים בעיתונות המרוקנית בשנים 1963-1962

יגאל בן-נון 

באוגוסט 1961, אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות למנוע יציאת יהודים ממרוקו, נכנע המלך חסן השני שזה עתה עלה על כס המלכות לאחר מות אביו מחמד החמישי, והגיע להסכם חשאי עם נציגי ישראל על יציאת היהודים מארצו. לפי ההסכם הם יצאו בשעות הלילה מנמלי הים והאוויר, כדי לא לעורר תגובות עוינות מצד מפלגות האופוזיציה שאיימו לתפוס את השלטון בכוח. יציאת היהודים שהחלה ב-27 בנובמבר לא נעלמה מעיניה של העיתונות המרוקנית. מבצע היציאה ההמוני העלה על סדר היום את הנושא היהודי בכלל ואת סוגיית ההגירה ממרוקו בפרט. כמו כן נידונה לראשונה בעיתונות תופעה שלא דובר בה קודם לכן: בעיית התאסלמותן של קטינות יהודיות ונישואיהן עם צעירים מוסלמים.
בד בבד עם זרם היציאה הגואה, הרגישו ראשי הקהילה היהודית חזקים דיים כדי להיערך שיטתית, באופן מתוכנן ויזום נגד כל פרסום בכלי התקשורת שנראה להם כפוגע ביהודים. הדבר בא לידי ביטוי מובהק בביטאון הרשמי של הקהילה בשפה הצרפתית: La voix des communautés (קול הקהילות) שהקדיש את עמודיו למטרה זו. העורך הצעיר ויקטור מלכא, יד ימינו של ראש הקהילה דוד עמר, עקב בקפדנות ובהתמדה אחר ביטויים בעיתונות המרוקנית, בעיקר בשפה הערבית, שכללו רמזים ונימות אנטי-יהודיים. בכל חודש תרגם אותם והדפיסם בבולטין שהופץ בין מוסדות יהודיים לפי הזמנה. להערכתו, העיתון שביטא את הדעות השליליות ביותר על היהודים היה אלעלאם (העולם) של מפלגת אלאסתקלאל. אך גם בעיתונים כמו אלמע'ריב אלערבי (המערב הערבי) של "התנועה העממית" שייצגה את הכפר המרוקני הברברי Mouvement Populaire, השבועון הסטירי אח'בר אדוניה (חדשות העולם), העיתונים אלמתיק (האמנה), תאוג'ה (ההכתרה) ואשעב (העם) ובשידורי הטלוויזיה היו לעתים ביטויים לא מחמיאים כלפי היהודים. מזכיר מועצת הקהילות היהודיות, דוד עמר, הסביר את מהות החיבור הפרוטוקולים של זקני ציון במאמר מערכת עם פרסום חלקים ממנו בעיתונות המפלגתית המרוקאית. העיתון אלעלאם פרסם מאמר ארסי מאת העיתונאי חסן שריף שכינה את היהודים בשמות גנאי – קרציות, שועלים תאבי בצע וגם בוגדים כיהודה איש קריות שבגד בישו. המאמר היה כה חריף עד שגם קוראים מוסלמים מצאו לנכון לגנותו. כעבור זמן פרסם העיתון שפקיד ממשלתי בשם חסן חלאוי פוטר מתפקידו ובמקומו מונה "פקיד ציוני". הכוונה הייתה ליהודי רנה קוריאט, מן הפעילים הראשונים שתמכו בתנועה הלאומית המרוקנית. הוא מונה למפקח על הכנסות המדינה ולמנהל משרדו של שר האוצר מוחמד דואירי מן האסתקלאל, והמשיך בתפקידו גם בימי כהונת דריס סלאוי.
השבועון הסטירי אח'בר אדוניה פרסם בראשית פברואר 1963 מאמר מפרי עטו של מנהלו מוצטפא עלאוי ובו תמונה של "קצין צה"ל" במדים הולך לכאורה ברחובות רבאט. עלאוי ניהל קודם לכן את העיתון אלפג'ר (השחר) ופוטר בידי שר הפנים הקודם מְברכְּ בכּאי בגלל מאמר שטנה כלפי היהודים. בעבר התבטא עלאוי גם נגד העובדה שאחד מעוזריו הקרובים של שר הפנים רדה גדירה קרוי כהן. ראשי הקהילה לא התקשו לגלות שתמונת ה"קצין הישראלי" הייתה לאמיתו של דבר תמונת איש חברה קדישא. הפעם לא נמנעו היהודים ממאמרי תגובה שגיחכו על טעותו של מנהל השבועון; אחד מהם היה מאמר של פעיל השמאל יהודה אזואלוס. במקום התנצלות פרסם מוצטפא עלאוי מאמר נוסף ובו האשים את היהודים בשנאת ערבים. ערב הבחירות לא הרפה העיתון מן הנושא היהודי, פרסם מאמר בשם "הבחירות והחמין" ואיים לפרסם בו עוד תמונות. ראשי הקהילה איימו לפנות לערכאות משפטיות. בספטמבר 1963 פרסם העיתון אח'בר אדוניה ידיעה כי העברית היא השפה שלישית בהיקף השימוש בה במרוקו. עיתון מרוקני אחר פרסם באותה תקופה ידיעה שביום כיפור אמרו היהודים תפילה בגנות ברית המועצות והתקומם נגד שליטת יהודי מרוקו בתפקידי מפתח במשרדי הממשלה המרוקנים. 
גם עיתון הליברלים העצמאיים אנידאל (המאבק), המקורב לארמון המלוכה, לא היה נקי מדעות קדומות. הוא לא היסס לכתוב שכל מרוקני צריך להתבייש בעובדה שמורים יהודים מלמדים ילדים מוסלמים את ההיסטוריה של האסלאם ואת דתו ושאל אם תצלח דרכו של עם זה  כאשר יהודים מלמדים את דתו. כתגובה למאמר השיב ביטאון הקהילה שבפקולטה לספרות באוניברסיטת רבאט, מלמדים מורים מוסלמים את השפה העברית. העיתון אלאסלאם אלאיפריקי (האסלאם האפריקאי) נטפל ליום כיפור ולראש השנה בטענות מעוררות גיחוך. לדברי הכותב בתי הקפה שברחוב הראשי שברבאט, "רנסנס", "אלזס" ו"אמבסדור", נסגרו ל-48 שעות מפני שבעליהם יהודים. הוא התלונן על כך שלקוחות בתי הקפה אינם יכולים לשתות קפה מפני שהיהודים בכל העולם חוגגים את ראש השנה. לדבריו אין ליהודים רשות למנוע מלקוחותיהם את הקפה שלהם בייחוד מפני שכל העובדים מרוקנים מוסלמים. לאחר מכן טען שהיהודים מזדהים בתפילותיהם עם החלומות הציוניים ומבקשים מאלוהים, מעומק לבם, שיקיים את שאיפתם לראות את ישראל משתלטת על אדמה ערבית באימפריה שתשתרע מן היאור עד הפרת.
לעומת גילויים אנטי-יהודיים אלה פרסם העיתון הכלכלי איזדיהאר אלמע'ריב (פריחת המערב) מאמר מפורט בשם "מחלוקת על קברן", המגחך על פרסום תמונת קצין צה"ל בעיתון אח'בר דוניה: "מטרתנו למנוע פגיעה באחדות הקיימת בין הקהילות כדי שלא יעמידו בספק [את] הזכויות המובטחות בחוקה המרוקנית. אחדות זו הושגה בעמל רב ויהיה זה חמור אם נרשה למישהו לפגוע בה. היהודים עמדו להיות קרבן של טעות גסה ועלינו להזכיר להם שאין אצלנו גזרות מפלות כלפיהם". העיתון קרא ליהודי מרוקו להשתלב בחיים הציבוריים והפוליטיים של מרוקו בעידן החוקה הדמוקרטית החדשה ולא רק בחייה הכלכליים. ברומזו לפעילות הציונית במדינה, ציין: "הקומדיה של אזרחות כפולה היא מניפולציה שאין לה סיכוי". העיתון הזכיר את חלקם הגדול של היהודים במשרות הציבוריות הבכירות ואת רגישותם של היהודים לביטויים פוגעים כלפיהם. לדברי כותב המאמר נוטים מיעוטים לראות בכל מריבה חסרת ערך מזימה מתוכננת או מדיניות יזומה שהם קרבנותיה. אחרי שהזכיר את עמדתו האמיצה של מחמד החמישי כלפי היהודים בימי שלטון וישי, סיים את מאמרו בקריאה נרגשת ליהודי ארצו: "ארץ זו היא ארצכם. נולדתם בה ואתם חיים ועובדים בה בחופש ובשלווה. המשיכו בעבודתכם היומיומית כדי שלא תיפתח פרצה דרכה יחדרו אי הבנה וחשדנות. המדיניות שאימצה ארצנו להבטחת עצמאותה ולביסוסה זקוקה להתגייסות כל בניה כדי שתוגשם. לשם כך עלינו לצעוד קדימה יד ביד".
ויקטור מלכא, שפיתח חושים מחודדים כלפי כל רמז אנטי-יהודי, לא חסך במחמאות לעיתונאי האמיץ עבד אסלאם חאג'י, שפרסם בעיתון בשפה הצרפתית Maroc Information (ידיעות מרוקו) מאמר ביולי 1963 למען שלום יהודי-ערבי ובגללו פוטר מעבודתו במשרד ההסברה. חאג'י קרא לסיום המלחמה בין הערבים לישראל ואף תבע את הפסקת פעילות הנאצים לשעבר במצרים. קודם לכן, עיתונה הצרפתי של "החזית להגנה על המוסדות התחוקתיים" FDIC המקורב לארמון המלוכה Clarté (בהירות), שהחליף את Les Phares (המגדלורים), נזעק בחודש מרס 1963 להגנת היהודים ופרסם מאמר שבו הודגש כי מרוקו התנגדה לאפליה גזעית מאז ומתמיד. הוא הזכיר שיהודי ספרד המגורשים הגיעו למרוקו שאירחה אותם והגנה עליהם. היהודים עשו את מרוקו למולדתם וכפטריוטים תרמו בכל אמצעי שעמד לרשותם לטובת ארצם.
השבועון הצרפתי Avant-Guarde של "איחוד העבודה המרוקני" (UMT), פרסם את דברי יריבו הפוליטי עלאל אלפאסי בפני 17 נציגי רשויות אזוריות שהיהודי המרוקני הוא ד'ימי. "האומר מרוקני, אומר מוסלמי. האזרחות המרוקנית נולדה על ידי הקולוניאליזם הצרפתי. המרוקני הוא בעצם מוסלמי: היהודי 'המרוקני' הוא רק ד'ימי. מעתה אף אחד לא רשאי לקבל את האזרחות המרוקנית אם לא יתאסלם". הצהרה זו עוררה את זעמם של היהודים שכן הייתה מנוגדת להצהרות המלך חסן השני ולעמדות אביו, לפיהן היהודים הם אזרחים מרוקנים לכל דבר. דברי אלפאסי היו תמוהים שכן שלושה חודשים קודם לכן, בסוף פברואר 1962, פרסם בעיתון מפלגתו הצהרה שהגירת היהודים היא תוצאה טבעית של כיבוד הזכות לחופש התנועה. ברוח מיליטנטית חסרת תסביכים כינה מנהיג הקהילה דוד עמר הצהרה זו "מגוחכת ואנכרוניסטית" ודרש את הכחשת השר. הוא הזכיר שבהזדמנות קודמת הצהיר מנהיג האסתקלאל באומץ לב בפני "האיחוד הלאומי של הסטודנטים המרוקנים" (UNEM), שהיהודי המרוקני הוא אזרח במלא מובן המילה ולפיכך זכותו ללכת לאן שהוא רוצה.
גם הסופר קרלוס דה נזרי ופעיל השמאל יהודה אזואלוס נזעקו להגיב על הגדרות אלפאסי במאמרים שפרסמו בקול הקהילות. הם רגזו על השימוש בשם המפלה "ד'ימי" כלפי יהודי מרוקו, הוכחה לכך שמנהיג האסתקלאל אינו רואה ביהודים אזרחים שווי זכויות. כותרת מאמרו האירונית של אזואלוס, מחסידי זרם ההשתלבות, הייתה: "עמדתו של ד'ימי". הוא התקומם על שההצהרה באה מצד נציג מפלגה המכהנת בממשלה ועל כך שמנהיגה מתגאה בדבריו. אם הייתה זו הצהרת אדם אנונימי, כתב, הייתה זו הוכחה לגזענות מפגרת. אך בפי שר בממשלה הדבר דורש את התערבות בתי המשפט של המדינה. הוא קרא לגנות מעשים פסולים מסוג זה הפוגעים בביטחונה הפנימי של המדינה ופנה לראשי מועצת הקהילות לנקוט צעדים משפטיים על פגיעה באינטרסים מוסריים של הקהילה. דרישת אזואלוס להעמיד לדין את מנהיג האסתקלאל צוטטה בהנאה רבה בעיתוני השמאל.
יותר מגילויי הגזענות בעיתונות הערבית העסיקה את היהודים תופעה חדשה: גל התאסלמות של נערות יהודיות, חלקן מתחת לגיל 20, שנותקו ממשפחותיהן. מקרה שזכה לפרסום רב היה מעשה חטיפתה של מזל פרוג'ה והסתרתה. הודות להתערבות ראשי הקהילה שוחררה הנערה והוברחה לישראל. ירחון הקהילה הקדיש גיליון מיוחד לסוגיית המרת דתן של קטינות יהודיות בעידוד משרד הדתות והחבוס (נכסי מוסדות הדת – הוואקף) בראשות מנהיגה ההיסטורי של האסתקלאל, עלאל אלפאסי.
אלפאסי נולד במשפחת נכבדים שהגיעה לפאס מאנדלוסיה. בבית אביו מצויה אחת הספריות הפרטיות החשובות ביותר לכתבי יד עתיקים במדינה. הבן עלאל היה חניך מדרשת הקָרָאווין היוקרתית בפאס במשפט אסלאמי ובגיל 24 החל ללמד באותו מוסד את תולדות האסלאם ואת חיי מחמד. בדצמבר 1932 זימנה מועצת המדרשה אותו ואת שני חבריו בהוראת הנציבות הצרפתית ודרשה מהם, תמורת קבלת תואר "עאלם" (חכם דת) לחתום על כתב התחייבות לציית לכל הוראות הנציבות ולהימנע מדרישות המנוגדות לעמדותיה. השלושה סירבו לחתום ואיבדו את זכותם לתואר. עם מנהיגים מרוקנים נוספים הושפע אלפאסי ממחמד עבדוהְ המצרי ומתורת הסלפִיה, והוקסם מרעיונותיו הלאומיים של שכיב ארסלאן הסורי. מחשש למעצר בתואנה של הסתה נגד הנציבות בהרצאותיו, עזב את הקראווין ונסע לפריס לחודשים אחדים עד ינואר 1934. עם שובו התקבל לשיחה אצל הסולטאן. הרצאותיו, מאמריו ושירתו הלהיבו את הנוער המוסלמי. עקב הפגנות נגד הנציבות הצרפתית בשנת 1937 הוגלה לכפר קטן בגבון. בכפר התוודע לדוקטור שווייצר והתחיל ללמוד צרפתית בגיל מבוגר, שפה שסירב ללמוד מטעמים אידאולוגיים. הוא נשאר בגלות יותר מתשע שנים, עד שנת 1946. עם שובו למרוקו התמנה למזכיר הכללי של מפלגת האסתקלאל שנוסדה בהיעדרו ב-11 בינואר 1944. כשנה לאחר מכן יצא לגלות מרצון בקהיר ונשאר שם עוד תשע שנים עד לעצמאות מולדתו. בקהיר פרסם את ספרו ביקורת עצמית (1952) שפיתח בו את התפיסה הכּוּלית הרואה באסלאם את התשובה לשאלות המדיניות, החברתיות והדתיות המעסיקות את החברה המרוקנית. עם קבלת העצמאות לא העניק לו המלך מחמד החמישי תפקיד מיניסטריאלי ול"זעים" (מנהיג) לא הייתה ברירה אלא שוב לצאת לנשום את אווירתה התרבותית של קהיר ולהביע בכך את אכזבתו מן היחס אליו. בבירת מצרים פרסם מאמרים ונשא נאומים אירידנטיים על השטחים ממרוקו שנשארו בשליטה ספרדית: סבתה, מלייה והאיים מול אלחוסימה. הוא דרש לצרף למרוקו את שטחי איפני שבדרום ואת הסחרה המערבית ותבע לבצע תיקוני גבול בשטח אלג'יריה. קבלת העצמאות חידדה את חילוקי הדעות בינו ובין צעירי האסתקלאל בראשות מהדי בן בַּרכָּה וחבריו, שיסדו בנובמבר 1959  את "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים". בשנת 1961 מינה אותו מחמד החמישי לשר לעניינים אסלאמיים.
הקהילה היהודית תקפה את שר השר לעניינים אסלאמיים החדש מפני שפרסם בעיתון מפלגתו אלעלאם כמעט מדי יום תצלומי נערות יהודיות, תחת הכותרת "מתאסלמות". גיל הצעירות היה לרוב פחות מעשרים שנה והן נישאו לצעירים מוסלמים ללא ידיעת הוריהן. אחרי שהתאסלמו הוריהן לא הורשו להשיבן לבתיהן. הביתן של משרד הדתות והחבוס ביריד הבין-לאומי השנתי בקזבלנקה הוקדש ברובו להצגת תצלומי היהודיות שבחרו בדת האסלאם הקהילה פרסמה דו"ח בביטאונה קול הקהילות בסוגיה משפטית זו. המסמך פתח בקביעה שאין בעיה בגיור יהודים בוגרים אם הדבר נובע ממשבר פנימי, אך בקטינות הבעיה חמורה יותר. מאמר המערכת של הביטאון ציין: "במקום לטפל במסגדים, בדרשות ובעליות לרגל למקומות קדושים, עלאל אלפאסי עוסק בפרשת ההתאסלמויות כדי לזכות באהדת הקהילה המוסלמית". מאמר מערכת זה יותר משפנה לקוראיו היהודים הפנה את דבריו לתשומת לבם של שרי הממשלה, של מנהיגי מפלגות, של מנהיגים דתיים ושל עורכי העיתונים. משום כך תורגם המאמר לערבית וצורף לגיליון מיוחד. זמן מה אחרי הפרסום הופעלו לחצים על משרד הדתות לבטל את פרסום התמונות. המשרד בוטל בממשלות הבאות; דבר זה התפרש כניצחון של הקהילה היהודית.
באותו גיליון הציע המשפטן קרלוס דה נזרי לעודד את ההורים להתלונן על ניצול קטינות אם מדיניות האסלום תתחדש. לשם כך יש להסתמך על סעיף 290 בחוק הפלילי המרוקני ולפנות לבית המשפט העליון: "שופטי בית המשפט יוכיחו את עצמאותם אם יענישו כהלכה את הניצול הבלתי חוקי". מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר וחבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לב דרשו מן השר אלפאסי שיכחיש את דבריו על היהודים שהם ד'ימי. הם פנו לעזרת דעת הקהל במדינה וביקשו גם לכנס את מועצת הרבנים בראשות הרב שאול אבן-דנאן, שלא התכנסה זה זמן רב. ביטאונה של מפלגת השמאל אתחריר (השחרור) פרסם גרסה משלו על ההתאסלמויות בעידוד יריבו הפוליטי. לדבריו, הצעירות היהודיות מתאסלמות כדי לזכות בדרכון מטעם משרד "סי עלל" (האדון עלאל) כדי לעלות לרגל לכאורה למכה ותחת זאת נוסעות לישראל.
המשפטן קרלוס דה נזרי נדרש אף הוא לבעיה מטרידה זו. לדבריו, ילדות יהודיות נחטפות באורח מסתורי ומובלות לאזור מגורים מוסלמי, שם כופים עליהן להינשא ולהתאסלם. בגלל פרסומים אלה הציף גל פחדים את הקהילה שהרגישה חסרת אונים. דה נזרי טען שלקהילה אין אמצעי הגנה יעילים שכן אין מענה בחוק המרוקני לבעיה זו והשופטים פוסקים כראות עיניהם. לכן אין ברירה אלא לקוות שהבעיה תיפתר לפי אמנת האו"ם לזכויות האדם שמרוקו חתומה עליה. לדבריו הרצון להגר בקרב היהודים מעולם לא היה כה חזק. הוא הזכיר את סיפורה של הצעירה סול  (סוליכה) חתשואל שנחטפה וגוירה בראשית המאה בפאס אך המשיכה לשמור על דתה בסתר. עקב התעקשותה לשמור על יהדותה ערפו את ראשה בכיכר העיר. "סוּליכּה הצדיקה" נעשתה לסמל ולאגדה בקרב יהודי מרוקו.
פקיד מרוקני בכיר טען בפני נציגי הקהילה שהיהודים אינם מוחים כאשר יהודיות מתחתנות עם נוצרים אך נזעקים בעת חתונה עם מוסלמי. עיתון הקהילה השיב שהם מוחים מפני שמדובר בקטינות שגילן מתחת לגיל עשרים. נציגי משרד הדתות השיבו שהאסלום נעשה בהסכמה, ללא לחץ ותוך מודעות מלאה של הנוגעים בדבר. כיוון שאלפאסי לא מצא לנכון להכחיש את דבריו, פרסם עורך ביטאון הקהילה ויקטור מלכא מכתב גלוי לשר. הוא הכחיש את הידיעה כאילו ראשי הקהילה מתכוונים לתבוע את העמדתו לדין ושאל אם בא הקץ לתור הזהב מתקופת אלוִיפאק (ההבנה היהודית-מוסלמית) אחרי העצמאות. אמנם בפועל זוכים היהודים לשוויון זכויות מלא, אך דברי השר עלולים להסית להידרדרות המצב. העורך הזכיר את הצהרתו של המלך חסן השני בהיותו יורש העצר: "אין אני רוצה לשמוע על מוסלמים ויהודים אלא על מרוקנים בלבד".
עלאל אלפאסי לא מצא לנכון להכחיש את דבריו, אך בהמלצת מנהיג מפלגת השמאל, עבד ארחים בועביד הזמין את ויקטור מלכא לשיחה. מלכא חשש מאוד מפגישה זו עם מנהיגה ההיסטורי של האסתקלאל שהיה סמל האיום על היהודים. הוא חשש ממעצר, אך אזר אומץ ונפגש עם השר. בפגישתם, שנמשכה חמישים דקות, טען אלפאסי שמשרדו אינו עוסק בתעמולה אלא בפרסום המידע שמוסרים לו בתי הדין של הממלכה. אין הוא מתנגד להמרות דת מרצון של שני הצדדים כמו במקרה של ז'אן בן עבד אלג'ליל שהמיר את דתו והפך לכומר. היה גם צעיר מוסלמי בן 18 מפס בשם בן זכיר שהתגייר ואיש לא מחה על כך. השר חזר על עמדתו לשוויון זכויות מלא לכול. אין שני סוגי אזרחים יש רק סוג אחד, המרוקני, ואין אפליה גזעית במרוקו כיוון שהיא מנוגדת לטבעו של העם המרוקני ולמנטליות שלו. כראיה הוא הזכיר את מספר הפקידים הבכירים היהודים במנהל המדינה. יתר על כן, על בסיס עקרונות החופש והדמוקרטיה המנחים את דרכו אין הוא מתנגד לזכותם של יהודים לעזוב את מרוקו אם רצונם בכך.
בסוגיית הד'ימי אלפאסי לא הכחיש את דבריו אך ציין שאין להבין לא נכונה את המושג ואין לראות בו פגיעה, שכן בחוק האסלאמי יש לד'ימי זכויות יתר שלא מוענקות לשאר האזרחים. הלא מוסלמי המבקש לחיות בקהילה המוסלמית מוגן על ידי הד'ימה שמשמעותה התחייבות המדינה המוסלמית, בשם האלוהים, להגן על זכויותיו החברתיות והדתיות של המיעוט. בשל כך אין מחייבים את אנשי המיעוט להילחם לצד המוסלמי במלחמת מצווה אם הם לא רוצים בכך. הד'ימי משלם מס למדינה המוסלמית ומקבל את אותן זכויות וחובות כמו המוסלמי. אף שהחוק האסלאמי התפרש לרעה על ידי נציגי הקולוניאליזם, העולם המוסלמי תומך מרצונו בתאוריות המודרניות של מושג האזרחות הכולל מיזוג כל יסודות האוכלוסייה בקהילה לאומית אחת.
הוויכוח הבין-דתי בין מוסלמים ויהודים בחברה המרוקנית הוליד בעקיפין ויכוח פנימי בקהילה היהודית. תחושת התרופפות הקשר לדת בתוך הקהילה שהתעוררה עם פרשת ההתאסלמויות עודדה את הכותב ויקטור אמיל [ויקטור מלכא] לפרסם התקפה נגד צעירים יהודים המתרחקים מן היהדות וסוגדים לאירופה. הדבר בלט בייחוד בימי שבת אחר הצהריים כשהציפו צעירים את רחוב בלז פסקל (Blaise Pascal) שהוא מן רובע סן ז'רמן של קזבלנקה, אשר אותו כינה "בבל של כל החטאים". מלכא שוב נדרש לנושא התרחקות הנוער מענייני הקהילה במאמר בשם "אדישות או זלזול" (שתמך כמובן במסקנות ויקטור אמיל) וזכה לשני מאמרי תגובה מאת ז'אן זַקלַאד וכותב שחתם בשם "איקס". השניים הגנו על הנוער היהודי ועל ערכיו. למרות ההסתייגויות מהתקפותיו של עורך ביטאון הקהילה על הצעירים היהודים שב מלכא לטפל בנושא במאמר בשם "הצעירים והאחרים או עידן החברֶה". הכותב מקונן על העדר אידאלים בקרב הנוער, על ההתרחקות מערכי המוסר ועל דור הבנים המעמיד בספק את חלומות הוריהם. לדבריו, הצעירים חולמים רק על עושר בעולם חומרי ורציונלי שלמשורר אין קיום בו. דור ה"יֶה יֶה" לדבריו הבשיל בטרם עת. זהו דור ללא שמחת חיים, לא מחייך ולא צוחק.
ב"שבוע הערביזציה" שמטרתו לקדם את תהליך השימוש בשפה הערבית בחיים הציבוריים שנערך בראשית ינואר 1963 הושמעו תביעות לביטול המעמד המיוחד של השפה הצרפתית במדינה. הושמעה אף דרישה לביטול לימוד הצרפתית בבתי הספר היסודיים, דבר שהוסיף דאגה בקרב היהודים שהתלבטו בסוגיית עתידם במדינה. שבוע אחר שאלפאסי יזם, הוא "שבוע פלסטין", שנערך במאי 1964. בהודעה לעיתונות הילל אלפאסי את היהדות ותמך בשוויון זכויות מלא ליהודים אך קרא להם להתנגד להגירה ממרוקו. הוא פנה אליהם ליטול חלק ככל שאר האזרחים בחיים הפוליטיים במדינה. ימים אחדים לאחר מכן התקיף את הממשלה המרוקנית המעניקה העדפות ליהודים.
גילויים אנטי-יהודיים רבים בעיתונות הערבית במרוקו יש לפרש בהקשר למאבק הפוליטי הפנימי בין ארמון המלוכה ותומכיו לבין מפלגות האופוזיציה. ההסכם החשאי עם נציגי ישראל בתיווכם של אישים בקהילה היהודית היה ידוע רק לשרים מעטים ונעלם מעיניהם של ראשי האופוזיציה השמאלית ושל מפלגת האסתיקלאל הימנית. למרות אהדתם של ראשי מפלגת השמאל, ובעיקר הקשרים שניהל מנהיג השמאל מהדי בן-ברכה עם ישראלים רבים, לא נמנע עיתון מפלגתו אתחריר (השחרור) מלתקוף את הארמון ואת מדיניותו בתחום ההגירה היהודית. הדבר נכון גם לגבי "התנועה העממית" בראשות מחג'ובי אחרדן שייצגה את דוברי הברברית בכפרי האטלס שאף לה היו קשרים חיוביים עם ארגונים יהודיים עולמיים. אך מכיוון שמפלגה זו הייתה באותו זמן באופוזיציה, לא היססו עיתונאיה לתקוף את חופש היציאה של היהודים ממרוקו בעיקר כאשר היה ברור לכול שפני היוצאים לישראל. חשוב להדגיש שלמרות גילויים אלה בעיתונים אחדים החברה המרוקנית המוסלמית בכללותה, כולל הנהגתה המדינית וראשי מפלגותיה, גילו לרוב יחס אוהד ליהודי המדינה שאף קודמו לעמדות בכירות במנהל הציבורי.
מעניינת במיוחד עמדתם של מנהיגי הקהילה היהודית ושכבת האינטלקטואלים שבה. תומכי הארמון ותומכי השמאל, תומכי הבדלנות האתנית וחסידי ההשתלבות בחברה המרוקנית, כולם ללא הבדל פוליטי או מפלגתי נזעקו להגן על זכויות היהודים ועל זכותם לחופש תנועה. העיתונאי ויקטור מלכא טרח ללא לאות לגלות כל סממן, ולו הקטן ביותר, של ביטוי עיתונאי שיכול להתפרש כמפלה יהודים. כאשר מסר לי בראיון את רשמיו מתקופה זו, הוא חזר והודה בעדותו שהאווירה הכללית המסתמנת ממאמריו בעיתון קול הקהילות באותה תקופה אינה משקפת את המציאות במרוקו ושהאנטישמיות לא הייתה כה חריפה כפי שהיא עלולה להצטייר ממאמריו. סיבת פרסום המאמרים קשורה ליזמת המוסדות היהודיים לאתר באמצעותו כל אזכור שיכול להשתמע ממנו נימה הפוגעת ביהודים, בציונות או בישראל. מלכא עשה שימוש נרחב בחומר שתרגם מן העיתונות הערבית. עם זאת הוא מציין שבאותה תקופה היה משוכנע בעמדותיו ואף שאין לטעון שהייתה אנטישמיות במרוקו באותה תקופה, "הקהילה הייתה מלאה חששות מתופעות אנטישמיות, אף שלא התרחשו הלכה למעשה".

הערות
   1.    La Voix des communautés היה ביטאון מועצת הקהילות היהודיות. החל להופיע בפברואר 1950, בניהולם של ז'אק דהן ויצחק בן עבו. עד עצמאות מרוקו יצאו לאור 58 גיליונות שנערכו ברבאט. מגיליון 18, בפברואר 1952, הצטרף לניהול העיתון ז'אק רפאל אוחנה מרבאט, שהיה חבר ועד קהילת מכנאס, נציג בוגרי כי"ח (כל ישראל חברים, אליאנס), ואוהד התנועה הלאומית המרוקנית. ב-15 בפברואר 1961, יצא העיתון בגרסה חדשה בניהולו של דוד עמר ובעריכת אדמון סויסה, בהשתתפותו הקבועה של מרק סבח. מגיליון 14 באפריל  1962, ויקטור מלכא היה העורך הראשי. לצד שמו הצרפתי היה לעיתון גם שם בעברית; העמוד האחרון בו הוקדש למאמרים בערבית שהופנו לקובעי המדיניות המרוקנית. העמוד הערבי הפסיק להופיע מגיליון 16  (יולי 1962) בגלל קשיים תקציביים. בחודשים מאי-יוני 1962 (מספר 15), יצא גיליון מיוחד בנושא גיור נערות יהודיות. למעשה יצאו כארבעה גיליונות רצופים שהוקדשו לנושא. עוד הוצאה מיוחדת התפרסמה ב"ועידת האחדות" בה הושגה פשרה בין מועצת הקהילות לבין קהילת קזבלנקה בגיליון 24 [תאריך?]. במארס 1963 עברה מערכת העיתון מרבאט לקזבלנקה. הירחון פסק להופיע ללא הודעה מוקדמת ב-29 באוקטובר 1963, אחרי 29 גיליונות[שיצאו החל מפברואר .1961 אפשר למצוא בירחון בעיקר מאמרים בנושאי תרבות עברית וצרפתית מפרי עטם של מרק סבח, אברהם יצחק לרדו, שרל בן-סימון, גד עמר, שמואל פינטו, יצחק דוד עבו, קרלוס דה-נזרי, יצחק לוי, אמיל אמויאל, קרלו בנג'יו, אדמון סויסה, לאון אשכנזי, ג'ו לוי, אנדרה סויסה, ג'ורג' בוטבול, ז'אן זקלד, אברהם זגורי, מישל אוחיון, מוריס לסרי, אנדרה זאוי, י' מדיוני, יהודה אזואלוס, רֶנֶה אוחנה, ארנולד מנדל ואנג'ל בוארדר.
   2.    ויקטור מלכא נולד בשנת 1938 ברבאט. עד שנת 1958 למד בבית המדרש לרבנים בעיר לקבלת תואר מוסמך לדיינות. אביו משה מלכא, יליד תודע'ה, היה דיין בבני מלאל. אחרי שעלה לישראל התמנה לאב בתי הדין של פתח תקוה וחבר מועצת הרבנות הראשית. בשנת 1960 החליט מלכא לעזוב את תחום הרבנות וללמוד עיתונאות במרכז להכשרת עיתונאים (Centre de Formation de Journalisme) בפריס. עם שובו למרוקו בשנת 1961 הפיץ ביוליטין משוכפל ובו תרגום מאמרים מן העיתונות הערבית שנמצאו בהם הערות או דעות שליליות על היהודים. הביוליטין נשלח למנויים יהודים בעיקר לראשי מוסדות. כשנה לאחר מכן התמנה לעורך הירחון "קול הקהילות" ובמקביל שימש נציג של Jewish Telegraphic Agency. רשת המוסד במרוקו,  "המסגרת" ניסתה לגייסו לפעילויותיה באמצעות עורכת דין יהודייה מקזבלנקה לפני טביעת הספינה "אגוז". בתקופת ההגירה הקולקטיבית (מבצע יכין) נפגש מלכא ביוזמת סלומון בן-ברוך עם שליח "המסגרת" שמואל ניוטוב, אך בגלל קשריו עם מוסדות מרוקאים רשמיים לא הסכים לשתף פעולה. מלכא פרסם ספרים רבים בנושאי הגות יהודית ושימש בשנות השבעים ככתב קול ישראל בפריס. כן פרסם שני ספרים על יהדות מרוקו:David Amar ou la passion d'agir. Biblieurope, (Paris, 2003) La mémoire brisée des Juifs du Maroc, Entente, (Paris, 1978) (ראיון עם ויקטור מלכא במשרדו בפריס, 31 במאי ו- 15 ביוני 2000). לאחרונה פרסם ספר ובו פנייה לחבריו המוסלמים במרוקו לאזור אומץ ולגנות את הטרור ואת האנטישמיות:Avons-nous assez divagué… lettre à mes amis musulmans, Albin Michel, Paris 2006
   3.    שליח "המסגרת" פנחס קציר שהגיע למרוקו בראשית שנת 1959 מזכיר בולטין אחר שהוציא לאור עיתונאי מוסלמי חבר מפלגת השמאל, שהפיץ קטעי עיתונות שהיו עשויים לעניין ארגונים זרים ושגרירויות במרוקו. קציר נעזר בבולטין זה בדיווחיו למטה בפריס. העיתונאי הגיע גם למשרדי היא"ס והציע מנוי לאנשיו. שיחה עם פנחס קציר, תל-אביב, 27 ביולי 2000.
   4.    מפלגת האסתקלאל (העצמאות) נוסדה אחרי פרסום מנשר העצמאות ב-11 בינואר 1944 בעיר פאס. על המנשר חתמו 58 צעירים שהקימו בשנת 1934 את "פעולת העם" מפלגה שדרשה רפורמות בשלטון החסות הצרפתית. בראש האסתקלאל עמדו עלאל אל-פאסי ואחמד בלפראג'. ראשי המפלגה היו בעלי דעות אסלאמיות מסורתיות, הושפעו מזרם הסלפייה המזרח תיכוני, אך ביקשו להכניס מודרניזציה לפי רוח הזמן.
   5.    עיתונו של מנהיג המפלגה מחג'ובי אחרדן, שניהל קשרים חיוביים עם מוסדות יהודיים, גינה אישיות בכירה בעיר אספי שגילה יחס חיובי מדי ליהודים וטען שכל הפקידות במשרדים הממשלתיים בעיר הן יהודיות. קול הקהילות, גיליון 16, יולי 1962.
   6.    התגובה הארסית של העיתון באה בעקבות ניצחון קבוצת כדורסל יהודית ממועדון "חברת שרל נטר" על קבוצה מוסלמית. קול הקהילות, גיליון 14, אפריל 1962. S. Benbaruk, Trois quart de siècle pêle-mêle, Maroc-Canada, 1920-1950- Quebec  1990, pp. 20-22
ב-27 בספטמבר כינה בדרן הטלוויזיה המרוקני את בן שיחו "חזיר יהודי". ירחון הקהילה גינה את הדברים, אך קוראים כתבו לעיתון תגובות שלדעתם אין לראות בכך התבטאות אנטישמית. אחת ממנויות הירחון הזכירה את השחקן בשיר בן-עלי מחקה דמות יהודי בשם משה ומשמיע קללות חריפות נגד המוסלמים מבלי שאיש ראה לנכון למחות על זה בעיתונים. קול הקהילות, גיליונות 17, 18, ספטמבר ואוקטובר 1962.
   1.    דוד עמר (2000-1921) נולד בסטאת, שם כיהן סבו כראש הקהילה. עבר לקניטרה בשנת 1942 וניהל בה את חברת Comptoir Français du Maroc, היוםOrbonor , שעסקה בסחר תבואות. בדצמבר 1951 נבחר לסגן גזבר פדרציית בוגרי כי"ח בראשות לזר קונקי מרבאט. יצר קשר עם ראשי האסתיקלאל בעיר וסייע להם במאבקם לעצמאות. אחרי קבלת העצמאות נאלץ נשיא קהילת קניטרה, ג'ורג' בן-עבו, להתפטר בגלל אזרחותו הצרפתית ובמקומו נבחר עמר שפעל בתנועת הוויפאק שתמכה בהשתלבות היהודים בחברה המרוקנית. בשנת 1957 נבחר עמר למזכ"ל מועצת הקהילות היהודיות, אך פינה את מקומו אחרי זמן קצר ליוסף ברדוגו ממכנס ובאפריל 1958, אחרי שנה מחוץ לתפקיד, שוב נבחר למזכ"ל. לפני שעזב את מרוקו בשנת 1957, המליץ אלפונסו סבאח לנציגי המוסד ליצור קשר עם עמר ועם סם בן-אזראף ולהסתייע בהם. משנת 1958 היה עמר בקשר עם שליחים ישראלים. במארס 1960 הוזמן לביקור חשאי בישראל. במארס 1963, אחרי שנים שנמנע מפעילות מפלגתית, הצטרף ל"חזית להגנה על המוסדות התחוקתיים" (FDIC) עם הקמתה. ב-13 באוקטובר 1963 נבחר לבית היועצים שהוא הסנט המרוקאי החדש (Chambre des Conseillers du Royaume) ולממלא מקום נשיא לשכת המסחר והתעשייה ברבאט. עם מות יצחק כהן-אוליבר, בשנת 1968, נכנס לשותפות עסקית עם מולאי עלי, בן_דודו של המלך חסן השני. באפריל 1971 נסע עמר לישראל ונפגש עם גולדה מאיר אחרי ההפגנות של הפנתרים השחורים בירושלים. גולדה הציעה לו להביא משקיעים יהודים ממרוקו שיהפכו למנהיגי הקהילה והוא ארגן משלחת שעבדה, בסיועו של עוזי נרקיס יו"ר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, על פרויקט להקמת קונצרן כלכלי דוגמת קונצרן "כלל". בשנת 1972 היה עמר מעורב במשפטי שחיתות בפרשת פנאם PANAM עם שישה שרי ממשלה ואיש העסקים ברנאר לוי. הוא הואשם בקבלת שוחד מחברה גרמנית שבנתה מפעל לזיקוק סוכר ונאלץ לברוח ממרוקו אחרי שהוזהר מראש שהוא עומד להיעצר. דוד עמר וברנאר לוי זוכו מטעמי התיישנות ועמר חזר אחרי כשנה למרוקו. אחרי המעצרים, הוא נאלץ להתפטר מתפקידו כמזכ"ל מועצת הקהילות ופינה את מקומו לג'ורג' ברדוגו ממכנאס. אחרי מות השר לשעבר לאון בן-זקן במאי 1977, שוב נבחר למזכ"ל המועצה. משלחת בראשותו השתתפה לראשונה כמשקיפה בדיוני הקונגרס היהודי העולמי שהתכנס באוקטובר. בשנת 1980 רכשו עמר, המלך חסן השני ובן דודו מולאי עלי מבנק פריבה (Parisbas ) את הקונצרן הגדול ביותר במרוקו, "האומניום הצפון אפריקני"(ONA)  והתמנה לסגן נשיא החברה.  בשנת 1986 השתבשו היחסים בין עמר ובנו דניאל ובין המלך והם נאלצו לפרוש מבעלותם על הקונצרן ולמכור את חלקם בו. עם פרישתם ביקש המלך מעוזרו של עמר, רובר אסרף, להמשיך בניהול הקונצרן עם פואד פיללי כנשיא. בשנת 1985 נבחר עמר במונטריאול לנשיא הכינוס העולמי של יהודי מרוקו  J. Waterbury, Commandeur des croyants, la monarchie marocaine et son elite, PUF, Paris 1975, pp.145-150  שיחות עם ויקטור מלכא, פריס, 31 במאי, 15 ביוני 2000. שיחות עם אלבר בן-טולילה בפריס, 17 ו-21- ביוני 2000  V. Malka, David Amar ou la passion d'agir, Biblieurope, Paris 2003,
המאמר פירט את מקור הפרוטוקולים וציין שהטקסט חובר בידי המשטרה החשאית הצארית שהתבססה על רומן גרמני של הרמן גדשה (Goedsche ) משנת 1868 בשם ביאריץ שיצא לאור בברלין. בשנת 1905 פורסמו הפרוטוקולים בעיתון רוסי בכותרת "התכנית לכיבוש העולם על-ידי היהודים". אחרי מהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה קשרו אנטישמים במערב את האינטרנציונל עם אילי ההון היהודי. בשנת 1933 תורגמו הפרוטוקולים לצרפתית וב-14 במאי 1935 פסק בית משפט בברן שמדובר בזיוף אשר עלול לשבש את הסדר הציבורי ושהחיבור מסית לאלימות. קול הקהילות, גיליון 13, פברואר-מארס 1962.
המאמר פורסם ב-5 בינואר 1962. קול הקהילות, גיליון 21, ינואר 1963. דוד עמר סבר שהדברים כה אבסורדיים שאין להגיב עליהם בהרחבה.
   1.    שם, גיליון 24, אפריל 1963. אשתו של רנה קוריאט הייתה מזכירתם האישית של  השרים דואירי וסלאוי.
   2.    שם, גיליון 22, פברואר 1963. מעל לשם העיתון התנוססה כותרת באדום "עצור את האנטישמיות".
   3.    שם, גיליון 23, מארס 1963. אחד מקוראי העיתון התקומם על שיש יהודים המפרסמים מודעות בשבועון האנטישמי אח'בר אדוניה.
   4.    קול הקהילות, גיליון 25, מאי 1963.
   5.    שם, שם. הביטאון לא גילה את שם העיתון כדי שלא לעשות לו פרסומת.
   6.    שם, גיליון 24, אפריל 1963.
   7.    שם, גיליון 29, אוקטובר 1963.
   8.    שם, גיליונות 23 ו-25, מרס ומאי 1963. לביסוס הערכותיו על מקורם האתני של יהודי מרוקו הזכיר העיתון מחקר גנטי שערך דר' לווֶק Levèque ממכון ליסטר Lister בלונדון שמצא אצל יהודי תפיללת בדרום מרוקו את ריכוז סוג הדם B הרב ביותר בעולם, כהוכחה לקדמוניות היהודים במרוקו. 'קול הקהילות' גיליון 24, אפריל 1963.
   9.    V. Malka, “Après les élections marocaines”, L'Arche n°78, juillet 1963, Paris
   10.    קול הקהילות, גיליון 23, מארס 1963.
   11.    שם, גיליון 16, יולי 1962.
   12.    שם, גיליון 17, ספטמבר 1962.
   13.    יהודה אזואלוס נולד במראכש בשנת 1930. הוא השתתף במאבק בשלטונות הצרפתים ונאסר. שימש סגן יושב ראש התאחדות הסטודנטים היהודים במרוקו וממייסדי "איחוד הסטודנטים המרוקנים". בשנת 1954 ארגן לראשונה כינוס של סטודנטים יהודים מרוקנים לתמיכה בשובו של הסולטאן למולדתו והחתים על עצומה כשמונים אחוז מכלל הסטודנטים היהודים. אחרי שחרורו פרסם עליו איש העסקים הליברל ז'אק למגר-דיבריי Jacques Lemaigre-Dubreuil  כתבה בעיתון לה מונד. נציג הקונגרס היהודי העולמי, מאיר טולדנו, התקשר לתעשיין שערך היכרות בין השניים. לימים המליץ אזואלוס לבּן בַּרכַּה על טולדנו למינויו לתפקיד מיניסטריאלי. אזואלוס למד ערבית קלאסית, היה חסיד השתלבות היהודים במדינה והתנגד לציונות. פעל בהנהגת "האיחוד הלאומי של הסטודנטים המרוקנים" ובאיחוד הלאומי של הכוחות העממיים (UNFP). אחרי סיום לימודיו עבד במשרדו של שר האוצר עבד ארחים בועביד כממונה על סחר חוץ והמשיך לעבוד במשרד גם בימי כהונת השר מוחמד דואירי, עד לשנת 1961. יצא בשליחות משרדו לקהיר עם השר עבד ארחמן אל כהן בפעילותו באסתקלאל היה ממקורבי בּן בַּרכַּה, שעמו נפגש גם בז'נבה בתקופת גלותו השנייה. לדבריו גילה מנהיג השמאל בשיחותיהם אהדה עקרונית לתנועה הציונית. אזואלוס היה נשוי לזמרת השחקנית מרי לפורֶה, נטל חלק פעיל בניסיון לגלות את חוטפי בן בַּרכָּה בדצמבר 1965 ובתגובה לחטיפתו קרא לבנו מהדי. שיחות עם יהודה אזואלוס, פריס, יולי 1997, 14 אוקטובר 1998.
   14.    C. de Nesry, L'Arche, 20 décembre 1962  מובא בביוליטין מס' 78 [של המוסד], 13 בפברואר 1963, ארכיון מדינת ישראל, משרד החוץ, 3755/1.
   15.    'קול הקהילות' גיליון 16, יולי 1962.
   16.    אפרים ומנחם תלמי פרסמו את הפרשה במעריב ב-1960, מתוך אליעזר שושני, 'תשע שנים מתוך אלפיים', חלק ב, דברי חברים [עמודים לא ממוספרים] סודי ביותר, עותק מספר 76, מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל (אפריל 1964); ראו גם מאיר קנפו (עורך), המחתרת היהודית במרוקו, הרשת החשאית של יהודי מרוקו (1955-1964) הכישלונות וההצלחות, תל-אביב, ארגון פעילי המחתרת, ההעפלה ואסירי ציון בצפון אפריקה, 2001, עמ' 226-220.
   17.    עלאל אלפאסי (1974-1910) רותק למיטת חוליו למשך שנה עקב תאונת דרכים קשה שקרתה לו בבוקרשט בשנת 1973. בזכות עמדותיו האירידנטיות הוא נשלח על ידי המלך חסן השני להסביר את מדיניות מרוקו בסוגיית הסהרה הספרדית. מותו צוין במרוקו כאבל לאומי.
   18.    התמונות פורסמו גם בגיליונות קול הקהילות, דבר שעורר הסתייגות בקרב קוראי העיתון. בין הנערות שתמונותיהן פורסמו היו דניז אוחיון (נדיה מקזבלנקה, ילידת 1943), פני אסולין (מליכה), פני בוזגלו (פרידה), מרי הראש (נדיה), ז'קלין כהן (נוריה), מרי עזרן, ימנה עיאש (לילי), מרסל רביבו (פרידה), חביבה בת יעקב, רנה בת שלמה (פטימה), מזל אדרעי בת 16, נינט אלביליה בת 15. קול הקהילות, גיליונות 15, 16, 17, מאי--ספטמבר 1962.
   19.     L'Arche n°57, oct. 1961 ;  V. Malka, David Amar ou la passion d'agir. p. 78
   20.    קול הקהילות, גיליון 15, מאי-יוני 1962 V. Malka, David Amar ou la passion d'agir. p. 83-84.
   21.    שם, שם..V. Malka, David Amar ou la passion d'agir. p. 81
   22.    שם, גיליון 16, יולי 1962;. A. Ouardighi, Le Maroc de la mort de Mohammed V à la guerre des sables 1961-63, , Rabat 1979
   23.   C. de Nesry, L'Arche, 20 décembre 1962 . מובא בביוליטין מס' 78  [של המוסד], 13 בפברואר 1963, ארכיון מדינת ישראל, משרד החוץ, 3755/1. סוליכה הצדיקה היא סול חתשואל. נולדה בטנג'ה בשנת 1820 וראשה נערף בפאס בשנת 1834. כפו עליה להתחתן עם מוסלמי ומשסירבה הואשמה שחזרה ליהדות אחרי שהתאסלמה. חתשאול נשפטה בפני הסולטאן עבד ארחמן בפאס ונידונה למוות. סיפור גבורתה שימש השראה לשירי עם, לסופרים ולציירים ובהם ציורו של אלפרד דהודנק Alfred   Dehodencq (1822-1882), Exécution de la juive (le massacre de la juive) - Paris, Musée du Louvre, D.A.G. (crayon fonds Orsay) ; Musée d'Arts et d'Histoire du Judaïsme (huile sur toile).
   24.    קול הקהילות, גיליון 17, ספטמבר 1962. גם אשתו של ראש הקהילה הראשון של קזבלנקה דוד בן אזרף, רקל. טענה לפני מותה בפני המחבר שהאסלום לא נעשה בכפייה אלא מרצונן של הנערות להתחתן עם צעירים מוסלמים. שיחה עם רקל בן אזרף, ניי, 24 ביוני 2000.
   25.    תנועת ההבנה "אלויפאק" נוסדה ב-15 בפברואר 1956 בחסות הנסיך מולאי חסן. בראשו עמדו ד"ר מחמד חסר וסגנו היה דוד בן אזרף, נשיא ועד קהילת קזבלנקה. סם בן הרוש מראשי המפלגה הקומוניסטית נתמנה למזכ"ל וסגניו היו ארמן אסולין ומחמד דח'יסי. הגזבר היה ד"ר מחמד דדון שנבחר לאחר מכן לנשיא; לסגנו נתמנה דוד אזולאי. שאר חברי הנהלת אלויפאק היהודים היו: עו"ד לאון אלמעלם, מרק סבח, ז'אק אוחנה, חיים זעפרני, רֶן לוי, דוד אזגורי, ג'ורג' אלחרר, ד"ר אליעזר אלעופר ועו"ד אלבר הרוש. בארגון פעלו כ-500 חברים רשומים.
   26.    קול הקהילות, גיליון 17, ספטמבר 1962. מלכא היה משוכנע שייעצר בגלל פרסום המאמר והופתע כשקיבל הזמנה מהשר לפגוש אותו. עדות ויקטור מלכא בפריס, 21 באפריל 2001.
   27.    ז'אן בן עבדלג'ליל מפס היה אחיו של עומר בן עבדלג'ליל מוותיקי התנועה הלאומית והאסתקלאל ושר החינוך בממשלתו של בלפראג'.
   28.    קול הקהילות, גיליון 18, אוקטובר 1962.
   29.     שם, שם.
   30.    שם, גיליון 16, יולי 1962. Victor Emile, “Les semences lèverons” ; ויקטור אמיל הוא פסבדונים של ויקטור מלכא.
   31.    שם, גיליון 20, דצמבר 1962.
   32.    שם, גיליון 29, אוקטובר 1963. ויקטור מלכא, בנו של רב, זוקף את עמדותיו באותה תקופה להשפעת לימודיו בבית המדרש לרבנים ברבאט. בעדותו לא הזדהה עם המאמרים שכתב בעבר. ויקטור מלכא, פריס, 31 במאי, 15 ביוני 2000.
   33.   C. de Nesry, L'Arche, 20 december 1962 . מובא בביוליטין 78 [של המוסד], 13 בפברואר 1963, אמ"י, חץ, 3755/1.
   34.   V. Malka, «  Contradictions marocaines », L'Arche n° 89, juin 1964, Paris
   35.   La Nation africaine, 8 avril 1964
עדות ויקטור מלכא,21 באפריל 2001 בפריס.

בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של מרוקו

בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של מרוקו

ד“ר יגאל בן-נון
אוניברסיטת פריס 8

מתחילת שנות החמישים נחלקה ההנהגה בישראל ושליחיה במרוקו בנושא הערכת מידת הסכנה לחיסולה הפיזי של יהדות מרוקו ולהצדקת הצלתה המיידית. להכרעה בסוגיה זו היתה זיקה ישירה לנושא הפעלת כללי סלקציה כדי לברור מי זכאי לעלות לישראל ומי לא על-פי קריטריונים שהשתנו מעת לעת. תומכי ההצלה המיידית שצפו כליה ליהודים כאשר מרוקו תקבל את עצמאותה תמכו בביטולה של הסלקציה כיוון שמדובר בשעת חירום. לעומתם טענו הגורמים שסברו שאין נשקפת סכנה מיידית ליהדות זו שלאור המצב הכלכלי הקשה בישראל, יש קודם להכשיר את הקרקע לקליטתם של היהודים ושהכשרה זו תתבצע גם בישראל וגם במרוקו. ללא קשר לויכוח ענייני זה, צצו התבטאויות נגד עצם עלייתם של יהודים מצפון-אפריקה מתוך עמדות שאין מנוס אלא לכנותן גזעניות שטענו שעולים אלה עלולים להשפיע לרעה על אופיה של החברה הישראלית ועל רמתה התרבותית. למרות תחושת הצורך "להציל" את יהדות מרוקו בטרם פורענות, ניסחו נציגי הסוכנות היהודית בקפידה סידרה של מגבלות על הגירת משפחות לישראל שהונהגו בנובמבר 1951. הנהגת הקהילה היהודית במרוקו נפגעה בעיקר מן העובדה שמגבלות הסלקציה לא הונהגו בעבר כאשר רוב ההגירה לישראל הגיעה מאירופה אלא רק בתקופה בה כ- %71 הגיעו מארצות ערב.
סוגיית הסלקציה כה מורכבת וטעונת משקעים רגשיים, עד שנוטים לשכוח שהמדובר לא בוויכוח על נושא אחד ויחיד, סלקציה כן או לא, אלא במספר ויכוחים שחצו את ההנהגה ואת הציבור בישראל. קשה יהיה אם כך לערוך אבחנה פשטנית בין "הטובים" לכאורה שהתנגדו לסלקציה לבין "הרעים" שתמכו בה. סוגיה זו טמנה בתוכה מספר מחלוקות: האם להגדיר את העלייה ממרוקו כ"עליית הצלה" או שאין צפויה ליהדות זו כליה פיזית ורוחנית אחרי העצמאות. האם יש להעלות בכל מחיר כמות גדולה של יהודים ממרוקו למרות הקשיים לספק להם עבודה ודיור או שיש לווסת את ההגירה לפי צרכיה הכלכליים של ישראל ויכולתה לקלוט אותם. האם להפריד בין מרכיבי המשפחה, הבריאים לעומת הבלתי נחוצים, על פי מידת תועלתם לישראל או שאין לפורר משפחות ולעורר התמרמרות. האם יהודי מרוקו תורמים לחוסנה ולביטחונה של החברה הישראלית או שהם מהווים סכנה לבריאותה הפיזית, הנפשית והתרבותית ולכן יש להימנע מלהעלותם. האם מוצדק להעלות ילדים ונוער לישראל אף בהסכמת הוריהם למרות שהורים אלה נשארים במרוקו. אלה חלק מן הוויכוחים שנכללו בסוגיה זו וחצו את הנהגת המדינה. אין מדובר אם כך בשני מחנות מנוגדים, אלא במספר מחלוקות שחצו  בין המתווכחים, כל פעם באופן שונה בהתאם לנושא הוויכוח. אישים אחדים שבתקופה מסוימת תמכו בסלקציה המבוססת על עקרונות סוציאליים או בריאותיים התנגדו לה בתנאים אחרים. במקרים רבים עמדותיהם של הנוגעים בדבר נקבעו בהתאם בהתאם לתפקיד עליו היו ממונים. כך שבמקרים רבים אנשי מחלקת העלייה של הסוה“י היו נגד הסלקציה בתוף תפקידם והממונים על הקיטה, הדיור, הבריאות, העבודה או האוצר בתוך משרדי הממשלה תמכו בה במידה זו או אחרת.
באופן סכימטי ניתן לאמר שמערכת הטיעונים בעד הסלקציה יכולה לנבוע משני מניעים. האחד שלילי ומבוסס על הדעה שיהדות מרוקו תפגע בחוסנה של החברה הישראלית ובתרבותה. השנייה חיובית ומעריכה שלא צפוייה סכנה מיידית ליהדות זן ולכן אין צורך לקיים פעולות חפוזות להעלאת משפחות כאשר המדינה אינה מסוגלת לספק להם דיור נאות ועבודה. יש לציין ששליחים אחדים של המסגרת במרוקו, ובראשם מפקדם שלמה יחזקאלי, דיווחו מיד אחר העצמאות שיהדות זו חייה את ימי ”תור הזהב“ מבחינה כלכלית וחברתית ושהשליחים שמונו לטפל בהגנה העצמית נותרו ללא עבודה. כמו כן רבים ממתנגדי הסלקציה בעבר שואלים את עצמם היום האם היה מוצדק שמשפחות יהודיות ימסרו את ילדיהן הרכים בשנים לידי מחלקת עליית הנוער. השאלה צצה מחדש עקב הפרסומים על מבצע Mural שהפעילה המסגרת באמצעות דוד ליטמן באוגוסט 1961.
כבר בשנת 1949, הפנה חבר הנהלת הסוכנות מטעם התנועה הרוויזיוניסטית, מאיר גרוסמן, את תשומת הלב לבעיית יכולתה של המדינה לקלוט מהגרים חדשים בזמן שאין היא מסוגלת לפתור את בעייתם של שוכני מחנות העולים הקיימים: "כאשר בשנת העצמאות הראשונה עלו ארצה 000 160 יהודים, נומק הדבר בצרכי המלחמה ובצרכי הבנייה של המדינה הצעירה. אך עתה נמצאים במחנות הקליטה כארבעים אלף עולים ולמרות זאת נמשך זרם העלייה, מבלי שהעולים יהיו בטוחים באפשרות קליטתם בארץ". נימוקיו של גרוסמן התבססו על שיקולים ענייניים הקשורים ליכולתה של ישראל לקלוט בצורה נאותה מהגרים חדשים לכן הציע לעודד רק הגירה של צעירים ובעלי הון שלא יהוו מעמסה על כתפי המדינה כדי לא להפוך את העלייה לקללה.
בימי הצנע של ראשית המדינה, ביוזמות של מנכ"ל משרד הבריאות דר' חיים שיבא ובתמיכתם של כל שרי הממשלה הנוגעים בדבר, הוחלט להחמיר את כללי הוויסות בתחום הבריאותי. ב-18 בנובמבר 1951, כאשר מאגר ההגירה היחידי לישראל היה צפון-אפריקה, קבעה הנהלת הסוכנות היהודית באופן רשמי את כללי ויסותה של ההגירה שהפכו למדיניות הסלקציה ושיתפו במדיניותם זו את כל הגורמים שהיו מעורבים בהגירתה של יהדות מרוקו. כללי ויסות אלה התייחסו לכל המדינות מהן יכולים לצאת יהודים באופן חופשי ולכן ניתן לברור בהן את המועמדים להגירה. על פי כללים אלה שמונים אחוז מן העולים צריכים להיות נערים, חלוצים בגרעיני התיישבות, או משפחות בהן גילו של המפרנס אינו עולה על 35. אם מפרנסים אלה אינם בעלי מקצוע או בעלי הון שיספיק לרכוש דירה באופן עצמאי, על המפרנסים להתחייב מראש בכתב לעבוד בעבודה חקלאית במשך שנתיים. אישורי העלייה יינתנו רק למי שנמצא בריא מבחינה רפואית לאחר בדיקה שתערך על-ידי רופא מישראל. שאר העשרים אחוז מכלל המהגרים יוכלו להיות בני יותר מ-35 אך בתנאי שיתלוו למשפחות שהמפרנס בהן הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או שיש להם משפחה בישראל שמוכנה לקלוט אותם. מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית תברר עם משפחות אלה בישראל את נכונותן לקלוט את קרוביהן ורק לאחר מכן יינתן להן אישור כ"עולים נדרשים". כאשר התעוררו חילוקי דעות בין נציגי הסוכנות היהודית לבין נציגי הממשלה בנושא כללי הסלקציה, הדבר הובא להכרעה ב"מוסד לתיאום" בו השתתפו ראש הממשלה ושרי האוצר, הבריאות והעבודה וכן יו"ר ההנהלה וראשי מחלקות העלייה, הקליטה והגזברות של הסוכנות היהודית.
כתוצאה מהפעלת כללי הסלקציה, רשמה שנת 1953 מאזן שלילי בתחום ההגירה ממרוקו מכיוון שמספרם של החוזרים למרוקו היה גבוה יותר ממספרם של היהודים שיצאו ממרוקו לישראל. בשנת 1952 ירדו מישראל למרוקו 130 1 יהודים בגלל קשיי קליטה ושלושים אלף בקשות הגירה  הוגשו מישראלים לשלטונות האמריקאים. עקב השפל בהגירה, יצא יושב ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, דר' יצחק רפאל לקזבלנקה באוקטובר 1952 ובדק אפשרות להקים שירות רפואי במקום, באחריות מחלקתו, כיוון שהגיע למסקנה שהמחלות שמהן סבלו מסורבי העלייה לא היו חשוכות מרפא. משרד הבריאות התנגד להצעה.
בחודש מרס 1953, הודיע יצחק רפאל לנציגו זאב חקלאי בקזבלנקה שלאחר התייעצות עם ראשי משרד הבריאות, סוכם להנהיג מספר הקלות בכללי הסלקציה. הוחלט להקים מרכז רפואי במרסיי בו יטופלו מהגרים שהגיעו מכפרים במרוקו בהם לא קיימים שירותים רפואיים, ולטפל במחלות אחרות במרכזים רפואיים בקזבלנקה. ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית דיווח במוסד לתיאום על מכתבו הזועם של זאב חקלאי המזהיר מפני סגירת שערי היציאה ממרוקו. רפאל טען שנשקפת סכנה ממשית לחייהם של היהודים במרוקו העצמאית בגלל שהם נראים בעיני המרוקאים כגורם פרו-צרפתי. במקביל, קיימת נטייה בקרב המשכילים היהודים להתבולל באוכלוסייה המרוקאית לקראת עצמאותה של המדינה. למרות זאת, עקב מצבה הכלכלי הקשה של ישראל, התנגדו שר החוץ משה שרת ושרי הפנים והבריאות, ישראל רוקח ויוסף סרלין, לראות בעליה ממרוקו "עלית מצוקה", המחייבת ביטול הפעלת כללי הסלקציה.
במחצית השנייה של שנת 1953, הוחלט להזמין את נציג משרד הבריאות דר' אליעזר מתן לסיור במרוקו כדי לתכנן את הטיפול במחלות כבר בתוך מרוקו. בסיור זה, שארך תשעה ימים והוקדש לסיורים בכפרי הדרום, נטלו חלק זאב חקלאי ודר' יצחק רפאל שסייר בפעם השנייה במרוקו ונפגש עם יורדים במְרָכְּש. אחרי הביקור ובעקבות לחציהם של מנהיגי התנועה הציונית במרוקו להעלאת מאה אלף יהודים לפני עצמאותה של המדינה, התחדשה ההגירה ההמונית. בסוף שנת 1953, ערכו ש"ז שרגאי וברוך דובדבני סיור ארוך בקרב הקהילות היהודיות בדרום מרוקו כדי לברר למה נפסקה ההגירה היהודית באותה שנה. התברר שהדבר נבע מן הקשיים הכלכליים בישראל, מהגברת ההגירה יהודית ממזרח אירופה, מן הדיווחים על קשיי הקליטה שהגיעו לקהילה היהודית במרוקו וגם מן הסלקציה שהנהיג משרד הבריאות בישראל. הורים שגילם היה מעל ל-35 אף תבעו להחזיר מיד את ילדיהם שנשלחו לישראל במסגרת עליית הנוער מכיוון שאין להם סיכוי להגר לישראל בגלל גילם הקשיש.
שני נושאים אפיינו את הוויכוח בנושא הסלקציה. האחד מידת הסכנה הפיזית אליה צפויים יהודי מרוקו המחייבת לפנות אותם בכל מחיר, והנושא השני מידת יכולתה של מדינת ישראל לקלוט כל יהודי או כל משפחה יהודית המגיעה ממרוקו. המגבלות הסוציאליות והבריאותיות וכן הפעלתם של עקרונות אלה על בודדים ולא על משפחות היו האמצעים שנבחרו כדי להגביל את ההגירה. ישומן של מגבלות אלה רק על חלק מן המהגרים לישראל ואופן קליטתם של העולים מצפון-אפריקה, הולידו תחושות קיפוח קשות שליוו את החברה הישראלית במשך זמן רב.
המחנה הפוליטי האקטיביסטי בראשותו של ראש הממשלה בן-גוריון ולצדו אלה שעיסוקם בעלייה, גרסו שאין לדעת מה יעשו המרוקאים בעתיד ולכן יש להוציא במהירות האפשרית כל יהודי שרק ניתן להוציא מארצות ערב. נשאלה השאלה בדבר נחיצותו במרוקו של מבצע "הצלה" כה דרמטי, כה דחוף ובהקיף כה גדול, בזמן שמדינת ישראל כלל לא היתה ערוכה להתמודדות אתו. ניתן להעריך אחרת את מידת הסכנה הצפויה לקהילה היהודית במרוקו העצמאית. כמו כן ניתן להבחין שהערכת מצב זהה הופעלה על-ידי ממשלת ישראל והסוכנות היהודית לגבי רוב הקהילות היהודיות בעולם ובמיוחד אלה שחיות בארצות ערב. תפיסת עולם זו היא שהדריכה את פעולותיהם של נציגי ישראל במרוקו וגם את דרכי עבודתם שהועתקו מדגמים קודמים שהיו נהוגים בקהילות יהודיות באירופה.
נחום גולדמן נשיא ההסתדרות הציונית העולמית העריך אחרת את הסכנה שארבה ליהדות מרוקו וטען שאין חובה לסיים את עליית יהודי מרוקו עד שנת 1955 ושהיציבות הכלכלית של המדינה קודמת. במקביל התפתח ויכוח חריף בסוכנות היהודית בין ש"ז שרגאי ראש מחלקת העלייה לבין דר' גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה, כאשר הראשון לחץ להגדיל את מכסת העולים לשנה והשני מיתן את תאבונו בגלל המחסור באמצעים לשיכונם וליצירת מקורות פרנסה חדשים. אך 130 1 היהודים שחזרו מישראל למרוקו בשנת 1952 עשו זאת לא רק בגלל שלא הצליחו למצוא פרנסה אלא גם בגלל אוירת האפליה והקיפוח ששררו בישראל ובאו לידי ביטוי בסדרת מאמריו של העיתונאי עמוס אילון. המצב הכלכלי בישראל היה כה קשה שגולדמן הציע להחזיר מאה אלף יהודים מארצות ערב לארצות מוצאם, הצעה שגונתה על-ידי הנהגת הסוכנות.
ב-26 ביולי 1954 קיימו ראש הממשלה משה שרת, שר האוצר לוי אשכול, שר הפנים ישראל רוקח ושרת העבודה גולדה מאיר יחד עם אנשי הסוכנות היהודית משה קול וגיורא יוספטל,המופקדים על עליית הנוער ועל הקליטה, דיון כללי בנושא הסלקציה בקרב יהודי מרוקו ותוניסיה.  התגלו חילוקי דעות בין המשתתפים הזהירים שדרשו הקפדה על כללי הסלקציה לבין תומכי העליה בכל מחיר. גיורא יוספטל הציע לבחור את העולים על פי יכולתם להתקיים באזורים חקלאים ובאזורי פיתוח. שר הפנים רוקח הוסיף אחריו: "עלינו לאפשר למקסימום יהודים לעלות אך עלינו להיות נחרצים ולפעול רק בקרב יהודים בריאים". גולדה מאיר הוסיפה אזהרה: "על ועדות הסלקציה לומר רק את האמת וכל האמת לעולים בפוטנציה, שאין עבודה בעיר ושיסעו ישר מן הנמל לכפר ולא לכפר כפי שהם מכירים במרוקו ובתוניס אבל בכפר כמו אצלנו. אם הם מסכימים הם יכולים לבא. אם לא הם יכולים להישאר שם. אני חוששת לעתים שבגלל רצוננו להעלות מספר גדול ביותר של עולים שנשכח לומר להם את כל מה שעלינו לומר להם. אז הם באים לכאן ולא מעוניינים ללכת למושבים כיוון שלא הכינו אותם לכך. למה עלינו לדבר כאן על משפחות שלמות? יש ילדים, יש נערים שאנו יכולים להעלות. יש לנו בהם צורך אך זו בעיה כספית."
בשלב זה הוסיפה גולדה מאיר נימוק מפתיע לטיעוניה: "עד שילדים ונערים בריאים וחזקים יגיעו מארה"ב ומדרום אפריקה עלינו להביא את הנוער הזה […] אני מסכימה שיש לשמור על קריטריונים חברתיים ואחרים אך אי אפשר לערבב עליית משפחות עם עליית ילדים ונוער. אפילו אם יש ילדים חולים הזקוקים לטיפול רפואי יש להפרידם מן העלייה של המבוגרים. אני מוכנה לומר זאת בכל האכזריות. אם יש למשל זקן עיוור יש צורך לנטוש אותו אם הוא לבד […] אבל אם יש אתו ילד בן 7, 8 או 13 שנה, בריא או חולה במחלה נרפאת למה לנטוש גם אותו?". "שאלה זו מיותרת ענה אחד המשתתפים. אנחנו לא יכולים להוציא ילדים ללא משפחותיהם". גולדה קטעה אותו: "אולי כן אולי לא […] עלינו להתאמץ להוציא את הילדים כי אני משוכנעת שכאשר יהיו שם מהומות לא יהיה עם מי לדבר. אפילו במקרה זה אני אומרת: לזקן יהודי עיוור אין תיקווה. אך אינני יכולה לומר שילד או נער שנילווה אליו צריך לנטוש אותו מבלי שנשתדל להפריד ביניהם. זה לא בעיה. זה הסיכוי היחידי להביא יהודים לישראל. לא כולם מקרי סעד […] צריך לשמור על הקריטריונים של הסלקציה ולהיות נחרדים כלפי אלה שאין להם שום סיכוי להיקלט ולקיים את עצמם כאן. אך יש להשתדל ככל האפשר להציל את הדור הצעיר ולכך יש למצוא כסף".
משה קול העניק פירוש נוסף משלו לקריטריוני הסלקציה: "יש הורים רבים זקנים או נכים שיש להם ילדים רבים. הניסיון מלמד שאנו יכולים לרפא את הילדים אך הבעיה היא שהם לא יבואו אם לא נבטיח להם שגם ההורים יעלו אפילו […] מאוחר יותר. עלינו לתת להם הבטחה חד משמעית שאחרי זמן מה ההורים יבואו בעקבות הילדים. אנחנו יכולים להשתדל למצוא מקום עבורם שם. לא ניקח תינוקות אך צעירים וצעירות שיבואו לכאן לשלוש ארבע שנים, ישרתו בצבא ויביאו אחר כך את ההורים שלהם. בלי זה אי אפשר יהיה להפריד ביניהם. ביקרתי במרוקו פעמיים ואמרו לי שיש להתייחס לילדים אלה כאל יתומים שההורים שלהם בחיים. אם היו יתומים לא היתה בעיה. היינו מביאים אותם […] במקרה חירום היינו מביאים ללא ספק את כולם מבלי להפריד את הנוער". משה שרת סיכם את הדיון בהודעה שוועדות הסלקציה לא יביאו לארץ משפחות המסרבות להתיישב במושבים.
דיון זה משקף גם את מורכבותה של סוגיית הסלקציה. לכאורה המחנות נחלקו בין "אנשי החזון" בראשותו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון לבין "אנשי המעשה" בו מצויים אנשים פרגמטיים יותר כגון שר האוצר אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית לוי אשכול, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות גיורא יוספטל, מנכ"ל משרד הבריאות דר' חיים שיבא ודר' אליעזר מתן. ראשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית יצחק רפאל ואחריו ש"ז שרגאי, שאנשיהם ברוך דובדבני, זאב חקלאי, עמוס רבל, חיים טלמור ויצחק בן-שמש פעלו במרוקו להעלאת היהודים, תמכו בביטול מגבלות הסלקציה בעיקר מתוך נאמנות לתפקידם והואשמו על-ידי יריביהם ברצון להפגין פעילות ולהתהדר בהצלחות. אך חילוקי הדעות לא היו כה משמעותיים. למעשה בדיון זה, בו הושמעו לעתים נימוקים קשים באכזריותם, נחשף באופן חד יחסה של כל ההנהגה הישראלית, ללא הבדל גישות, לתא המשפחתי של האוכלוסייה אותה שיוועו להביא לישראל. רוב הדוברים תמכו למעשה בפירוקו של תא משפחתי זה כדי לברור מתוכו את הגברים הבריאים, את הילדים ואת הנוער ולהשאיר במרוקו את ההורים עד שהמדינה תהייה מסוגלת להעלותם. מובן שגורלן של משפחות מצוקה אלה שנאלצו להישאר במרוקו ללא הדור הצעיר והבריא לא העסיק כלל את ראשי המדינה. המשימה של הגדלת האוכלוסייה הבריאה שתתמודד מול הסכנות הביטחוניות האורבות מבחוץ ותפטור את הבעייה הדמוגראפית היתה לעקרון מקודש שהנחה במודע או שלא במודע את כלל מעשיה של ישראל באותה תקופה.
בקיץ 1954, גם דר' גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית ערך סיור במרוקו כדי לבדוק את הרקע הפסיכולוגי לקשיי היקלטותם של יוצאי מרוקו בישראל. בשובו לישראל, הוא הגה את רעיון הכוונת יהודי האטלס ישירות מן האנייה אל הכפרים החקלאיים באזורי הפיתוח של חבלי התענך ועמק לכיש. בישיבות של המוסד לתיאום שהתקיימו בהשתתפותו של שר האוצר לוי אשכול, נאבק יוספטל על הקמת חוות חקלאיות שינוהלו על-ידי צעירים יוצאי מרוקו. גם יוספטל הפרגמטיסט והזהיר המליץ להעלות ארבע מאות צעירים ממרוקו ללא בני משפחותיהם, אפילו אם יהיה צורך להפריד בין הורים לילדים או בין בעל לאישתו. צעירים אלה יהוו לדבריו כוח אדם זול בגלל שהם לא יצטרכו לפרנס את משפחותיהם. הרעיון לא התקבל על-ידי שאר המשתתפים. בישיבה הותקף יוספטל על-ידי יהודה ברגינסקי ממפ"ם, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, שטען שלא מתקבל על הדעת שיהודים יפרדו מהוריהם כמו אצל אסקימוסים ו"יפקירו את הזקנים שאין בהם תועלת".
יהודה גרינקר מנהלל יחד עם אחיו יצחק התמסרו לחיפוש יהודים שעסקו בחקלאות הכפרי האטלס. בחלק מסיוריו בכפרים התלווה אליו דר' אליעזר מתן ממשרד הבריאות כדי לדאוג להקפדה על כללי הסלקציה בתחום הבריאות. ב-24 בפברואר 1955 הצליח גרינקר לארגן גרעין ראשון של 57 משפחות עובדי אדמה מן הכפר איית-בוגמז שהועבר למחנה הכשרה "חרובית" בחבל לכיש שהקימו מאוחר יותר את מושבי עוצם ואיתן. ארבעה ימים לאחר מכן קיבל מכתב משר האוצר אשכול שהודיע לו למתן את התלהבותו "ולעשות כל מאמץ להשתחרר במרוקו מהמטען של מיקרים סוציאליים הנספחים לאנשי הכפרים. אין אני צריך להדגיש הקשיים הנגרמים הן לכפרים הקולטים והן למדינה, בהבאת מקרים אלה ארצה". בספטמבר 1955 סייע גרינקר להקמתו של גרעין "שובה" בראשותו של ויקטור פרץ, עם יותר משבעים משפחות בגילאים צעירים שחלקם הם בוגרי בית-הספר החקלאי של כי"ח במְרָכְּש. הגרעין הקים בחודש מרס 1956 את מושב דבורה בחבל תענך. בסך הכול הצליחו האחים גרינקר להוציא למרות קשיי הסלקציה 553 13 יהודים מ-87 כפרים באטלס.
את מחאתם של יהודי הכפרים נגד מדיניות ההפרדה הסלקטיבית בין בני משפחה ביטאו תושבי אחד הכפרים במכתב שנשלח למשרדי הסוכנות היהודית בירושלים ובו נכתב: "על דעת בית דין של מעלה ובית דין של מטה, אנו מבקשים ממעלתכם להעלות אותנו, 150 יהודים בין 80 אלף ערבים. כבר ביקרו אצלנו הציונים ורשמו אותנו, אך לבסוף רצו להעלות רק את הבחורים הבריאים ונשארנו דואגים על הזקנים והזקנות. איך יישארו בין הגויים ואין מי שידרוש עליהם רחמים. קחו אותנו לעבדים וכל מה שתוציאו עלינו ועל עלייתנו, תנכו מעבודתנו ומלחמנו בבואנו לישראל". במכתב אחר ציין מועמד לעליה: "ובכן ביקרו אצלנו השליחים ואמרו בשמם של המדינה, הסוכנות והראשים: הוצא נוציאכם אל אניות הישועה, בתנאי שתעזבו את הזקנים ואת החלשים, בתנאי שאיש ואיש יבזה את אביהו וזקנו ואח יבגוד באחותו, אם היא גיבנת או צולעת, כי זה יסוד מוסד אשר על-פיו ניתקן ונערך תקציב העלייה".
החל מחודשי הסתיו 1955, החלה ההנהגה בישראל להגמיש את כללי הסלקציה ולעשות כל מאמץ כדי להוציא מספר רב ככל האפשר של יהודים לקראת סגירת שערים צפויה. ב-5 במאי 1955 שיגר ש"ז שרגאי לנציגו במרוקו עמוס רבל ולראש תנועת המושבים יצחק קורן את כללי הסלקציה החדשים. על פי כללים אלה תינתן זכות קדימה לעליה ממרוקו לאנשי הכפרים ולארגונים התיישבותיים מערי השדה. כמו כן בכל מקרה שמשפחות לא אושרו לעלייה, יועברו משפחות אלה לערים הגדולות, על חשבון הג'וינט. על-ידי כך יחוסל הכפר כולו ולא יוותרו בו יהודים. ארגוני ההתיישבות יקבלו כמחצית העולים. במקביל ביצעו גיורא יוספטל ונציג הג'וינט בפריס תיאודור בקלמן סיור במרוקו, בסוף חודש מאי, והגיעו למסקנה שלמרות השינויים המדיניים הצפויים במדינה אין הצדקה לראות בעליה ממרוקו "עליית הצלה" ולכן יש להשאיר את כללי הסלקציה בתוקף. יחד עם זאת, הורגשה תנועת מעבר מן הכפרים בדרום לקזבלנקה והגברת קצב היציאות. לכן נחום גולדמן הציע בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית לפתוח מחנה מעבר נוסף במרסיי. באותה תקופה החלו גם לצוץ הרעיונות הראשונים להוצאת יהודים באופן בלתי לגלי. למזלן של משפחות המהגרים, רוב פעילי העלייה במרוקו הפרו את הוראות הממשלה ואפשרו איחוד משפחות.
לנימוקים הענייניים בדבר יכולתה של ישראל לקלוט את המהגרים בממדים כה גדולים ובדבר יכולתן של משפחות ממרוקו שהגיעו ללא מפרנס, להיקלט בישראל, התלוו נימוקים נוספים שחצו את הקווים בין אנשי המעש לאנשי החזון. באופן מעשי החיץ עבר גם בין מחלקת העלייה מצד אחד לבין קואליציה בין משרד הבריאות ומחלקת הקליטה. מדובר בוויכוח מקביל בדבר מידת הסכנה המיידית אליה צפויים יהודי מרוקו אותה אימצו באופן אוטומטי כל מתנגדי הסלקציה וזעקו זעקות רמות על המהומות שעלולות להתרחש במדינה אחרי עצמאותה ועל הפגיעות הצפויות ליהודים. כמובן שאין קשר בין ההערכות בנושא זה לבין הוויכוח אם יש לקיים את הסלקציה אם לאו.
בעיה נוספת היתה הגדרתה של הסלקציה. בזמן שחלק מתומכי הסלקציה הבין אותה כך שאין להביא לישראל רק מקרי סעד שלא ניתן בשלב זה לטפל בקליטתם ויש להעלות רק משפחות עם מפרנס, תמך חלק שני בסלקציה הפוכה, שיטה שכונתה בפי השלטונות המרוקאים בשם "הפרדת השמנת" (écrémage) בו פיצלו באופן אכזרי משפחות, לקחו מן המשפחה את הנערים במסגרת עליית הנוער, לקחו את מפרנס המשפחה, והותירו במרוקו את הוריו הקשישים. גישה זו בולטת בדבריה של גולדה מאיר ובפעולותיהם של אחדים מן העוסקים בעליית הנוער כגון יאני אבידוב וגם של דוד בן-גוריון שראה בעליה מאגר של נערים "המאיישים שמונים אחוז מכלל חיילי חיל הרגלים בצבא".
לחצם של נציגי הסוכנות היהודית במרוקו ושל נציגי המוסד מאוחר יותר לקיומה של הצלה בהולה, עם סלקציה או בלעדיה, גרם בסיכומו של דבר לזעזוע דמוגרפי בתוך הקהילות היהודיות במרוקו ויצר פסיכוזה ובהלת יציאה שהרסה את הרקמה החברתית בתוך הקהילה במרוקו והחריפה את קשיי הקליטה הכלכלית והחברתית בישראל. לעומתם, הפליגו תומכי הסלקציה, בעיקר ממשרד הבריאות, בתיאוריות המבוססות על סכנות גנטיות  או על הטפה גזענית שלא היה להן קשר לנושא. מאוחר יותר, הזהיר דר' שיבא  שהעלאת חולים ממרוקו עלולה לפגוע גנטית בכושרו האינטלקטואלי של העם היהודי בעתיד. הוא גם טען שהעלייה מצפון-אפריקה מקפחת ביודעין את ילידי הארץ שנפגעו במלחמה, מכיוון שאין באפשרותו של משרד הבריאות אמצעים מספיקים כדי לטפל בשתי הקבוצות. כך הצליח דר' שיבא לבטל במוסד לתיאום, החלטה שהתקבלה בהנהלת הסוכנות היהודית לאשר הגירתם של 000 6 יהודים ממרוקו ותוניסיה במסגרת "עליית חירום". כדי לנסות לשכנע את נציג משרד הבריאות בנחיצות הוצאתם של היהודים ממרוקו, הזמין נציג המוסד לעליה ב' יאני אבידוב את דר' שיבא למרוקו. בשובו לישראל הכריז שיבא: "העץ אולי נראה רענן אך שורשיו רקובים". אך הנזק הממשי היה בהפעלת הסלקציה האינדיבידואלית שגרמה להרס משפחות ולהגברת תחושת הקיפוח שנבעה מהפעלת הסלקציה בתקופת ההגירה מארצות ערב ובוויכוח הציבורי שהתנהל בישראל.
*
יש לציין שלצד הוויכוח הענייני בדבר מידת הסכנה אליה צפויים יהודי מרוקו ומידת יכולתה של ישראל לקלוט כל יהודי שמעוניין לצאת ממרוקו, התלוו לוויכוחים, דיונים בסוגיות נלוות שהן פועל יוצא מההגירה ממרוקו אך אין הן קשורות ישירות להגירה. הכוונה בעיקר לסוגיית החרדה מן האיזון הדמוגרפי-תרבותי הבין-עדתי הקשור למהותה של התרבות הישראלית המתהווה. בעיני אחדים, תרבות זו נמצאה בתקופת ההגירות הגדולות במצב של התגוננות על עצם קיומה כאשר איימו עליה באופן ממשי או באופן סמוי סכנות שכונו בשם "לוונטיניזציה" והיטמעות בתת-תרבות האופיינית למדינות האזור. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד במאמריהם של  קלמן קצנלסון, אריה גלבלום ועמוס אילון. למרות שהוויכוח בסוגיות אלה לא היה זר להנהגה היהודית במרוקו לא נראה שהדבר השפיע על דבקותם של היהודים ברעיון עזיבת מרוקו.
לאחר מעשה ניתן לומר שבסוגיה זו טעו ראשי המדינה בהערכותיהם ובמדיניותם ובפעילותם במספר תחומים. הטעות הראשונה קשורה לפניקה המלאכותית שיצרו אחדים מן השליחים בדבר סכנת הכליה הצפויה ליהודים מן השלטון החדש במרוקו. שליחים אלה מצאו תמיכה לעמדותיהם אצל חלק גדול מראשי המדינה שהאידיאולוגיה של עם עולם נרדף תמיד עיצבה את תפיסת עולמו. ברור היה ששלטונות מרוקו החדשה לא רק שלא התנכלו ליהודים אלא שלמרות המהומות שזעזעו את המדינה ואת אוכלוסייתה בראשית עצמאותה, תמיד חסו הצדדים על היהודים ולא פגעו בהם כלל. כמו כן, התגלה הפער בין התפיסות של חסידי רעיון קיומה של אנטישמיות אוניברסלית ועל-זמנית לבין מצב עובדתי של תור זהב חברתי-כלכלי שנפתח בפני כל השכבות החברתיות של יהודי מרוקו עקב נטישת הצרפתים את המדינה. מצד שני טעו נציגי ישראל בכך שיש להביא יהודים ויהי מה לישראל כדי להתגבר על החרדה הדמוגרפית מול האויב השכן ובכדי להגביר את בטחונה של המדינה. באותם ימים, החברה הישראלית וכלכלתה כלל לא היו מסוגלים לספק צרכים בסיסיים לאוכלוסייה חדשה בתחום התעסוקה, הבריאות והחינוך, דבר שלא רק פגע בחוסנה החברתי של המדינה באותה עת אלא גם גרם למשברים נפשיים, לתחושות עמוקות של קיפוח ולטראומות שלא נרפאו גם אחרי זמן רב. אך טעותם החמורה של קברניטי המדינה קשורה לפגיעה ברקמה החברתית על-ידי הרס התא המשפחתי במסגרת הסלקציה האינדיבידואלית, דבר שלא איחר לתת את אותותיו השליליים בריכוזי העולים ממרוקו. יחד עם זאת, למרות הקשיים והשגיאות, הצליחה מדינת ישראל לגרום למהפך דמוגרפי בישראל בזכות תוספת של יותר ממאתיים אלף יהודים מצפון-אפריקה ולחזק בכך את חוסנה החברתי, הכלכלי והתרבותי.

העיצוב האדריכלי בבניה הציבורית במרוקו

העיצוב האדריכלי בבניה הציבורית במרוקו

אמנות הרישום הגאומטרי
הרישום הגאומטרי השיטתי הוא הציר עליו סובבת אמנות העיצוב באדריכלות המגרבית־איברית. תורה זו מקורה במסורת האיסלמית שירשה את הידע המדעי של תרבויות יוון וביזנץ. בנוסף ניזונה מסורת זו מן האיסור שגזרו עליהם המוסלמים לתאר חזותית דמויות אנוש המתחרות עם מעשה הבריאה. "היזהרו מתיאור הבורא ומעשה בריאתו. אל תציירו עצים, פרחים או טבע דומם, כי ביום הדין, היצורים המצוירים יבואו לבקש מיוצריהם להפיח בהם נשמה. ובהעדר אפשרות לרצותם, הציירים יסבלו מיסורי אש הגהינום". כך נאמר בחדית אלבוח'רי (מסורות המיוחסות לנביא מוחמד שחוברו בשנת 558), זאת, למרות שבקוראן עצמו אין זכר לאיסור זה.
גזירה זו נשמרה בקפדנות במהלך הדורות וחייבה את אמני ספרד המוסלמית והמגרב לבטא את אמירתם האמנותית באמצעות יצירות מופשטות בעלות חוקים נוקשים ומבנים סטרוקטוראליים מורכבים. ההפשטה של אמני העיצוב האדריכלי באה לידי ביטוי לא רק בהעדר דמויות אנוש בציור ובפיסול אלא אף באיסור כל ייצוג ברוח הראליזם. העדרה של הדמות הגשמית יצרה את השאיפה אל הנשגב השמימי כביטוי לגדולתו של האל שאין לו גוף ולא דמות הגוף.
ברור שהחיפוש האובססיבי אחר צורות גאומטריות מפותלות אינו הצטעצעות צורנית לשמה אלא ביטוי למושגים שתכליתם לשקף את עיקרי האמונה באחדות האלוהית, ואת מורכבותו של מושג המבנה האטומי של הקוסמוס. המופשט הגאומטרי באדריכלות המגרבית הוא בעל משמעויות סימבוליות ומושגיות המעוגנות באמונות ממסורות תרבותיות מגוונות. מבחינה זו האמנות הנוצרית של ימי הביניים היא היפוכה הגמור של התפיסה המוסלמית במגרב. בוני הכנסיות לא זו בלבד שלא בחלו בתיאורים פלסטיים מפורטים של חיי ישו ואימו, אלא כלל לא היו מודאגים מן האנכרוניזם ההיסטורי שכרוך בתאורה החזותי של בני המשפחה מנצרת הגלילית, כאילו הם חיים בסביבה התרבותית גאוגרפית בת זמנם של ציירי ופסלי הכנסיות באירופה.
המעלם (רב אמן) המגרבי פיתח סוגה אמנותית יחודית ששירתה את סביבתו הדתית־תרבותית ואיפשרה לו לבטא את יראת בוראו בדרכים האופטימליות שעמדו לרשותו ובכך הפך את מיגבלותיו הדתיות ליתרון יחסי. כך ניתן להבין בהמשך סוגיות כגון יחסי פנים־חוץ במבנה האדריכלי, הפשטות של החזות החיצונית, הדלות של פירטי הריהוט, השימוש באפיגרפיה, ההתעמקות האובססיבית בטכניקות הפסיפס ועוד. הבית המגרבי כמו גם חלק מן המבנים הציבוריים הם אטומים כלפי הצופה בהם מבחוץ. כל הדרם ותפארתם מופנה כלפי פנים ומתגלה רק לעיניו של מי שהורשה על ידי הבעלים להכנס כאורח פנימה. לצופה מבחוץ לא נותרה מכל המבנה אלא דלת הכניסה, שגם היא לרוב אינה מנקרת עיניים, וקירות חלקים ומסויידים בסיד צבעוני בפשטות מופגנת. הניגוד בין הצניעות החיצונית לבין הפאר שעתיד להתגלות לנכנס פנימה רק מגביר את תחושת האינטרוורטיות, האינטימיזם והמיסתורין.
אולם פשטות החזות החיצונית אינה אלא הכנתו הנפשית של האורח לאוורית הרוגע, השקט להם זקוק הצופה כדי לרכז את כל תשומת ליבו במרכיבי היצירה הגאומטרית, במקצב צורותיה ובהרמוניית גווניה. לא מעטים הצופים המעידים על כך שצפיה ממושכת בעיטורים המופשטים מכניסה אותם למצב מדיטטיבי. אף כאן עקרונות האדריכלות האירופית על סיגנונותיה השונים המחצינים את ההדר והמיומנויות בחזית החיצונית, עומדים בניגוד גמור למאמצים שהקדישו אדריכלי המגרב בפרטים העיצוביים של החלקים המופנים כלפי פנים. הפגנת הכוח של האדריכל המגרבי לא מתבטאת בצורתו של המבנה אלא בצורת הטיפול במשטחיו האנכיים והאופקיים עד כדי כיסוי כל חלק בכתליו מבלי להשאיר שטחים חפים מעיטור.
כך משתלבים באופן הרמוני כיסויי הרצפות משיש, עם משטחי הזליג', המכסים את החלקים התחתונים של הכתלים, ומעליהם שטח נרחב מכוסה סטוקו ורדרד, ומפוסל לפרטים כמראה תחרה. מעל לשטח הגבס, על התקרות, המשקופים הדלתות והחלונות, ציורי פרחים מסולסלים ומסוגננים על עץ ארז. בקמרונות קשתות הפרסה מתנוססת בהדרה, המוקרנה (מקבץ נטיפים מגבס או מעץ ארז). בחצר הפנימית (הפטיו) מצויות בריכת המים והמזרקה, עשויות שיש או עטויות פסיפס מזליג'. אין לראות בצורה כל שהיא נושא מרכזי בפני עצמו בתהליך מילוי השטחים הריקים. רק המכלול חשוב. אין לאף צורה יתרון על חברתה. הצורה הופכת למרכיב בתוך מערך צורות שאין לו סיום ויכול להמשיך את שיכפולו לכל הכיוונים, עד אין סוף, בכדי לבטא את הכוליות של היקום. העיטור הגאומטרי הוא ביטוי חזותי מוצלח למושג האין־סוף.
מונעים על ידי חשיבה מופשטת ומושגי ביטוי לא פיגורטיביים, פיתחו אמני העיצוב האדריכלי במגרב את המסורת הנאו פיתגורית ואת חקר האלכימיה והקוסמולוגיה. כדי לפתח את הידע המקצועי שלהם ואף לשמור עליו, הם התאגדו במסדרים מקצועיים סגורים הנפתחים רק למחזיקי הידע, שנחשף אליהם אחרי טכסי חניכה סימבוליים. לאחר קבלת הידע, שמרו עליו חברי הכת בקנאות ומסרו אותו במשורה לשוליותיהם (מתעלם).

הצורות
במאה העשירית קבע מסדר איח'וון אספה (בני הטוהר) את מעמדו המועדף של הביטוי הגאומטרי הבנוי על עקרונות הקוסמולוגיה של פיתגורס. הטטרקטיס של המתמטיקאי היווני בנוי על הקונקרטיזציה של המספר המושלם 01 (1+2+3+4=01), מותאם לדוגמת משולש שווה צלעות, בו כל צלע מחולקת לארבעה חלקים שווים, ובסך הכל 01 משולשי משנה. לארבעת החלקים ניתנו משמעויות סימבוליות.
באותה תקופה אימצו אמני העיצוב הגאומטרי את הריבוע הוודי מן התרבות הברהמנית־הסנסקריטית. השורה האופקית הראשונה והשורה האנכית הראשונה של הריבוע מכילות כל אחת את הספרות 1 עד 9. ממלאים את תאי הרשת הנוצרת בספרות המתקבלות מחיבורים הדדיים כמו בתשבץ מספרים. למשל (2+4=6), 6x24=7

הריבוע מתמלא הפתעות מתמטיות. כאשר מחברים את כל הספרות הזהות בעזרת קווים בתוך הריבוע הוודי מקבלים צורות גאומטריות מגוונות שהטייתן על ציריהן והצבתן אחת על השניה יוצרת צורות מורכבות שנוצלו על ידי אמני העיצוב הגאומטרי של ראשית האסלם במגרב ובספרד. כך נוצרה סידרת הכוכבים הרב קודקודית (5, 6, 8, 9, 21, 42, 84, 25 קודקודים) והצורות הפוליגוניות (מחומש, משושה, מתומן). הריבועים המאגיים של שבתאי וצדק המבוססים על המספרים הנוצרים מחיבור ספרות הצלעות שלהם לסכומים של 51 ו־43 הציבו את הריבוע כצורת יסוד בסיסית בעיצוב הגאומטרי הסימבולי.
הצורות הרווחות הן כמובן הצורות הבסיסיות: ריבוע, משולש שווה צלעות, עיגול, שבלול, מחומש, שבתוכו מצטייר הכוכב בעל חמישה קודקודים. לצד צורות אלה מתקבלות צורות נוספות על ידי הצבת שתי צורות זהות אחת על השניה, עם הסטה היוצרת סימטריה חדשה. למשל שני ריבועים מוצבים אחד על השני בהסטה יוצרים כוכב בעל שמונה קודקודים המכונה חותם שלמה. שני משולשים שווי צלעות המוצבים במהופך אחד על השני יוצרים מגן דוד (אף הוא מכונה לעיתים חותם שלמה). כוכב בעל עשרה קודקודים נוצר באמצעות שני מחומשים. בעיטורים הישנים הגיעו לצורות מורכבות של כוכבים בעלי עשרים וארבע קודקודים. היום ניתן למצא מבנים כוכביים של ארבעים ושמונה, שישים וארבע ותשעים ושישה קודקודים.
מחציתו של ריבוע ומחציתו של משולש שווה צלעות יוצרים רשת של ריבועים (דריהם) ורשת איזומטרית של מעויינים (נזְק) המאפיינים את סיגנון התַסְטיר. הקו הכופי יוצר פיתולים בצורות שונות של משזרת, ומקלעת (דְפירה) ומשמש לרוב כמוטיב הממסגר בצורת אפריז מוטיבים בסגנונות אחרים. מוטיב הקשר נוצר מפיתולו של קו כוּפי יחיד או כפול היוצר לעיתים צורות של לב או של צמה קלועה.
הצורות המקובלות בסיגנונות התַוְריק והתַשְג'יר מבוססות, על סוגי עלים מסוגננים, על צמחים כגון תימורה, איצטרובל (סְנוּבריה), שיבולת (סְבַייל), פרח (נוּאַרָה), גיבעול (ערק), שקד (לוּזָה), או על יסודות אחרים מן הטבע כגון הכונכיה (מחַרָה), גבות (חְגָ'ב), נוצות (ריאָש). הצורה של חלת דבש משמשת בעיקר למילוי שיטחי ביניים. על פי סיגנון העלה ניתן לקבוע לעיתים את תקופת בנייתו של העיטור ושל המבנה הנושא אותו.
החיבור של צורה גאומרית אחת עם השניה יוצר מבנים מאורגנים מרהיבים, שהופכים בעצמם לדגמים (פטרן) אינסופיים. לחיבורים (אסמבלג') הנפוצים שמות פיוטיים כגון: כתף ומדרגה (כתף ודרג'), ידו־ביד־אחיו (יִדוּ פיד ח'וה), עומד ושוכב (קַאים ונַאים) - מזכיר לעיתים צורת צלב־קרס, בעל־העיניים־השחורות־נשען־על־צידו (כּחַל לעיון עלָה קנתוּ), בעל־המראה (מוּל למריָה), מפרפר (רפרף), חיילים (ג'יש), שיני חומה (שרפה), עלה תאנה (אורק תין), חילזון (עְ'לַלָה), סוליית עץ (כּרכּבָה), עלי צדף (אוורק סדף), דוגמה צבוטה (מקרוּסָה).
עיטורי הדְפירה אפריז, בנויים על אלטרנציה בין שתי ווריאציות של אחת מן הצורות או הדגמים לעיל, כאשר צורה אחת בפוזיטיב מחליפה שניה בנגטיב (דגם שחור מתחלף בדגם לבן או צורה מלאה מחליפה צורה ריקה), כקונטרפונקט, ומכסות את כל השטח מבלי להשאיר מקום לרקע. אלטרנציה זו מדגימה סימבולים הקשורים במושג הנוכח־נעדר או השיטה הבינרית המשמשת במתמתיקה ובתכנות מחשבים. עיטורים אלה יוצרים אשליות ויזואליות המאלצות את הצופה לעקוב אחר מקלעות הקו ומבוכיו, ולשים לב לסובטיליות של הפרטים. הצייר ההולנדיM.C.Escher  אֶשֶר (8981-2791) הושפע בשנת 6391 באלהמברה שבגרנדה מדוגמאות העיטורים הגאומטריים בעלי אלטרנציה בין פוזיטיב לנגטיב ואימץ אותם במדוייק בציוריו. איכותו של כל משטח מעוטר נובעת מן הקונטרסט הנוצר משילוב נבון של שטחים מוגדרים בנויים מאחד מן הסיגנונות שצוינו לעיל. התכלית היא יצירת הרמוניה חדשה הנובעת מתיפקודם הנפרד של כל אחד מן המרכיבים הצורניים, הסיגנוניים והצבעוניים, לתוך היצירה הכוללת, כדוגמת כלי המנגן בתוך הרכב תזמורתי שלם.

הסגנונות
לאמנות עיטור שטחי המישור המציאו אמני המגרב רפרטואר מגוון של צורות גאומטריות, של סיגנונות ושל חומרי כיסוי. בחלוקה כוללנית ניתן להבחין בשישה סיגנונות עיקריים: תַסְטיר - עיטור גאומטרי מובהק. מורכב מקווים ישרים בלבד, שיוצרים מצולעים מרובי צלעות, וכוכבים מרובי קודקודים. רווח בעיקר בפסיפסי הקרמיקה של הזליג'. כּוּפי - עיטור גאומטרי בנוי מקווים ישרים וקמורים. נוצר בהשפעת הטיפוגרפיה הכופית שרווחה בראשית האסלם. נקרא גם סיגנון נַסח'י. הקווים בסגנון הכּוּפי והתַסְטיר מתפתלים, נשזרים, וניקשרים כצמה קלועה, ומאלצים את העין לעקוב אחר התפתלויותיהם כדי לשחזר את צורתם של המבוכים שנוצרים בעזרת הקווים. תַוְריק - עיטור בנוי על בסיס צורתו של עלה מסוגנן והכפלתו באופן סימטרי. מקלעת    העלים בנויה רק מקווים מעוגלים ומפותלים. מתאים בעיקר לגילוף בסטוקו ומשתלב באופן הרמוני עם הקליגרפיה הכופית והכתב הרהוט. תַשְג'יר - עיטור פירחי עשוי ביד חופשית, מסוגנן פחות אך שומר על מבנים סימטריים    כשאר הסיגנונות. נמצא בשימוש בעיקר כציור על עץ (זוּאָק). זה העיטור המתקרב ביותר לציור החופשי. מוּקַרְנָה - עיטור פיסולי תלת מימדי דמוי אשכולות נטיפים מסוגננים. המוּקַרְנָה מקשטת את קמרוני הכיפה (טסָה) והקשת, פינות של מבנה, ושַמסיָה (גומחה בקיר דמויית חלון אטום בעל מבנה קמרוני וכותרות עמודים).  המוּקַרְנָה מפוסלת בסטוקו או בעץ ארז מצוייר. אורך כל יחידה, בין חמישה לעשרה סנטימטר. הגיעה כנראה מפרס דרך הקיסרות הביזנטית לספרד ולמרוקו. ניתן למנות שמונה צורות המרכיבות את המבנה המורפולוגי של המוּקַרְנָה: שקד, מכנסיים, כתף, שערה, דַנבוּק, מוטיב פתוח ומוטיב סגור. שילובן בשורות של שתי צורות או יותר יוצרות מבנים פיסוליים מורכבים שניתן לצפות בהם מלמטה או מן הצד. מוּשְרַבִּיָה - רשת מעץ מורכבת מגלילים וקוביות מחוברות באלכסונים. החלק הריק יוצר צורת מתומן. נמצאת בשימוש במחיצות ובחלונות.

האפיגרפיה
בהעדר דמות פיגורטיבית במבנה הציבורי של המגרב, הקירות "מדברים" באמצעות האפיגרפיה הניבטת מהם בפסיפסי הזליג' או כחריטה עמוקה בסטוקו. לטקסטים הארוכים תפקיד כפול. מצד אחד הם מהווים מרכיב עיטורי לכל דבר, ולרוב הם יוצרים אפריז סביב מרכיב עיטורי אחר, ומצד שני הם ממלאים את התפקיד הראשוני של העברת מסר דתי־מושגי לצופה ביצירה המכסה את הקירות של שערים חיצוניים או של חזיתות פנימיות. שמו של אללה, אלוהי האיסלם, או הצרופים בשם אללה, או אללה אַכְּבָּר מככבים כאלמנטים קישוטיים מרכזייים סביבם מתפתחים דגמי עיטור גאומטריים, ותורמים לאוירת השגב וחרדת הקודש. הכתב הכּוּפי המונומנטלי הוא עתיק יותר. בגירסתו הקדומה, לקווי המתאר של האותיות היה עובי אחיד. לקווים האנכיים היו זווית ישרות, עד כדי כך שהמעצבים הצליחו לכתוב טכסטים הניתנים לקריאה כפולה בפוזיטיב ובתשליל (שחור ולבן, ישר ובמהופך). מן המאה ה־11, הקו הכופי זכה לשינויים ולתוספות בקצות הקווים האנכיים, ושולבו בו עיטורי מקלעות עלים. הכתב הרהוט cursiv זכה לפיתוח במגרב. הוא מתחרה בכּוּפי החל מן המאה ה־21, אך מכניע אותו סופית רק במאה ה־61. האות מצויירת ככתב יד עם חלקים עבים ודקים המשקפים את מידת הלחץ של היד על משטח הכתיבה. מבחינים בארבע ווריאציות בכתב זה על פי מידת החופש שבכתב היד ועל פי מידת הסילסול: הסיגנון הקירואני, האנדלוסי, הקונסטנטיני והפָסי. האות האנדלוסית הנקראת גם מגרבית, והיא רווחת יותר בזכות גיוון קוויה.

הקשתות
הקשת המגרבית־איברית (קוס) היא אחד מסימני ההיכר המובהקים של האדריכלות במרוקו. ניתן להבחין במספר סוגים:
- קשת שלמה מוגבהת - הקשת מסתיימת בגובה הקוטר. דומה לקשת הרומנית הקדם גוטית.
- קשת פרסה שלמה - מרכז המעגל נמצא במרכזו של הקוטר. פיתחה רחב.
- קשת פרסה שבורה - לרוב בעלת שני מרכזים המצויים במרחקים שונים ממרכז הקוטר וקובעים את רוחבו של קמרון.
קיימות גם קשתות פרסה שבורות בעלות ארבעה מרכזים. במקרה זה החלקים הנמצאים מתחת לקוטר של הקשת מעוגלים יותר כלפי פנים והפתח צר יותר.
קשתות הפרסה מסתיימות לרוב בדגם המכונה מדרגה־כתף־מדרגה מונחים על זוג עמודים לעתים לא פונקציונליים. קיימים שלושה סגנונות למילוי קמרונה של הקשת: קשת עם מוקרנה, קשת רב עיגולית, וקשת בעלת מילוי מעוטר.

עמודים וכותרות
ניתן להבחין בעמודים בהשפעה יוונית־רומית (בעלי גוף גלילי חלק), לעומת אלה שבהשפעה אנדלוסית (בעלי גוף של שמונה משטחים, מחורץ, קלוע, מפוסל כמקלעת עלים). הכותרות עשויות שיש, אבן, או מצופות זליג'. העתיקות יותר בנויות בהשפעה קורינטית, עם עיטור של שלוש שורות עלי קוציץacanthe  הכותרות בעלות הסיגנון האנדלוסי המירו את העיטור הצמחי של הכותרת בעיטור של סרט דמוי נחש שבלולי שחלקיו העליונים מתכופפים כתימורה. אף החלק המרובע שבקצה העליון של הכותרת זוכה לגילוף בסיגנון התָוְריק.

הרעפים
בבנייני ציבור (ארמונות, מסגדים, בתי מדרש) הרעפים (קָרמוּד) בצבע ירוק. באזורים צפוניים הם בצבע אדום־אוקְר, ובבניה צנועה הם בצבע אדמה ללא כיסוי צבעוני וללא זיגוג. בעיר סָפי מכיירים קונוסים מאדמת חימר, חותכים אותם לשניים ויוצרים שני רעפים המתלבשים אחד על זנבו של השני, לאחר ציפויים בזיגוג צבעוני. בפס יוצרים צורה של טרפז מאדמת חימר בעזרת תבנית, ומעניקים לה צורה קמורה על גבי תבנית קונית. בקצה שנשאר חשוף יוצרים קישוט בעל שינון עדין. הנחת הרעפים מתבצעת בשני שלבים. קודם מניחים את הנקביים על גבם ללא ציפוי. בשלב שני מניחים את הזיכריים על החיבור שבין שני רעפים ניקביים, כשפניהם המזוגגות כלפי מעלה. מתחת לרעפים מצוי כרכוב מעץ ארז אדום מגולף עיטורים.

חומרים וטכניקה
הזליג'
הוא פסיפס קרמי שמכסה את בסיסי הקירות והעמודים. קרוב לוודאי שמקורה של אמנות הזליג' במוזאיקה הביזנטית. במרוקו השימוש בזליג' בערי המלוכה, הן בבנייני ציבור והן בבתי המגורים, תופס מעמד בכורה החל מן המאה ה־41. ניתן לערוך רפרטואר של לא פחות מארבע מאות צורות גאומטריות המרכיבות את יחידות הפסיפס השונות. רוב הצורות הן בעלות קווים ישרים בלבד, דבר המקל על חיבורן אחת לשניה, ומיעוטן בעלות קווים מעוגלים. מקצועני (מעלם) הזליג' העניקו לכל אחת מהן שם משלה. יחידות בודדות מגיעות לגודל של כעשרה סנטימטרים, הרוב מגיע לגודל של פחות מחמישה סנטימטרים והקטנות כל כך זעירות שיש לקחתן בפינצטה מתוך קופסת גפרורים.
חומר הגלם ממנו עשויות יחידות הפסיפס הוא חימר טבול במים למשך 42 שעות, שפועלים לשו אותו עד קבלת עיסה הומוגנית. באמצעות תבנית עץ חותכים מלבנים אותם פורסים מול קרני השמש. הפועלים דוחסים את המלבנים, מחליקים את חזיתם, וחותכים את קצותיהם, לפני שמייבשים אותם שוב בשמש. לאחר תהליך שריפה ראשון באש רגילה, טובלים במיומנות את חזיתם של המלבנים בתוך נוזל צבעוני, שהוכן מראש, המעניק ציפוי של זיגוג אמייל בצבעים שונים. השריפה השניה מתבצעת בתנור שחומו מגיע לכ־008 מעלות. מלבני החרס המצופים מוכנסים לתנור על פי צבעם כדי שכל צבע יזכה לדרגת החום המתאימה לו.
אחרי שריפה של עשרים וארבע שעות, רושמים באמצעות דיו ותבנית מוכנה מראש, את הצורות הגיאומטריות, המוכפלות בכמות אופטימלית, על כל יחידת זליג'. אך השלב העדין ביותר הוא שלב החיתוך באמצעות פטיש כבד וחד בקצהו, ובעיקר בזכות המיומנות הגבוהה של מקצועני החיתוך (תָקְסיר). היחידות החתוכות מוכנסות לסלים ממויינות לפי צבען וצורתן, וממתינות למלאכת החיבור (אסמבלג') על פי סקיצות מדוייקות שהכין המעצב, המפקח על כל התהליך. עבודת החיבור מתבצעת על משטח אופקי ממוסגר בעץ, והיחידות המסוטטות מונחות במהופך על פניהן הצבועות, בהתאם לצורתן, מבלי שמניח היחידות רואה את צבען. החלק האחורי של יחדות הפסיפס צר יותר, כדי לאפשר למלט לאחות את החלקים. הצבת היחידות מתחילה ממרכז העיטור אל הפריפריה. עם גמר ההצבה של חלקי הפסיפס, שופכים תערובת של אבקת גבס ומלט, אותה מרטיבים במים. בעיר תטואן קיימת גירסה שונה מן השיטה המסורטית של הכנת הזליג'. כאשר החימר עדיין לח ורך, חותכים אותו ליחידות הגאומטריות הסופיות, ורק לאחר מכן שורפים את היחידות המוכנות בתנור. בשיטה זו הדגמים יוצאים מעוגלים בקצוות ומעט מיופיפים, לדאבון ליבם של מיקצועני פס, בירת הזליג'. מלאכת הכנת הזליג' והנחת המשטחים על הקירות, אורכת זמן רב. לציפוי של בנין ציבורי בקנה מידה של ארמון נדרשים כ־31 מיליון יחידות קרמיקה מסוטטות.

השיש והאבן
השיש נחצב במספר אתרים במרוקו (בוּסְכּוּרָה, רבט, וָרזָזָת, אינְזְגָן, סְפְרוּ ועוד) ובעיקר באָרפוּד שם מצוי שיש עתיר מאובנים של צדפים וחיות ים, המעניקים ללוחות השיש החתוך עיטור טבעי. מרוקו מייצאת שיש לאירופה, ומייבאת סוגי שיש מקָרַרָה. עמודים, רצפות, רהטים, בריכות, מזרקות וגומחות דקורטיביות דמויות חלון (שָמְסִיָּה) מנצלות מבחר לא קטן של סוגי שיש מקומי ומיובא. אפילו עיטורי תָוְריק של מקלעות עלים ואפיגרפיה מונומנטלית בכתב רהוט מפוסלים בשיש. לצד בריכות המים שבחצרות, מתקינים במבני ציבור תעלות שיש גאומטריות בצורת מבוך, המובילות את מי הבריכה לניקוז. האבן הוורודה מסְלָה שימשה לבניית שערים בחומות (באב רוְאַח, באב שְלָה, באב אוּדַיִָה, ועוד), וגם כותרות עמודים, ועמודים דקורטיביים. היא ניתנת בקלות לסיתותם של עיטורי תָוְריק ותָסְטיר.

הגבס
כמו הזליג' אף הגבס המפוסל הגיע מן המזרח המוסלמי, והוכנס למגרב כטכניקת עיטור במאה ה־31. הגבס לפיסול הוא סטוקו - תערובת של גבס, סיד, אבקת שיש ודבק. בהשוואה לגבס התעשייתי הוא מתקשה באיטיות. אמני העיטור בגבס מנצלים שהות זו כדי לפסל בו. זו הסיבה שמכינים ממנו רק כמות קטנה כל פעם שתספיק לא יותר מזמן העבודה של אמן החריטה. למרות מה שעלולים לחשוב הגבס אינו יצוק אלא מגולף. במעט מאוד מקרים ניתן למצא דגמים מוכנים של גבס יצוק, שהורכב על הקיר, כפי שמקובל באירופה.
הגילוף מתבצע בעומקים שונים כמראה תחרה, לרוב בצבע המקורי, ורדרד - בגלל שרידי החימר שנותר מחציבתו באזור מְרָכְּש (אסני) - ולעיתים בשילוב שטחים לבנים, זהב, או צבעים אחרים המשתלבים הרמונית בצבע הוורוד. מלאכת הגילוף מתבצעת במצב אנכי או מלמטה לכיוון התקרה. עומק הגילוף השטוח (מְקְלֶּס) הוא של כשלושה סנטימטר, ובגילוף העמוק (מְחָ'נֶּק) מגיע לשמונה עשרה סנטימטר. כדי להעניק לעיטור מימד נוסף מגלפים חלקי עיטור אחדים גם בשיטה אלכסונית (מְקָסֶּר). הגילוף מתבצע על פי רישום מוקדם שהוכן כתבנית חלולה מנייר. את החלקים החלולים מחתימים בצבע שחור הנספג מתוך שקית מלאה אבקה שחורה טבולה במים. החלקים השחורים ירוקנו מן הגבס בשיטת הגילוף והחריטה. העיטור בגבס מופיע מעל משטחי הזליג' ומהווה עבורם קונטרפונקט צורני וצבעוני.
הסטוקו הוא החומר המתאים ביותר לאמני הקליגראפיה האפיגרפית המעטרת את שולי הזליג בצורת אפריז. הוא מעטר גם את המִחְרָב (גומחת התפילה הפונה לעבר מֶכָּה) במסגדים ואת השָמְסיָּה (שמשיה) - חלון גבס עם חריטה עמוקה, משובצת ביחידות של זכוכית שקופה, ומעוטרת לרוב בסיגנון התָוְריק. השילוב של גבס וזכוכית צבעונית יוצר ויטרג', דרכו עוברות קרני השמש המשליכות אור בצבעים מרהיבים. יחד עם זאת השָמְסיָּה הנפוצה יותר אטומה לשמש, כמין גומחה בעלת קמרון, דמויית חלון מעוטר גבס, הממלאת תפקיד דקורטיבי בלבד.

העץ
ארז האטלס התיכון  cedrus atlantica על סוגיו, הוא הנפוץ ביותר בעיצוב האדריכלי. לצידם עץ התוּיה (ערער) המקומי, עץ ההובנה ebenos מיובא ממדגסקר, ועץ התולענה (מהגוני) מחוף השנהב. שערים, דלתות, חלונות,  מוּקַרְנָה,  מוּשְרַבִּיָה, סוככים, כרכובים, מעקות ותקרות הם מוצרי עץ שהמעַלֶּם מנצל כמשטחי עיצוב המשתלבים עם פסיפסי הזליג' ותחרת הגבס. במוצרי העץ משולבים לעיתים אבזרי נחושת יצוקה ומעוטרת. השערים הראשיים מעץ סובבים על ציר שחלקו התחתון מחליק בתוך שקערורית מתחת לפני הרצפה, והעליון מוכתר בכיפת עץ (תג') אף היא מעוטרת. בתוך השערים הגדולים קרועות שתי קשתות נמוכות שסוגרות שתי דלתות. סיגנונות התָסְטיר והכּופי מאפיינים את העץ המגולף שהחל להופיע במאה ה־41. לעיתים משבצים יחידות גאומטריות עשויות שנהב או עצם בתוך העיטור מעץ ארז. פעמים אחרות משלבים סוגי עץ בעלי צבעוניות שונה באותו עיטור. כאשר משטח העץ אינו מגולף אלא מצוייר, פוגשים יותר דגמים בסגנון התָשְג'יר הפרחוני והתָוְריק הצמחי. אמני הציור (זוּאָק) על עץ מציירים עם מכחולים מזנב חמור הנטבלים בצבעים על בסיס צמחי־אורגני. לפני העבודה, מורח הצייר צבע רקע בגוון אדום או חום כהה. בגמר העבודה מכסים את הציור בשכבה של נוזל שמנוני המעניק ברק לציור ומגן עליו.

הבניה הכפרית
"האסתטיקה האפשרית היחידה היא זו שמצויה כבר במדבר ובתושביו. כל האפשרויות האסתטיות והפונקציונליות כבר מצויות בקסבה" טוען ריקרדו בופיל Ricardo Bofill, אבי הפוסט־מודרניזם באדריכלות. הבתים והמצודות של הכפר הברברי יוצרים הרמוניה מושלמת עם הסביבה המדברית והאנושית ובעידן של הפוסט־מודרניזם באדריכלות מעלים בפנינו במלא חריפותן שאלות עקרוניות ואקטואליות על סוגיית ההטמעות בסביבה והקשר בין האסטטי לפונקציונלי.

הברברים
קשה לקבוע את מועד הופעתם המדוייק של האימזיע'ן (הברברים) במרוקו. שני שליש מתושביו של המגרב מדברים את אחד משלושת ניביה של השפה הברברית (תַמַזיעְ'ת, תַריפית ותַׂשֵלְחית), אך הריבוי האתני בקרבם הופך את המחקר האתנוגרפי, הבלשני וההיסטורי אודותיהם לסוגיה קשה. לאורך ההסטוריה הם שמרו בקנאות על זהותם הייחודית.  תחילה הם היו פוליתאיסטים, יהודים ונוצרים דוברי שפות לוקליות ולטינית, וקיבלו על עצמם בהדרגה אחרי הכיבוש הערבי את דת האסלם וחלקם הגדול היום דובר גם ערבית. למרות המרחק קיימת קירבה מיוחדת בין אוכלוסית קְבָּילִיָה שבאלג'יריה לבין תושביו ההרריים של הריף ותושביה של בקעת הסוס על גבול הסחרה. בין הקבוצות האתנית ניתן להבחין בין השאר בשלושה ענפים עיקריים בצפון־אפריקה: השְלוּח במרוקו, הקְבָּילִיָה באטלס האלג'ירי, והתואַרגָה בעומק הסַחְרָה. במרוקו אנו פוגשים קבוצות ברבריות נוספות: ברַנֵס, רוּם, עוּרבָּה (מאלג'יריה או בצפון מערב מרוקו), סַנְחַגָ'ה (רעולי פנים ממערב הסַחְרָה), מַסְמוּדָה (הרי מול־האטלס), מְכּנַסָה, זְנַּטָה (סחרה), למתוּנָה ומסוּפָה (בדרום).

הקסר והקסבה
בני הזְנַּטָה יסדו את העיר סיג'ילמסָה בעמק תַפילָלְת, שהפכה לעיר השניה בגודלה אחרי קירואָן בתוניסיה. בבניה השתמשו בלבנים לא שרופות. היום נותרו מעט מאוד עדויות חזותיות מן העיר שישבה בציר הזהב של השיירות שנסעו לסודן ולגינאה. הקְסָר ברבים קֻסוּר - הוא עיר מבצר על גבול המדבר, נבנה על ידי תושביו החקלאיים כדי להתגונן מהתקפות אפשריות של נוודי המדבר הסמוך. הקסר מוקף חומה ומגדלי תצפית, ומהווה יחידה חברתית המהווה דוגמת מופת לניהול דמוקרטי שיתופי. היא מנוהלת על ידי כלל ראשי המשפחות, המקבלים את החלטותיהם במסגרת הגַ'מַעָה (האספה הכללית) חלק ממבני הקסר הוא רכוש שיתופי השייך לכלל, וסביב לחצר ציבורית נבנו מחסני התבואה משותפים המכונים אַגַדיר, ובניינם משותפים לכל תושבי הכפר כגון: המכלאה ובאר המים, אולם ההתכנסויות, מקום התפילה, והמדרשה הקוראנית. שאר שיטחי הכפר כללו את בתי המשפחות מחוברים ביניהם במסדרונות צרים ומוצלים. בתי הכפר בנויים מאדמת חימר דחוס הנלקח מאתר מקומי. לשם בניית הקירות שופכים אדמה בלולה במוץ ואבנים מתוך סלי קש לתוך החלל שיוצרים שני משטחי עץ, המהווים את דפנות הקיר. האדמה נדחסת בהדרגה ובמרץ רב באמצעות עלי מעץ, והגגות מונחים על קורות עץ אופקיים הבולטים מן הקירות. הגג העליון שטוח ומוקף מעקות חימר משוננים כמקובל בחומה. גובה הקירות מגיע ליותר מעשרים מטר. בפינותיו של הגג מתנוססים מגדלים מרובעים ומשוננים בשיני חומה משולשים ומדורגים, ומובלטים לעין בעזרת סיד לבן. לעיתים שיני החומה מפוסלים באדמה בצורות סימבוליות האמורות להרחיק את עין הרע מבתי הכפר. בסיסם של המגדלים רחב יותר מקצהם העליון. הקסר כולו מוקף חומה עם שער יחיד, ובתיו מכונים איעְ'רם או תיעְ'רָמָת. הבתים הגדולים יותר כללו גם פטיו מרכזי. נכבדי הכפר בנו לעצמם קסבָּה - מבצר של מנהיג מקומי - מסורת מן העבר בו הכפר היה שייך לבְּלָד סיבָּה ונתון לסכנה מתמדת של התקפות מצד שכניו או מצד השלטון המרכזי שדרש מתושביו תשלומי מיסים כבדים מנשא. הקירות העבים נבנו מלבנים עשויות אדמה שהתיבשו בשמש, או מתערובת של אדמה ואבנים המשמשות גם כקישוט חיצוני.
כתליהם החיצוניים של המבנים מעוטרים בחלקיהם העליונים במוטיבים גאומטריים מצוירים או חקוקים בחומר. העיטורים הגאומטריים הם גדולי ממדים, מופשטים ונעדרי ייצוג של כל צורה שמוצאה מן החי, כולל צמחיה, עלים ופרחים. הקווים המחורצים ומפוסלים באדמה הם ישרים וכוללים צורות של ריבועים, מעוינים, משולשים, גלגלי חמה, צלבים, ומעט קווים עגולים. הם יוצרים צורות סימטריות מונומנטליות שהמראה החלול משווה להן מראה של תחרה גדולת ממדים בכותלי הכפר האדמדמים. הקירות הפנימיים מכוסים לעתים גבס וסיד, אך לרוב נותרים ללא כיסוי נוסף. קיים דמיון סגנוני ברור בין עיטורי הבניה הברברית לבין האורנמנטיקה של השטיחים, של כלי הנחושת ושל הקרמיקה הכפריים. ברוב הבתים בונים את אחד מן מגדלים מאבנים הנאספות על גדות נחלים, והוא שימש להגנת הבית בזמן מלחמה. צורתו מבנה ריבועי פירמידלי מאורך וקטום בחלקו העליון. בין קירותיו של המגדל מציבים קורות עץ אופקיות שבולטות מחוץ למבנה. שאר הבית נשען על מגדל זה שקירותיו בנויים מאדמה דחוסה, או מאדמה שלובת אבנים. הבית כולל מספר חדרים מחוברים ביניהן במסדרונות סביב חצר פנימית (פטיו) ממנה חודר אור יום לשאר חדרי הבית ויוצר לעתים משחקי תאורה אלכסוניים דרמטיים. השער הראשי נמצא במקום המרוחק ביותר ממגדל האבן. נכנסים לחדר הראשי והמרווח של המגדל, המשמש כחדר אורחים (דאר דיאָף) דרך שער בעל קשת שבורה. חדר זה כולל שני חלונות גדולים יותר שבסיסם מגיע לגובה הרצפה, כמקובל גם בבניה העירונית. עצי הדקל משלימים בירוק את הצבע האדום השולט בנוף של הקסר.
אחדים מן הקסור נמצאים לרגלי האטלס ומתאימים את עצמם למבנה השטח. הזמן ופגעי הטבע מכרסמים ומעגלים את זוויות הבניינים, ומטשטשים את העיטורים. סכנת ההתמוטטות מאלצת את התושבים לנטוש את האיעְ'רָם ולבנות אחר במקומו. לאחרונה מנסים אדריכלים ממרכש (אלי מויאל ופיליפ קלר) להתגבר על בעיות הכירסום של פגעי הטבע ומדפנים קירות חיצוניים פגיעים בכיסויי אבן ובחומרי בידוד נגד רטיבות, במטרה לשמר מסורת תרבותית חשובה ששיני הזמן עלולים להעלימה כליל. הקסר של איית בן־הדו ליד וַרזָזָת, שימש כאתר צילומים לסרטי מדבר רבים וארגון אונסקו הכריז עליו כ"נכס של האנושות" במטרה לשמרו כדוגמה חיה לתרבות הכפר הברברי. קסור מרשימים במיוחד מצויים בעמקי הדָרְע, התוּדְעָ'ה, הדָדְס והזיז. למרות השוני הרב שקיים במראה הכללי, ובטכניקות הנהוגות, אי אפשר שלא להבחין בדמיון הבסיסי שבין העיטור במבנה הברברי, לבין העיטור באדריכלות העירונית בסגנון האיברי־מגרבי. הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת בצורת השימוש בקו הגאומטרי, בתפיסה הקיצונית של המופשט, וביצירת מראה כולל של תחרה מגולפת. יחד עם זאת, אין ספק שתנאי החיים בכפר, והאמצעים שעמדו לרשות תושבי הקסָר או הקסבָּה הכתיבו תנאים שיצרו שוני בין האומנויות הכפריות לבין ביטוייה האמנותיים של התרבות העירונית.

לזכרו של דריס שרייבי - המפקד פילגר

לזכרו של דריס שרייבי
   יגאל בן-נון

ב-10 במאי 1953 נרשמת אחת מפעולות הטרור העצמאיות המוזרות ביותר במאבק נגד שלטונה של צרפת במרוקו. אחמד אַחַנסָל, ברברי עובד אדמה מן האטלס התיכון, הרג ביוזמתו האישית ולבדו צרפתים שנקלעו ליד כפרו תַדלָה. כיוון שהמתנקש נתפס ונחקר, ניתן היה לעמוד מעט על דמותו ולתהות על מניעיו. תחילה רצח אַחַנסָל שוטר בתוך עמדתו, תוך שימוש בנשקו של השוטר. ארבעה ימים לאחר מכן הודיעו על מותם של פקיד ממשלתי ואמו, של אישה צעירה ובן זוגה, שנסעו על אופנוע ושל זוג נוסף שטייל ליד סכר בין הנהרות (בין אלווידאן). הרשימה התארכה והפניקה גדלה. מי שנטה לחשוב שמדובר במשוגע התבדה. כעשרת אלפים איש גויסו על ידי המשטרה לאיתורו של המתנקש, אך רק פרס כספי של מיליון פרנק ותמימותם של כפריים אחדים הביאו ללכידתו.
ארבעה עשר יום לאחר ההתנקשות הראשונה פנה הרוצח מתַדלָה לשלושה כפריים מן האזור וביקש מהם אוכל. הם זיהו אותו, מבלי שידעו שהוא מבצע את מעשיו ממניעים לאומיים. הם פירקו אותו מנשקו ומסרו אותו למפקד המשטרה המקומית. מפקד המשטרה הצרפתי פיליפ בוניפס עצמו והממונה על כוחות הביטחון במרוקו הגיעו למקום כדי לחקור את האיש. "חיכינו לראות תימהוני או מטורף עצבני בעל פנים מפחידות ומראה של רוצח, אך מצאנו אדם אדיש, מודע לגורלו, שהתנהגותו אינה מסגירה שום תחושת פחד". לשאלה למה הוא רצח, הכפרי השיב בשלווה: "כך רצה האל".
מה מניע כפרי זקן מנותק ממוקדי החיים הפוליטיים לרצוח? הבוז הניבט מעיניהם של הזרים ותחושה בסיסית של עלבון והשפלה, הם המניע לתחושת הנקם. תחושה זאת לא היה בה מן הלהט הרעיוני, אפילו לא שנאה עזה, אלא תחושה שההתנקשות היא הדבר הנכון ושיש לבצעה באופן אינסטינקטיבי. הדבר נעשה כשיגרה של עבודה, בשלוות נפש, כמעט באפטיה. למרות נטייתם של היסטוריונים להסביר, בהתאם לתפיסת עולמם הפוליטית, מניעים פטריוטיים, חופש ועצמאות טריטוריאלית-מדינית, כגורמים מולדים המהווים מניע עיקרי למתנקשים, נדמה שעל פי דוגמה זו, הדחייה שמעורר הכובש הזר, ובעיקר ההתקוממות נגד ההשפלה הם הגורמים הקובעים.
דמותו של הרוצח מתַדלָה מזכירה דמות ספרותית נוספת: "האב מילון", החקלאי מנורמנדי מסיפורו של גי דה-מופסן, שהורג 51 גרמנים ללא חרטה, כיוון שבאו להתמקם בארצו מבלי שהתגרה בהם. הוא ראה בהריגתם דבר טבעי ביותר. בשנת 1981 פרסם הסופר המרוקאי דריס שרייבי, את ספרו "חקירה בכפר", בו הוא תיאר בעט שנונה את דמותו של "המפקד פילַגר", דמות המזכירה באופן מפתיע את אישיותו ומניעיו של הבֶּרבֶּרִי מתַדלָה, אחמד אַחַנסָל.
דריס שרייבי נפטר באחד באפריל 2007  בגיל 81 בדרום צרפת. הוא נולד בשנת 1926  באלג'דידה (מזגאן) במשפחה שמוצאה מפאס, כתב צרפתית כמו טהר בן ג‘לון הצעיר ממנו. הוא למד כימיה ונוירו-פסיכיאטריה בפריס והחל לפרסם רומנים משנת 1954. דריס שרייבי מתאר בספריו את המרד נגד האב ואת הקיבוע באהבת האם. הוא מרד גם בבורגנות ובאסלם המסויד. ספריו "העבר הפשוט" ו"ההמון" דנים בבעיות הזהות החריפות, בחיים בין מזרח למערב. ביצירתו הוא מותח ביקורת על החברה הפטריארכלית השמרנית ומפנה מבט לעבר דמויות שבשולי החברה: מנוצלים ועקורים. הירחון הפוליטי-ספרותי "לם-אליף" (למד-אלף = לא) גינה בהזדמנויות אחדות את הסופר שרייבי על בחירתו בשפה הצרפתית וראה בספרו "חבר אחד ייבא לבקרנו", את שלילת עברו.
השפלתו של אחמד אחנסל אופיינית למצבה של הקהילה היהודית במרוקו ערב עצמאותה. היהודים שתו בצימאון רב את תרבות צרפת ושפתה אך שנאו את נציגיה במרוקו. לאורך כל ימי החסות הצרפתית הם סבלו השפלות כילידים ולא מעט פעמים אנשיו של פיליפ בוניפס ניסו להסית מוסלמים נגד היהודים. יהודי מרוקו ברובם הגדול אמנם לא נטלו חלק פעיל בתנועה הלאומית המרוקאית, אך עצמאות מרוקו הורגשה אצל רבים באנחת הקלה ובתקווה לפריחה חדשה. תחושה זו כונתה בידי נציגי המוסד שהחלו לפעול אז במרוקו כאופוריית העצמאות וכתור זהב של הקהילה. דריס שרייבי שייך לדורם של מנהיגי האומה המרוקאית החדשה,  מברכּ בכּאי, עבדלקדר בן-ג'לון, מחג'ובי אחרדן, מוחמד אופקיר, עבדרחים בועביד ומהדי בן-ברכה. רובם ניהלו קשרים אמיצים עם הקהילה היהודית, דאגו לזכויותיה ויותר מכל חשו הערצה רבה לישראל. עם הזמן, הסכסוך הישראלי ערבי והשתקפותו בתקשורת טרף את הקלפים ופגע בהרמוניה זו. הקטע מספרו של דריס שרייבי הוא הוקרה לפעילותם של ראשי השלטון במרוקו לאחר עצמאותה למען הקהילה היהודית בארצם.

המפקד פילגר

מאת דריס שרייבי
תרגם מצרפתית יגאל בן-נון

המפקד פילַגר היה בן כפר, אדם כמונו. הוא לא היה אלא איש מן ההר. איש זקן היה ודבר לא התרחש בחייו. עד היום ההוא. הוא לא היה מפקד לשעבר, רק בן כפר כמונו. שום סיפור לא קשור אליו, לא בעבר ולא בעתיד. אדם שקט ומאושר. ואז, יום אחד, הוא ירד לכפר השכן, בידיו שתי תרנגולות קשורות בכרעיהן אחת לשנייה ועל זרועו סל מלא ביצים.
- איזה כפר? שאל המפקד.
- שם, בצידו השני של ההר. הם בֶּרבֶּרִים כמונו. הם הרי אחינו. הוא ביקש לפקוד את השוק. יום אביב היה. העיירה הקטנה לא רחוקה, מהלך חצי יום. ביצים ותרנגולות היו לו. ביקש הזקן למכור אותן למי שאין לו ולשוב לביתו מצויד במה שחסר לבני ביתו, מעט קמח ועלי תה למשל. הוא יצא מוקדם בבוקר ורצה לשוב לפנות ערב. בן הכפר הזקן לא ידע שפחד אלוהים ירד מעברו השני של ההר. את הדרך הכיר היטב. בן הכפר צעד בשלווה וללא דאגה.
הוא הצליח למכור את שתי התרנגולות וגם את הביצים. בכיסי הג'לבה שלו נקשו מטבעות כסף. הוא צעד יחף, טורבנו על ראשו, כפי שרגיל היה לעשות בכל פעם שצעד אל הכפר השכן. שם ליד תחנת הרכבת, התיישב על המדרכה לרגלי הולכים ושבים...
לפתע עצר לפניו ג'יפ בחריקת גלגלים מתכתית. שני חיילים במדים מנומרים ירדו, רוביהם מוצלבים על החזה.
- אתה שם! ניירות!
הוא לא הבין מה רוצים ממנו אנשי המלחמה. אבל יהיה בסדר. הוא הרי ירד מן ההר למכור את סחורתו והיה בדרכו חזרה לביתו, לא יותר. חיילים אלה לבטח יניחו לו ללכת לדרכו. לכן התקדם לעברם, הביט בהם ללא מורא וללא התגרות, כפות ידיו פרושות לפניו, כהוכחה לכנותו.
- מאין אתה בא? שאל האיש הנמוך שנראה כמפקד וכאיש רע.
- מה?
- אתה חרש או מה? מאין באת? מְניִן תְג'ִי? קרא השני בערבית קסרקטינית.
- אה, משיב בן הכפר בהקלה. נְגִ'י פילַגר (אני בא מתחנת הרכבת).
ברגע בו נאמרו מילים פשוטות והגיוניות אלה, אימת המלחמה נחתה על בן הכפר בעצמה אדירה. הוא מצא עצמו בחלקו האחורי של הג'יפ הדוהר, איבריו קשורים בטורבנו, ספוג מכות וזב דם.
- זה פֶלַגָה. טרוריסט! הוא מודה, החלאה!
- איפה הנשק? אתה פותח את הפה או לא? איפה האחרים?
- נג'י פילַגר. נג'י פילַגר.
כל הלילה עד עלות השחר, לא פסק לשוב ולומר את האמת לאמיתה. אמת משמיים. אך לא האמת של בני האדם. הוא בא מתחנת הרכבת... הוא לא גרם עוול לאיש והיה עייף...
המנוחה והנחלה שבו עם בואו של בעל הדרגה... הקצין דיבר אתו בשפתו, ללא מבטא זר. מתברר שבשפתנו הכול פשוט. כך מתברר משיחה עם קצין זה שנד בראשו: כן אדוני באתי מתחנת הרכבת - פילַגר.
- פֶלַגה? (טרוריסט) אני? לא. בחיי אלוהים ונביאו ודה גול של הנוצרים. אני לא פֶלַגה, אדוני.
טעות אנוש פשוטה פלט הקצין בפני החיילים. אף אחד לא התנצל בפניו. לאף אחד לא היה די אומץ לעשות כן. אפילו בושה לא חשו החיילים. הם אפשרו לו לאסוף את מטבעות הכסף כשהוא זוחל על ארבע עד לשולחן העינויים שם חווה את החוויות הקשות. מטבעות הכסף היו קרות כלבותיהם של אנשים שראשם הפך לראש חזיר... הוא עזב את המרתף באטיות, בהליכה לאחור, כאילו ביקש לעצמו את כל הזמן שבעולם כדי לצלם בעיניו כל תו בפניהם של היצורים שזה עתה פגעו בצלמו האנושי.
שבעה ימים ושבע לילות ישן במערה, בלי לאכול ובלי לשתות... מנותק מעצמו ומן הסובבים אותו... תחבושות עלים ושורשים כיסו את ציפורניו, את רגליו, את עורפו ואת בטנו מפני חריכתם של בדלי הסיגריות. צלקת עמוקה נחרטה בראשו, מעמיקה יותר ויותר, כמו קוץ מורעל. תחושה שלא הכיר מעולם: נקמה... שנאה.. אכזריות ורצון לגרום למוות. האיש הפשוט מן הכפר, שנולד כאדם טוב ונותר טוב עד שלהי שיבתו, הפך בשבועות ובחודשים הבאים ל"מפקד פילַגר".
אף יחידה לא עמדה לרשותו. אף לא חייל אחד. משך זמן רב, חשבו לוחמי חזית השחרור הלאומי שנמר צמא דם מסתובב בלילות בהרים ובנחלים. כאשר נודע הסיפור ב"טלפון הערבי", העניקו לו הבריות את כינויו: המפקד פילַגר והניחו לו לנהל בשקט ובצנעה את מלחמת היחיד שלו. עבורם הוא היה שותף ללא כוונות רווח... ללא מפקדה, ללא לוגיסטיקה וללא נשק. רק סכין עם ידית כפופה, עם להב הננעצת באימא אדמה בתום השימוש. הוא לא חש הנאה להרוג, אבל הרג. הוא ביקש לקרר את ליבו כדי לשוב להיות בן כפר מן ההר, כפי שהיה בעבר.
לא פעם סייע לאנשי המלחמה מרצונו הטוב. הוא היה מוכן לבצע הכול ובלבד שיניחו לו לנפשו.
- ראית מחבלים?
- אה?
- ערבים, מחבלים.
-אה? ענה בן הכפר.
סכינו של המפקד פילַגר לא הבהיקה בחושך. היא החלידה. במוצב עמד שומר על משמרתו. כאשר באו להחליפו, נותרה שם רק גווייה שחוטה מאוזן לאוזן. הרוג אחד ללילה, נקמה אחת כל לילה. זה מספיק. הרי שלוש מאות שישים וחמישה יום בשנה. אולי עם השנים קצת יותר. כאשר הפציע השחר נמצא אי שם, בין ההר למישור, כפרי זקן ישן, פה פעור... זה הכול.
מבטו של מפקד פילַגר נישא למרחקים. בעיניו ובמוחו הוא צילם אנשים וחפצים, לאט ובסבלנות, מבוקר עד ערב... לאחר מכן התרכז בהדרגה במעשיו ובתנועותיו של איש אחד בלבד: חייל זה הוא הגרוע מכולם. עם רדת החשכה הוא יהיה הקרבן. כך נגזר גורלו במרום. "מַכְּתובּ". המפקד פילַגר אינו אשם, כל אחד וגורלו. הצללית מגיעה לטרף... לאחר מכן נכנס מיד המפקד פילַגר לבור אותו סימן בעוד מועד.
עם מותו של כל אדם התקרר ליבו במקצת... כך זה היה. הוא בכה. לאורך שבועות וחודשים של מעשי רצח הפך בכיו חזק יותר, הוא בכה יותר ויותר. שמעו אנשים את בכיו מרחוק ובאו לנחמו. אולי אסון פקד אותו. פילַגר לא הוציא מילה, לא הקשיב לאיש. התייפחות חנוקה הרעידה את כתפיו.

ג'ו גולן - דיפלומט נון־קונפורמיסט

ג'ו גולן - דיפלומט נון־קונפורמיסט

דר' יגאל בן־נון, אוניברסיטת פריס 8

ג'ו גולן נפטר בשנתו ליד אלג'דידה שבמרוקו ב־11 באוגוסט 2003. שלטונות מרוקו טיפלו בהטסת גופתו לפריס ומשם לקבורה באביחיל שבשרון. ידידו שר החוץ לשעבר מוחמד שרקאוי וגיסו של חסן השני דאג להעביר את גופתו לבית עלמין יהודי וטיפל, בשם ממשלת מרוקו, בכל הבעיות הטכניות. גולן נפטר בגיל 81  בחברת כל בני משפחתו שהתלוו אליו לנופש כאורחיו של השר שרקאוי. רצה הגורל שהוא מצא את מותו באותה מדינה שסייע למנהיגיה לזכות בעצמאותה וליהודיה לשמור על זכויותיהם. באופן מפתיע הוא נפטר באותו מקום ליד אלג'דידה בו שכן מחנה המעבר לעולים "קדימה" שגולן טיפל בפינויו לישראל כארבעים ושמונה שנה קודם לכן.
לאורך כל הקריירה הציבורית שלו, פעל גולן נגד הזרם תוך ראיית הנולד. בכך הודו לאחר מעשה רבים מיריביו. אישיותו של גולן קרנה צבריות שפויה, נטולת חותם של גלותיות, של אדם המעורה היטב בחיי האזור ובתרבותו. שיטתו דגלה בהסכמים דיפלומטיים והוא ידע יותר מכל להתחבב על מנהיגים ערביים ולזכות באמונם. רשימת קשריו ומגעיו ארוכה ומגוונת. היא כללה שיחות נפש עם מוחמד החמישי, ידידות עם אלמנת הנשיא רוזוולט ועם ראש עיריית פירנצה ג'ורג'ו לה פירה. עליהן יש להוסיף את הפגישות עם המצרים מוחמד חסנין הייכל והקולונל סַרוּאַט אוֹקַשה, עם האלג'ירי כרים בלקסם ועם מנהיג צבא השחרור המרוקאי דר' עבדלכרים ח'טיב. הוא ניהל משא ומתן עם מוחמד לע'זאוי ראש שירותי הביטחון של מרוקו העצמאית וקשר קשרי ידידות אמיצים עם ראש ממשלתה הראשון מברכּּּּ בכּאי, עם עבדרחים בועביד, מהדי בן־בַּרכָּה, עבדלקדר בן־ג'לון, מוחמד שרקאוי, עבדלהדי בוטלב,  בן־סאלם גסוס ועם מנהיג האוכלוסייה הברברית מחג'ובי אחרדן. הוא נפגש גם עם מנהיגים הנחשבים לשמרנים כגון עלל אלפסי, חג' עומר בן־עבדלג'ליל, אחמד בלפרג', מולאי אחמד עלאוי ודר' מוחמד אלפסי. קשרים אלה ורבים נוספים הפכו את גולן למתווך שכל גורם ממסדי נאלץ להזדקק לשירותיו כדי ליצור קשר עם גורמים ערביים. אף־על־פי־כן, ראש המוסד טען שגולן מאמין יותר מדי לערבים ושהוא לא מבין שהאסון כבר מתדפק על הדלת במרוקו. לטענתו, המרוקאים לא יותר טובים מהסורים, העיראקים והמצרים וכשגולן משפיע על חבריו בקונגרס היהודי העולמי להאמין בערבים, הוא מעמיד את יהודי מרוקו בסכנה.
על אופיו של גולן ויחסיו עם עמיתיו מעיד נציג הקונגרס היהודי העולמי בג'נבה גרהרט ריגנר: "היה לו עניין עמוק בתנועות הלאומיות הערביות. הוא דיבר בשטף ערבית והיה לו כשרון מיוחד בפתיחת דלתות וביצירת קשרים במצבים הקשים ביותר. מכאן השליחות שהטיל עליו הקונגרס היהודי ליצירת הקשרים הראשונים עם החוגים הלאומיים באיסתיקלל ובמפלגה הדמוקרטית לעצמאות. גולן לא היה נטול חן והשתמש בו בכשרון במגעיו. הוא גם ידע בין היתר להתלוצץ, דבר שסייע לו במשימותיו אך לא עשה אותו פופולרי בקרב חברי המנהלים הפוליטיים".*1*
במרוקו, שהייתה זירת פעילותו העיקרית בשנות החמישים, יישם גולן את האופציה הדיפלומטית והיא ורק היא הביאה לפתיחת שערי ההגירה. לעומת שיטתו, עודף האקטיביזם של אחדים מיריביו במוסד הביא לאסונות ולפגיעה בחיי אדם. איסר הראל ערך חלוקה סכמטית לשני מחנות. מצד אחד הציב את תומכי העלייה בתנאי מחתרת תוך סיכון חיי אדם ומולם תומכי הדיפלומטיה השקטה והגישה הסובלנית כלפי שלטונות מרוקו. במציאות, החלוקה הייתה מורכבת יותר והתערבו בה שיקולים הנוגעים להערכת מידת הסכנה אליה צפויים היהודים במרוקו ולדרך היעילה ביותר לשכנע את השלטונות לאפשר ליהודים לצאת. אפילו נציג הגישה האקטיבית, ברוך דובדבני מן הסוכנות היהודית, נאלץ להודות ביעילות שיטתו של גולן: "ראייתנו אנו הייתה ראייה ציונית. לא התחמקנו מהכרעות הרות גורל, בהיותנו משוכנעים שאין עתיד ליהדות מרוקו, אלא בעלייה לישראל וחשנו בעליל את דוחק הזמן. לא כך אנשי הקונגרס היהודי העולמי שעמלו להשגת פתרונות לשעה ועל הקלת המצב במקום […] עם זה, יש לומר לזכותם, שקשרי הידידות שלהם עם רבים מאנשי השלטון הם שמנעו שפיכות דמים ברחוב היהודי בתקופה של העברת השלטון מיד ליד, קשרים אלה תרמו גם כן להקלת המצב במחנה המעבר שליד קזבלנקה".*2*
עדות להבדלי הגישה בין ראשי המוסד לבין עמדותיו של גולן משתקפת ביחסו למצבורי הנשק שהחדירה רשת "המסגרת" של המוסד למרוקו וסיכנה את הקהילה המקומית: "הם עשו דברים משוגעים. אחד מן הנציגים [של המוסד] שלח צעירים יהודים מרוקאים למחנות צבאיים בארץ והחזיר אותם לכפריהם במרוקו, חמושים בנשק אישי, שהוברח למרוקו, כדי שיגנו על שאר היהודים תושבי המקום. כל זאת מבלי לחשוב על כך שזה יחשיד אותם בעיני התושבים המקומיים, שתוך כמה ימים יגלו מי הם. המוסד פשוט לא יישם את לקחי המחדלים מן 'העסק הביש' במצרים והמשיך לחזור על טעויותיו".*3* גם בעיית השימוש המופרז שעשו נציגי המוסד בנשק השוחד קומם את גולן. במקרים רבים מדי הציעו שוחד לפקידים בכירים למרות שלא היה שום צורך בכך: "מעולם לא נתתי אגורה אחת כדי שייצא יהודי. אחר כך, כשעזבתי, השוחד הפך לכלי עזר שכיח בידי המוסד ביחסיו עם השלטונות".*4*
בכל הקשור למגעים עם מנהיגים ערביים הפך גולן למוסד של איש אחד מול גורמים רבים שנזקקו לתיווכו מכיוון שלא הצליחו ליצור בעצמם את הקשרים הנחוצים להם. רשימת המוסדות שפנו מרצון או מאונס לבקש את התערבותו מרשימה בחשיבותה. היא כללה את משרד החוץ בירושלים ואת שגרירות ישראל בפריס, את חבריו בקונגרס היהודי העולמי, את שליחי הסוכנות היהודית, את ראשי המוסד וגם את מנהיגי הקהילה היהודית במרוקו. הממסד לא אהב מתווכים מוכשרים. הם היוו הוכחה ברורה מדי לאזלת ידם. זו הסיבה שפעלו בדרכים רבות להרחיק את גולן ואת אנדרה שורקי מזירת ההתרחשויות. אך לא תמיד בהצלחה.
על יחסה של גולדה מאיר לגולן לעומת יחסו של מולאי חסן ושל המרוקאים בכלל אליו ניתן ללמוד מן הפרשיה הבאה. ב־4 באוגוסט 1960 עמדה לצאת למרוקו משלחת של הקונגרס היהודי העולמי לפגישה עם יורש העצר, נטלו בה חלק אלכסנדר איסטרמן, אנדרה ז'אבס וגולן. לפני הנסיעה התקבל מברק מגולדה מאיר בו היא מודיעה לשגרירות בפריס שהיא מתנגדת לנסיעתו של גולן מכיוון שלא קיימים בין ישראל למרוקו יחסים קונסולריים ולכן היא אינה יכולה להבטיח את ביטחונו. ביום הטיסה נפגש איסטרמן עם השגריר ולטר איתן וביקשו להסיר את ההתנגדות לנסיעה. אחרי התייעצות השגריר אסר על גולן לנסוע והודיע לו שאם הוא בכל זאת ייסע, הדבר יהיה על אחריותו ובניגוד לדעת השגרירות.  היה ברור שעמדתם של ראשי משרד החוץ כלפי נסיעתו נבעה לא מדאגה לביטחונו של גולן אלא מהסתייגות מעמדותיו בנושא הצפון־אפריקאי. טענותיהם של גולדה מאיר ושל איתן לא היו עקביות מכיוון שבעבר הם עצמם פנו לגולן להתערב כדי לאפשר את נסיעתו של הישראלי עקיבא לווינסקי למרוקו למרות שלא קיימים יחסים קונסולריים בין שתי המדינות. יתר על כן, ברור שכאשר שלטונות מרוקו הנפיקו לגולן אשרת כניסה על דרכונו הישראלי הם לקחו בחשבון את הדאגה לביטחונו האישי. הענקת אשרה לישראלי מוכיחה גם שהמרוקאים לא ראו בישראל מדינה עמה הם נמצאים ביחסי יריבות. בידי גולן ואשתו היו כבר דרכונים ישראלים שהוטבעו בהן אשרות כניסה מרוקאיות מספר 6 ו־7 של המדינה החדשה. לבסוף, גולן החליט, כאזרח ישראלי נאמן, שעד לבירור העניין הוא יעכב את טיסתו.  בדיווח למשרד החוץ נאמר שהנסיך סירב לקבל את איסטרמן וז'אבס לשיחה בטענה שהוא לא מכיר אותם. לפי דיווחו של גולדמן, מולאי חסן שאל מדוע גולן לא הצטרף לשני השליחיםים וכאשר השיבו לו שגולן חולה, ביקש מהם להמתין עד להבראתו ואז יקבלם. איסטרמן וז'אבס נאלצו לעזוב את מרוקו כלעומת שבאו.*5*
גולן יכול לזקוף לזכותו הישגים לא מעטים בזירה המרוקאית, בהגנה על יהדות אלג'יריה וביחסים בין הוותיקן לישראל. אחד משיאי הצלחותיו הוא המסמך המכונה הסכם גולן־לע'זאוי, במסגרתו סיכם עם ראש שירותי הביטחון המרוקאי את פינויו לישראל של מחנה המעבר "קדימה" ליד העיר אלג'דידה. בין שאר פעולותיו השוטפות אפשר למנות את שכנוע ראשי הקהילה לתמוך בעוד מועד בראשי התנועה הלאומית המרוקאית,  מניעת פגיעות בנפש בזמן העברת השלטון בזכות מגעיו עם ראשי צבא השחרור.
ראוי להזכיר במיוחד את שלושת הוועידות הים־תיכוניות שהתקיימו בפירנצה החל מאוקטובר 1958 ביזמת גולן וראש העיר ג'ורג'ו לה פירה Georgio La Pira. מטרת הוועידות הייתה להפגיש אנשי רוח ואנשי ציבור ישראלים וערבים למען פתרון הסכסוך במזה"ת. התלוו לוועידות פרסומו של כתב העת "לימודים ים־תיכוניים" Études Méditerranéennes, בו נטלו חלק אינטלקטואלים מארצות ערב ומאירופה. ללא ספק היוו ועידות אלה והמפגשים שצמחו בעקבותיהן תקדים למפגשים חשאיים שקיימו אינטלקטואלים ישראלים ועמיתיהם הפלסטינים לפתרון הסכסוך המדיני.
גולן נולד באלכסנדריה בשנת 1922. החינוך לו זכה בדמשק ובביירות בערבית אנגלית וצרפתית הכשיר אותו לתפקידים שנטל על עצמו בקריירה הציבורית שלו. ממושב אביחיל שבשרון לשם הגיע עם הוריו בשנת 1940 גויס לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה ושירת בהמשך במודיעין של ההגנה. ערב מלחמת השחרור נעצר בקהיר, שם עסק בהכשרת צעירים להגנה עצמית, ושוחרר אחרי שלושה שבועות. עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין. משנת 1949 עד אוקטובר 1953 למד גולן משפטים ומדעי המדינה בסורבון בפריס. רגישותו לבעיות לאומיות הביאו אותו לקשור קשרי ידידות עם סטודנטים מארצות ערב ומאפריקה. יחד איתם יזם את הקמתה של "ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם" ונבחר למזכירה כללי. באותן שנים, הקולוניאליזם הצרפתי בצפון־אפריקה היה דבר מובן מאליו ונראה לרבים שהוא יתקיים עוד זמן רב. כאשר כל הגורמים הישראלים והיהודיים תמכו תמיכה גורפת בצרפת ובמדיניות החוץ שלה, ניהל גולן שיחות פוליטיות עם ההנהגה המרוקאית העתידית. תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקאית הביאה אותו פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים DST. בהמלצת משה שרת ומנכ"ל משרד החוץ ולטר איתן, מינה אותו נחום גולדמן ליועץ מדיני של הקונגרס היהודי העולמי בנושא ארצות ערב. תחת כותרת זו יזם קשרים חשאיים עם מנהיגים רבים בעולם הערבי ועם חוגים ליברליים באירופה. ניסיונותיה של גולדה מאיר לשלול את דרכונו הישראלי בגלל האזהרה שהעביר לראשי הקהילה היהודית באלג'יריה בשנת 1961 היא פרשיה מכוערות בתולדות משרד החוץ הישראלי. באלג'יריה בניגוד למרוקו הייתה סכנה אמתית לחיי הקהילה ששיתפה פעולה עם השלטונות הקולוניאליים הצרפתים. גולן רשם את שמו בהיסטוריה גם בזכות המגעים שניהל ברומה עם ראשי הוותיקן, הודות להם שינו הקתולים את תפילת הפסחא שכללה ביטויים אנטי יהודיים.
ספר זה נכתב בצרפתית בשנת 1982 על סמך דפי יומן רבים שרשם גולן במהלך האירועים המתוארים בו, מיד לאחר שיחותיו עם האישים איתם ניהל את המגעים. מבחינת ערכו ההיסטורי זוהי עדות רבת־ערך של אדם שנטל חלק פעיל באירועים. פרשיות אחדות בהן היה מעורב גולן כלל לא נכללו בספר זה. מאחדות העדיף גולן להתעלם מטעמי צניעות או בגלל שלא היה בידיו תיעוד מספיק לשחזרם. הספר אינו נטול סובייקטיביות ונקיטת עמדות מנוגדות לקונפורמיזם הרעיוני ששלט בזמנו. זו גם הסיבה שרבות הפרשיות הנוגעות לפעילותו, כולל יחסי ישראל עם בן־בַּרכָּה נותרו עדיין חסויות. בארכיון מדינת ישראל שמורים עדיין תיקים חסויים שמתייחסים ישירות לגולן: "יוסף גולן 1961-1960" אמ"י ח"ץ, תיק 9/936. "גולן 1963-1962" אמ"י ח"ץ, תיק 4/947. "ג'ו גולן, נחום גולדמן, ינואר 1960 עד דצמבר 1966", אמ"י ח"ץ, ארבעה תיקים: 01, 11, 21, 9/4332. בתיקים חסויים נוספים מצויים לבטח התכתבויות ודוחו"ת רבים הנוגעים לפעילותו של גולן. אחרי יותר מארבעים שנה שהפינוי המאורגן של יהדות מרוקו הסתיים הגיע הזמן להסיר את החיסיון על כלל התיקים הנוגעים לנושא.
בחודש יולי 2003 צלצל אלי גולן מרומה לפריס. הוא שאל איך מתקדם מחקרי שעסק ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו. הספר היה עדיין בשלבי ניסוח אחרונים והוא שאל אם הוא יכול לקרוא את כתב היד לפני פרסומו. השבתי לו שעל־אף שאין מוסרים טקסט לקריאה לפני סיום ניסוחו אשמח להעמידו לרשותו כדי לקבל את הערותיו שהיו חשובות לי מאוד. ידעתי שהוא ימצא בספרי פרטים רבים על דברים שהתרחשו מאחורי גבו ונעלמו מעיניו אז, אך ישמח לגלותם. כך לגבי הפגישה עם יורש העצר ב־4 באוגוסט 1960. קבענו שניפגש בעוד זמן מה כשנגיע שנינו לארץ, אני לתל אביב והוא לביתו בעיר העתיקה בירושלים.  כשבועיים לאחר מכן ישבתי להדפיס עותק מכתב היד כדי למסור אותו לגולן ואז הגיעה אלי הידיעה על מותו במרוקו. הצטערתי מאוד שהוא לא זכה לקרוא את הספר שבמידה רבה אמור לשקף את מידת תרומתו למען עלייתה לישראל של יהדות צפון־אפריקה. הצער היה גדול.

*1* G. Riegner, Ne jamais désespérer, p. 542
*2* עדות ב"ד [ברוך דובדבני], שושני אליעזר, חלק ב' 'דברי חברים' (בלתי ממוספר) - סודי- עותק מספר 76 מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל, אפריל 1964
*3* נ' אבינון: האיש שעשה יותר מידי, כל העיר, 21 בנובמבר 1997. בפרשת "העסק הביש" שהפכה לפרשת לבון, נעצרו ביולי 1954 צעירים יהודים שהופעלו במצרים בידי סוכני המוסד. שניים מהם דר' משה מרזוק ושמואל עזר נתלו על ידי השלטונות והאחרים נכלאו לזמן ממושך.
*4* שם, שם.
*5* ג' גולן לנ' גולדמן בסן־מוריץ, 5 באוגוסט 1960, ארכיון פרטי אסתר גולן, רומה וירושלים. ו' איתן לג' מאיר, 3 באוגוסט 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I. מברק נ' גולדמן לש"ז שרגאי, 10 באוגוסט 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I. ו' איתן לג' מאיר, 3 באוגוסט 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I. ל' קסטל לי' מרוז, 5 בספטמבר 1960, אמ"י, חץ, 6/941. עוד העתק כלול בתיק 4318/4/I.

דמותה של הקהילה היהודית במרוקו העצמאית בעיני שליחי ישראל

דמותה של הקהילה היהודית במרוקו העצמאית בעיני שליחי ישראל
יגאל בן-נון

בהשקיפם על מנהיגי הקהילה ועל הזרמים הרעיוניים בקרבה, קיימו נציגי ישראל ושליחיה, חלוקה מעט סכימטית בין הגורמים החיוביים, השייכים לקטגוריה המכונה "משלנו" ובין היסודות השליליים התומכים בהבעת נאמנות למדינה המרוקאית. כבר בראשית פעילותה, "המסגרת" 1 לא הסתפקה בנושאי ההגנה העצמית וההגירה, אלא התערבה בעניינים הפנימיים בהנהגת הקהילה. שלוחת המודיעין של "המסגרת" ערכה מעקב מודיעיני לא רק אחר נציגי השלטון, אלא גם "כלפי פנים", בקהילה. לדברי שליח "המסגרת" חגי לב "רצינו לשמור על החוסן הפנימי של המחנה היהודי. לא רצינו שתתפשטנה שם תופעות כמו הוויפאק". 2
בעיני ישראל הצטיירה נאמנות היהודים למולדת המרוקאית כאופורטוניזם ובמקרה הטוב כאמונה תמימה: "בקרב רוב האינטליגנציה וחוגי המסחר גברה מגמה גלויה להשתלבות באומה החדשה, באמונה תמימה, בזכות רעיון או מאופורטוניזם. יהיו המניעיהם אשר יהיו, אותנו זה חייב ליתר זהירות". 3 חגי לב אף קושר עמדה זו להיסטוריה היהודית העולמית: "הם עשו להם חשבון שהנה יש מדינה חדשה, הם יצטרכו מומחים, הם יצטרכו טכנאים, אנשי כלכלה, ומי כמונו יכול לתפוס עמדות ואנחנו נעלה. זאת תופעה ידועה בהיסטוריה היהודית. כבר היו דברים דומים באירופה ובמקומות אחרים". 4
נציגי ישראל פעלו במרץ לסכל את יוזמות חסידי ההשתלבות ולפגוע במעמדם הציבורי. אף שהעריכו את כישוריהם המקצועיים ואת רמתם האינטלקטואלית, ראו בחברים אחדים בהנהגת הקהילה כמאיר טולדנו, מאיר עובדיה וארמן אסולין אויבים שיש להצר את צעדיהם ולסלקם מעמדות השפעה בקהילת קזבלנקה. נשיא הקהילה, עובדיה, מתומכי האגף השמרני של האיסתיקלל, 5  הצטייר בעיניהם כאדם הנוקט עמדות אנטי ציוניות ואנטי ישראליות תקיפות, לכן החליטו לעשות הכול כדי לסלקו מתפקידו. מכיוון שחלק מחברי הוועד מונו על ידי מושל העיר מתוך רשימות שהוגשו לו, נכנסו לוועד כוחות צעירים תומכי ההשתלבות, שהיו פעילים במפלגות. דם צעיר זה, שרמתו האינטלקטואלית הייתה גבוהה יותר מחוגי הסוחרים והנכבדים, שהרכיבו את הוועד בעבר, יזמו פרויקטים חברתיים אחדים ועיקר גאוותם הייתה בחיסול כמעט מוחלט של הקבצנות היהודית בעיר. בעיני נציגי ישראל הצטיירו חברי ועד אלה כאנשים שמרביתם "רחוקים מבחינה רוחנית ומעשית מחיי היהודים ומבעיותיהם […] הרואים בפעילותם בקרב הקהילה רק כעין קרש קפיצה לתפקידים מכובדים יותר ומכניסים יותר במוסדות ממשלתיים ולכן שומרים על מסירותם לשלטונות יותר מלענייני היהודים, אשר הופקדו בידיהם". 6
בדוחות של נציגי ישראל מתגלים לא מעט ביטויי בוז כלפי אישים יהודיים אחדים ובהם טולדנו, ג'ו אוחנה, 7 דוד ברדוגו, מרק סבח, אלבר אפללו ואחרים. השליח היהודי מברן דר' וולפגנג ברטהולץ שתודרך בשגרירות ישראל בפריס לפני סיורו בקהילה ביולי 1958, אף מרחיק לכת בביטויי השלילה. אחרי שתיאר בפרוטרוט את הפרות ההבטחות מצד השלטונות בעניין הנפקת דרכונים ליהודים, ציין: "על-יסוד רשמים שקלטתי, העוינים הגדולים של יהודי מרוקו אינם שלטונות מרוקו, אלא אותם יהודים מרוקאים עצמם, המשתפים פעולה עם השלטונות כדי למנוע הגירה והנכנעים לאשליית דו-קיום מוצלח בין יהודים לערבים במרוקו". 8 אכן דו-קיום יהודי-ערבי היה מושג פסול בעיני שליחי ישראל, כיוון שהיה אנטי תיזה לאווירת החשד והפחד הנדרשים לדירבון הרצון ליציאה.
עם הזמן, נאלצו הישראלים להבחין בעובדות ולהודות שתומכי זרם ההשתלבות היו רובם בעלי תודעה יהודית מפותחת ואחראית, לעתים אף יותר מתומכי הבדלנות האתנית-קהילתית. אישים אלה, שקוטלגו כאויבים, לא נרתעו מלתקוף את השלטונות כשהיה צורך בכך. ב-10 בנובמבר 1960, הגתה לילי קסטל, נציגת "המסגרת" בשגרירות ישראל בפריס, רעיון מרחיק לכת. היא הציעה לחבריה במוסד להחדיר אינטלקטואל יהודי לשורות השמאל, שיהיה תחליף לערכו הפוליטי של מאיר טולדנו. בחירתה כוונה, למרבה ההפתעה, לחסיד ההשתלבות ופעיל השמאל מרק סבח. אמנם הוא הוגדר עד אז כאויב בגלל מאבקו העיקש למען הלאומיות המרוקאית והאינטגרציה, אף שהיה היחידי להערכתה, שהיה מסוגל להתחרות בטולדנו. היא העדיפה יותר את מקס לב או את דוד אזולאי שהיו נוחים יותר ל"מסגרת", אולם להערכתה, רמתם האינטלקטואלית הייתה נמוכה בהשוואה לזו של טולדנו. 9 מסקנת קסטל נבעה ממאמרים שפרסם סבח, במאי 1959, כתגובה לכתבות אנטי ישראליות שראו אור בעיתוני השמאל "אתחריר" ו-Avant Guarde. דוגמה זו מבליטה היטב את העובדה שהחלוקה הסכימטית שערכו נציגי ישראל בין האישים החיוביים והשליליים בקהילה, לא הייתה תמיד נכונה ולא תאמה את המציאות.
ב-22 בספטמבר, קיימו ש"ז שרגאי מן הסוכנות היהודית, שלמה חביליו מפקד "המסגרת" בצפון-אפריקה, לילי קסטל ומרדכי שניאורסון משגרירות ישראל בפריס, התייעצות שסוכם בה לעודד את רעיון הקמת ועד מצומצם של מנהיגים יהודים צעירים שידיח את ההנהגה הקיימת שהיתה שלילית בעיניהם. אלכסנדר איסטרמן מן הקונגרס היהודי העולמי קיבל אישור לפגוש בצרפת את אותם מנהיגים יהודים צעירים כדי לבדוק את מידת נכונותם לשתף פעולה. על אף שיתוף הפעולה ההדוק שקיים ראש הקהילה דוד עמר עם נציגי ישראל במרוקו ובפריס, ואף שלא מעט חברי מועצת הקהילה שירתו נאמנה את "המסגרת", הדבר לא הניח את דעתם של נציגי ישראל והם חיפשו עוד דרכים להדק את שליטתם במוסדותיה. רעיון הקמת ועד חירום שיקבל את מרותה של שגרירות ישראל בפריס היה אמור לכלול בקרבו כל אותם אישים ששיתפו פעולה עם שליחי ישראל ולגרום לנטרול השפעת תומכי ההשתלבות. השפעת האחרונים הייתה חזקה, לא כל כך בזכות כמותם אלא בעיקר מכח ערכם הסגולי ורמתם האינטלקטואלית.
בלשון המעטה, היהודי המרוקאי לא הצטייר כדמות חיובית בעיני הנהגת היישוב בארץ ישראל. הרגש כלפיו כלול במרחב שבין עליונות ופטרונות ובין גועל ובוז. בעיני ההנהגה הרשמית, יהודי מרוקו לא היו אלא "חומר אנושי", במובן של חומר גולמי שיש להופכו מ"אבק אדם" נחשל ונחות לאזרח מועיל, שיפחית את החרדה הדמוגרפית לנוכח מיליוני ערבים עוינים. חומר אנושי זה נועד לאכלס את אזורי הספר והפיתוח ולספק כוח עבודה למשק וכוח אדם חיוני לצבא. אך גם ככוח עבודה לא ציפו מיהודי מרוקו רבות. מזכ"ל ההסתדרות דוד בן-גוריון ראה בהם אנשים המפגרים לפחות בשלושה דורות לעומת יהודי פולין. קשה לדבריו לחנכם וללמדם "גאון יהודי ואומץ יהודי", אך הוא התנחם לפחות בעובדה שקל יהיה ללמדם נשק. 10
בד בבד עם החרדה הדמוגרפית התפתחה עוד חרדה של ישראלים ממוצא אשכנזי, מהתערערות ההגמוניה התרבותית הישראלית שיצרו בהצלחה רבה, נוכח סכנת הלבנטיניזציה שעלולים להחדיר עולי ארצות ערב. חשוב לציין שישראלים חדשים אלה הספיקו להשיל מעליהם את אפיוניהם האשכנזים-גלותיים. לכן, משהגיעו עולי מרוקו לישראל, לרוב לא מצאו מולם אשכנזים אלא ישראלים. בנסותו לשכנע את שגריר בריה"מ לאפשר את יציאת יהודי מזרח אירופה, חיווה שר החוץ משה שרת את דעתו על יהודי מרוקו: "אנחנו מעוניינים להעלות את יהודי מרוקו לארץ ואנחנו גם עושים בקשר לכך מאמצים רבים, אולם אין אנחנו יכולים לסמוך על יהודי מרוקו, שהם בלבד יבנו את הארץ, מפני שאין הם מחונכים לכך". 11
זהו הלך הרוחת ששרר ערב התגייסות היישוב בארץ ישראל לטפל במאגר אנושי זה, כדי להפכו לייסוד מועיל לחברה הישראלית העתידית. לא אחת שימשו יהודי מרוקו לשליחים כמו אליהו הכרמלי, אפרים פרידמן ורפאל חמל מאגר התפקדות לסיעותיהם המפלגתיות. פרידמן פנה לחברי תנועתו לעוט על המאגר החדש שנגלה לעיניו: "חברים, יש פה réservoir עצום של כוחות עבודה ורצון, חומר גולמי לא מחונך אבל בריא, חלוצים לאלפים, יהודים למאות אלפים, בני תערובת [בני ערובה?], הנמצאים באותה סכנה ובאותו מצב כיתר קהילות ישראל בארצות ערב". 12 השליח רפאל חמל ציין בדו"ח משנת 1947: "הבאנו אותם במחשבה שזהו החומר הטוב ביותר לעלייה, אך עד מהרה התאכזבנו כי נוכחנו כי אחוז חברי התנועה ואנשים בעלי עתיד חיובי ופרודוקטיבי בארץ הוא קטן מאוד […] כל השאר […] הם אנשים קלי-דעת שהתפרנסו משוק שחור, חומר המיועד לרצח, לגניבה ולאצ"ל". 13 יהודי מרוקו שהגיעו לישראל שימשו אפוא, לא אחת, אמצעי לניגוח מפלגתי: "להעלות את רמתם [של יהודי צפון-אפריקה] במעמקי ישותם העדתית, זהו עניין לדורות! אולי אין פלא, שמר בייגין ו'חרות' דורשים להעלות את כל מאות האלפים הללו מיד, כי יודעים הם שהמונים בורים, פרימיטיבים ועניים, הם חומר טוב בשבילם, ורק עלייה כזו עשויה להעלותם לשלטון". 14
על אופן השתקפות הקהילה בעיני ישראל ושליחיה אפשר ללמוד מדוחות סיור שניסחו שליחי הסוה"י או הממשלה אחרי סיורים במרוקו. הבולט ביותר בתחום זה הוא הדוח של אליעזר שושני, 15 ובו כעשרים עדויות של שליחים שנכתבו קרוב לשנת 1963. אך את תמצית השקפת עולם זו אפשר כבר למצוא בדו"ח קבוצתי של שליחי העלייה במרוקו מינואר 1950 שנשלח לידיעת ממשלת ישראל, הסוה"י, הג'וינט והמוסדות הציוניים העליונים. תחושת "ערב פורענות" הוא מוטיב שחוזר בדוחות ובפרוטוקולי ישיבות. מנסחי המסמך הזהירו מפנה "הסכנות האורבות לעבודתנו פה, שעלולות למנוע מאתנו מחר מה שלא הספקנו או לא רצינו לעשות היום". כדי להצדיק את נחיצות שליחותם, הישראלים לא חסכו בתיאורים מעוררי סלידה. המסמך מדווח על "מראות הזוועה של עשרות אלפי ילדי ישראל נחמדים, המתנוונים ומתקלקלים לעינינו בחיי המלאח המתועבים […] מי שלא נכנס ל'חדרים' שלומדים בהם מאות ילדים, כולם ערומים למחצה, חולי עיניים בלי כל תקווה שאי-פעם ירפאו אותם, מי שלא דיבר עם 'מלמד' כזה שעיקר תורתו - השוט, מי שלא הריח את הריח המיוחד של הרובע כולו, לא יוכל לדמות בנפשו ששפלות כזאת אמנם קיימת ושכך מרשים לחיות לבני-אדם […] כשיותר מעשרת אלפים יהודים הולכים בטל ברחובות קזבלנקה, בלי חינוך, אין פלא שהם הופכים לגנבים ולפושעים". מחבר המסמך מסיים בדרישת "פעולות הצלה" מיידיות מכיוון "שמצבם יהיה חסר כל תקווה ביום ההתקפה". 16
שליחי ישראל לא הסתפקו בתיאורים פסימיים כלפי עניי הקהילה והפנו את חצי ביקורתם גם כלפי הנהגתה: "ראשי הציבור הם עתירי הנכסים, שכבודם והשפעתם נמדדים אך ורק בשיעור המיליונים שברשותם. אלה רואים את עתידם בעשר או בעשרים השנים הבאות בגולת מרוקו. ולא זו בלבד שהם יישארו, הם עצמם אינם מעוניינים כעת בעליה, אלא הם מעוניינים שגם המוני העם יישארו אתם. כל קיומן של השכבות העשירות הוא על בני עמן. עליה המונית של יהודים משמיטה את הקרקע מתחת לרגליהם […] העיקר הוא האינטרס הרגעי של הבורגנות היהודית, שלעת עתה היא מרוויחה יפה ומוסיפה להתעשר". 17
בניסוחי שושני, אידיאולוג "המסגרת", ניכרת הגישה שנקטו בה שליחי "ההתיישבות העובדת" כלפי כל יהודי ארצות ערב, על פי התסמונת של "הפרימיטיבי הטוב". יהדות מרוקו בפיו מכונה "יהדות תמימה" וציונותה היא ציונות של "יהודים תמימים". היהודים הם "תמימים של אלוהים […] מכניסי אורחים ומסבירי פנים". כדי להציב עצמם כפטרונים, מצילים ומושיעים, הם ראו לנכון להקניט את צאן מרעיתם. כך ממשיך שושני: "אמונתם אינה משופעת בעמקות יתירה, היא פשוטה ותמימה כשם שפשוטה ותמימה אמונתם בגאולה. בפשטות ובתמימות הם מחכים לגואל מזה אלפי שנים […] הם פשוטים, פשוטים ביותר" וחיים במדינה "בה נמצאים זה שנים בשולי ההתפתחות החברתית […] עולם מושגיהם הוא פרימיטיבי ביותר מאחר ופסח עליהם העוסק בשינויי התפאורה האנושית". כשיהדות זו אינה תמימה היא הופכת למרודה וניצבת בפני סכנות ואסונות שבוודאי יפקדו אותה במהרה. יהדות מרוקו היא "גדולה ומרודה" ויהודיה חיים "בסכנות לקיומם הפיזי […] והם למודי ייסורים וכניעה". 18
תסמונת "הפרימיטיבי הטוב" זכה לתיאור סטראוטיפי מפורט בידי משה יובל שליח הסוה"י שנשלח למרוקו בימי מבצע יכין בשנת 1962: "יהודים ממין אחר הם יהודי הדרום. הם פרימיטיביים מאוד ועמי-הארץ ועם זה הנם פיקחים מאוד ולהם חכמת חיים רבה. הם מתמצאים על נקלה במצבים שונים ולא אחת אתה מופתע באיזה מידה אין להערים עליהם אף בתנאים שהם לא הכירום מימיהם. הם ידעו להסתיר את כספם האסור בהעברה במכס יותר מאחיהם הצפוניים המנוסים. היו הם עומדים על שלהם ולא הניחו לפקידי המכס לגנוב מכספם, דבר שאמנם נהגו לעשותו". לעומת גישתו האוהדת לכאורה ליהודים הכפריים, יובל מתייחס בבוז להשכלת יהודי קזבלנקה: "הם דוברים צרפתית וקיימו פה ושם מגע עם צרפתים, דברים שמקנים להם הרגשת עליונות. דומה כאילו שאין בינם ובין ויקטור הוגו כל מחיצה. הגם שאותם צרפתים אתם הם קיימו מגע זה או אחר בקזבלנקה, השכלתם נופלת מזו של קצין משטרה בנמל". 19
דר' משה ליבה שהיה ממונה על העורף הציבורי במטה "המסגרת" בפריס מעיד ששליח אמר לו: "הרי אינך רוצה שאתן יד למלא את ארצנו עם החלכאים והנדכאים האלה שבאים ממרוקו ולא יודעים מהראש שלהם". 20 שושני אינו מסתפק בתיאורים על המצוקה הכלכלית ומוסיף עליה את המצוקה הרוחנית ממנה סובלת יהדות זו: "מצב היהודים במרוקו ירוד מאוד הן מן הבחינה הכלכלית הן מן הבחינה הרוחנית […] בקצרה הייתה זו תפוצת גדולה, מרודה וענייה ושנים הרבה פסקה מקרבה יצירה מקורית ועצמית". כיוון שבמשך מאות שנים יהודי מרוקו היו נתונים לשבט ולחסד של הרוב המוסלמי "ולמידה גדושה של דלות מנוולת […] נתאמת בהם הפתגם: אין חבוש יכול להתיר עצמו מבית האסורים". שושני מפליג בתיאורי הבערות והעדר היצירה בקרב יהדות מרוקו, בהשוואה ליהדות מזרח אירופה "בה החיים הרוחניים שוקקים והיצירה הרוחנית לא פסקה אפילו לשעה אחת". 21 צמד המילים "יהדות מרודה" או "תפוצה מרודה" ו"דלות מנוולת" הם מושגים שחוזרים תכופות בניסוחי השליחים בעיקר מן הסוה"י. 22
משה יובל נזקק לדברי חז"ל "אם אין קמח אין תורה" כדי לתאר את המצוקה הרוחנית. לדבריו, המלאח בקזבלנקה "הנהו זהב צרוף בהשוואה למלאח של הערים והעיירות האחרות במרוקו השקועות בסחי וצחנה שאין בן-תרבות יכול לעמוד בהם". יהודי מרוקו חיים "בעניות מרודה": "אין תימה איפה שקשה לה לרוח להתרומם מן האשפתות. יוצאת התורה מבני עניים שאין עניותם מנוולתם, אך אין היא מצויה הרבה בתוך העניות המנוולת". אף על פי כן, נוקט יובל נימה אופטימית בציינו: "לדאבון הלב תובן גם פישרה של בורות […] תנאי החיים הקשים מנעו מהם את ההתעלות הרוחנית וקיימת עם-ארצות גדולה, אך לא בטל הרצון הלימודי שלהם". 23
השליח הראשון של "המסגרת" שלמה יחזקאלי מתאר כהרגלו, תמונה חיובית יותר של הקהילה: "נוכחנו מהר שאין צורך לשמור במרוקו על גחלת לאומית יהודית ולהזכיר את קיום ישראל. זה היה מובן מאליו, מה גם שלרבים כבר היו קרובים בארץ ואף שלא תמיד שמעו מהם טובות על הארץ ועל תנאי הקליטה. היחס לציונות היה דו-ערכי מובהק. מצד אחד ציונות פשוטה וטבעית, יונקת ממורשת ישראל וגאווה עמוקה במדינת ישראל החדשה, ומצד שני הסתייגות עד כדי סלידה מציונות פוליטית מפלגתית שלא הבינו אותה. אבל בציונות כזאת נפגשו יהודי מרוקו במגעם עם שליחי מחלקות הסוה"י המפלגתיים". 24
לאחר מעשה, השתדל איסר הראל לשוות ליחסים שהתפתחו בין הקהילה ובין שליחיו אופי הרמוני ללא תקלות או סכסוכים: "נטען כי בתקופה שקדמה לפעולת "המסגרת" היו חיכוכים בין המנהיגים המקומיים ובין שליחי העלייה של הסוכנות. אני לא הכרתי ולא ידעתי זאת. בתקופת "המסגרת" נוצר מצב שונה כל עיקר. אנשינו לא נחשבו כשליחים שרצו לכפות את דעתם על הקהילה המקומית. הם התקבלו כנציגים ביטחוניים של מדינת ישראל ונוצרה שותפות נפלאה בין שתי קבוצות אלה". 25
למן ראשית פעילות המוסד במרוקו נפגשו שליחיו עם חסידי הרבי מלובביץ' בניו-יורק. שלמה יחזקאלי מציין בסיפוק את פעילותם החינוכית בשכונות ובכפרי הדרום: "הם עשו עבודתם בשטח במסירות ללא גבול ושליחותם הייתה השמירה על הגחלת היהודית. הם קיימו בשורותיהם משמעת חזקה ונמצאנו איפה חותרים למטרה משותפת, הגם שכל אחד פעל מנקודת מוצא אחרת". 26 משה יובל אף הוא משבח את פעולות חסידות לובביץ', נוכח ירידת קרנה של הרבנות בקהילה, בראשות "הדננים, המשאשים והאביחצירתים": "הם הלכו אל העם, הגיעו לפינות נידחות והעניקו לנצרכים כל-כך את החסר להם […] הרגשנו תמיד שהם הנם כעושים בקודש, בדבקות ובמסירות נפלאה […] אנחנו [השליחים] עסקנו בהצלת יהדות זו הלכה למעשה והם [חסידי לובביץ'] באמצעיהם המוגבלים עסקו בהצלתה מן הטמיעה והניוון הרוחני. בסופו של דבר התכוונו לאותו עניין". 27
ברוך דובדבני,  מראשוני שליחי הסוה"י נזקק למושג "הצלה" כעיקרון מרכזי להצדקת הפעילות הישראלית במרוקו. כשסייר עם יו"ר מחלקת העליה ש"ז שרגאי בכפרי הדרום, נמנע לפנות ליהודים בשוק ליד שכניהם המוסלמים, אך כאשר לבסוף עשה כן, רק מילה אחת הייתה בפי יהודים אלה: "הצילו". כך הוא שיחזר את דבריהם: "רואים אתם את ההר בו גרים האֶדומים (הבֶרבֶרים), בהר השני מתגוררים הישמעאלים ואנחנו נמצאים בתווך. הצילו! הצילו!". 28 יחזקאלי מתאר כפריים אלה כ"יהודים פרימיטיביים שקיימו מסורת יהודית למרות היותם מנותקים ממרכזי חיים יהודיים" ומוסיף: "הסכנה לקיומם מבחינה פיזית נראתה לנו כוודאית, הרבה יותר וודאית משיכולנו לטפל בה". 29
בנסותו להציב את תולדות יהדות מרוקו במסלול "ההיסטוריה היהודית" בעלת צביון מזרח אירופי, הפליג דובדבני בהערכותיו והשווה את מחנה המעבר לעולים "קדימה" למרד גטו ורשה! כך ביקש לצרף את יהודי מרוקו לגורל היהודי המשותף: "אם קיימים פרקים כאובים אפופי גבורה בתולדות ישראל של מרי עממי ושל אמונת מאמינים, יהיה פרק מחנה המעבר לעולים יהודיים ליד קזבלנקה באותם ימים, לא מן הנחותים שבהם". 30 במציאות לא היו במחנה קדימה לא גבורה ולא מרי עממי אלא צפיפות נוראה מלווה במחלות, סכנת מגיפות ומחלות זיהומיות. חבורת יהודים כפריים נעקרו מכפריהם בתקווה לעתיד טוב יותר נקלעה למאבק בין מי שנטל את האחריות לעתידם וביקש להביאם לישראל ובין השלטונות המקומיים שהשתדלו יתר על המידה להשאירם במקום. הפיכת מחנה קדימה לסמל גבורת יהודי מרוקו הוא בבחינת לעג לרש. מובן שהשוואה זו אינה תורמת להעלאת קרנם של יהודי מרוקו. היא אף חשודה בהנמכת קומתם כדי להעלות על נס את דמות "המצילים". חגי לב איש האצ"ל אף הוא קושר את הסכנה לה צפויה יהדות צפון-אפריקה לסוגיית השואה האירופית: "מה שדחף אותי אז בעיקר היה העניין הזה שהנה זמן קצר כל כך אחרי השואה, פתאום חצי מיליון יהודים […] נמצאים בסכנה וזה מה שדחף אותי להתנדב למסגרת". 31
ברצותם להצדיק את רעיון "ההצלה" הסתכלו שליחי המוסד על חיי היהודים בכפרים, שתוארו בעבר כדוגמה לאידיליה פסטורלית יהודית-מוסלמית, כמקום מסוכן ואלים. בכפרים איית עתאב ובאופרן טוען שליח "המסגרת" יליד תוניסיה משה ארנון: "היהודים נתונים במצב חמור וסבלם היה קשה מנשא […] יש לדעת שבכל הכפרים הנידחים והמרוחקים שבהרי מול-האטלס הצחיח והמרוחק היה מצב היהודים חמור והלך והחמיר מיום ליום. הפגיעות ביהודים, הלחץ והאיומים, סחיטת הכספים ועל הכול חטיפת הבנות היהודיות הפכו לחיזיון נפרץ, הגם שלא היה כל פרסום למתרחש. יהודים הוכו, נפצעו ונשדדו לעתים קרובות […] היינו מוציאים את היהודים בשקט ובהדרגה בכדי למנוע משכניהם המוסלמים, המבחינים במתרחש, מפעולות תוקפניות שונות". 32
לתיאור הקשיים שנתקלו בהם השליחים גייסו אחדים את חשדנות יהודי הכפרים, זאת מתוך ניגוד לתיאורי התלהבותם של יהודים אלה מכל שליח מישראל שנשלח לשים קץ לגלותם: "במגעינו עם היהודים ובייחוד היהודים הכפריים, היה עלינו לנהוג בזהירות רבה כי הם היו חשדנים מאוד ולא תמיד הצליחו הפעילים מאנשי המקום לרכוש את אמונם". בגלל חשדנות זו, נאלץ ארנון להסיע את הרב של אופרן שבהרי מול-האטלס עד לקזבלנקה כדי לדבר איתו מבעד למסך שהסתיר את זהותו של השליח. 33  שליח נוסף של "המסגרת", יליד עיראק, אברהם ברזילי, מעיד שבראשית פעילות ארגונו במרוקו הרגישו השליחים חשדנות כלפי יהודי הקהילה ונזהרו לא לחשוף בפניהם כל דבר הקשור לפעילותם מחשש שהדבר יפגע בביטחונם. רק אחר זמן רב וניסיון מצטבר הבינו השליחים שאין להם ממה לחשוש והם רשאים להכניס לסוד העניינים פעילים מקומיים מבלי לפגוע בכללי הביטחון: "ידיעות ושמועות על מבצעי הארגון לסוגיהם, דרכי פעולתו ושמות אנשיו […] לא הגיעו לאוזני השלטונות ונעצרו בתחום המושב היהודי הפנימי. יש להעלות נקודה זו על נס לזכותה הגדולה של יהדות זו". 34
ההקבלה שעשו שליחי ישראל בין מרוקו ובין ארצות ערב במזרח, הביאה אותם למסקנה שצפויה סכנה ממשית לעצם הקיום היהודי במקום. ברזילי משתית את הנחתו על ניסיון אישי: "כל שראיתי וכל שעשיתי וכל הערכת מצב שעובדה בארבע שנות פעילותי בחוץ, ניזונו כולם מן הניסיון המר שהתנסתה בו הקהילה היהודית בבגדד בתחילת שנות הארבעים. הערכתי את התהליכים ההיסטוריים ביהדות צפון-אפריקה כזהים כל עיקר לתהליכים בשאר קהילות היהודים בארצות האיסלם ואשר הביאו בהכרח לפרעות בגדד ב-1941. היות והערכתי שהמצב בצפון-אפריקה מוכרח להתגלגל לשפיכות-דמים, סיכמתי לעצמי שהייעוד הממשי של "המסגרת" ושל העוסקים בארגון ההגנה הוא להתמודד עם האתגר אשר ייבא". 35
שליח תנועות הנוער יואל רון סותר את הערכות ברזילי ומציין שכאשר סייר בכפרי האטלס, נפגש לעתים קרובות עם יהודים ומוסלמים: "מן המגע עם הערבים למדתי לדעת שאין אצלם אנטישמיות שורשית כזאת המצויה במדינות הנוצריות. אדרבא, בשיחה עם ערבים מוסלמים מודגשת למדי עליונות היהודים והם מתייחסים ליהודים כלשכנים בעלי דת אחרת". 36 דר' פנחס קציר הממןנה על המודיעין של "המסגרת" אף הוא הגיע לאותה מסקנה: "היחסים הכלכליים והחברתיים בין יהודים למוסלמים התנהלו בטבעיות וביחסי ידידות חוץ מהחשש מגיור קטינים וסימפטומים ספורדיים של אנטישמיות". 37
בישיבה של הגורמים הישראלים המטפלים ביהודי מרוקו הביע איסר הראל את יחסו לקהילה: "היא [הקהילה היהודית המרוקאית} לא תושיע את עצמה. היהודי המרוקאי אינו יודע כיצד לעזור לעצמו. אם רוצים עלייה זקוקים לארגון מבחוץ […] יהדות מרוקו היא ללא הנהגה. 'המסגרת' ממלאת את הפונקצייה בכל השטחים". 38 הזלזול בהנהגה היהודית לא היה רק נחלתו של הראל. אליעזר שושני מכנה את המנהיגים היהודים התומכים בהשתלבות בחברה המרוקאית בשם "משתפי פעולה" וטוען שלמרות ההשפעה שהיתה להם אחרי העצמאות, בזמן כתיבת דבריו (בשנת 1964), "אבד סברם". "יהודי השכונות הדלות צפופות האוכלוסין, שחיים במצוקה ועניות קשה, נמקים בעוניים" בזמן שאחיהם "מתרחקים מהם". הכותב מזהיר את היהודים מפני "ראשית ההתפרקות שנגרמת על ידי קסמם הכוזב של רחובות מהודרים ואורות ניאון מסנוורים". 39 דברי שושני, בו ראה הראל את אידאולוג הצלת יהודי מרוקו, מעידים על פערים עמוקים בין שליחי ישראל ובין המציאות שנגלתה לעיניהם. יחזקאלי מחזק גישה זו והגדיר את הקהילה בהרצאותיו כ"יהדות מרודה, חסרת מנהיגות, חסרת מסורת של עשייה, וזאת יש לתקן". 40 שליח הסוה"י נפתלי בר-גיורא השקיף על הנהגה זו בדרך דומה: "ארגון הקהילות היה חלש, המנהיגות הייתה על רמה פחות מבינונית וללא כל תפיסה פוליטית במציאות החדשה של מרוקו העצמאית […] פה ושם היו גם אישים עצמאיים שהעזו להביע את דעתם בגלוי אך מבלי שנוצר בזאת רקע לפעילות יהודית מכוונת. רבני המדינה, חוץ מבודדים, לא הבליטו גישה לאומית וראו עצמם כפקידי המדינה וכנותני שירותים דתיים לקהילתם […] כן למדנו לדעת שהאוכלוסייה היהודית הייתה אחוזת פחד מהתנגשות עם השלטון והמשטרה". לדבריו, לפני כינון "המסגרת", היו ניסיונות מצד צעירים לגבש גרעין הגנה יהודי, אך נכשלו "כי המנהיגות היהודית המקומית הכשילה אותם מחשש לפרובוקציה ולהתנגשות עם השלטון. 41  חגי לב מוסיף: "המאבק שהיה קודם לכן מצומצם בפרשת העלייה הפך עתה [עם ניתוק קשרי הדואר בין מרוקו לישראל], להאבקות על עצם גורל יהדות זו. במריבה המנהיגותית הולך ופורץ קדימה דור חדש שחושל במאבק זה והמוכן לשאת בעול המשימה". 42
פעולות "ההצלה" נתפסו בעיני שושני החילוני, איש הפלמ"ח, כדבר שמימי שיד הגורל בו ושליחי ישראל נראו לו כנביאים הפועלים בקרב העם ומוכיחים אותו. לעומת "גולה מרודה זו" השליחים מישראל "חוננו כנראה בראייה רחוקה ומנחה אותם חוש נבואי […] וכאשר ראה שר האומה את העננים המכסים את שמי יהדות מרוקו, הקדים תרופה למכה והעמיד להם מושיעים". בזכות "אישיותם הישראלית המחושלת הם מהווים מגדלור בחשכת הימים". הם מביאים את "בשורת הגאולה לשבט ישראלי זה". 43 "ימים, חודשים ושנים ראו עצמם שליחים אלה, מופקדים על הצלת בני אדם. נגד עיניהם התייצבה סכנת הכליה הנשקפת ליהודים במרוקו, כליה רוחנית ומוסרית וגם כליה פיזית אפשרית. נמצאו הם אוחזים בציציות ראשה של יהדות זו כדי להצילה מכליה אפשרית ואולי אף ודאית". 44 בשפתו המליצית, טוען שושני שיהודי מרוקו יכולים "לספר על נסים שעשה להם הבורא ועל השליחים שעשו רצונו". אין זו הפעם הראשונה שהוא עושה שימוש במונחים דתיים מיסטיים בהתייחסו לדמות השליח הישראלי שבא לגאול את אחיו מעול גלותם. 45
גם יחזקאלי לא ניצל מתחושת המשיחיות שפיעמה בלב חבריו: "לא היה שליח רציני ומסור שלא קיננה בו תחושה של גואל ושל מעשה גאולה שהוא משתתף בהבאתה". 46 לדבריו, אחרי כל פגישת תיאום, נכנסו השליחים לוויכוחים אידיאולוגיים עקרים כבתקופת העלייה השנייה והשלישית. הם נהגו להרחיב את הדיון בהשלכות פעילותם על נושאים מדיניים שלא היו באחריותם: "אצל רובנו התפתחה מן תחושה של שליחות, תחושה של משיחיות, כלומר, לא רק הרגשה עמוקה של חובה, אלא וודאות של מפעל הצלה היסטורי וכל אחד, מי פחות ומי יותר, ראה עצמו בפירוש כעין משיח". 47 יחזקאלי מרחיק לכת ומזהיר מראש את השליחים במרוקו מן המשבר שיפקוד אותם בשובם לישראל כשהתואר משיח יוסר מעל ראשם: "לכל אחד מאתנו הייתה הרגשה, בעת עבודתו במפעל, שהוא משיח. משיח חשוב או משיח 'קטן', אבל משיח. והרי הרגיש כך בצדק, כי נושאי הטיפול שלו הביטו עליו כך. וגם אם לא היו מביטים עליו כך, הוא היה רואה עצמו גם כן במעמד נעלה זה. והוא היה חייב לראות עצמו כך כי אחרת לא היה עושה את עבודתו באותה מסירות, באותו אומץ ובאותה התלהבות-קודש כפי שעשה". בפנותו לשליחה יהודית פרידמן שעמדה לשוב ממרוקו לישראל, הוסיף לתאר, בנימת התנצלות על היסחפותו, את המשבר הצפוי לה: "אני בוודאי לא חשוד בעינייך שאני מבסס הכול רק על מסירות ועל התלהבות-קודש. אני שם דגש כבד למדי על כושר הארגון ועל מקצועיות. אבל לאלה אין כל ערך בלי אותה התלהבות. גם אנשים מבחוץ, אם אלה היו ממונים או מבקרים, ראו אותנו, העריכו אותנו ואפילו העריצו אותנו". 48 ברוך דובדבני הדתי לא נרתע מלהשוות את עצמו למשה רבנו המוציא את היהודים מעבדות לגאולה: "איני אלא עפר ואפר בהשוואה למשה רבנו אך העליתי בכל זאת מיליון ורבע יהודים, מספר כפול ממה שהתנ"ך קושר למשה". 49
על יתרונות השליחים הישראלים לעומת מנהלי היא"ס היהודיים 50 מעיד משה יובל שפעל בתקופה זו: "איזה מנהל היא"ס נורמלי יבוא לביתו של מפקד בארץ מוסלמית וידבר אל לב אישתו שפניה מכוסים ברעלה, כדי להשיב לב אישה לבעלה […] בוודאי תמהו הפקידים או המפקדים המרוקאים ששולט בהם רגש נחיתות כלפי האירופי על כך וחשבו: מה ראו האדונים ב' הגרמני וה' האנגלי להשאיר משפחותיהם בארצות מגוריהם ולהיות עורכים גלות במרוקו ועוסקים ב'שלוח' (מעמד נחות) היהודיים". 51 למרות היותם סוכני המוסד, להערכת שושני, התואר "סוכן" אינו יאה לעובדים אלה: "המושג סוכנים אינו הולם כמובן את שליחי ישראל ואת פעילי 'המסגרת' במרוקו. סוף כל סוף יש טעם לפגם בעבודת סוכני המדינות השונות, ואילו לא היה כל דופי בעבודת פעילי 'המסגרת'. אדרבא, מלכתם קדושה הייתה, אם קיימת כלל קדושה בעולם". 52 בפי בר-גיורא: "יש בה איפה בעליה לארץ משום מעשה-נסים ומעשה זה מתגשם בידי בשר ודם שליחי המצווה". 53
לא כל השליחים סבלו מראייה מעוותת של המציאות. מן העדויות הכתובות ראוי לציין את ראייתם העניינית והמפוכחת יחסית של שלמה יחזקאלי, שמחה אהרוני ומנחם גלעד. לעומת התיאורים המתלהמים של חבריהם על דמות השליח, המקביל למעמד של משיח בעיני עצמו ובעיני אחרים, מודה יחזקאלי בצניעות נטולת צביעות במניעים האמיתיים שהשפיעו על שליחי המוסד לצאת למרוקו. כשהציע לו שלמה חביליו לצאת לשליחות עלייה, ביקש זמן למחשבה ולהתלבטות: "מה שהכריע לחיוב לא היה כל כך הרגש הציוני, מהציונות היינו קצת עייפים בתחילת שנות החמישים, אלא במידה רבה, יצר ההרפתקנות והעשייה של משהו חדש". 54 גם המשכורות ותנאי המחייה בערי מרוקו היוו מקור משיכה לשליחים שחלקם ביקש להישאר במקום מעבר לנדרש. שובם לישראל וסיום התקופה שהרגישו בה משיחים הייתה כרוכה במשבר נפשי שהיה קשה להתגבר עליו לבד לפי עדותם של אחדים: "המעבר הוא חד ופתאומי מדי. כאן אַת [יהודית פרידמן] לא רק אזרח רגיל ובלתי חשוב במידה רבה, אלא עבודתך נשכחת מהר ואין לך כל מעמד כתוצאה ממנה. אין כל פרסום מינימלי לה ואין כל שכר פשוטו כמשמעו, פרט להרגשת סיפוק של עצמך ולכן נמלטים אנו אליה, חושבים רק על המפעל, חיים בזיכרונות ומרירות קלה ודקה מקננת בלבנו […] המקור היחידי להרמת הרוח נשארו הזיכרונות והקשר לשותפים למפעל בעבר שכולם חדורים אותה הרגשה". 55
תגובת הקהילה ליחס הישראלים כלפיה כמעט ולא באה לידי ביטוי במרוקו, אך התפרצה בחריפות יחסית בישראל באירועי ואדי סליב. בתקופה הקולוניאלית במרוקו היא סבלה באין ברירה השפלה, אך לא השלימה אתה במדינה היהודית העצמאית.

הערות
1"המסגרת" הוא שמה של הרשת הישראלית שהקים המוסד במרוקו החל משנת 1955 כדי לפעול בתחום ההגנה העצמית וההגירה המחתרתית.
2 הוויפאק - ההבנה - היא אגודה יהודית-מוסלמית שפעלה למען השתלבותם של היהודים בחברה ובפוליטיקה של מרוקו העצמאית. ראו 'שירות המודיעין של "המסגרת", מרוקו 1960-1958', עדות ח' לב, ארגון פעילי המחתרות - אפ"מ, חוברת 4.
3 ש' יחזקאלי, 'ימי בראשית', אפ"מ 4.
4'שירות המודיעין של "המסגרת", מרוקו 1960-1958', עדות ח' לב, אפ"מ 4.
5 האיסתיקלל - עצמאות - הוא שמה של התנועה הלאומית המרוקאית שפעלה לסילוק החסות הצרפתית.
6 דו"ח ז' גורן, לל' קסטל, 11 במאי 1960, ארכיון מדינת ישראל - משרד החוץ (אמ"י, חץ), 4317/10/I הדו"ח הועבר גם למרדכי גזית במשרד החוץ בירושלים.
7 ג'ו אוחנה, חברם של מאיר עובדיה, הקומוניסט סם בן-הרוש, מרק סבח ודוד ברדוגו דגלו כולם באינטגרציה. אנשי המוסד טענו שאוחנה חי בעצם מרשיונות יבוא שקיבל מן הנסיך מולאי חסן כתמורה לנערות שהוא מספק לו. "יהודים באסיפה המייעצת", אמ"י, חץ, 4317/10/I
8 דו"ח של ו' ברטהולץ מברן, 22 ביוני 1958, אמ"י, חץ, 4317/10 II.
9 ל' קסטל לי' מרוז, 10 בנובמבר 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I
10 פרוטוקול ישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות, 30-29 בדצמבר 1943, עמ' 6, ארכיון העבודה. ראו גם י' צור, קהילה קרועה, עמ' 239.
11 שיחת שר החוץ עם וישינסקי, דצמבר 1948, אמ"י חץ, 2502/8. ראו גם י' צור, קהילה קרועה, עמ' 269.
12 א' פרידמן, דו"ח על צפון-אפריקה, 10 במרס 1948, אמ"י חץ, 129/9. ראו גם י' צור, קהילה קרועה, עמ' 261. המילה réservoir מופיעה בצרפתית במקור.
13 דו"ח רפאל חמל, 8 ביוני 1947, ארכיון תנועת העבודה, 233/14, ראו גם י' צור, קהילה קרועה, עמ' 245.
14 "חודש ימים הייתי עולה חדש, עליית תימן ובעיית אפריקה", הארץ, 22 באפריל 1949.
15 אליעזר שושני התבקש על ידי איסר הראל לכתוב את תולדות "המסגרת" וחיבר מסמך משוכפל לפרסום פנימי. ]שושני אליעזר[, 'תשע שנים מתוך אלפיים, חלק א': שליחות של ישראל בגולת  מרוקו 1955-1964, - סודי - עותק מספר 76, מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית  והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל, אפריל 1964.  ]שושני אליעזר[, חלק ב' 'דברי חברים' (בלתי ממוספר) - סודי- עותק מספר 76 מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל, אפריל 1964
16 שליחי העלייה ממרוקו מינואר 1950, ארכיון ציוני מרכזי (אצ"מ), L58/99.
17 י' עלומי, גורמים שהכשילו את המשך העלייה מצפון-אפריקה, מכתב ממרוקו, על המשמר, 24 באפריל 1953. מצוטט בי' צור, קהילה קרועה, עמ' 146.
18 שושני, תשע שנים, דפים 19-8.
19 עדות מ"י [משה יובל], שושני, דברי חברים.
20 'שלושה גשרים לצפון-אפריקה', עדות מ' ליבה, אפ"מ 2.
21 שושני, תשע שנים, דף 205.
22 עדות א"ר [אפרים רונאל], שושני, דברי חברים.
23 עדות מ"י [משה יובל], שושני, דברי חברים.
24 יחזקאלי, זיכרונות, פרק 9, עמ' 8, ארכיון פרטי יהודית יחזקאלי, חיפה.
25 א' הראל, 'ארגון ההעפלה והעלייה ממרוקו', מקדם ומים, כרך ז', עמ' 372.
26 עדות ש"י [שלמה יחזקאלי], שושני, דברי חברים.
27 עדות מ"י [משה יובל], שושני, דברי חברים. יובל התכוון לרבנים שאול דנן, שלום משאש ולרבני שושלת אביחסירה (אבוחצירה).
28 עדות ב"ד [ברוך דובדבני], שושני, דברי חברים. הסיור של שדובדבני ושרגאי נערך ביוני 1954 והמפגש התקיים בסוק אלח'מיס (השוק של יום חמישי). ש' שגב, מבצע יכין, הוצאת משרד הבטחון, עמ' 60.
29 עדות ש"י [שלמה יחזקאלי], שושני, דברי חברים.
30 עדות ב"ד [ברוך דובדבני], שם.
31 'שירות המודיעין של "המסגרת", מרוקו 1960-1958', עדות ח' לב, אפ"מ 4.
32 עדות מ"א [משה ארנון], שושני, דברי חברים.
33 שם, שם.
34 עדות א"ב [אברהם ברזילי], שם.
35 שם, שם.
36 עדות י"ר [יואל רון], שם.
P. Karitz, L'organisation et les tendances politiques des Juifs au Maroc depuis l'indépendance 37 פנחס קריץ הוא דר' פנחס קציר.
38 סיכום ישיבה בנושא מרוקו, ירושלים, 9 בנובמבר 1959, אצ"מ, Z6/1474.
39שושני, תשע שנים, דפים 19-8.
40"מהות שליחותנו", טיוטה בכתב יד שהוכנה על ידי יחזקאלי בשביל איסר הראל לצורך הרצאתו בקורס שליחי "המסגרת" שנערך במחנה אלנבי בירושלים, 31 בדצמבר 1957. ארכיון פרטי י' יחזקאלי.
41עדות נב"ג [נפתלי בר-גיורא], שושני, דברי חברים.
42 מפקד סניף משואות [חגי לב] אל מפקד "המסגרת" [שלמה חביליו] בפריס, אחד בדצמבר 1959, אמ"י, חץ, 4317/10/I. "משואות" הוא שם קוד למרוקו.
43 שושני, תשע שנים, דפים 19-8.
44 שם, דף 114.
45 שם, דף 59.
46 ש' יחזקאלי, 'ימי בראשית', אפ"מ 4.
47 יחזקאלי, זיכרונות, פרק 9, עמ' 36. ארכיון פרטי י' יחזקאלי.
48 יגאל [ש' יחזקאלי] לז'וליאט [י' פרידמן], 18 באפריל 1958, ארכיון פרטי י' יחזקאלי.
S. Azoulay Bâtisseurs d'Israël, p.653 49
50 ארגון היא"ס HIAS עסק בהגירת יהודים מארצות מצוקה, בעיקר ממזרח אירופה, למערבה ולארה"ב. היא"ס פעל זמן מה אחרי "הסכם הפשרה" שסוכם בין נציגי ישראל לשלטונות מרוקו באוגוסט 1961 לפינוי מאורגן של יהודים. פינוי זה כונה בשם "מבצע יכין".
51 עדות מ"י [משה יובל], שושני, דברי חברים. "שלוח" הוא שמם של דוברי תשלחית, התושבים הברבריים בעמק הסוס. המונח "שלח" וברבים "שלוח" הפך לשם נרדף לאדם פרימיטיבי ובמובן זה עשה בו שימוש משה יובל. "שלוח" chleuh היה גם הכינוי שאימצו חיילי צרפת לכנות את החיילים הגרמניים בימי מלחמת העולם השנייה. יובל מציין שהפקידים המרוקאים לא ידעו שבני שיחם ישראלים אלא אירופים.
52 שושני, תשע שנים, דף 139.
53 עדות נב"ג [נפתלי בר-גיורא], שושני, דברי חברים.
54 יחזקאלי, זיכרונות, פרק 9, עמ' 2. ארכיון פרטי י' יחזקאלי.
55 יגאל [ש' יחזקאלי] לז'וליאט [י' פרידמן], 18 באפריל 1958, ארכיון פרטי י' יחזקאלי.

חברת כי"ח וסוגיית החינוך היהודי העצמאי

חברת כי"ח וסוגיית החינוך היהודי העצמאי

יגאל בן־נון

עוד לפני כיבוש מרוקו בידי כוחות צרפת, התחיל תהליך הדרגתי של חינוך יהודי עצמאי בקהילה, ששפתו ותרבותו צרפתית. עם הקמת בתי־הספר של כי"ח בראשית המאה, השיג היהודי יתרון על רוב המוסלמים. אחרי העצמאות התעוררה שאלת תרבותם של יהודי מרוקו במדינה החדשה. אף שאין טבעי מכך שמדינה עצמאית תאמץ את שפתה כשפת הוראה וכשפת המנהל בה, תהליך הערביזציה בחינוך, במנהל ובבתי המשפט הפך לגורם מאיים על תהליך היטמעותם של היהודים בתרבות הצרפתית. הערביזציה יכלה לשים קץ לקידום החברתי והמקצועי שהושג בעמל רב בזכות החינוך הצרפתי. נחיתות היהודים בשליטה בשפה הערבית הקלאסית היוותה מחסום עיקרי בתהליך התערותם בחברה המרוקאית החדשה. שלא כצרפתי שישיבתו במרוקו הפכה לארעית אחרי העצמאות, נדרש היהודי להדגיש את מרוקאיותו דרך אימוץ השפה הערבית הכתובה. עם זאת, ההטפה לערביזציה מצד חסידים כעלל אלפסי ומוחמד דואירי לא מנעה מהם לשלוח את ילדיהם לבתי־ספר צרפתייםתוך התעלמות מססמאותיהם.*1* אולם, היהודי נדרש להתאים עצמו למציאות ולאמץ את השפה הערבית, אף שהתאמה זו היא במידת מה התיישרות כלפי מטה. כדי להתגבר על הקושי, נאלץ היהודי ללמוד ערבית ברמה שיהיה מסוגל להתמודד באמצעותה שווה בשווה עם המוסלמי. מצד שני, עליו לשמור על יתרונו בשליטה בשפה הצרפתית וגם לרכוש יסודות בסיסיים בעברית שיאפשרו לו לקיים את מסורת אבותיו. עם זה, לא מעט מורים יהודים לימדו ערבית בבתי־ספר מוסלמים, אך לא היו מוסלמים שלימדו בבתי־ספר יהודיים. במצב דברים זה התבשרו היהודים על רצון השלטונות להלאים חלק מבתי־הספר של כי"ח, מקור כוחה ויתרונה של הקהילה.*2*
כבר בחודשים הראשונים אחרי העצמאות רווחה הדעה בקרב פקידי משרד החינוך שמעמדם אז של בתי־הספר של כי"ח חייב להשתנות. על פי הסכם שנחתם בין ראשי החברה ובין שלטונות צרפת, משנת 1928, זכתה הרשת בסבסוד רב מצד הנציבות במרוקו. השאלה שהדאיגה את ראשי כי"ח ונציגיה במרוקו הייתה סוגיית הישגיהם החינוכיים של היהודים במרוקו העצמאית והחשש לפגיעה בהם בעתיד. שר החינוך הראשון דר' מוחמד אלפסי, הזדרז להרגיע את היהודים והצהיר שהם יכולים להיות אזרחים טובים רק אם יהיו יהודים טובים.*3* ממשלת מרוקו מימנה למעשה את משכורות מורי בתי־הספר, אף שאחדים ראו במוסדות אלה גוף זר ששיתף פעולה בעבר עם הקולוניאליזם הצרפתי וניתק את יהודי המדינה מזיקתם הטבעית למולדתם. למן שנות הארבעים גורמים אלה ידעו גם על שיתוף פעולה שהתקיים בין ראשי כי"ח ובין נציגי הסוה"י.
מטרת החברה אחרי העצמאות היה לדאוג למעמדה החדש במדינה העצמאית, להבטיח חינוך יהודי כל זמן שמתקיימת קהילה במקום ולהתקפל מיישובים אחדים כאשר מספר התלמידים לא הצדיק קיומו של בית ספר. כי"ח היה מיוצג במטה המבצעי בפריס יחד עם ארגונים יהודיים וישראלים אחרים שטיפלו ביהדות מרוקו ולחברה היה מעמד של גוף נספח שקיבל מידע אך לא היה מעורב בפעולות המטה. המטה התייעץ עם כי"ח הנושא הגנת קהילות יהודיות מרוחקות במקרה של מהומות.*4*
ב15- בינואר 1956 נפגש שר החינוך הראשון של מרוקו דר' מוחמד אלפסי עם נשיאה העולמי של החברה בפריס רֶנֶה קסן ועם שליחו אנדרה שורקי, אחרי שנפגש קודם לכן עם שליחי כי"ח ז'ול ברנשוויג ושורקי. השניים ביקשו מן השר החדש שממשלת מרוקו, היורשת החוקית של שלטון החסות הצרפתי, תיטול על עצמה את מימונו של אותו חלק בתקציב כי"ח שמומן בעבר בידי צרפת ושסגל המורים והעובדים ישולבו בצוות עובדי ההוראה של המדינה. השר השיב להם שהוא מוכן לשלב את עובדי כי"ח בסגל ההוראה הלאומי ושהפנסיה שלהם תהייה מובטחת. הוא ביקש שראשי החברה ידאגו לכך שהוראת השפה הערבית תשולב באופן הדרגתי בתכנית הלימודים בבתי הספר היהודיים.*5*
לפי עצת ראש הממשלה בכָּאי וראשי האסתיקלל, הזמין השר את ג'ו גולן לארוחת צהריים במלון קריון בפריס כדי להתייעץ אתו בנושא עתידם של בתי הספר של כי"ח ודיווח לו על שיחותיו באותו בוקר עם ראשי החברה קסן ושורקי. השר ציין שמתוך כל מאה מרוקאים שזכו להתקבל לבית־ספר שבעים מהם הם יהודים ופירוש הדבר שהחינוך הכללי במרוקו, להבדיל מן היהודי, אינו קיים למעשה.  גולן שאל איך השר מתכוון לשמור על הצביון היהודי של בתי הספר והשר השיב שימונה לשם כך רב בכל בית ספר שיהיה אחראי על לימודי עברית ויהדות כפי שמלמדים את הקוראן בבתי הספר המוסלמיים. אחרי שגולן גילה הסתייגות מצמצום הידע בנושא יהדות רק לנושא הדת, הודה לו על כך אלפסי ואף הביע ביקורת על רמתם התרבותית של רבנים אחדים במרוקו. הוא ביקש מגולן שקי"ע תסייע למרוקו להקים ישיבה גדולה מסוג הקראווין בפס שתכשיר ל־"משיחיות אמתית". השר הבטיח שהשפה הערבית תהפוך בהדרגה לשפת ההוראה ואילו הצרפתית כמו האנגלית, תילמד כשפה זרה: "הגיע הזמן שאחינו היהודים ילמדו ערבית. בלי הכרת השפה הערבית הם לעולם לא יוכלו להשתלב בחיי המדינה". גולן הזהיר את השר מתהליך ערביזציה מזורז שללא ספק יגרום להגירה מסיבית של יהודים ממרוקו. הוא המליץ לאלפסי לנטוש לזמן מה את רעיון הערביזציה של חיי היום יום שתפגע בחיי המשפחה היהודיים וגם את רעיון מינויים של רבנים. השר לא השתכנע מן האזהרות של בן שיחו אך הבטיח להעביר את עצותיו למלך.*6*
באותו יום נפגשו גולן וריגנר עם בועביד ומוחמד שרקאוי. דעתו של השר הייתה שאין סיבה לגרום למרוקניזציה של של בתי הספר של כי"ח ושיש לשמור על קיומם העצמאי במסגרת חילופי התרבות עם צרפת. הוא ציין שיזמין את שורקי אליו כדי לדון בהכנסת סעיף זה לסדר היום של הוועדה המכינה הצרפתית־מרוקאית. לפי בקשת בּן־בַּרכַּה, ביקש בועביד מאורחיו לעודד את היהודים באמצעות מנהיגיהם להצטרף לאיחוד העבודה המרוקאי. בועביד התעניין במערכת היחסים הקיימת בין קי"ע לממשלת ישראל כיוון שהעובדה שגולדמן שימש גם כנשיא קי"ע וכיו"ר הנהלת התנועה הציונית העולמית יצרה בילבול בקרב ההנהגה המרוקאית. רבים לדבריו מציעים לו ולחבריו להיפגש עם נציגים רשמיים של ישראל. אכן השגריר בצרפת יעקב צור ביקש באמצעות ז'אן ז'אק סרבן שרייבר ובריג'יט גרוס לסייע לו בארגון פגישה עם מולאי חסן בפריס. גם דן אבני דובר השגרירות ביקש משורקי לארגן עבורו פגישה עם השר בועביד.*7*
במחצית הראשונה של יולי, קיימו רֶנֶה קסן ומנהל כי"ח במרוקו ראובן תג'ורי, פגישות נפרדות עם שר החינוך ודנו עמו בתכניות הערביזציה ובהשפעתה הצפויה על בתי־הספר של החברה. קסן הדגיש לבני שיחו המרוקאים: "אתם מכירים את הרגישות של אוכלוסייתכם [היהודית]. ככל שתאיימו עליהם ותמנעו מהם את חופש התנועה כן תעודדו את רצונם להגר. אם במקום זאת תשמרו על מוסדותיהם, ובהם בתי־הספר של כי"ח, ותפיחו בהם ביטחון, החלטותיהם יתבצעו ללא לחצים: מי שירצו ללכת ילכו ומי שירצו להישאר במולדתם יוכלו לעשות זאת".*8* בו בזמן דן ראובן תג'ורי עם שר החינוך בסוגיית מעמד המורים ובייחוד "בהסבת הסגל המרוקאי לפקידי מדינה ואם אפשר להציבם או לחלופין קיום הסטטוס־קוו בהתחייבות להסב אותם לפקידי מדינה בעיתוי הולם".*9*
נשיא כי"ח דיווח לשר לאון בן־זקן על שיחותיו עם שר החינוך וציין את שביעות רצונו של מוחמד אלפסי ממאמצי הערביזציה שביצעה הרשת ביזמתה בכיתותיה במרוקו. עם זה, חש קסן שצפויה סכנה לרשת בתי־הספר מצד מורים יהודים מתומכי השמאל, הדוגלים בקשר לאומי למרוקו והיו חברים ב"איחוד העבודה המרוקאי" בראשות מחג'וב בן־סדיק. קסן כתב ברוח זו לבן־זקן וסיכם את השקפתו בעניין עתיד החינוך היהודי במדינה: "אנו חושבים יותר מתמיד שיהיה זה לטובת מרוקו שילדי היהודים ילמדו בבתי־ספרינו אזרחות טובה במולדת המרוקאית עם נאמנות למסורת היהודית. לא נוכל להשיג זאת אם תישלל מאתנו האחריות לעיצוב אופי הנוער היהודי. כמו כן, מיותר לומר איך ישפיע שינוי עמוק בבתי־הספר שלנו על מצב רוחם של הורי התלמידים ועל המשפחות היהודיות ומה יהיו ההשפעות האפשריות על דעת הקהל היהודית בעולם".*10* לאחר פנייה דומה של קסן לשר אלפסי, נמשך בעצם הסטטוס־קוו במעמד בתי־הספר. עד אז, המשיכה הממשלה לממן את פעולות הרשת במרוקו, על פי אותם קני מידה שבהן סבסדה בעבר הנציבות הצרפתית את בתי־הספר של כי"ח.
עם פרסום דהיר המרוקניזציה ב26- בנובמבר 1958 וסגירת משרדי קי"ע והיא"ס, התפנו השלטונות לטפל בעניין כי"ח שפעלה במרוקו בהאם לאמנה שנחתמה עם הנציבות משנת 1928.*11* כל הגורמים היו אמנם משוכנעים בחשיבות תרומת החברה לחינוך ילדי הקהילה, אך הפריעה להם העובדה שנותרה מחוץ לפיקוחם וגם נוהלה בידי גורמי חוץ, דבר המנוגד לדהיר העמותות. ראשי כי"ח נאלצו להכין תקנון לאגודה חדשה בשם "אליאנס־מרוקו". עם קבלת המסמך ביקשה מזכירות הממשלה לשנות את שם האגודה ולהסיר ממנה את המילים "ברית יהודית אוניברסלית". השלטונות דרשו באותה הזדמנות לאפשר רישום חופשי של תלמידים במוסדות האגודה ללא הבדל מוצא. בדצמבר 1959, ביקשו השלטונות שאחד ממנהלי כי"ח בפריס ייבא לדיון דחוף על עתיד החברה במרוקו. בגלל הדחיפות, חשבו תחילה בפריס לשלוח את אג'ן וייל Eugène Weil לניהול השיחות, אך המרוקאים ויתרו על הדחיפות והמתינו עד לפברואר 1960, חודש שיגיע בו רנה קסן, כיו"ר האספה הלאומית הצרפתית, לסדרת הרצאות במרוקו בעניין זכויות האדם.*12*
ב9- במרס 1960, קיבל שר החינוך החדש עבדלכרים בן־ג'לון,*13* החלטה להלאים שליש מבתי־הספר של הרשת החל מפתיחת שנת הלימודים באוקטובר. הכוונה הייתה להשתלט בעיקר בבתי הספר המפוארים יותר כגון בתי הספר המקצועיים בקזבלנקה על שם ויליאם ואליד, מואיז נהון ובתי ספר תיכוניים במרכש ובפס. התכנית המעשית הייתה לחלק את יום הלימודים הארוך של שבע שעות שקיים בבתי הספר של כי"ח לשני חלקים. בבוקר ילמדו התלמידים היהודים במשך שלוש וחצי שעות ולאחר מכן יחליפו אותם תלמידים מוסלמים. הדבר נודע לאנדרה שורקי מידיעה שפרסמה סוכנות ידיעות צרפתית ברבט על כוונת ממשלת מרוקו להלאים החל מפתיחת שנת הלימודים באוקטובר את בתי הספר המנהלים במרוקו על־ידי כי"ח. אך ראשי כי"ח לא קיבלו שום הודעה רשמית על כך. בראשית יולי, דיווח שורקי על כך לג'ו גולן והאחרון העריך שזו שיטה מרוקאית טיפוסית ושכוונתם לבחון את תגובות דעת הקהל בחוץ. כיוון שלא היו תגובות, הם יתחילו בביצוע בעוד זמן מה הם. להערכתו טעו ראשי כי"ח כיוון שלא ניסו לכלול, בזמן המשא ומתן לעצמאות מרוקו, את מימון הפעלת בתי הספר במסגרת הסכמי התרבות צרפת־מרוקו. על ראשי כי"ח היה להודות שבתי ספר אלה היו מוסדות צרפתיים לכל דבר, אך במקום זאת קיבלו החלטה לכלול אותם ברשימת הנכסים ששלטון החסות מעביר לרשות הממשלה המרוקאית החדשה. תוצאות מדיניות זו יצרו עיוות בולט לעין. האוצר המרוקאי הקציב כל שנה, משך ארבע שני, 600 מיליון פרנקים להפעלת בתי הספר בזמן שהמימון הכולל של כלל החיוך היסודי במרוקו הגיע רק ל1800- מיליון פרנקים. הדבר יצר דיספרופורציה לטובת המיעוט היהודי ועלול ליצור להערכת גולן אווירה לאומנית־דתית בלתי נמנעת.*14*
עם בחירתה, הגישה ההנהלה החדשה של מועצת הקהילות ב11- ביולי 1960, לשר הפנים מְברכְּ בכּאי, תזכיר ובו פירוט הבעיות שהעסיקו את הקהילה. המסמך התעכב בייחוד על כוונות הממשלה להלאים חלק מבתי־הספר של רשת כי"ח ואת החששות שאחזו בציבור היהודי מן הערביזציה הצפויה בחינוך. באותו חודש נסע חבר ההנהלה העולמית של כי"ח איש העסקים האמריקאי מרסל פרנקו לפגישה עם ידידו שר החוץ דריס מחמדי במרוקו כדי לדון איתו בסוגיית כי"ח, אך ללא תוצאות ממשיות. לקראת פגישותיה הצפויות של משלחת קי"ע ב21- ביולי, עם יורש העצר, מברכּ בכּאי ומחמדי ביקשה יעל ורד מגולן שבשיחותיהם עם השלטונות יזכירו את נושא החינוך היהודי המסורתי מבלי לדון מפורשות בהלאמת בתי הספר של כי"ח.לדברי שורקי, נשיא כי"ח רנה קסן עמד לכנס מנהיגים יהודים מן העולם כולו, גם מישראל, כדי לדווח להם על הקשיים שנתקל בהם כי"ח במרוקו ולבקש מהם לשאת יחד באחריות למדיניות יהודית ביחס למדינה זו.*15*
בראשית אוגוסט 1960, נסע סגן נשיא כי"ח בפריס ז'יל ברנשוויג,*16* למרוקו כדי לברר עם השלטונות את דרך ביצוע ההלאמה ולנסות לבטל את הגזרה. בפגישותיו עם השר בן־ג'לון התלווה אליו המפקח חיים זעפרני.*17* הוא הגיע למסקנה שהממשלה המרוקאית עומדת על דעתה להלאים את בתי־הספר אולם השלטונות הסכימו לתת לברנשוויג ארכה של חצי שנה לפני הביצוע, כך שההלאמה תתבצע הלכה למעשה רק בספטמבר 1960, עם פתיחת שנת הלימודים. הם גם דרשו שהטיפול בענייני כי"ח יתבצע על־ידי ועד יהודי מרוקאי וכי חברת כי"ח בפריס תמשוך את ידיה מן הנושא. ברנשוויג התנגד לכך בתוקף וראה בהעברת בתי־הספר לידי אזרחים יהודים מרוקאים את חיסול החברה במחי יד ולכן על כי"ח להילחם במגמה זו.*18* אחרי ביקורו במרוקו, דיווח ברנשוויג על שיפור יחסי במצב היהודים. לדבריו רבים מן הצעירים והצעירות היהודים מועסקים כפקידים במשרדים ממשלתיים, בבנקים ובחברות ביטוח. המצב הכלכלי השתפר במידה רבה, ואף על פי כן קיימת דאגה לעתיד. הרגשתו הייתה שעוד שנים אחדות, משכילים מוסלמים יתפסו את מקומות העבודה של היהודים. דבר זה, עם איסור ההגירה לישראל, מגבירים לדעתו את הרגשת חוסר הביטחון ואת הרצון לצאת מן המדינה.*19*
בפריס דיווח ברנשוויג על שיחותיו ליעקב צור,*20* והציע להפוך את בתי־הספר של כי"ח למוסדות פרטיים ובכך למנוע את ההלאמה. לדבריו, לשם הפעלתם יידרש תקציב של 800000 דולר לשנה. הוצע שהנהלת הג'וינט העולמי תממן את הסכום ותתבע אותו לאחר מכן מן המגבית היהודית המאוחדת UJA. בהתייעצות בין צור לגולדמן סוכם שהסוה"י או המגבית יקציבו את מחצית הסכום ואת המחצית השנייה יפריש הג'וינט מתקציבו, אחרי קיצוץ בסעיפים אחרים. צור העדיף שהסוה"י תיטול חלק במימון, כדי שתוכל לפקח על הנעשה בבתי־הספר.*21*
בקיץ 1960, ביקשה שרת החוץ גולדה מאיר מן הקונסול הישראלי בניו־יורק, שמשון ארד, להיפגש עם אלינור רוזוולט, אלמנת הנשיא לשעבר פרנקלין רוזוולט, ולבקשה להתערב לפני השלטונות המרוקאים למען ביטול החלטת ההלאמה. לדברי ארד, הגברת רוזוולט נענתה לבקשה כיוון שהייתה מעוניינת שהמפלגה הדמוקרטית תזכה בקולות היהודים בבחירות לנשיאות שעמדו להתקיים בארה"ב. *22*
למרות מאמצי השתדלנים, הולאמו 19 בתי־ספר של הרשת, בפתיחת שנת הלימודים 1960, בערים קזבלנקה, רבט, פס, מכנס, מְרָכְּש, ספרו, ואזן, אספי, בוג'עד, סלה וסטאט. בסך הכול נכללו בחלק המולאם 224 כיתות עם 9653, תלמידים וכי"ח העצמאית נשארה עם 64 בתי־ספר עצמאיים בהם 538 כיתות ו20741- תלמידים. בהודעת השר נמסר שההקצבה שניתנה בעבר על־ידי משרד החינוך תופסק החל מראשית אוקטובר 1960. לעומת זאת, שכר המורים והוצאות התפעול בבתי הספר שהולאמו יכוסה על־ידי המשרד. באשר לשאר המוסדות שלא הולאמו, המשרד יסבסד אותם על פי הנהלים המקובלים לגבי מוסדות חינוך פרטיים, בהתאם למספר התלמידים הלומדים בהם.*23*
אחרי ההלאמה החלקית, הרגישו מוסדות סעד וארגוני סיוע חברתי שסכנה מאיימת על קיומם. הכוונה בעיקר לבתי החולים של רשת אוז"ה OSE, לרשת בתי־הספר של אורט, לארגון הג'וינט ועוד. בעיית מוסדות אלה הייתה ניהולם בידי נתיני מדינות זרות ולא בידי יהודים מרוקאים. מצב דברים זה הוסיף לתחושת חוסר הביטחון של הקהילה לעניין העתיד במרוקו עקב הפגיעה בתחום הרגיש במיוחד, החינוך העצמאי בשפה הצרפתית.
הפגיעה בבתי הספר של כי"ח הנחיתה מכה קשה על מצב רוחה של הקהילה. בתי ספר אלה היו מאז שנת 1960 סמל לקידומה של הקהילה לעבר מודרניזציה המאפשרת קידום חברתי ושוויון זכויות. מועצת הקהילות הקדישה ישיבה מיוחדת ברבט, ב23- באוקטובר, להחלטת הממשלה. בתום הישיבה, נשלחה הודעה מפורטת לשר בן־ג'לון המדגישה את חרדות היהודים בעניין שינוי מעמד כי"ח. ההודעה ציינה שבחלק מבתי־הספר שבוצעה בהם ההלאמה פחת מספר שעות הלימוד במידה ניכרת, דבר ששיבש את התכניות ולא תרם דבר לנושא הלאומי. השינויים הדאיגו את הציבור היהודי שנהנה זה כמאה שנה מתרומתה ההומנית של חברת כי"ח, וזכתה בעבר לתמיכה ולעידוד של שליטי מרוקו, תרומה שנהנתה ממנה המדינה כולה. ההודעה ציינה את הרחבת לימודי הערבית בבתי־הספר לפי הרוח הלאומית ולצורכי האוכלוסייה והדגישה שבתי־הספר נתונים לפיקוח פדגוגי ומנהלי של המדינה לפי התכנית הלימודים הממלכתית, דבר שעושה אותם לחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך הלאומי. עם זה, דאגו בתי־הספר להפעיל מערכת לימודים ייחודית, המתאימה לאמונות הדתיות של תלמידיהם. חברת כי"ח תרמה גם כוח־הוראה מיומן בתחומים פדגוגיים רבים וגם סיוע כספי לתפקודם השוטף של בתי־הספר. כתוצאה מן המצב, שאפה מועצת הקהילות למצוא את הנוסחה הראויה להמשך הפעלת מוסד ייחודי זה, כדי שיתמיד בפעולתו החינוכית והחברתית בשיתוף עם השלטונות, פעולה שעשתה אותו לגורם חשוב בתהליך שילוב האוכלוסייה היהודית בקהילה הלאומית המרוקאית.*24* לפי שעה החליטה מועצת הקהילות להקים ועדה בהשתתפות דוד עמר, מרק סבח, איזון אלבז ושרל בן־סימון, שתטפל בהלאמה. הוועדה פנתה, בנובמבר 1960 אל המועצה המרכזית של כי"ח בפריס ודרשה את שיתופם בקביעת המדיניות של הרשת בעתיד ואת ייצוג מועצת הקהילות במוסדותיה המרכזיים של החברה.*25*
בשיחותיו התכופות של בן־בַּרכָּה עם יעל ורד בפריס,*26* עלה לעתים נושא כי"ח. בפגישה עמו ב3- בנובמבר 1960, ביקשה לשמוע את דעתו ואת דעת מפלגתו בעניין. תשובתו לא הייתה חמקנית. לדבריו, הוא וחבריו תומכים בחינוך לאומי מרוקאי ומתנגדים לקיום שרידי האימפריאליזם ובהם בתי־ספר צרפתיים ופרטיים למיניהם. משום כך, אין מקום לקיום נפרד לבתי־הספר של כי"ח. מצד שני, ברור לו שהקמת מערכת חינוך לאומית דורשת תכנון יסודי וביצוע הדרגתי מסודר. לדבריו, אין להרוס את הקיים לפני נקיטת צעדים מתאימים להפעלת חלופה טובה יותר. לכן מפלגתו, אלכ"ע, התנגדה אז להלאמת כי"ח וראתה בהלאמה פעולה אקראית שאינה פותרת בעיות אלא יוצרת אותן. ראשי המפלגה הבינו שהמיעוט היהודי תמיד יהיה מעוניין בקיום חינוך יהודי והם ידאגו לזה בתכניות ועדות החינוך שיוקמו ליד כל בתי־הספר שישתתפו בהן נציגי המורים, ההורים והממשלה.*27*
מסקנותיה של ורד היו פסימיות. על פי תחזיותיה, אם יגיע השמאל לשלטון יהיה קיצוני יותר מן הארמון בלאומנותו הערבית. לכן אין מקום להשקעות כספיות מצד כי"ח בהקמת בניינים חדשים כהצעת ברנשוויג. היא המליצה לראש לשכת שרת החוץ יוחנן מרוז להקים מיד ועד מקומי של כי"ח, מורכב "מאנשינו", בהתכוונה לאישים ששיתפו פעולה עם המסגרת. היא העריכה ששלטון השמאל עלול להחליף את הוועד שיבחר ויכלול בו אנשים כמאיר טולדנו שהסתייגו ממנו במשרד החוץ. משום כך יש לכלול כבר עתה בוועד כזה אישים מן השמאל כדוד אזולאי ומקס לב מנאמני המסגרת. ראשי כי"ח בפריס התנגדו להצעות ורד, בטענה שהשלטונות עלולים להפעיל לחץ על ועד כזה ולכן אין להקימו.*28*
לנציגי ישראל התברר שראשי החברה בפריס נמנעו מלשתפם במהלכים שיזמו עם השלטונות. רק באיחור נודע להם מנציג הוועד היהודי־אמריקאי סיי רובין, שברנשוויג תכנן להקים עוד מוסדות של הרשת במרוקו, בהשקעה רבה. שלא כעמדת ברנשוויג, מרסל פרנקו התנגד להקנות לבתי־הספר מעמד של מוסד פרטי, כיוון שהדבר ישלול מהם את התמיכה הכספית של ממשלת מרוקו. להערכתו, גם אין לכלול את הסיוע לבתי־הספר בהסכמי התרבות של מרוקו עם צרפת, כיוון שהם עלולים להתבטל במוקדם או במאוחר. לעומת זאת, יש לגרום לכך שהמרוקאים יכירו במעמד חוקי מיוחד לכי"ח.*29*
מרסל פרנקו נפגש עם יורש העצר במהלך ביקורו בניו־יורק באוקטובר 1960 ושוחח עמו על מצב כי"ח במרוקו. פרנקו החליט לנצל את האווירה הטובה שנוצרה בשיחתו עם הנסיך ויזם במחצית נובמבר את שליחות נציג הוועד היהודי־אמריקאי סיי רובין.*30* שגרירות ישראל וסניף כי"ח בפריס תידרכו את רובין לקראת שיחותיו עם השלטונות והוא הגיע לרבט בלווית עו"ד אנרי מונריי Henri Monneray. האחרון ייצג כשנה קודם לכן את ענייני הג'וינט והיא"ס במרוקו נוכח סכנת המרוקניזציה לפי דהיר העמותות החדש. רובין נפגש תחילה עם שגריר ארה"ב ברבט צ'רלס יוסט, שמסר לו שמתוך 224 כיתות לימוד שהן שליש מבתי־הספר שהולאמו, רק כשישים עברו הלכה למעשה לרשת הממלכתית. ביתר הכיתות נשארו התלמידים המקוריים אך נאלצו ללמוד בשתי משמרות, דבר שפגע במפעל ההזנה שסיפק לחלק מן התלמידים ארוחות צהריים חמות. בבתי־ספר שהולאמו, המורים לא קיבלו את משכורותיהם והם נאלצו לבקש את ההגנה המקצועית של "איחוד העבודה המרוקאי" המעוניין להרעיש עולמות בעניין, בגלל יריבותו הפוליטית עם הממשלה החדשה.
בפגישתם הקצרה של רובין ומונריי עם שר החינוך עבדלכרים בן־ג'לון, חזר השר על העובדה שארבעים אחוזים מילדי מרוקו זוכים לחינוך סדיר, בזמן שבקהילה היהודית מספרם הגיע ליותר מתשעים אחוזים. הממשלה הקציבה עד אז עשרים אלף פרנק לילד בשנה, אולם נאלצה להקטין את הסכום בחצי בגלל הגירעון התקציבי. הוא גילה לאורחיו שהוא קיבל מברק בעניין מן הנסיך בימי ביקורו בארה"ב ושההחלטה הממשלתית התקבלה בנוכחותו. לטענת יורש העצר, "הפעולה כבר נעשתה ולא נוכל לשנותה". שלא כעמדותיו, לא הצליח הנסיך למנוע את ההלאמה החלקית של הרשת. שר החינוך כעס על מכתב שהגיע אליו מנשיא כי"ח, שקסן התלונן בו במילים חריפות על המצב שנוצר בבתי־הספר של הרשת. השר ראה בטענות אלה התערבות לא רצויה של אדם זר בענייניה הפנימיים של מדינתו. רובין ומונריי התרשמו שלמרות עמדתו התקיפה של השר, הדבר שהדאיג אותו יותר מכל היה העול הכספי הנוסף שהוטל על משרדו לתפעול בתי־הספר החדשים בתנאים דומים לבתי־הספר הקיימים וגם שר האוצר לא היה להוט לשאת בתקציב הנוסף ולהשקיע את הכספים הדרושים לביצוע ההלאמה.*31*
מחשש שהדבר יפגע באמינותו אם הפגישות ייוודעו לשלטונות העדיף רובין לא להיפגש עם דוד עמר ועם מאיר טולדנו. אחרי שנכשלו ניסיונותיו להתקבל לשיחה אצל יורש העצר, רובין נאלץ לעזוב את מרוקו ולבקש ממונריי להמשיך במגעים. משיחת מונריי עם מנכ"ל המשרד התברר שלמרות החלטת ההלאמה, אין מסמך ממשלתי המגדיר מה הוחלט ואיך יבצע משרד החינוך את ההחלטה. הנסיך קיבל לבסוף לשיחה את מונריי והבטיח לו שוב לבדוק את הנושא.*32*
רובין הבין שאם כי"ח רוצה לשמור על מעמדה במרוקו, עליה ללחוץ בעיקר בעניין הכספי ולהוכיח שכך עוזרת החברה לממשלה לקדם את החינוך הכללי ולממנו. לדבריו, כדאי להציע לשלטונות מרוקו תכנית ארוכת טווח לבניית מוסדות לחינוכם של ילדים מוסלמים, שיעמידו לרשות הממשלה. יעל ורד הגיבה בחריפות על ההצעה וטענה שאין מקום להשקיע כספים בנכסים, שכן השאיפה היא להוציא את היהודים מן המדינה. בג'נבה ניהל סיי רובין שיחות עם מנהל הג'וינט צ'רלס ג'ורדן בעניין מפעל ההזנה לילדים. ראשי הג'וינט היו מודאגים מבעיית המימון הנוסף שיוטל עליהם אם תקטין ממשלת מרוקו את חלקה במימון החזקת בתי־הספר.*33*
אחרי טביעת הספינה אגוז, בינואר 1961, העלה מזכ"ל מועצת הקהילות דוד עמר את רעיון הקמת בתי־ספר יהודיים עצמאיים ותכנית לריכוז מוסדות הסיוע היהודים בארגון גג משותף. לדבריו, הוא הצליח לשכנע את מוריס קרשן, נציג קי"ע במרוקו.*34* ב20- בפברואר פורסם הדהיר הקובע את מעמדה של האגודה שנקראה מאז "איתיחד־אלמע'ריב" ונוהלה בידי המשפטן סימון אברג'ל.*35* המורים נכללו במצבת מורי משרד החינוך וקיבלו ממנו את שכרם. באותו חודש בו הוקמה האגודה החדשה נפטר גם מנהלה הראשי של כי"ח במרוקו ראובן תג'ורי*36* שהיה הרוח החיה של הרשת ובמקומו התמנו אליאס הרוס*37* וחיים זעפרני.*38* בנובמבר 1962 עזב זעפרני את מרוקו והרוס ניהל את הרשת לבדו.
באפריל 1961, נציג כי"ח בארה"ב, מרסל פרנקו, ביקש באמצעות שר ההסברה אחמד עלאוי להיפגש עם המלך חסן השני בעניין גורל כי"ח במרוקו אחרי ההלאמה החלקית. בשיחתו עם יעל ורד ובנימין רותם מן המוסד, ב18- באפריל, נודע לו שיוקרת שר החינוך בן־ג'לון נפגעה כיוון שההלאמה לא נשאה תוצאות חיוביות. מספר הילדים המוסלמים שלמדו בכיתות החדשות היה זעום ובגלל הלחץ התקציבי על המשרד, כי"ח המשיכה לשלם את משכורות המורים. בן־ג'לון הסתכסך גם עם רקטור אוניברסיטת רבט שנאלץ להתפטר, עם אוניברסיטת הקראווין בפס שביקש להלאים, התעמת עם המורים המצרים בפקולטה למשפטים וכולם ציפו להדחתו.*39*
לרגל חג ההכתרה השנתי, סמוך להשגת "הסכם הפשרה" ליציאה הקולקטיבית של היהודים ממרוקו, הגיע פרנקו עוד פעם לרבט, ב21- בנובמבר 1961, כאורח רשמי של חסן השני. הוא נפגש עם המלך ועם שרי האוצר והחינוך ובאותה הזדמנות, העניק לו מנהל הפרוטוקול המלכותי דריס בנונה את "אות הוויסאם העלאוי" בטכס מיוחד בנוכחות מנהל הקבינט המלכותי עבדלטיף פיללי, שר האוצר אחמד דואירי, שר החינוך החדש דר' יוסוף בלעבס, שר העבודה עבדלקדר בן־ג'לון והקולונל מולאי חפיד עלאוי.*40* פרנקו עוד נשלח למרוקו בראשית יולי 1962, להבטיח את תמיכת הממשלה בבתי־הספר כבעבר ובכדי שיכללו את מורי בתי־הספר במנגנון השכר הממשלתי. בפגישותיו עם המלך ועם שר החינוך דר' יוסוף בלעבס הובטחה לו את תמיכת הממשלה. הוא לא הסתפק בהבטחות אלה ופנה לידידו עורך הדין דריס מחמדי, לשעבר שר הפנים ושר החוץ, וביקש ממנו לייצגו לפני שר האוצר אחמד דואירי בעניין התמיכה הממשלתית בכי"ח. ב17- ביולי 1962, התקשר מחמדי לפרנקו והודיע לו שהעניין סודר. אשר למעמד המורים, שמונה חודשים קודם לכן הוכן דהיר בעניין שהועבר למשרד הממונה על פרוטוקול הארמון, הקולונל מולאי חפיד עלאוי, אולם בגלל עיכובים מנהליים לא הוגש עדיין לחתימת המלך. בד בבד התפתחה ידידות בין פרנקו למולאי חפיד שהבטיח להסדיר את הנושא בהקדם.*41*
השתדלנות שהשקיעו ראשי כי"ח, נציגי הוועד היהודי האמריקאי ונציגי ישראל למניעת ההלאמה, נחלה כישלון. אך לאחר מעשה התברר, שבתחום הרגיש הקשור לתוכני הלימודים, דבר לא השתנה ובחלק שהולאם המשיכו ללמוד כרגיל כמו בבתי־הספר שלא הולאמו. השינויים היחידים שהורגשו היו מנהליים בלבד ונגעו לנושאים תקציביים ולמעמדם הפורמלי של המורים. הממשלה מימנה כארבעים אחוז מתקציב התפעול של הרשת שלא הולאמה ובשנת 1956 ויתרה סופית על כוונות הלאמה נוספות. יחד עם זאת, השפעתו הממשית של איום ההלאמה היה עקיף. לפני שהתקבלה ההחלטה לשנות את מעמד בתי־הספר דאגו ראשי החברה להכניס ביזמתם למערכת הלימודים שיעורים בערבית ספרותית כשיעורי חובה. קודם לכן, נלמדה הערבית במרוקו כשפה זרה שנייה. ראשי החברה הבינו את האבסורד שבדבר ותיקנו במקצת את העיוות מבלי לערער את יסודות החינוך הבסיסיים שנשארו צרפתיים לכל דבר. השתדלנות האינטנסיבית שהתנהלה בעניין חשפה חילוקי דעות ארוכי טווח בין שני מחנות. מצד אחד ראשי הקהילה המקומית וחלק מנציגי היהדות העולמית שדאגו בראש ובראשונה להמשך הקיום היהודי במדינה ומן העבר השני, נציגי ישראל מטעם הסוה"י והמוסד, שלא ראו תועלת בהשקעות בקהילה ובמוסדותיה החינוכיים, והעדיפו להפנות את עיקר המאמץ לפינוי מוקדם ככל האפשר של היהודים מן המדינה. למרות ההיגיון בטענת השלטונות, צדק בן־בַּרכָּה בציינו שהממסד הפוליטי והחינוכי לא היה ערוך דיו לבצע רפורמות שיבטיחו את הלאמת כל בתי־הספר במדינה ולקיים בהם ערביזציה מידית. מכאן הסתפקותם בהלאמה חלקית בלבד ובאי התערבותם בתכניות הלימודים ובתכנים החינוכיים.
סגירת בית־הספר הראשון של כי"ח בתטואן בשנת 1972, אחרי 110 שנות קיום, סימל יותר מכל סיומה של תקופה בחיי קהילה בשלבי פינוי אחרונים. החל נובמבר 1961, גלי ההגירה דילדלו משנה לשנה את כמות התלמידים ובתי ספר נסגרו בזה אחר זה. בשנת 1962 נותרו 62 בתי ספר עם 18228 תלמידים לעומת 79 בתי ספר ו28800- תלמידים בשנת 1959. בשנת 1973 נותרו 17 בתי ספר עם 3166 תלמידים ובשנת 1984 נותרו רק עשרה בתי ספר עם 1553 תלמידים.*42*

*1* הסופר עבדלחק סרחן, הכותב צרפתית, למחבר איניאס דל. I. Dalle, Le règne de Hassan II, Paris, 2001, p. 40
*2* ארכיון כי"ח בפריס כולל תיעוד על מרוקו עד שנת 1945. ההתכתבות הקשורה להנהלת משלחת כי"ח במרוקו מסוף המלחמה ואילך הועברה בשנת 1962 על ידי אליאס הרוס וחיים זעפרני מחוץ למרוקו. בשנת 1976 עבר החומר דרך מרסיי לבניין ENIO ומשם לבניין הנהלת כי"ח ולספרייתה. חומר זה לא קוטלג ועדיין לא נגיש לחוקרים. שאר החומר המנהלי של בתי-ספר כי"ח במרוקו מצויים במשרדי כי"ח ברחוב ראובן תג'ורי (אלאונור פורנייה) בקזבלנקה באחריות נשיא החברה הקולונל בדימוס מכלוף אסולין.
*3* Cahiers de l'AIU n° 96 mars1956
*4*ג'ו גולן, לכתוב את ההיסטוריה, 12 במאי 1982, ארכיון אסתר גולן, רומה וירושלים
*5* ג'ו גולן, מרוקו 1956, ארכיון אסתר גולן, רומה וירושלים
*6* שם. ראו גם ג‘ו גולן, דפים מיומן, פרק החינוך היהודי.
*7* שם, שם.
*8* Cahiers de l'AIU n° 100 juillet 1956
*9* ראובן תג'ורי מקזבלנקה לנשיא כי"ח רֶנֶה קסן בפריס, 11 ביולי 1957, ארכיון כי"ח בפריס.
*10* רֶנֶה קסן מפריס לל' בן־זקן, 26 ביולי 1957, ארכיון כי"ח בפריס.
*11* ראו בהמשך פרק "דהיר המרוקניזציה וסגירת משרדי היא"ס". דהיר זה דרש רישום מחדש של כל הגופים הוולונטריים, יהודים כמוסלמים והכפפתם לביקורת ציבורית. הרישום כעמותה הותנה במינוי אזרחים מרוקאים בלבד להנהלת הגוף ההתנדבותי ותקציבו לא יהיה ממקורות חיצוניים למדינה אלא מדמי חבר ומתרומות ממשלתיות. כחודשיים קודם לכן בספטמבר ניתקה מרוקו את קשרי הדואר שלה עם ישראל. אליאס הרוס מציין דהיר המרוקניזציה פורסם ב15- בנובמבר ולא ב26- בו. E. et S. Harrus, Témoins associés à l’œuvre de l'Alliance au Maroc, p. 203.
*12* בן־בַּרכָּה הציע ללילי קסטל להצטרף לרֶנֶה קסן בנסיעה זו, אם ייפגש קסן עם המלך, ולהעלות לפניו נושאים הקשורים לקהילה היהודית ולא רק את נושא כי"ח. ל' קסטל למ' גזית, 19 בדצמבר 1959, אמ"י, חץ 4318/3/I. נ' יעיש מן הנציגות הישראלית באו"ם בג'נבה למ' גזית, 6 בינואר 1960, אמ"י, חץ, 4318/3/I.
*13* עבדלכרים בן־ג'לון נולד בפס בדצמבר 1911. למד בבית־הספר המוסלמי בעיר ובמכון המרוקאי ללימודים גבוהים, בוגר לימודי משפטים ומדעי הרוח. התמנה לשופט בשנת 1934 ובתום עשר שנים פוטר ממשרתו בגלל עמדותיו למען העצמאות. היה בין חותמי מניפסט העצמאות בינואר 1944. שימש בעורך־דין ברבט ונאסר בשנת 1951 לשלושה חודשים. שוב נאסר בשנת 1952 והוגלה לסחרה, שם ישב במאסר בית עד שנת 1954. חבר הוועד הפועל של האיסתיקלל מיום הקמתו. כיהן כשר משפטים בממשלות בכּאי ובלפרג' ובממשלת איברהים מונה לשר החינוך בדצמבר 1958. באוקטובר 1959 הכריז על מרוקניזציה וערביזציה של החינוך. הוא השתייך לאגף השמרני של האיסתיקלל וזכה לאמונו של המלך מוחמד החמישי.
*14* ג' גולן לנ' גולדמן בבאד גסטיין, העתקים לאיסטרמן, ז'אבס וריגנר, 8 ביולי 1960, ארכיון פרטי אסתר גולן, רומה וירושלים.
*15* שם.
*16* ז'יל ברנשוויג (1993-1908) נולד בפריס. סבו בנימין, רב בעיר ליון, כבר התיישב בטנג'ה בשנת 1889 וסחר במוצרי משי. אביו ג'ורג', סחר בנכסים בפריס ובקזבלנקה והיה בעל טחנות קמח במרוקו. ז'יל אף הוא עסק במסחר בין שתי המדינות, אך התפנה גם לפעילות ציבורית ומשנת 1932 היה חבר בהנהלת כי"ח. בשנת 1935 ייסד עם מרקוס כהן את בית־ספר "מיימוניד" (הרמב"ם) ליד פריס, שלמדו בו גם תלמידים ממרוקו. במלחמת העולם שירת כקצין בצבא צרפת ונשבה במשך חמש שנים באוסטריה. מרקוס כהן שהיה שבוי יחד אתו לימד אותו עברית, משנה ותלמוד. לאחר שחרורם, התרכז ברנשוויג בפעילותו בכי"ח ובשנת 1973 התמנה לסגנו של קסן כנשיא הארגון. בהזדמנויות רבות תיווך בין שלטונות צרפת ובין הקהילה במרוקו. בעיני שלטונות החסות נחשב עם פרוספר כהן כתעמולן ציוני. משנת 1976 עד 1985 שימש כנשיא כי"ח. ייסד את בית הספר כרם בירושלים לקירוב דתיים וחילוניים. עסק שנים רבות בציור והציג תערוכה בירושלים בשנת 1991. Les Cahiers de l'AIU, Nouvelle série, avril 1994, n° 7. ביוגרפיה של ברנשוויג אמורה לצאת לאור פרי עטו של ההיסטוריון אלן מישל. שיחה עם גלדיס ברנשוויג, ירושלים, 11 בינואר 2002.
*17* שיחה עם חיים זעפרני, פריס, 4 במרס 2003. שלטונות מרוקו לא אהבו במיוחד את ברנשוויג וראו בו נציג הקולוניאליזם הצרפתי בגלל עסקיו במרוקו והשר בן־ג'לון נמנע זמן מה להיפגש עמו.
*18* י' ורד לי' מרוז, 14 באוגוסט 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I.
*19* שם.
*20* יעקב צור סיים את תפקידו כשגריר ישראל בפריס בספטמבר 1959 ומונה לתקופה קצרה למנכ"ל משרד החוץ ונבחר לאחר מכן להנהלת הסוה"י.
*21* י' ורד לי' מרוז, 14 באוגוסט 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I.
*22* מ' לסקר 'מדינת ישראל ויהודי מרוקו בסבך הפוליטיקה המרוקאית', מיכאל י"ד, עמ' רע"ו. אלינור רוזוולט נפטרה בדצמבר 1962.
*23*E. et S. Harrus, Témoins associés à l’œuvre de l'Alliance au Maroc, p. 204
*24* "משאלה", החלטות מועצת הקהילות היהודיות, מאת דוד עמר, 23 באוקטובר 1960, אמ"י, חץ, 4318/4 A. Chouraqui, L'Alliance Israélite Universelle et la renaissance juive contemporaine (1860-1960), pp. 331-340
*25* אלכסנדר [קורני] לי' מרוז, 7 בנובמבר 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I.
*26* יעל ורד תושבת ירושלים, בוגרת האוניברסיטה העברית בלשון ובספרות ערבית, באיסלם ובבוטניקה. עבדה שנים רבות במשרד החוץ, בתפקיד יועצת בשגרירות ישראל בפריס ומיולי 1963 החליפה את שמואל דיבון במחלקה למזרח התיכון במשרד החוץ בירושלים. כיהנה גם כשגרירת ישראל באונסקו וכסמנכ"ל לארגונים בינלאומיים במשרד החוץ. בשנת 1976 פרסמה את הספר "הפיכה ומלחמה בתימן" ושימשה גם כפרשנית בנושא המזרח התיכון בקול ישראל. במאי 1998 כתבה את הספר "פליקס רב העלילות" על חיי פליקס גולדשמידט בימי השואה. גולדשמידט היה שליח המסגרת במרוקו בשנת 1956 ועסק שם בציור.
*27* י' ורד לי' מרוז, 10 בנובמבר 1960, אמ"י, חץ, 3757/15.
*28* שם.
*29* י' ורד לי' מרוז, אחד בנובמבר 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I.
*30* סיימור רובין ביקר בעבר במרוקו עם מונוריי סמוך ל10- בנובמבר 1957.
*31* נתן בר-יעקב היועץ לענייני עבודה בשגרירות ישראל בוושינגטון לי' מרוז, 22 בנובמבר 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I.
*32* שם.
*33* שם.
*34* דו"ח של המסגרת בצרפתית, 26 בינואר 1961, אמ"י, חץ, 4318/4/I. נ' בר-יעקב, וושינגטון לי' מרוז, 22 בנובמבר 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I. מוריס קרשן מקניטרה מוזכר בכינוי טיציאן.
*35* סימון אברג'ל שימש קודם לכן כסגן נשיא אוז"ה. להנהלת האגודה החדשה בראשות אברג'ל צורפו גם אליאס הרוס וחיים זעפרני שניהלו את שאר מוסדות כי"ח. E. et S. Harrus, Témoins associés à l’œuvre de l'Alliance au Maroc, p. 208
*36* ראובן תג'ורי (1961-1895), נולד בטריפולי שבלוב, למד ב־ ENIO בפריס עד 1914. משנת 1920 לימד במרוקו, במכנס וניהל בתי-ספר בסלה ובבית־הספר על שם נרסיס לוון בקזבלנקה. החליף את י"ד צמח בתפקיד נציג כי"ח במרוקו בשנת 1940. עוזריו היו סוזן כהן וכוכבא לוי. זכה באות הוויסאם העלאוי. ב26- באפריל 1963 החליטה מועצת עיריית קזבלנקה ביזמת מקס לב להסב את שמו של רחוב אלאונור פורנייה לרחוב ראובן תג'ורי. 'קול הקהילות' גיליון 1, פברואר 1961. E. et S. Harrus, Témoins associés à l’œuvre de l'Alliance au Maroc, pp. 205-208.
*37* אליאס הרוס נולד בשנת 1919 בבני מלל. למד ב־ ENIO בפריס בשנת 1935. לימד במְרָכְּש וניהל בית־ספר בדמנת. הרוס לימד מקצועות חקלאיים במכון החקלאי של כי"ח באלג'יריה וניהל בשנת 1946 את בית־הספר החקלאי במְרָכְּש. בשליחות הנהלת כי"ח, הקים בתי-ספר בכפרי הדרום. בשנת 1949 למד בסמינר למורים בעיר סן־קלו. בשובו למרוקו סייע לחוקר פיאר פלמאן Pierre Flamand במחקרו על התפוצה היהודית בדרום מרוקו. אחרי שאלפונסו סבח עזב את מרוקו התמנה הרוס במקומו כנשיא הדז'. הרוס עסק במחקרים אתנוגרפיים וצילם בשנות החמישים קהילות יהודיות במחוזות הכפריים. תערוכה מצילומיו התקיימה בבית התפוצות בתל־אביב ובמוזיאון לאמנות יהודית בפריס. 'קול הקהילות' גיליון 2, מרס 1961.
*38* חיים זעפרני נולד באסווירה בשנת 1922. למד בכי"ח, בישיבה בעיר, ב־ ENIO בפריס וחזר ללמד בעיר הולדתו. בשנת 1947 לימד בבית־ספר בעיר בוז'עד. יצא להשתלמות בבית־הספר לתעשייה ולמסחר בקזבלנקה והתמחה באלקטרוניקה ותקשורת וזכה בתעודת הוראה במקצועות טכניים. לימד מקצועות אלה בבית־ספר יהודי בקזבלנקה והקים בו אגף לחשמל ולאלקטרוניקה. בבית המדרש למורים עבריים בקזבלנקה לימד ערבית ומדעים. היה גם המורה לערבית של השר לאון בן־זקן, של מנהל הבנק המסחרי CIC בקזבלנקה סיבוני ושל התעשיין יוסיטו טולדנו ותרגם את ברכת "הנותן תשועה למלכים" לערבית לבקשת מאיר עובדיה. לפני עצמאות מרוקו היה בקשר עם זאב חקלאי. חיבר בשביל בתי־הספר המוסלמים מחקרים על המוסר הערבי הקלסי, פרסם תקליטי שירים בערבית לבתי־ספר לכבוד ללה אמינה והתקבל על־ידי המלך מוחמד החמישי חודשים מספר אחרי העצמאות. זעפרני התמחה בערבית קלסית ובעברית מקראית ומודרנית וערך השתלמות בכלכלה ובמשפטים. בד בבד החל במחקר על תור הזהב בתרבות היהודית־מוסלמית. בינואר 1956 התמנה כחבר בוועד למאבק באנאלפביתיות ובוועדה המלכותית לרפורמה בחינוך. כיהן בהנהלת ארגון הוויפאק וייסד את ארגון עובדי כי"ח באע"מ. בינואר 1957 מונה כמפקח על לימודי הערבית בבתי־הספר של כי"ח וכעוזרו של ראובן תג'ורי. במרס 1961 מונה עם אליאס הרוס כנציג כי"ח במרוקו וכראש מינהל הוראת הערבית במוסדות חינוך יהודיים. זעפרני התבקש על ידי נציג קי"ע במרוקו אדמון סויסה לתרגם בשבילו מאמרים פוליטיים מערבית מעיתון "אל עלם". בנובמבר 1962 התבקש ללמד עברית וערבית בבית־הספר לשפות מזרחיות בפריס Ecole des langues orientales vivantes. לפי שעה עסק עדיין זעפרני בכלכלה נוסף על שפות שמיות. בשנת 1953 נסע לראשונה לישראל וחזר אליה בשנת 1963 אחרי שעזב את מרוקו. בשנת 1969 ייסד באוניברסיטת פריס 8 מחלקה לספרות עברית ולתרבות יהודית שלומדים בה גם תלמידים ממרוקו לתואר שלישי. זעפרני פרסם מחקרים על חיי הרוח והתרבות של היהודים במערב המוסלמי וסלל את הדרך לחוקרים רבים בתחום זה. 'קול הקהילות' גיליון 2, מרס 1961. שיחה עם פרופ' חיים זעפרני בפריס, 22 במאי 2001, 4 במרס 2003.
*39* י' ורד לי' מרוז עם העתק לבנימין רותם, 19 באפריל 1961, אמ"י, חץ, 941/11.
*40*מרסל פרנקו זכה גם באות "אביר לגיון הכבוד" הצרפתי על פעילותו החינוכית והתמנה כקונסול כבוד של מרוקו במקסיקו־סיטי עד מותו בשנת 1981. מ' לסקר: 'מדינת ישראל ויהודי מרוקו בסבך הפוליטיקה המרוקאית', מיכאל י"ד, עמ' רע"ה. אליאס הרוס מציין את שנת 1963 כשנת קבלת אות הוויסאם העלאוי. E. et S. Harrus, Témoins associés à l’œuvre de l'Alliance au Maroc, p. 213. Les Cahiers de l'AIU, Paix et droits, février 1962, n° 135 A. Chouraqui, L'Alliance Israélite Universelle et la renaissance juive contemporaine (1860־1960), pp. 293, 334
*41* תמורת שירותיו קיבל מחמדי מפרנקו שכר של אלפיים דולר. י' ורד לי' מרוז, 18 ביולי 1962, אמ"י, חץ, 3755/14.
*42* E. et S. Harrus, Témoins associés à l’œuvre de l'Alliance au Maroc, p.235

בין אופוריה לאכזבה: הקהילה היהודית אחרי עצמאות מרוקו

בין אופוריה לאכזבה: הקהילה היהודית אחרי עצמאות מרוקו

יגאל בן־נון

עם מתן עצמאות למרוקו בשנת 1956 הורגשה באינטליגנציה היהודית תחושת אופוריה. אחדים הבחינו שעומד להיפתח עידן חדש ביחסי יהודים ומוסלמים דוגמת "תור הזהב" בספרד. עד מהרה התפתחה בהנהגת הקהילה מגמת השתלבות בחברה ובפוליטיקה המרוקאית, שנאבקה במצדדי הבדלנות היהודית. הצעירים היהודים ביקשו לתפוס חלק בחיי המדינה ובמוסדות הקהילה ולשנות את מדיניות ההנהגה הוותיקה. הצעירים שהשתלבו בבניית המינהל הממשלתי החדש מעידים: "שררה במדינה התלהבות חלוצית יוצאת מן הכלל".
שליחי המוסד שהגיעו למרוקו כשנה לפני עצמאותה נאלצו להודות שפעילותם בתחום ההגנה העצמית באותם ימים היתה מאכזבת למדי. בניתוח מצב שערכו, הם הודו שתקופה זו היתה תור הזהב ביחסי יהודים ומוסלמים: "היציאה ההמונית של הצרפתים ממרוקו, שהגיעה אז לעיצומה, הביאה להתרוקנות הדרגתית של כוח אדם ברמה אינטלקטואלית הדרוש להפעלת המכונה האדמיניסטרטיבית במדינה והמסוגל לקיים את הפעילות הכלכלית הלאומית ולהגבירה. למרוקאים לא היתה רזרבה מוכנה של דור המשך, ולכן היו חייבים לגייס את החסר מקרב האוכלוסייה היהודית. היה זה, כביכול, תור הזהב לאינטליגנציה ולמעמד הבינוני היהודי".
גם מפקד "המסגרת" הראשון שלמה יחזקאלי מציין שבאותם ימים נמנעו היהודים לבוא במגע עם שליחים ישראלים ושהתקופה לא בישרה טובות לעבודה המחתרתית: "עסקנים יהודים מחוגים שונים צירפו קולם להטפה להשתלבות בקרב העם המרוקאי המחדש כוחו. כמובן, ההתפכחות לא איחרה לבוא ובוודאי עבודתנו העקבית והמתמידה תרמה לא מעט להתפכחות זו". פעילות שליחי ישראל ומדיניות שגויה של השלטונות המרוקאיים גרמו יחדיו לערעור "תור זהב" זה.
המלך מוחמד החמישי וראשי המחנות הפוליטיים דאגו בהצהרות אין ספור להרגיע חששות פוטנציאליים בקהילה היהודית. תכיפות ההצהרות גרמה אינוחות אצל ראשי הקהילה שחששו שריבויין עלול לעורר תמיהות באשר לסיבותיהן. בראשית דצמבר 1955, הוועידה הראשונה של מפלגת האיסתיקלל, שסילקה את השלטון הקולוניאלי מן המדינה, התייחסה בהחלטותיה למעמד היהודים: "הואיל והיהודים המרוקאים הם אזרחי המדינה עלפי כל בחינה משפטית והיסטורית של המונח […] הואיל ועליהם להיות חלק בלתי נפרד מן הקהילה המרוקאית […] הוועידה דורשת שוויון זכויות בין כל אזרחי מרוקו ללא הבדל מעמד או דת. שוויון הזכויות יוצהר בריש גלי וימצא את ביטויו בספרי החוקים. על היהודים המרוקאים ליהנות מכל הזכויות האזרחיות והפוליטיות, עליהם ליהנות מזכות ההצבעה ומן הזכות להיבחר ולקבל ייצוג בכל המוסדות המרוקנים. יש לפתוח בפניהם את הגישה לכל המשרות הציבוריות במדינה המרוקאית במידה שווה לחבריהם המוסלמים".
כתגובה להחלטת המפלגה הדמוקרטית לעצמאות, מדל"ע, לפתוח את שעריה ליהודים, ביטלה האיסתיקלל ליהודים את החובה להישבע על הקוראן כתנאי להצטרפות למפלגה ויזמה את יסוד ארגון ה"וויפאק" (הבנה) למען התקרבות בין יהודים למוסלמים. לקראת הקמת הממשלה החדשה, הרבו מנהיגי שתי המפלגות בהצהרות למען שילוב היהודים בבניית המדינה החדשה ולמען בחירת שר יהודי בממשלה שתקום.
ב-13 בספטמבר 1956 אירח המלך בארמונו את חברי ועד הקהילה החדש בקזבלנקה (דארלבידה) ופרס בפניהם את תפיסותיו בנושא מעמד הקהילה במרוקו העצמאית. בדבריו הטיף המלך לאחווה ביןדתית ולהשתלבות מוסלמים ויהודים בחברה מרוקאית אחת וקרא למנהיגות היהודית לפעול לצמצום גל העזיבות: "ברצוני לבקשכם ליזום פעולת הסברה בקרב היהודים כדי לשכנעם לא לעזוב את מרוקו מכיוון שמקומם כאן. מרוקו זקוקה לכל בניה, בין אם מוסלמים ובין אם יהודים. מרוקו זקוקה לכל רופאיה, לכל מהנדסיה, לכל עורכי הדין שלה. אני כמובן בעד חופש תנועה לכל נתיני, אולם יש לשכנע את היהודים שחובתם לא לנטוש את מרוקו אלא להישאר בה. עלינו לאחד את כוחותינו, לראות עצמנו מגויסים לשירות המולדת ולהתייחס לעוזבים כאל עריקים […]".
וכך תיאר אחד מצעירי המשכילים שהשתלבו במינהל הציבורי החדש את השקפת עולמו באשר לעתיד במרוקו: "עלינו להישאר כאן. זכותנו לחיות במרוקו אינה פחותה מזכות המוסלמים, בזכות הוותק שלנו במקום. מוסלמים רבים מבינים זאת ועלינו לגרום לכך שגם אחרים יבינו זאת. הדבר לא ייעשה עלידי בריחה. אמנם קל לברוח, אולם זו דרך הפחדן […] היהודי מוצא תמיד את הדרך להגן על עצמו. כך עשה במשך דורות. היום יש לו תסביך נטישה. בארץ הזו נולדנו. היא ארץ טובה. יש לנו חובות כלפי הארץ שאנו חיים בה. זו מולדתנו. עלינו להוכיח למי שעולים עלינו כמותית שאנו מרוקאים אמיתיים. יש לנו אויבים כאן וצריך להתמודד אתם בנחרצות. יש לנו חברים כאן ועלינו לעזור להם להיאבק נגד חוסר הסובלנות שאנו נלחמים בה. זו הדרך היחידה אם אנו רוצים לחיות בכבוד כבני אדם".
על אף הקשיים שערמו השלטונות בהענקת דרכונים, לא פסקה התלהבות היהודים. אחדים עדיין השתאו מן השינוי לטובה שחל במעמדם אחרי העצמאות. עדות לכך אפשר למצוא במכתב שנשלח ממרוקו לקרוב משפחה שעלה לישראל לפני עצמאות מרוקו, בו נאמר: "[…] אתה יכול להיווכח שלא שגיתי באופטימיות שלי ובאמון שנתתי במרוקו. אף בימים הקודרים ביותר היחס אלינו ואל המוסלמים שווה. האפליה הגזעית בין מרוקאים ללא מרוקאים שהיתה רצויה בעיני הקולוניאליזם חלפה […] האם אתה זוכר כיצד היה בלתי אפשרי למרוקאי להיות פקיד ממשלתי¿ כעת, יכול אני לבשרך, ששמונה גברים ונשים ממשפחתנו הם פקידים ממשלתיים".
ג'ו אוחנה הגדיל לעשות בתחום האסימילציה וכבר באוקטובר 1955 פרסם מאמר חריף בעיתון Maroc Presse בכותרת "המצפון הלאומי". הוא יצא בהתקפות חריפות על מוסדות הקהילה והטיף לאינטגרציה מוחלטת של היהודים באומה המרוקאית: "היהודים מבקשים זכויות, האם הם ממלאים את חובותיהם? הם מבקשים ביטחונות דמוקרטיים, האם ידוע להם לפחות מה המושג אומה דורש מהם? הבטחות ניתנו להם בהזדמנויות רבות, אך הן דורשות תמורה ברורה […] רק עם מילוי חובותיהם הלאומיות ייהנו היהודים ממלוא זכויותיהם הלאומיות […] הפטריוטיות של היהודים באה לידי ביטוי בשתיקה חסרת אומץ, בה רק קול מנהיגיהם שיקף את תחושותיהם האמיתיות. מפלגתנו התנגדה למצב שעלול לפגוע קשות באחדות הלאומית. היום […] על היהודים לפעול מתוך אחדות, כדי להגיע לאינטגרציה מהירה, טוטלית וסופית באומה המרוקאית […] יש צורך דחוף לחסל, פשוטו כמשמעו, את מועצת הקהילות היהודיות, את ועדי הקהילות ובאופן כללי, כל מנגנון ספרטיסטי, הגורם להפרדת היהודים מן האומה המרוקאית. יש להעביר את תפקידיה המקוריים של מועצת הקהילות לידי מוסדות צדקה לגאליים, שיטפלו רק בתחום זה […] כאשר המוסדות שהכבידו על צוואר היהודים כאבן־ריחיים יחוסלו, דבר לא ימנע מהם ליטול חלק פעיל בחיים הציבוריים, בדיוק כמו אחיהם המוסלמים".
יהודים אחדים האשימו את אוחנה בבגידה וראו בו "יהודי יותר קתולי מן האפיפיור". כידידו הקרוב של בן־בֶּרכֶֻה הצטרף אוחנה לאגף השמאלי של האיסתיקלל. דובר נחרץ של מצדדי הזהות המרוקאית הוא אלבר אפללו. ביולי 1958 פרס את משנתו בפני דר' וולפגנג ברטהולץ שביקש לעמוד על דעותיו: "אנו יהודים טובים, ואולם אין זו סיבה שלא נהייה גם אזרחים לויאליים למרוקו. במדינה זו כל האזרחים, מוסלמים, ברברים ויהודים הם אחים. שליחותנו לשמש הוכחה שבמדינה ערבית יתכן שיתוף פעולה בין יהודים למוסלמים. לצורך זה יסדנו את אגודת הוויפאק שעושה למען הידידות בין יהודים למוסלמים. אנו רואים כעריקים את היהודים המוסתים עלידי ארגונים ציוניים והמבקשים לעזוב את מרוקו בגלל פסיכוזת הפחד שנטעו בהם. החלטתנו נחושה לעשות הכול למניעת הגירת יהודים לישראל, כי עם עזיבת כל יהודי, נחלשת עמדתנו במרוקו […] עד עתה לא היתה אנטישמיות במדינה, אף לא בעת ההתקפה הישראלית על מצרים. אולם הגירת יהודים המונית עלולה לעורר גל של אנטישמיות. אולם אז זה לא יקרה באשמת המוסלמים, כי אם באשמת היהודים עצמם המוכיחים בהגירתם שהם לא מרגישים מרוקאים ופורשים מן העם המרוקאי".
בנושא ההגירה הבלתיחוקית, אפללו תיאר כיצד חדרו ארגונים ציוניים למרוקו ושידלו יהודים בכל דרך אפשרית לצאת מהמדינה. לדבריו, הם הלכו לבתי עניים וחסרי השכלה וסיפרו שעומדים לפרוץ פוגרומים אנטישמיים. הם טיפחו פסיכוזת פחד בקרב היהודים שיצרה רצון להגירה. הוא מעיד שהיהודים עצמם פנו למשרד הפנים ודרשו להפסיק את התעמולה הציונית המתבצעת באופן בלתי חוקי וגורמת נזק ליהודים. כהוכחה שהיהודים אינם רוצים להגר, מביא אפללו את העובדה שיהודים רבים קנו מן הצרפתים חנויות, בתים ומפעלים שננטשו עלידיהם, לעתים במחיר של כחמישהעשר אחוזים מערכם. לדבריו, האינטליגנציה היהודית מתנגדת להגירה. לעומתה, המסכנים מבקשים להגר בעיקר מטעמים כלכליים, כיוון שהאמינו שישתפר מצבם בישראל. הוא ציין לחיוב את ראש הממשלה בלפרג', שבהיותו שר חוץ, ביקר ביום כיפור בבית־כנסת והצהיר שאין למוסלמים דרישה לזכויות יתר וכי כולם, יהודים ומוסלמים, צריכים לעבוד שכם אחד לטובתה של המדינה.
באותם ימים, בחוגי הבורגנות המוסלמית נחשבה קרבתם החברתית אל היהודים ליוקרתית. בעסקים העדיפו אותם כשותפים והתגאו בהם. מוסלמים מן החברה הגבוהה התחתנו עם יהודיות שהתגיירו מרצונן, ויהודי יכול היה להיראות ברחוב עם בחורה מוסלמית ללא חשש. בהדרגה, עם התגברות האחווה הכללערבית והמוסלמית, נעשה המושג "סאחב ליהוד", ידיד היהודים, ממושג להתהדר בו לדבר לא תקני מן הבחינה הפוליטית. אמנם תומכי ההשתלבות היו צעירים משכילים בעלי משקל סגולי גבוה, אך השפעתם בקהילה היתה מועטה. באופן פרדוקסלי, אף שההנהגה המרוקאית דאגה למנות פקידים גבוהים מקרב קבוצה זו ושילבה את חבריה בוועדי הקהילות, הם העדיפו לשאת ולתת עם הקבוצה היריבה וחיפשו את קרבתה, כיוון שהבינו שהיא מייצגת את הרחוב היהודי יותר מקבוצת המשכילים. לזרם הבדלני במרוקו היו נטיות מסורתיות מתונות ועמדות ציוניות רגשיות, לצד נאמנות יחסית למרוקו ולמלכה המגן על נתיניו היהודים.
פגישת נציגי מועצת הקהילות, ב-4 ביולי 1957, עם מוחמד חמיאני, מנהל המחלקה המדינית במשרד הפנים, היא אחד המקרים הבולטים שהולידו גל של חששות באשר לגורלם העתידי של היהודים במדינה המוסלמית. זאת גם דוגמה מובהקת לעמידה אמיצה של ההנהגה על זכויות היהודים. חברי המשלחת, בראשות דוד עמר, מחו נמרצות בפני נציג השר דריס מחמדי על אפליית היהודים בהענקת דרכונים. הם טענו שהדבר הוא הפרת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"ם והפרת הצהרות המלך מוחמד החמישי. המשלחת דרשה את הסרת המגבלות מיידית וציינה שההגירה לישראל מדאיגה אותה פחות מהיעדר הזכות הדמוקרטית לחופש הגירה» אם רוצים יהודי מרוקו להגר לישראל, זוהי זכותם. חמיאני השיב לחברי המשלחת ששר הפנים שיגר הוראה לרשויות המקומיות שלא להעניק דרכונים ליהודים המתכוונים לנסוע לישראל ולא לאפשר את שובם למרוקו של יהודים שהיגרו ממנה. כיוון שמניחים שהיוצאים מגיעים בסופו של דבר לישראל, מרוקו לא תרשה, לדבריו, שמדינה זו תנצל מרוקאים נגד הארצות הערביות במזרח התיכון.
בחוסר רגישות הוסיף אותו פקיד בכיר: "חשבתי רבות על הנושא ושאלתי את עצמי לצד מי עלי להיות, לצד שבעים מיליון ערבים או לצד מאתיים חמישים אלף אזרחים יהודים". הטיעון עורר את חמת המשלחת. גילוי לבו של הפקיד הבכיר הקשיח את עמדת דוד עמר שהגיב בטון חריף: "פלטת את המילים שאסור לומר. אנחנו אזרחים מרוקאים בעלי זכויות שוות. אמרתם זאת פעמים רבות. הוד מעלתו המלך אמר לנו זאת, הממשלה אמרה לנו זאת. תנו לנו דרכונים. מה שקורה כאן מזכיר את התקופה ההיטלרית". חמיאני הבין שדבריו היו שגויים, ניסה להרגיע את בני שיחו והבטיח להעביר את דרישותיהם לשר הפנים. עמר לא הרפה והציב אולטימטום: אם לא תקבל מועצת הקהילות תשובה משביעת רצון תוך עשרה ימים היא תעלה את הנושא בפני המלך ואם גם אז הבעיה לא תיפתר, כל נשיאי הקהילות יתפטרו יחד.
באותו היום זומנה ישיבה מיוחדת של הסניף המרוקאי של הקונגרס היהודי העולמי (קי"ע), בנוכחות אלכסנדר איסטרמן ואנדרה ז'אבס, ובהשתתפות ראשי המוסדות והארגונים היהודיים. מזכ"ל מועצת הקהילות מסר דיווח על פגישת המשלחת עם חמיאני וסיפר שבפגישה עלתה באופן נחרץ בעיית הדרכונים גם בשביל אלה שכוונתם להגיע לישראל: "אם מותר לנסוע לקהיר למה אסור לנסוע לירושלים" טען עמר, "והאם שקולים 250,000 נתינים מרוקאים כנגד 70 מיליון ערבים. אם אזרחים אנו, שיאמרו לנו זאת, ואם חשודים אנו, עלינו לדעת זאת". אחרי שהתברר שהשר נתן הוראה להנפיק דרכונים רק למי שלא נוסע לישראל, עמר שלח מכתב לשר הפנים והציב ארכה של עשרה ימים שבסיומה יבקשו להתקבל אצל המלך. אם לא ישתנה המצב גם אז, יארגן עם עמיתיו עצרת מחאה בהשתתפות כל הארגונים היהודיים. דר' ג'ו לוי, נשיא אגודת הסיוע הלימודי, הזכיר את תוניסיה כדוגמה: כאשר חביב בורגיבה נתן חופש יציאה, יצאו פחות יהודים. לעומתו, שלטונות מרוקו חוששים מפסיכוזה של יציאה המונית.
גם נציגי ישראל, שהיו ביקורתיים כלפי ההנהגה המקומית, נאלצו להודות שהיא גילתה "זקיפות קומה" ראויה לשמה. איסטרמן לא שכח לדווח לנשיא הקונגרס נחום גולדמן שהוא היה הגורם שדרבן את ראשי המועצה להיפגש עם שר הפנים ולעמוד על דרישותיהם לחופש תנועה. נציג קי"ע ראה בפגישה זו תפנית חשובה בדרך עמידתם של מנהיגי הקהילה על זכויותיהם. הוא תמך בהצעתו של מזכ"ל המועצה להמתין עשרה ימים לתשובה, עד ה-14 ביולי, ואילו אחרי תאריך זה יזעיק את כל נציגויות קי"ע בעולם. איסטרמן הסתמך על סעיף 13 של ההכרזה בדבר זכויות האדם של האו"ם, המציינת את הזכות לצאת ולחזור, כפי שהדבר קיים בארצות רבות בעולם. בהשפעת עמדותיו של עמר, דברי איסטרמן היו חריפים ביותר: "אין אני בא לבקש הגירת יהודים לישראל […] אני בא לבקש את הזכות לכל יהודי לעלות על אנייה, מטוס או אוטובוס. זה לא עניינו של איש לאן הוא נוסע. מדובר בחופש תנועה. זו לא תעמולה לישראל. אנו לא אומרים ליהודים 'צאו'. אם השלטונות טוענים שהיעד הוא ישראל, אנו משיבים 'למה בממשלה המרוקאית אתם יותר קתולים מן האפיפיור'. לא היכרתם בישראל ואתם לא במלחמה אתה".
איסטרמן הזכיר מדינות יריבות לישראל, שאחדות אף נלחמו בה, כגון עירק שאפשרה למאה אלף יהודים לצאת. הוא הזכיר את תימן שהעניקה לשלושים אלף יהודים את זכות ההגירה, את סוריה שנקטה בצעד דומה. גם מצרים בהנהגת עבד אנאסר לא מנעה מ-25,000 יהודים לצאת משטחה, אף שהיא ידעה היטב שרובם יגיעו לישראל. בנוסף לדרישה לחופש תנועה, הבינו ראשי הקהילה שתביעותיהם יזכו לאמינות רק אם יסתייגו מפעולותיה המחתרתיות של ישראל בשטח מרוקו. בימי ביקורו של המלך מוחמד החמישי בעצרת האו"ם, בסוף נובמבר 1957, התקיימה ישיבת מועצת הקהילות ברבט, שקיבלה החלטה האומרת "שההגירה הקבוצתית המתנהלת במחתרת מהווה מכשול רציני להרמוניית היחסים בין יהודים ומוסלמים מרוקאים". באותה שנה, משלחת מטעם הקהילה נפגשה בפריס עם שגריר ישראל יעקב צור ודרשה את פירוק הרשת הישראלית במרוקו, כיוון שהיא עוסקת בפעולות בלתיחוקיות, דבר המסכן את ביטחון הקהילה. שלמה חביליו, מפקד מטה "המסגרת" בפריס, שנכח בחדר סמוך, המליץ כמובן לשגריר לדחות את בקשתם. אליעזר שושני מזכיר גם משלחת מטעם מועצת הקהילות שנפגשה באותו החודש עם גורמים שלטוניים במדינה ותקפה את נושא הגירת היהודים לישראל והנזק שהגירה זו גורמת ליהדות מרוקו. עם זאת, ציין שושני בסיפוק את התמורה החיובית שחלה בעמדות ראש הקהילה דוד עמר וחבריו, שנים מאוחר יותר.
הצטרפות מרוקו ל"איחוד הדואר הערבי" וניתוק קשרי הדואר בינה לבין ישראל אחרי הקמת ממשלת השמאל בראשות עבדאללה איברהים בדצמבר 1958 הם אירועים שפגעו בסימביוזה היהודיתמוסלמית במדינה העצמאית. אמנם הזרם ההשתלבותי לא פסק והמשיך להתקיים עד אחרי מלחמת ששת הימים, אך החשש והדאגה ברחוב היהודי התחזקו והלכו. באותה תקופה, תהליך הערביזציה הלשונית גבר והדאיג גם את צעירי היהודים. השלטונות מימנו אמנם לימודי סטודנטים יהודים מחוץ למדינה, אולם הם חשו שההזדקקות לשירותיהם עלולה לחלוף ביום מן הימים. באותה תקופה החלו להישמע רינוני קינאה נגד קבלת יהודים למשרות בכירות במינהל הציבורי. יהודים דיברו על "נומרוס קלאוזוס" בלתימוצהר, אם כי מורגש. גם פעילות הוויפאק שהחלה עם העצמאות שקעה בשנת 1959, אחרי הקמת ממשלת השמאל. ביטחונם העצמי של היהודים התערער ככל שהתהדקו יחסי השלטונות עם העולם הערבי וככל שהתפתחה מדיניות המסתייגת מן המערב. למעשה, נקרעה ההנהגה המרוקאית בין סובלנותה הטבעית לבין לחצי הליגה הערבית.

השפעתו של ביקור נאסר
שנת 1961 היתה שנה קריטית בתולדות מרוקו וקהילתה. במהלכה התרחשו אירועים שקבעו את גורל הקהילה: ב-3 בינואר הגיע גמל עבד אנאסר למרוקו כדי להשתתף בוועידת קזבלנקה, וגרם לגל התנכלויות ליהודים שנחקקו בתודעה היהודית כאירוע טראומטי. שבוע לאחר מכן טבעה ספינת העולים "אגוז" כשעל סיפונה 44 נפשות. חודש אחרכך, לרגל יום האזכרה למותם הטרגי של המעפילים, הפיצו שליחי ישראל כרוזים בגנות השלטונות שגרמו להתמוטטות הרשת המחתרתית שהקימו במרוקו. במרס נפטר המלך מוחמד החמישי אחרי שימים ספורים קודם לכן קיבל לשיחה את ראשי הקהילה, ובנו מולאי חסן הוכתר במקומו. באוגוסט סוכם המשא ומתן בין ישראל לשלטונות המרוקאיים בנושא יציאתם הקולקטיבית של היהודים מן המדינה ובנובמבר החל מבצע "יכין" שהביא לפינוי הקהילה היהודית ולהעברתה לישראל. שנה זו היא ללא ספק נקודת מפנה בתולדות הקהילה וחוללה גם שינויים במבנה הדמוגרפי של החברה הישראלית.
כינוס ועידת קזבלנקה עלידי המלך מוחמד החמישי באה להוכיח לגוש המדינות הבלתימזדהות, שלמרות הדחת השמאל מן הממשלה מרוקו נשארה נאמנה למאבק באימפריאליזם באפריקה. מגמת הדיונים היתה אנטימערבית וישראל תוארה בהם כמכשיר בידי האימפריאליזם שהפך אותה בסיס לתוקפנות נגד הערבים במזרח התיכון. המנהיג הבלתימעורער של הוועידה היה נשיא "הקהילה הערבית המאוחדת" (מצרים וסוריה), גמל עבד אנאסר, גיבור ועידת בנדונג מאפריל 1955, שם התגבש רעיון המדינות הבלתימזדהות, אשר הציע להקים שוק אפריקאי משותף. הרעיון לא התממש, אך גרם להחלשת התמיכה האפריקאית בישראל. גם מפלתו הצבאית של הראיס המצרי במבצע סיני הפכה לניצחון מדיני. התעמולה הנאסריסטית הגיעה לשיאים חדשים והשפעתה על העולם הערבי, המוסלמי והאפריקאי לא הותירה את מרוקו מחוץ לשלושת מעגלים אלה. מפלגת האיסתיקלל, עם נטיותיה השמרניות, ניהלה תעמולה אנטיציונית שהשתלבה בתפיסתה הערבית.
ביקור נשיא מצרים בקזבלנקה היה לאירוע טראומטי לקהילה. המנהיג המצרי סימל באותם ימים את הגאווה הכלל־ערבית והפיח רוח לאומנית באוכלוסייה המרוקאית. מלחמתו בישראל קירבה את הסכסוך הישראליערבי ללב המרוקאים, חיזקה בהם את לאומיותם הערבית ועוררה בדלת העם רגשי עוינות שלא אובחנו בעבר ביחסים בין מוסלמים ויהודים במדינה. השלטונות, שכאמור היו מסויגים מכוחו הרב, המתינו בדריכות לבוא המנהיג, כדי למדוד את השפעתו על ההמון המרוקאי. היהודים מצדם המתינו בחרדה לאויבה הראשי של ישראל כדי לראות איך ישפיע הביקור על יחס המוסלמים אליהם.
ב-2 בינואר 1961 נחת נאסר במרוקו, אך כבר יום קודם לכן הגיעו עדויות על התנכלויות שרירותיות של שוטרים לעוברים ושבים יהודים. זקנים, נשים וילדים הועלבו עלידי שוטרים ברחוב בגלל שלבשו בגדים עם שילוב של צבעי כחול ולבן, דגל ישראל, או בגדים בצבע שחור, כהפגנת אבלות נוכח ביקורו של אויב ישראל. במקרים אחדים קיללו שוטרים את ראש ממשלת ישראל דוד בן־גוריון. עם זאת, ראוי לציין, שלמרות התנכלויות השוטרים ליהודים, תושבי מרוקו נשארו שלווים ולא נודע על פגיעה ביהודים מצד מוסלמים. בנוסף לביטויים אנטיישראליים בפי שוטרים, אפשר היה להבחין אצלם גם בביטויי הערצה כלפי מנהיג העולם ערבי. הערצה זו כלל לא היתה ספונטנית אלא נולדה מהטפה שיטתית מצד גורמים מפלגתיים.
דו"ח של נציג המוסד במרוקו לשגרירות ישראל בפריס מונה את כל הפגיעות ביהודים שהתרחשו בעשרת הימים השחורים בתולדות הקהילה מאחד בינואר ועד לטביעת האנייה "אגוז" בליל ה-10 בינואר. הדו"ח מפרט כעשרים אירועים שבהם התנכלו השוטרים לכמאתיים עד שלוש מאות יהודים שחלקם אף נעצר. אמנם האירועים הסתיימו ללא פגיעות חמורות והעצורים שוחררו אחרי שעות אחדות, אולם עובדה זו לא הפחיתה מחומרת השפעתם על מצב רוחם של היהודים. הדו"ח שולל את הערכת נציגי ישראל והקונגרס היהודי העולמי שטענו תחילה שנעצרו כאלפיים יהודים. גם מחלקת המדינה האמריקנית ציינה שהמספר קטן בהרבה.
האירוע החמור ביותר במסכת ההתנכלויות של משטרת מרוקו התרחש בשבת 8 בינואר ברובע "עין שבע" בקזבלנקה ובו נעצרו 25 תלמידי ישיבת "נווה שלום". התלמידים יצאו לצפות לתומם בשיירתו של נאסר בדרכו לשדה התעופה לפני צאתו ממרוקו ונעצרו עלידי שוטרים שלקחו אותם לחקירה. בתחנת משטרה הואשמו בהפגנה נגד נשיא מצרים בהשראת ישראל. כשמנהלם, הרב מאיר ורשנר (Wrechner) בעל האזרחות השווייצית, הגיע לתחנה לטפל בשחרורם, ניצלו שוטרים אלימים את ההזדמנות כדי להעליבו ולהכותו והובילו אותו למעצר. במוצאי שבת שוחררו כל התלמידים אך הרב הוחזק במקום. למחרת חברי מועצת הקהילות ניסו להיפגש עם מושל העיר, אך המושל חלה והם נפגשו עם ממלא מקומו שהתנצל על התנהגות השוטרים שלא הבינו את ההוראות. גם הקונסול השווייצי התערב למען הרב. לאחר התערבות אישים אחרים שוחרר הרב ב-10 בינואר.
ראשי המפלגות לא מצאו לנכון לגנות את ההתנכלויות והעדיפו שלא להתערב, כדי לא להתנגש עם דעת הקהל במדינתם. עיתון השמאל אתחריר אף תקף את הקהילה היהודית על שהרב הראשי נעדר מן הטקסים הרשמיים לכבוד ביקורו של נאסר ועל כך שיום הביקור הוכרז כיום אבל עלידי הקהילה היהודית ובכך ניתקו עצמם היהודים מכלל האומה. שלושה ימים לאחר מכן, נאלץ העיתון להודות בטעותו ופרסם הכחשה מטעם קהילת קזבלנקה, המציינת שרב העיר וראשי הקהילה לא השתתפו בקבלות הפנים כיוון שכלל לא הוזמנו אליהם. השלטונות היו מפוכחים דיים כדי לא להביך את ההנהגה היהודית עם הזמנות מסוג זה. אך ההתנכלויות לא אירעו בימי ממשלת השמאל שהואשמה בניהול מדיניות פןערבית, אלא בימי שלטון מוחמד החמישי ובנו, שהיו מסויגים מאישיותו של נאסר וחששו מחתרנותו.
אחרי שראשי קהילת קזבלנקה אספו בשיטתיות נתונים על אירועים אלה הם מסרו אותם למלך כעדות למתרחש. החומר כלל אישורים רפואיים לגבי פגיעות וגם עדויות על ילדים ומבוגרים שהושפלו בידי שוטרים. נשיא הקהילה מאיר עובדיה פנה לממלא מקום מושל העיר, מוחמד מּד[…]בוח, ולמפקד המשטרה עלי בלקסם ותיאר בפניהם את התנהגות שוטרי העיר שפגעו בנשים ובילדים ללא הצדקה. המושל הודיע לנציגי הקהילה שמתנהלת חקירה בנושא וביקש להרגיע את הרחוב היהודי. גם איש העסקים יצחק כהןאוליבר פנה לשותפו, הנסיך מולאי עלי עלאוי, והתלונן על התנהגות המשטרה. הנסיך השיב שהדברים ידועים לו אך ציין שברבט, למשל, לא נודע על שום פגיעה ביהודים. הוא הוסיף שהציונים מפעילים מערך תעמולתי גדול במרוקו ושהם מגזימים בתיאור הפגיעות. השר לשעבר בןזקן הגיב במרירות בפגישה עם משלחת הוועד היהודי האמריקני בראשות זכריה שוסטר ואברהם קרליקוב. עדות לתחושת חוסר הביטחון שהרגישו היהודים בעת הביקור היתה בקשת חיים בןאסייג, מזכירו של יצחק כהןאוליבר, מטעם הנסיך מולאי עלי, להנפיק לו אישור מיוחד שיסייע בידו להיחלץ מבעיות שהוא עלול להיתקל בהן. מאוחר יותר, יורש העצר ושר הפנים, שהזדעזעו מן הדיווחים, נתנו הנחיות להרגעת המצב. למרות זיקתו לגוש הפרוקומוניסטי ולמרות תעמולתו האנטיישראלית, תכנן איחוד האיגוד המקצועי, שמנה חברים יהודים רבים, לקיים הפגנה יהודיתמוסלמית נגד התנהגות המשטרה.
הזעזוע הפסיכולוגי מאירועי ועידת קזבלנקה השפיע עמוקות על הרחוב היהודי, למרות הניסיונות לתקן את הנזק. אף שבשאר היישובים שבהם חיו יהודים לא נרשמו פגיעות, תדמית "המרוקאי הנחמד" התערערה. היהודים שהיו רגילים לשמוע רק הצהרות אוהדות הקוראות להם לראות במרוקו את מולדתם ושהמדינה זקוקה לכשרונותיהם הופתעו לגלות פן אחר של החיים במדינה העצמאית. רבים תהו אם אירועים אלה יהיו חדפעמיים, כתוצר של הסכסוך הישראליערבי במזרח התיכון המרוחק או אירוע מבשר רעות לצפוי בעתיד. פעילי "המסגרת" ציינו בסיפוק פרדוקסלי שגם בחוגים מבוססים גברו פחדים וחששות ויהודים עשירים שאלו את עצמם בחרדה, מה פשר האירועים ומה סיבות ההתפרצות האנטייהודית. הפחד גרם ליהודים מן המעמד הבינוני לתכנן הגירה. משפחות שמעולם לא התעניינו בעלייה לישראל לא שללו עוד את הרעיון מחשש לאלימות ברחובות. קבוצת תעשיינים יהודים אף פנו למנהיג הקהילה דוד עמר, הביעו בפניו את חרדתם מפני התפרצות השנאה והציעו את עזרתם. עמר השיב להם שאפשר לראות גם בהם אחראים להידרדרות המצב, כיוון שעד עתה לא עשו דבר למען הקהילה ורק כאשר הרגישו שרכושם וביטחונם בסכנה, התעניינו במצב. חסידי מגמת האינטגרציה, ובהם מאיר עובדיה ומרק סבח, שינו את התבטאויותיהם והקצינו את דרישותיהם למימוש זכויות היהודים. למרות מאבקי הכוח בהנהגה, הקהילה נראתה מאוחדת יותר מתמיד מול האיום מבחוץ.
על אף הבירורים, היוזמה להתנהגות המשטרה וסיבותיה נשארו עלומות. עם זה ברור שפגיעות אלו התרחשו ללא עידוד השלטונות והמפלגות. ראשי הקהילה היו תמימי דעים שהיוזמה באה מן הדרגים הנמוכים במשטרה, ללא הוראה וללא הסכמת השלטון המרכזי. להערכת אנשי "המסגרת", מעשי השוטרים נבעו מחשש להפגנות צעירים יהודים, בלחץ שומרי הראש של נשיא מצרים שהכינו את ביקורו בעיר. המצרים הופתעו לגלות קהילה גדולה שחייה בעיר באווירת חופש ובתחושת ביטחון. כתוצאה מכך, הורו לשוטרי העיר למנוע הפרות סדר מצד צעירים יהודים בימי הוועידה. הם דרשו גם להגיב על כל מקרה שייראה בעיניהם כפרובוקציה אפשרית מצד היהודים. הוראות אלה התפרשו כהנחיה לנקוט ביד קשה כלפי היהודים ונתנו פתח לחריצות יתר מצד השוטרים. כך התנפלו נציגי החוק בקנאות על כל דבר שיכול היה לרמוז על פגיעה אפשרית באורח רם המעלה.
לצד גרסה זו, משוכנע נשיא תנועת הדז', אדגר גדז', שמפקד "המסגרת" במרוקו, אלכס גתמון, יזם לפחות חלק מן האירועים הפרובוקטיוויים הקשורים לביקור כדי להתסיס את הקהילה נגד התייצבות מרוקו במחנה הפן־ערבי. לדבריו, אנשי התנועה ומדריכיה המפוזרים בעיר דיווחו לו על אנשים בלתי מזוהים שחטפו כיפות מראשי נערים יהודים ושרפו אותן. בעיר מכנס צוירו כתובות נגד נאסר שללא ספק לא היו יוזמת יהודים מקומיים אלא יוזמת אנשים שלפי חשדו של גדז' הם שליחי גתמון. בדו"ח המוסד מוזכרת אזהרת מאיר עובדיה שהאשים את "הפולנים" ¨הכוונה לשליחי ישראל© שהם עלולים לגרום לפרובוקציה בעת ביקור נאסר. הוא התבקש על־ידי המשטרה לפנות לאנשי קהילתו ולבקש מהם שלא להפגין ערב הביקור ולא למכור חפצים או פריטי לבוש בצבעי דגל ישראל.
לשגריר שבדיה ברבט, שפגש את נכבדי הקהילה, היתה גרסה המחזקת את גרסת גדז'. לדבריו, המאסרים וההכאות בקזבלנקה באו בגלל התגרויות נערים יהודים שהפגינו שם ערב בואו של נשיא מצרים: "חוצפת המפגינים חמומי המוח שהוסתו על־ידי מישהו הגיעה לשיא כאשר חבשו לראשיהם כיפות בצבעי כחול־בן". לדבריו, כמה יהודים הוכו במשטרה אך גם אסירים מוסלמים מוכים לעתים תכופות, ולכן אין בזה שום אפליה. על כן כל ביקורת הטוענת כי קיימת אנטישמיות במרוקו משוללת כל יסוד. הראייה לכך, מפקד משטרת העיר פוטר והנסיך מולאי חסן ביקר בבית כנסת ביום הכיפורים.
גרסה נוספת שמע שליח השר הצרפתי דניאל מאיר מפי יהודים אתם דיבר בביקורו במרוקו בפברואר. לדבריהם, ההתעללות נבעה מהוראת אנשי בן־בֶּרכֶֻה שהמשטרה נתונה להשפעתם. המטרה היתה להשחיר את פני משטרו של מוחמד החמישי ובנו בעיני המערב על־ידי ארגון פרובוקציה בקהילה היהודית. דניאל מאיר טוען שלמרות ידידותו עם בן־בֶּרכֶֻה ותנועתו, ואף שהוא יודע שבן־בֶּרכֶֻה הוא ידיד היהודים, הוא חושב שמנהיג השמאל מסוגל בהחלט לנקוט בתכסיס מסוג זה.
תולדות היחסים בין ישראל, שלטונות מרוקו ויהדותה יכולים לשאת את הכותרת "הקטסטרופה שלא התרחשה". היטיב לבטא זאת הסופר קרלוס דה נזרי: "יהודי מדינה זו מזכירים בן־אדם שניצל מפיצוץ ואחרי שניצל מופתע לגלות שהוא בריא ושלם. בימי החסות נראתה בעיניהם העצמאות כמהפך דרמטי עם תוצאות בלתיצפויות. בסיכומו של דבר, הם ראו בה מין אפוקליפסה שבה עלולים לשקוע לעולמים השלום והשלווה שהכירו תחת הדגל הצרפתי. חומרת הסימנים המבשרים הצדיקו חשש גורלי זה. עם השגת העצמאות, הם נוכחו לדעת שפניה לא היו כה נוראים".
השכנוע באסון שעתיד להתרחש אחרי סילוק הצרפתים ממרוקו והשגת העצמאות הזין את מדיניות קברניטי ישראל ואת פעולות שליחיה. אך החשש מאפוקליפסה שתפגע במעמד היהודים ובעתידם היה נחלת יהודים רבים במרוקו. אמנם האסון לא התרחש אך הפחד מפניו גבה את מחירו. רואי השחורות, המשוכנעים שהאסון רק נדחה לזמן מוגבל ושללא ספק עוד יתרחש, נאלצו להודות שהעצמאות לא פגעה ביהודים אלא פתחה בפניהם עידן חדש שהזכיר לאחדים את תור הזהב ביחסים שבין יהודים למוסלמים. בשכבה המשכילה האופוריה אף שלטה בכיפה. טעויות של שלטונות ישראל ושליחיה היקהו את עוקץ האופוריה ושמו קץ לפריחה החברתית־פוליטית־כלכלית ממנה החלה ליהנות כלל הקהילה. קהילת יהודי מרוקו התנחמה בעובדה שאף־על־פי שישראל קטעה שלא במזיד את קידומם החברתי לטווח קצר היא סיפקה להם תחושת ביטחון לטווח ארוך ועתיד ברור יותר.
אליעזר שושני, שעמד בקשר מתמיד עם שליחי "המסגרת", היטיב לבטא את הפרדוקס שנוצר: "היה יסוד להניח שפסיכוזה של עלייה מעוררת יהודים לעלות. אלא שגם מנהלי הפעולה וגם היהודים המועמדים לעלייה היו מתקשים להתיר סבך של מצב שהיה פרדוקסלי למדי. מטבע הדברים הוא שסגירת שערי היציאה, סכנות הדרכים בעטיין של המשמרות המופקדים על הדרכים וקשיים אחרים, יהיה בהם כדי לבלום את העלייה, אלא שהמציאות היתה אחרת בהחלט. נמצא שדווקא משום כך, חשו היהודים בחריפות משנה את הדחיפות שבעלייה, התפרצו לצאת ויצאו בכל פרצה שנבעה בחומה הסוגרת עליהם. והיפוכו של דבר, רשות ליציאה חופשית, כשהגבול פתוח והדרכים אינן בחזקת סכנה, מן ההיגיון הוא שיהיה בה כדי לזרז את היהודים לחסל את עסקיהם ולצאת. פעם נוספת מתברר שהחיים אינם מתנהלים בדיוק לפי הכללים שההיגיון מכתיב להם. נמצא שבשנים 1962-1963, כאשר תקופת 'עלייה ג' היתה בעיצומה והיהודים יצאו באלפיהם, היו לא מעטים אשר ביקשו לדחות את עלייתם המתוכננת בתואנות שונות ומוכרות למדי. דווקא העלייה ברשות החזירה ערכם של רכוש וקשרי מסחר לתודעת היהודי ומטבע הדברים שחיסול נכסים או קשרי מסחר אין החיפזון יאה להם". ניתן להסיק מן הדברים ששלטונות מרוקו יותר מאשר הפריעו ליציאת היהודים סייעו באופן עקיף לתכניותיהם של שליחי ישראל.
פסיכוזת הנטישה גדלה והלכה ככל שרבו היציאות מכל שכונה, מכל עיירה ומכל כפר. בכל מקום נוצרו חללים ריקים שגרמו לתחושת בדידות בקרב הנשארים במקום, בעיקר מן השכבות העממיות. הריקנות שיצרו הנוטשים הגבירה את תחושת הניכור אצל קרובי משפחה שלא עזבו עדיין ושמשה הוכחה חותכת לעובדה שאין עוד עתיד להמשך קיום היהודים במרוקו. הדירות והחנויות מהן יצאו היהודים ואוכלסו על־ידי מוסלמים הזכירו לכל אחד שבמוקדם או במאוחר יהיה גם עליו לצאת לדרך. בדרכו החוצה סחב כדור השלג את אחרוני המתלבטים וחיסל סופית את רעיון ההשתלבות בחברה המרוקאית שבו האמינו אינטלקטואלים אחדים. אפילו המכתבים שקיבלו יהודי מרוקו מקרוביהם בישראל על המצב הקשה, על מחסור בעבודה ועל תחושות האפליה, לא הצליחו לחסל את הפסיכוזה, אלא רק להאט אותה לפרקי זמן קצרים.
רבות הסיבות להחלטת היהודים לעזוב את מרוקו. אך כולן קשורות לחשש מפני עתיד לא בטוח במדינה העצמאית. בין החששות יש להציב את הסכסוך המזרח־תיכוני כמקור כמעט בלעדי להתערערות היחסים בין יהודים למוסלמים. סכסוך זה עורר דאגות בתחום הרגשי והדתי. במוקדם ובמאוחר היו מתחדדים הניגודים בין שתי הקהילות ומעמד היהודי היה נפגע. קורות היהודים במדינות ערב אחרות לא היווה מקור עידוד לעתיד יחסי השכנות הטובה בין יהודים ומוסלמים במרוקו.
לצד חדירת הנושא המזרח־תיכוני למערכת היחסים היהודית־מוסלמית במרוקו, התעורר חשש נוסף של איבוד היתרונות שהושגו בעבר בהשוואה לציבור המוסלמי. זעזועים כלכליים שנגרמו מנטישת הצרפתים פגעו גם בסוחרים ובבעלי מלאכה יהודים. בבורגנות היהודית ובקרב בעלי המקצועות החופשיים גברה תחושת החרדה בגלל הצורך בבחירה בין השפה הצרפתית ותרבותה לבין הערביזציה הצפויה הטומנת בחובה מטען תרבותי מוסלמי שלא עולה בקנה אחד עם הערכים שרכשו. רוב יהודי מרוקו הבינו שאי־אפשר להיאחז באופן מלאכותי בצרפת ובתרבותה במדינה העצמאית. חבר ועד קהילת קזבלנקה, סלומון בן־ברוך, שלא היה בין חסידי ההשתלבות היקשה: "איך אפשר היה להאמין בתמימות שלא יבוטל המבנה המלאכותי שהקים שלטון החסות הצרפתי, שהפסדה של תרבות צרפתית לא תהייה בלתי מתקבלת על הדעת בעיני העם המרוקאי, בעיני ראשיו ומנהיגיו. שום פשרה ושום פטרנליזם לא יתקבלו על הדעת. ייאמר בכל הכנות, היה צריך להיטמע או ללכת". ההנהגה היהודית הרשמית נשארה יחסית אילמת בתחום זה בגלל תחושת הנאמנות הכפולה. בהזדמנויות רבות היהודים נאלצו לומר דבר והיפוכו כדי למנוע חיכוכים עם ההנהגה המרוקאית וגם ללכת לפי נטיות הלב. האופציה העברית־ישראלית לא היתה אידיאלית מבחינה זו, אך היתה עדיפה על עתיד יהודי במדינה ערבית־מוסלמית המתמודדת על אופי משטרה.

ביבליוגרפיה

אהרוני שמחה, 'יהדות מרוקו - תחקיר מספרי', סודי ביותר,1963-1961 מחלקת העלייה הסוכנות היהודית (פריס 1964)
לסקר מיכאל מ', 'היבטים פוליטיים וארגוניים של העלייה ממרוקו בשנים 1956-1949', הציונות, מאסף י"ב, (תל-אביב 1987)
לסקר מיכאל מ', 'היהודים במרוקו העצמאית: מדיניות הממשל ותפקיד הארגונים היהודיים בעולם (1976-1956)', שורשים במזרח, קבצים לחקר התנועה הציונית והחלוצית בקהילות ספרד והאיסלם, כרך ג', עורך יצחק אברהמי (יד טבנקין 1991)
לסקר מיכאל מ', 'מדינת ישראל ויהודי מרוקו בסבך הפוליטיקה המרוקאית', 1960-1955 מיכאל י"ד, מאסף לתולדות היהודים בתפוצות, המכון לחקר הציונות, (אוניברסיטת תל אביב 1997)
לסקר מיכאל מ', 'עלית יהודי מרוקו, מדיניות הממשל ועמדת הארגונים היהודיים בעולם 1956-1949', שורשים במזרח, קבצים לחקר התנועה הציונית והחלוצית בקהילות ספרד והאיסלם, כרך ב', עורך יצחק אברהמי (יד טבנקין 1989)
סעדון חיים, 'המרכיב הפלסטיני בארצות האסלם', פעמים מס' 63, תשנ"ה, 1995סעדון חיים, עורך, 'בגלוי ובסתר, העליות הגדולות מארצות האיסלם (1967-1948)' מכון בן צבי האוניברסיטה העברית (ירושלים 1997)
סעדון חיים, עורך, 'העליות הגדולות מארצות האיסלם - תהליכים ומגמות יסוד' - מבא, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, (ירושלים, התשנ"ח)
צור ירון, קהילה קרועה, יהודי מרוקו והלאומיות 1943-1954אניברסיטת תל אביב, עם עובד ,2001
שגב שמואל, 'מבצע יכין - עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל', משרד הביטחון - ההוצאה לאור (תל אביב 1984)
]שושני אליעזר[, 'תשע שנים מתוך אלפיים', שני חלקים והקדמה, חלק א': 'שליחות של ישראל בגולת מרוקו 1955-1964', - סודי - עותק מספר 76, מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל (אפריל 1964)
]שושני אליעזר[, חלק ב' 'דברי חברים' (העמודים לא ממוספרים) - סודי- עותק מספר 76 מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל (אפריל 1964)

ASSARAF Robert, Mohammed V et les Juifs du Maroc préface de Michel Abitbol Plon, (Paris 1997)
BENBARUK Salomon, Trois quart de siècle pêle-mêle, Maroc-Canada, 1920-1950-1990, (Montréal
BIN-NUN  Yigal, וֹ La quête d'un compromis pour l'évacuation des Juifs du Maroc וּ,  L'exclusion des Juifs des pays arabes, Pardes n>34, (In press éditions 2003)
DE NESRY Carlos, Les Israélites marocains à l'heure du choix, Éditions internationales, (Tanger 1958)
DE NESRY Carlos, Les Juifs dans le Maroc nouveau, extrait de l'Information Juive, (Alger 1957)
GOLDMAN Nahum, Autobiographie :America-Europe-Israel, Excerpts from chapter 13 "Contacts with arab leaders",  Langen Müller Verlag GmbH, (München, Wien 1981)
KARITZ Pinhas, L'organisation et les tendances politiques des juifs au Maroc depuis l’indépendance (ronéotypé) Université de Paris [1984]
LEHRMAN Hal, L'El Wifak chez les juifs marocains, entente cordiale ou collaboration, L'Arche n!20, 21, août, septembre 1958.
MALKA Victor, Après les élections marocaines. L'Arche n!78, juillet 1963.
MALKA Victor, David Amar ou la passion d'agir.  Biblieurope, (Paris, 2003)
MALKA Victor, La mémoire brisée des Juifs du Maroc, Entente, (Paris, 1978)
MALKA Victor, Maroc, וֹ Des raisons d’espérer וּ. L'Arche n!57, octobre 1961,
MALKA Victor, Maroc, וֹ L’indépendance ? La situation des communautés juives en Tunisie et au Maroc. L'exemple marocain וּ. L'Arche n!62, mars 1962,
SAADOUN Haim,  וֹ L'immigration illégale d'Afrique du Nord en Palestine וּ, Pardès 17, 1993
TSUR Yaron, וֹ Les dirigeants du judaïsme marocains et l'indépendance וּ, Relations judéo-musulmanes au Maroc, perceptions et réalités, dirigé par Michel Abitbol, Stavit CRJM, (Paris 1997)